מפרשי רש"י על ויקרא כ ג
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ' • פסוק ג' |
• ב • ג • ה • ז • ט • י • יג • יד • יז • יט • כ • כה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃
רש"י
"אתן את פני" - (ת"כ) פנאי שלי פונה אני מכל עסקי ועוסק בו
"באיש" - ולא בצבור שאין כל הצבור נכרתין
"כי מזרעו נתן למלך" - (ת"כ סנהדרין סד) לפי שנא' מעביר בנו ובתו באש בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למולך זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו למולך
"למען טמא את מקדשי" - את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי כלשון (ויקרא כא) ולא יחלל את מקדשי
רש"י מנוקד ומעוצב
אֶתֵּן אֶת פָּנַי – פְּנַאי שֶׁלִּי; פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ.
בָּאִישׁ – וְלֹא בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין כָּל הַצִּבּוּר נִכְרָתִין.
כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" (דברים יח,י), בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ. זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ" (פסוק ד).
לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי. – אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, כִּלְשׁוֹן "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי" (ויקרא ויקרא כא,כג).
מפרשי רש"י
[ד] פנאי שלי. לא כמו כל פנים שבמקרא, שהרי כל פנים שבמקרא אצל הקב"ה לטובה הוא, כמו "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו', כ"ד), ולפיכך פירושו שהוא לשון פנאי שלי. ונראה לי שאין פירוש "פנים" 'פנאי שלי', אלא פירושו 'פנים' כמשמעו, ואמר שאסלק פנים מכל דבר, ואתן פני אליו להתעסק בו. ולפיכך אמר "ונתתי פני באיש ההוא" כאדם שאמר אסלק פני מדבר שהיה לי בתחלה, ואפנה את פני לדבר הזה להתעסק בו. ולפיכך "ונתתי את פני" הכתוב כאן, אין רוצה לומר מצד הפנים עצמם, דכאשר הוא נאמר על הפנים עצמם הוא לטובה בודאי, כמו "ישא ה' פניו אליך", שהכתוב רוצה לומר כי יהיה עמהם פנים אל פנים, וזהו בודאי לטובה. אבל כאן "ונתתי פני" לא בא לומר רק שיסלק עצמו מענינים אחרים ועוסק בו, וזהו לרעה בודאי, שנפנה מכל דבר להתעסק בו. ולפיכך פירש אותו ונתתי פנאי שלי. אבל המתרגם שתרגם את "פני" מלשון רוגז, סבירא ליה כי כמו שנאמר פנים על הרצון, כמו "ישא ה' פניו" וכיוצא בו, כך נאמר פנים על הרוגז ועל פני הזעם. וכן אמרו רז"ל עד שיעבור פנים של זעם. והוא כמו השקפה שהיא לרעה (רש"י בראשית יח, טז), שכל השקפה היא בפנים:
[ה] לפי שאמר מעביר בנו וכו'. פירוש, דהך קרא "כי מזרעו נתן למולך", וכן "בתתו מזרעו למולך" (פסוק ד), קרא יתירה הוא, דהוי למכתב "אשר יתן מזרעו למולך" (פסוק ב), וממילא כי אמר קרא "והכרתי אותו מקרב עמו" בודאי קאי על נתינת הזרע למולך:
[ו] כנסת ישראל שהיא מקודשת לי. לא מקדש ממש, דמאי ענין מקדש לכאן, אלא רוצה לומר שהוא מטמא כלל ישראל, הנקראים "מקדש", מפני שכנסת ישראל מקודשת לשמו יתברך. והרמב"ן פירש 'כנסת ישראל' הנאמר כאן רוצה לומר על שכינת כבודו שהיא בישראל, וזהו "מקדשי". וקאמר אל תתמה איך יחיד מטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול, שהוא כמו שאמרו חז"ל במדרש (ברכות דף לה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כ"ח, כ"ד) "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית", אין "אביו" אלא הקב"ה, ואין "אמו" אלא כנסת ישראל, "חבר לאיש משחית" חבר לירבעם בן נבט שהחטיא ישראל לאביהם שבשמים, כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, ואם לא - יתעלה בשמו הגדול, ותתעלה השכינה מישראל. ולפי הנראה מדברי הרמב"ן, שהוא מפרש 'כל הנהנה מן העולם בלא ברכה גוזל הקב"ה וכנסת ישראל' נאמר על הברכה, שהוא גוזל הברכה מן הקב"ה וכנסת ישראל, כמו שאמר החפץ ביצירה לברך עליה לשמו הגדול, ואז יהיה קיום בעולם, כי תהיה השכינה בארץ על ידי הברכה, שממשיך הברכה והשפע אל היצירה, ואז השכינה בארץ. וכשאינו נותן הברכה, אז תתעלה השכינה בשמו הגדול, כי אין כאן מי שממשיך אותו בארץ, ואז אין קיום בעולם כאשר חסר השכינה מן הארץ, כך הוא דעת הרמב"ן:
ואני אומר כי לא כוונו רבותינו ז"ל בגזילת הברכה כלל, רק בגזלת הפרי, כמו שאמרו שם (ברכות סוף לה.) מכח קושיות המקראות אהדדי; דכתיב (תהלים כ"ד, א') "לה' הארץ ומלואה", וכתיב (תהלים קט"ו, ט"ז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם", ומשני כאן קודם ברכה וכאן אחר ברכה. ולפיכך אמרו כל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל מפני שכתב "לה' הארץ ומלואה". והטעם הזה ידוע, כי במה שהארץ וכל אשר בה לה', שם קודש חל עליו, כמו כל דבר שהוא לה' הוא מקודש לשמו יתברך, והנהנה ממנו מעל (לעיל ה, טו-טז). והרי הכל הוא לה', וחל שם שמים עליו, והנהנה ממנו מעל, כמו מי שנהנה מדבר דשם שמים נקרא עליו, ועל זה אמר "לה' הארץ ומלואה". אמנם כשנותן הברכה לה' אז נעשה חולין, וזה כי הברכה שהוא מברך מגיע עד המדריגה שהוא יתברך מברך ומשפיע, ומצד אשר הוא יתברך נותן ומשפיע לנמצאות אז הוא חולין בודאי, כי בצד אשר הוא משפיע הוא זולת הצד אשר הכל שלו, כי מצד אשר הכל שלו שם שמים חל עליהם, אבל מצד הברכה שהוא נתינת הברכה, אין כאן שם שמים חל עליהם כלל, והוא חולין מזה הצד בעצמו. נמצא כי המברך על הפרי עולה למדריגה אשר שם השפע והברכה להשפיע, ומזה הצד אין שם שמים חל עליהם, כי הברכה היא להשפיע אל הזולת, ולפיכך אז הוא מותר לאדם ואינו מועל, כי בברכה הוא יתברך נותן הארץ לבני אדם, על ידי ברכתו והשפעתו:
ומה שאמר ש'גוזל כנסת ישראל', הוא כח הכללי שבישראל, שנקרא 'כנסת ישראל' מלשון קבוץ, ותחת מעלה ומדריגה זאת הכל. רק שההפרש יש, שנקרא 'אם' בעבור שחומר העלול - שהוא הבן - שלה, והאב - ממנו הצורה. וכל דבר יש בו ב' דברים; חומר וצורה. לכך אמר שגוזל הקב"ה, אשר שמו יקרא על הנמצאים, וגוזל את כנסת ישראל, בעבור שאליה גם כן הכל, לפי מעלתם ומעלת כח הכללי. אך חילוק יש, כי אל השם יתברך מצטרפים הנמצאים כלם, וגם כנסת ישראל אחר שמצטרפים לה כל הנמצאים בדבר מה - לא באמיתת מציאתם, רק במציאתם החומרי - אז כנסת ישראל היא גם כן אל השם יתברך, כמו האשה שהיא לבעלה. נמצא שהכל הוא לכנסת ישראל, שהשם יתברך נתן להם כל תחת רשותם, אך לא כמו שהיא אל השם יתברך, כי הנמצאים מצד אמיתת מציאתם הם של השם יתברך, ונתן אותם תחת כנסת ישראל במציאות החומרי שלהם, ובזה הם לכנסת ישראל, עד שכאשר הם לכנסת ישראל, וכנסת ישראל להקב"ה, אז המציאות להקב"ה הכל; בצד צורתן ובצד חומרן, וזהו על ידי כנסת ישראל:
ולפירוש הרמב"ן, שפירש 'כנסת ישראל' שכינת כבודו, רוצה לומר הכבוד שהוא דבק בישראל נקרא 'כנסת ישראל', והיה הפירוש גם כן שבמדריגה העליונה שלו נקרא 'אב', אשר לו כל הנמצאים באמיתת צורתן. ובמה שהוא יתברך דבק עם ישראל, ואין זה אמתת כבודו, ואל זה מתיחס הנמצאים, אך לא באמתתן, כמו שזה הכבוד אין אמתת כבודו. ואלו הדברים הם סתרי חכמה אם נהנה מן העולם גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, אם לא על ידי ברכה, כמו שנתבאר, כי כאשר אין כאן ברכה ממקור המתברך יש כאן גזילה להקב"ה וכנסת ישראל. אבל כאשר יש ברכה, אז אין כאן שום גזל, כי אז יש ברכה המשפיעה בלי שיעור, ואז אין כאן גזילה, והבן זה היטב, והוא הנכון:
והבן מזה גדול עונש מי שנהנה מן העולם בלא ברכה, ולכך אמר שהוא "חבר לאיש משחית" (משלי כ"ח, כ"ד), שהרי משחית הנמצאות, [ש]מוציא אותם מרשות אביהם שבשמים, כמו שעשה ירעם שהשחית את ישראל והוציא אותם מרשות אביהם שבשמים, כמו שזה השחית והוציא את ישראל מאביהם שבשמים, כך זה מוציא הנמצאות מן הקב"ה כאשר יאכל מהם בלא ברכה. אמנם כאשר מברך השם יתברך, מצד שהוא ברוך הוא משפיע, ומפני שהוא משפיע אז מותר להנות, והכל חולין. והדברים הם גדולים ונפלאים מאוד: