מפרשי רש"י על ויקרא כד י
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"ד • פסוק י' | >>
• ב • ג • ו • ז • י • יא • יד • כ •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃
רש"י
"ויצא בן אשה ישראלית" - (ת"כ) מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן אמר להם מבני דן אני אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף
"בן איש מצרי" - הוא המצרי שהרגו משה
"בתוך בני ישראל" - מלמד שנתגייר
"וינצו במחנה" - על עסקי המחנה
"ואיש הישראלי" - זה שכנגדו שמיחה בו מטע אהלו
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – מֵהֵיכָן יָצָא? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: מֵעוֹלָמוֹ יָצָא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה יָצָא; לִגְלֵג וְאָמַר: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" (פסוק ח). דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה בְּכָל יוֹם, אוֹ שֶׁמָּא פַּת צוֹנֶנֶת שֶׁל תִּשְׁעָה יָמִים? בִּתְמִיהָה. וּמַתְנִיתָא אָמְרָה: מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא מְחֻיָּב. בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן. אָמְרוּ לוֹ: מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי דָּן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב,ב). נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיָצָא מְחֻיָּב; עָמַד וְגִדֵּף.
בֶּן אִישׁ מִצְרִי – הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהֲרָגוֹ מֹשֶׁה.
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר.
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה – עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה.
וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי – זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּחָה בּוֹ מִטֹּעַ אַהֳלוֹ.
מפרשי רש"י
[ט] מפרשה של מעלה יצא. הקשה הרא"ם, דכאן משמע שהיה מעשה דמקלל בשנה שניה, שהרי מעשה לחם הפנים לא היה עד שנה שניה שהוקם המשכן. וכן משמע גם כן מהא דקאמר (רש"י) בסמוך 'ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב וכו, והדגלים לא היו עד שנה שניה. וקשיא על הא דקאמר בסמוך (רש"י פסוק יב) 'ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם בפרק אחד היו', ובפרשת שלח לך פירש (רש"י במדבר טו, לב) שהמקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, ותירץ, אף על גב דלחם הפנים היה בשנה השניה בסיני, נצטווה עליו מיד, ובשעת הציווי מיד היה מלגלג. והא דקאמר 'מבית דין של משה יצא מחוייב שבא ליטע אהלו כו, אף על גב שהדגלים היו בשנה שניה, מכל מקום מעצמם היו נוהגים בדגלים אף בשנה ראשונה, לפי שנסיעת הדגלים היה להם מיעקב, כמו שפירש בפרשת ויחי (רש"י בראשית נ, יג) שקבע להם מקום במטתו לישא אותו, וכסדרן של מסע הדגלים היו נוהגין מעצמן. ואפילו הכי היה צריך לצוותם בשנה שניה (במדבר א', א'), שלא היו כולם ניכרים מאיזה שבט היו, אלא מקצתם היו ניכרים, ומקצתם אינם ניכרים, עד כאן:
ולא ידעתי מה הועיל, שהרי המקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, שאפילו אם תאמר שמיד בסיני נצטוו על לחם הפנים, הרי כמה שבועות היה במשמר המקושש שלא דנו אותו, שהרי היה עמו המקלל, ובודאי לא היה אפשר למשה ללמוד להם מה ששמע מסיני עד אחר יום הכפורים, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות (רש"י שמות לג, יא), ועלה להר, ולא היה פנאי לו ללמד את ישראל עד אחר יום הכפורים, ואם כן אי אפשר ששמע מצות לחם הפנים [אלא] עד אחר יום הכפורים, וכמו שתאמר שהיה המקושש במשמר משבת שניה שיצאו ממצרים עד אחר יום הכפורים, כן תוכל לומר שהיה במשמר עד שנה שנייה שהוקבעו הדגלים:
ולא קשיא, שהקב"ה כל זמן היותם בהר סיני לא רצה שיומת המקושש, שלא יהיו מתעסקין במיתה. שכל זמן שהיו ישראל בהר סיני אחר שקבלו את התורה היה זמן שמחה, כאדם הנושא אשה, כדכתיב (דברים כ"ד, ה') "ושימח את אשתו אשר לקח", הכתוב אומר שישמח את אשתו שנה אחת, והקב"ה לקח את ישראל אליו, והיה דומה בהר סיני לחתן שקדש אשה. וזהו שפירש רש"י אצל נדב ואביהו "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" (לעיל י, ד) 'כאדם האומר העבר את המת מאת פני הכלה כו. ולפיכך לא רצה הקב"ה שיהיו מתעסקין במיתתו של מקושש. אף על גב דכתיב (משלי י"א, י') "באבוד רשעים רינה", מכל מקום שמחה אין כאן. וישראל שהיו אצל הר סיני שנה אחת חוץ מעשרה ימים (רש"י במדבר י, יא) מיעוטו של חדש, וכל זמן שהיו ישראל אצל הר סיני לא רצה שיומת, כי השנה הזאת היה זמן שמחה להקב"ה עם ישראל. וכן כשיצאו ממצרים, שבאו לקבל תורתו, הכל היה ימי שמחה, ולא רצה לערב בם מיתה:
[י] הוא המצרי שהרג משה. דאם לא כן, "איש" למה לי, הוי למכתב 'והוא בן מצרי', אלא לומר לך זהו איש מצרי הכתוב למעלה (שמות ב', י"א) "וירא איש מצרי נוגש וגו'". ועוד, דעל כרחך הוא האיש המצרי שהרג משה, שהרי מה שפירסם הכתוב את אמו להגיד שבחן של ישראל שלא היתה בישראל רק זאת (רש"י פסוק יא), ואם תאמר שאינו אותו איש מצרי, הרי תמצא יותר מאחת, שהרי אותו מצרי שהרג משה בא גם כן על אשת העברי שהיה רודה ומלקה אותו כדלעיל (רש"י שמות ב, יא), אלא היה זה המצרי שהרג משה (כ"ה ברא"ם):
[יא] מלמד שנתגייר כו'. הקשה הרמב"ן, למה הוצרך להתגייר, כיון שהוא ישראל, דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות דף מה.), ותירץ הרמב"ן, שרוצה לומר 'שנתגייר' שהלך אחריהם ודבק בישראל, ולא הלך אחר אביו שהיה מצרי. וחכמי צרפת תרצו דקודם מתן תורה הבן הולך אחר אביו, לכך מן הדין היה הוא מצרי, אלא שנתגייר, ואחר מתן תורה אמרינן דאפקרי רחמנא לזרע דגוי גבי בת ישראל, אבל קודם מתן תורה לא אמרינן כך, אלא הולכין אחר אב, דקיימא לן גבי בני נח (יבמות דף עח:) דבגיותן הולכין אחר האב:
ואני אומר דהכא שאני, דהא ישראל בעצמם היו צריכין לקבל גירות, שהרי אבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה וקרבן כשאר גרים (כריתות דף ט.), והברית ההוא שקבלם הקב"ה - היו אותם שהם בני האבות, שהרי כתיב (ר' שמות יט, ג) "כה תאמר לבני ישראל ותגיד לבית יעקב", ועמהם כרת הקב"ה ברית בהר סיני, והשתא זה המצרי לא היה בכלל ישראל, שהרי אין לו יחס האבות שיקרא "בני ישראל" על שם יעקב, וכן לא היה בכלל "בית יעקב". כלל הדבר, שהברית לא היה רק לבני האבות, ולכך הוצרך לגייר, ודבר זה נראה פשוט: