מצוה:לא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ בפסח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
(שמות יב, כ)
הזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואע"פ שאינן לחם, כגון המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו "כל מחמצת לא תאכלו". לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי.
יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". מה חמץ מיוחד שהוא מין חמץ גמור, יצאו אלו שאינן חמץ גמור. ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה.
וכבר התבאר בפסחים שענין היותם אסורים ומוזהר מאכילתם, לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן עירוב חמץ פחות מזה השיעור, אין חייבים על אכילתן מלקות.
שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יד, כ). ופירשו זכרונם לברכה (פסחים מג.) שענין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות, לאו קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו – כלומר למלקות אבל לא לכרת – מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ו). ואם כן, לדעתו יבא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו – כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב"ן ז"ל כתב (בסהמ"צ שם) הפך מזה ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא (פסחים כח ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס -- בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאילו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא, ועל ערובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על ערובו בלאו.
משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו הרחקתנו התורה כל כך.
דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן ומה שמם ויתר פרטיה בפסחים (דף מב.).
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה לוקה ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת הרמב"ן ז"ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז"ל.
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ [שם ד' מ"ג] אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלו בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו [שם בד' מ"ד] בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי א"פ הוא שלוקה מה"ת אבל על פחות מיכן אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות [בפ"ק ד' ה'].
כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקידו עכו"ם אצלו וקיבל עליו אחריות לא יהא עובר? ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הפקידו עכו"ם אצלו או הטמינו. יכול לא יהא עובר אלא בביתו שדר בו, מניין לרבות כל שברשותו? ת"ל בכל גבולך. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש? ת"ל לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. [שם בד' ו'] אבל צריך לעשות מחיצה גבוה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם שמא יבא להסתפק ממנו אבל אם של הקדש הוא א"צ מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה. מכאן למדנו שעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל ישראל אחריותו שאם אבד או נגנב שישלם לו דמיו נעשה כשלו וחייב לבער. [בדף מ"ב]
תנן אילו עוברין בפסח? כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי, אלו שלשה הן חמץ דגן גמור ע"י תערובת וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים הן חמץ נוקשה בעיניה ומסיים בסיפא זה הכלל כל שהוא מין דגן הר"ז עובר עליו בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת. ומעמידן כולן בירושלמי [שם] שיש בהן תערובת מים דמי פירות אין מחמיצין ומשמ' דהך סיפ' לפרושי עוברין דרישא אתי ואי כפירוש רבינו שלמה שפירש [שם] אלו עוברין בבל יראה ובל ימצא פשיטא דליכא כרת בבל יראה ועוד דחמץ מעורב ונוקשה בעיניה אפילו באכילה לא מיחייב אי לאו דרבינהו בקרא בגמרא [בד' מ"ג] מכל מחמצת ומהיכא תיתי לן אזהרת בל יראה אלא פי' רבינו יעקב [בתוס' שם מ"ב] אלו עוברין מעל השלחן שיש לאו באכילתן ואומר רבי' יעקב [עיין באשירי שם] דשכר שלנו איכא בל יראה לכ"ע שיש שנותנין בו שעורים כל כך עד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דבהכי מודו כ"ע כדמשמ' התם בגמ' [ד' מ"ד] ומ"מ לא נברך על השכר בורא פרי האדמה דמאן נימא לן דהוי כמו קימחא דשערי דאיכא מ"ד [בברכות ד' ל"ו] דמברכי עליה בורא פרי האדמה דהתם ודאי אישתני לעילויא. למדנו מכאן שמותר לקיים בפסח דבר שיש בו חמץ מעורב וכן חמץ נוקשה בעיני' נוקשה פי' רע וקשה לאוכלו. אמרינן בפסחים [דף ל"ה] שאין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן והם שני מיני חטה שדם החטה והכוסמת ושלשה מיני שעורין השעור' ושבולת שועל ושיפון אבל מיני קיטנית כמו אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ ואפילו לש קמחן במים חמין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון. ואמרי' שם [דף קי"ד] מאי שני תבשילין? סילקא וארוזא. ש"מ לית דחש להא דר' יוחנן בן נורי דאמר [בר' ל"ה] אורז מין דגן הוא. וכל שאין חייבין עליו משום חמץ אין אדם יוצא בהן משום מצה [שם] שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות.
חמשה מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים בעולם אין באין לידי חימוץ ואפי' הניחן כל היום כולו עד שנתפח הבצק הר"ז מותר באכילה שאין מי פירות מחמיצין אבל מסריחין דהכי קסבר שם רבא [בד' מ'] והלכה כמותו. מי פירות הן כמו יין תותים ותפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהם משאר יינות שמנים ומשקין ולא מבעיא דבש תמרים אלא אפי' דבש דבורים נחשב מי פירות דכתיב כאשר תעשנ' הדבורים ומתרגם רב יוסף [בסוטה ד' מ"ה] כמה דמנתזן דבריי' ושייטן ברום עלמא ומייתן דובשא מעשבי טוריא בד"א שלא נתערב בהן שום מים אבל אם נתערב בהן מים מים כ"ש דרי אלו מחמיצין ובהכי מיירי ההיא דאמרינן [בפסחים ד' ל"ו] אם לש ביין ושמן ודבש תשרף ובמנחות [ד' נ"ז] אמרינן אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ ומקשה [שם] מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומשני אמר ריש לקיש ז"א מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה דכיון שמעורב מים עם השמן מחמיץ והא דתנן [במס' תרומות ומביאה במנחות ד' נ"ד] תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה התם מיירי בעיסה שכבר נילושה במים כדמשמע הלשון וגרסינן בירושלמי [דתרומות ובפסחים] הדא דאת אמרת במחמץ בגופו של תפוח כלומר שכבר נילושה במים ומשים גוף התפוח בתוכו לחמצו אבל במחמיץ במימיו כלומר שכל העיסה נילושה במי התפוח מותר אמנם בירושלמי במקום אחר [בפסחים ובאשירי מביאו ושם למעלה כל הסוגי'] משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין דקאמר ר' שמואל בר' יצחק הוה ליה יין תוסס פי' מתוק יהב בגויה שעורים בדיל דיחמע פי' כדי שיחמיץ. אתא שאיל לרבי מנא אמר לי' צריך אתה לבער [שם] חד מן אילין דבי ביראי הוה לי' גרבא דמישחא גו אוצרא דחיטי אתא שאיל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף מה דתחותיהן ושמא הירושלמי סובר באביי דאסר אבל אנן ק"ל כרבא דשרי ומעשה היה והתיר ר' יצחק בר' אברהם ללוש מצות ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אחד אע"פ שא"א ליין בלא טיפת מים ואף לכתחילה רגילין לתת בו מים בשעת הבצירה כדי להתיר נצוק בכלי גוי בלא טעם דנצוק אינו חיבור [בע"ז ד' ע"ב ולקמן במל"ת קמ"ח] אעפ"כ אין להוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו את העיס' וכן רבינו משה [בפ"ו דהל' חמץ] היה מתיר חימוץ מי פירות אבל ר' יצחק ברבי שמואל כתב בתשובה אחת שירא להקל מפני הירושלמי שמחמיר בהלכה למעשה. אמנם בתוספתא דפסחים פי' רבי' שמשון בשם ר"י ור"ת היתר גמור בחימוץ מי פירות וכן פי' רבינו יוסף טוב עלם בסדר שבת הגדול [בתו' דפסחים בד"ה מי ד' ל"ד] ובמי בצים נסתפק רבינו שלמה אם מחמיצין מפני שמתפיחין את העיסה בד"א בשאר ימי פסח אז מותר ללוש במי פירות לבדן אבל בלילה הראשונה אסור משום דהוה ליה מצה עשירה ואמר להו ר' יהושע בן לוי [בפסחים ד' ל"ו] לבנתיה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי מעט בחלבא כעינא דתורא שיהא נאכל מיד ולא יבא מכשול שיאכלוהו עם הבשר.
אין מבשלין את את החטין במים כמו ריפות וקמח כדאמר שם [ד' ל"ט] דאדמבשל בשולי חמועי מחמעא מותר ללתות חטין במים [שם בד' מ'] כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד ודוקא חטין מותר לבלול במים מפני שהן קשים אבל שעורים רפים ומחמצין מהרה ואסור ונהגו העם אף בחטין שלא ללתות גזירה שמא ישהו במים ויחמיצו. חכמים הראשונים היו נזהרים בדגן שהיו אוכלין ממנו בפסח לשומרו משעת קצירה שלא יבואו עליו מים שלא יהא בו שום חימוץ. ואסמכוה על מקרא זה ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ [שם] דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאוכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח או מוכרו לגוים מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל [שם בד' ל"ט] דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אבל כשפוסק אם נשתהא כשיעור הר"ז אסור. כתוב בה"ג אסור למילש מצה אלא במים דבייתי מ"ט כיון דלא בייתי חבילי פירוש חמימי ומחמעי ליה לעיסה דאמר רב יהודא [שם בד' מ"ב] אשה לא תלוש אלא במים שלנו ודרש רבא [שם] אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המוליאר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת וצריכה שני כלים של מים אחד שמקטפת בו היכא דקאפיא נהמא ואחד שמצננת בו את הידים והיכא דעברה ולשה בהני דאמרי' אסור למיכל מההוא נהמא דאיבעיא להו [שם] עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי ורב אסי אסיר והלכתא כרב אשי והיכא דעבר ולש עיסה עכו"ם או חש"ו דלאו בני שימור נינהו אע"ג דבשעת אפייה עבד לה שימור ישראל בר דעה לא נפיק בה ידי חובתיה עכ"ל למדנו מדבריהם דרב אשי דאסר אכולהו קאי אף אמים שלנו ולא כפי' רבינו שלמה שפי' [שם] עברה ולשה דאחמין דווק' קאי ואומר הר"א ממיץ דוקא עברה שהזידה ולשה אבל אם שגגה ולשה מותר ולכתחילה לשין בהן היכא דלא איפשר כדקאמר [שם] דרשה רב מתנה בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופי' רבינו שלמה [שם] הטעם דמים שלנו לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים בשפולו של רקיע ומעיינות רותחין ולפי טעמו השואבין בבקר ומשהן עד הערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראייה מעתה אך נ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הקרקע כחכמי א"ה כדאיתא שם [ד' צ"ד] אמר רבי נראין דבריהם הילכך אין להם תקנה אא"כ שלא יהו בליל' במחובר ולפ"ז הטעם השואבים בתחילת הלילה מותרות מיד ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתם לאחר התחלת הליל' עכ"ל הרב ר"א ממיץ והריב"ן פסק בפי' מפסחים שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימר סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפי' רבינו שלמה ולא לפי' הרב ר"א ממיץ אומר הרב רבי יחיאל שראה שהתיר מורי רבינו יהודה ברבי' יצחק מים שלא לנו שנתבטלו ברוב מים שלנו הואיל ונתבטלו כבר קודם הלישה והותרו לא תשב האשה תחת השמש ותלוש לאו דווקא תחת השמש אלא אפי' ללוש תחת הרקיע ביום המעונן אסור כדאמר ביומא [ד' כ"ה] יומא דעיבא כוליה שמשא וקאמר [שם] דנ"מ לכדרבא דאמר אשה לא תלוש לא בחמה כו' ומטעם זה ראוי להזהר קצת שלא להוליך המים לבית התנור מגולות תחת הרקיע.
גרסינן בירוש' [דפסחים] מצה ישנה באנו למחלוקת ב"ש וב"ה פי' כשם שחולקין בסוכה ישנה סוכה ד' ט'] ב"ה מתירין ואפי' לא עשאה לשם החג כך חולקין במצה ישנה ותנן [בפסחים ד' ל"ה] חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאו למכור בשוק יוצא בהן ועל כרחיך בי"ג מיירי דאי בי"ד אי מביאין תודה לפי שממעט באכילה ותניא בתוספתא [דפסחים] י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מע"ש מכל אלה משמע שמצה שנעשית קודם ביעור חמץ שכשרה. גרסינן בפסחים [ד' מ"ה] אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה והוא שיעור חמשת רבעים קמח צפוריות ועוד שהן שש ירושלמיות. כתב רבינו שלמה [שם] ויותר משיעור זה אין ללוש כדי שיוכל לשמרם מן החימוץ וכתב רבינו משה בר מיימון [בפ"ח] אם עשה עיסה יותר על שיעור זה הפת מותרת וכן נוהגין באשכנז לכתחילה אמר רב יוסף [שם] הני נשי דידן נהגי למיפא קפיזא קפיז' פי' שלשת לוגין ביחד בלבד ואח"כ מצרפן בסל להתחיי' בחלה כר"א דתנן [במס' הלה ולקמן מ"ע קמ"א] העושה עיסתו קביים פי' קב קב ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה פי' בלא נשיכ' רק שיגעו יחד ואמר שמואל [שם] הלכה כר"א ודווקא שאין בכל אחת כשיעור צריך שניהם צירוף סל ונגיעה אבל אם יש בכל אחת כשיעור צירוף סל בלא נגיעה נמי מהני בכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו כדאמרינן בירושלמי [דחלה] והא דאמר בסוטה [ד' ל'] שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מן הטהורה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף והתם ר"א קאמר לה ואין דיי לו בצירוף סל בלא נגיעה זהו מפני שמקפיד על תערובת טמאה וטהורה, [בפסחים ד' ל"ו] אין עושין סריקין המצויירים בפסח מפני שהאש' שוהה עליהן ומחמצן בעת עשייתן ואפי' הדפוס גזירה שמא יעשה בלא דפוס [שם בד' מ"ב] מי תשמישו של נחתום ישפכו במקום מדרון מפני שמחמיצין [שם בד' ל"ט] אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ אבל חולטין להן המורסן ברותחין וכבר נהגו רוב העם שלא לחלוט שמא לא ירתיח המים יפה [שם] ולא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שמחמיצות, גרסינן במנחות מצה שתבלה בקצת בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא [דפסחים] תניא יוצאין במצ' המתובלת בפסח.