מפרשי רש"י על ויקרא י יט
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י' • פסוק י"ט | >>
• ב • ג • ו • ט • יא • יב • יד • טז • יח • יט • כ •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּ֠וֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"וידבר אהרן" - אין לשון דיבור אלא ל' עז שנאמר (במדבר כא) וידבר העם וגו' אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר ואהרן מדבר הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב ת"ל (שם לא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' הרי כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים זו מצאתי בספרי של פנים שני
"הן היום הקריבו" - מהו אומר (זבחים קא) אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים שהאונן שעבד חילל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן
"ותקראנה אותי כאלה" - אפי' לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם
"ואכלתי חטאת" - ואם אכלתי הייטב וגו'
"היום" - (שם) אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה
"הייטב בעיני ה'" - אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן – אֵין לְשׁוֹן "דִּבּוּר" אֶלָּא לְשׁוֹן עַז, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר הָעָם" וְגוֹמֵר (במדבר כא,ה; ספרא שמיני, פרק ב,ז). אֶפְשָׁר מֹשֶׁה קָצַף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, וְאַהֲרֹן מְדַבֵּר? הָא יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ כָּבוֹד; אָמְרוּ: אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיְּהֵא אָבִינוּ יוֹשֵׁב וְאָנוּ מְדַבְּרִים לְפָנָיו, וְאֵינוֹ בְּדִין שֶׁיְּהֵא תַּלְמִיד מֵשִׁיב אֶת רַבּוֹ. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְּאֶלְעָזָר לְהָשִׁיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא" וְגוֹמֵר (במדבר לא,כא); הֲרֵי כְּשֶׁרָצָה, דִּבֵּר לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִֹיאִים. זוֹ מָצָאתִי בְּסִפְרֵי שֶׁל פָּנִים שֵׁנִי.
הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ – מַהוּ אוֹמֵר? אֶלָּא אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: שֶׁמָּא זְרַקְתֶּם דָּמָהּ אוֹנְנִים? שֶׁאוֹנֵן שֶׁעָבַד, חִלֵּל. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ, שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת? אֲנִי הִקְרַבְתִּי, שֶׁאֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל וּמַקְרִיב אוֹנֵן (זבחים ק"א ע"א).
וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הַמֵּתִים בָּנַי, אֶלָּא שְׁאָר קְרוֹבִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִהְיוֹת אוֹנֵן עֲלֵיהֶם כָּאֵלּוּ, כְּגוֹן כָּל הָאֲמוּרִים בְּפַרְשַׁת כֹּהֲנִים (ויקרא כא,ב-ג) שֶׁהַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לָהֶם (ספרא שם,ט).
וְאָכַלְתִּי חַטָּאת – וְאִם אָכַלְתִּי, הַיִּיטַב וְגוֹמֵר?
הַיּוֹם – אֲבָל אֲנִינוּת לַיְלָה מֻתָּר, שֶׁאֵין אוֹנֵן אֶלָּא יוֹם קְבוּרָה (ספרא שם,יא; זבחים שם).
הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' – אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה, אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דוֹרוֹת.
מפרשי רש"י
[כ] אין דבור אלא לשון עז. לפי שהדבור הוא על ידי חיתוך הלשון בכח, לכך כל דבור הוא קשה, אבל האמירה היא רכה מפני שאין באמירה חתוך הלשון, רק לדבור שהוא חתוך הקול, והאמירה נעשה מעצמה על ידי צירוף וחבור האותיות, ולפיכך כשהוא רוצה לומר שהוא דיבר בכח הדבור ההוא - אמר לשון "וידבר אהרן", "וידבר העם באלקים ובמשה" (במדבר כ"א, ה'), לפי שהוא עז. וכן "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מ"ב, ל'), ודבר זה פשוט. ומפני שלא כתב כאן אחריו מלת "לאמר", ובכל מקום כתיב אחר "וידבר" מלת "לאמר", או הוי למכתב 'ויאמר (אל) אהרן', דרשו (תו"כ כאן) כך, אבל לכתוב מלת "וידבר" בלבד לא אתא רק לדרשא, לומר שהיה קשה, כדלעיל:
[כא] שמא זרקתם דמה אוננים וכו'. ופירש הרא"ם, אף עך גב שהותר להם אכילת קדשים באנינות (רש"י פסוק יח), [ו]מכל שכן דעבודה, דהא כהן גדול מקריב אונן (הוריות דף יב:), ואינו אוכל באנינות (שם), ומכל שכן אלו שהותר להם (עבודה) [אכילה] שמותרים (באכילה) [בעבודה], הכי קאמר, שמא טעיתם, ובשביל זריקת דמה אוננים שרפתם אותו. ופירוש זה טעות הוא, דלא שייך לומר להם משה 'שמא טעיתם וחשבתם שזריקת אונן פסול בעבודה', דמה רצה בכך משה רבנו עליו השלום, דסוף סוף טעו, וכל השאלות ששאל להם - שאל לתקן מה ששרפו החטאת, לא שיאמר שמא טעיתם בזה וחשבתם כך וכך. ועוד, דאהרן למה השיב לו 'וכי הם הקריבו', דמשמע שאם הקריבו הם היה אסור, והלא האמת הוא שאם הקריבו הם - כיון שהותר להם לאכול באנינות, מכל שכן עבודה לפי דעת הרא"ם. אלא ודאי עבודתו פסולה, כי העבודה חמורה מאכילה, שהרי בעל מום אוכל בקדשים (זבחים דף צח:) ופסול לעבודה (שם), ואם כן אין ללמוד מה אכילה החמורה, שאסורה לכהן גדול באנינות, הותרה לבני אהרן באנינות, עבודה הקלה - שהותרה לכהן גדול באנינות - אינו דין שהותרה לבני אהרן באנינות, דהא איכא למימר מה לאכילה שהותרה לבעל מום, תאמר בעבודה שאסורה לבעל מום, שמא אסור לבני אהרן גם כן. ועוד, דשעה מדורות לא ילפינן (מנחות דף נט.). ועוד, מה שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן, שאני עבודת כהן גדול שהוא משונה מעבודת הדיוט, שהרי משמש בשמונה בגדים (יומא דף עא:), ולפיכך עבודתו כשירה, אבל אכילתו - לא מצינו חילוק שהכהן גדול חלוק באכילה משאר כהנים, ולפיכך לענין אכילת קדשים הוי כמו שאר כהן. וזה פשוט [ד]לעולם לא הותר להם רק אכילה באנינות, ולא עבודה:
[כב] שמא זרקתם דמה אוננים. הקשה הרמב"ן, איך היה סובר שזרקו דמה אוננים, והלא הקרבת כל הקרבנות היה קודם שירד האש מן השמים, כדכתיב בקרא, ואחר כך ירד האש מן השמים, ואחר כך נכנסו בני אהרן להקטיר (לעיל י, א), ואיך סלקא דעתך שהיו בשעת זריקת הדם אוננים, ותירץ הרמב"ן, כי משה מפני רוב טרדתו עם השכינה, דאמר מר משה בהשכמה ירד, כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף קא:), לא היה משה רואה מעשיהם, והיה סבור שמא מצאו דם השעיר הזה וזרקו אותו, עד כאן. ולא ידעתי מנין לו זה שהקרבת שעיר ראש חודש הזה שנשרף - היה קודם שירד האש מן השמים, דיש לומר דכל קרבנות היום היה קודם שירד האש מן השמים, וכן עולת התמיד, דכתיב (לעיל ט, יז) "מלבד עולת [הבקר]", שראוי שתקדים עולת התמיד בבקר, אבל עולת ראש חודש, דלא כתיב 'מלבד עולת החודש', מנין שהוא קודם מיתת בני אהרן, לא ידעתי מנין לו זה. ואין לומר שתדיר ואינו תדיר - תדיר קודם (זבחים דף פט.), זה אינו, דכאן כיון שקרבן של אהרן מלואים להתחנך אותם בעבודה, היה קרב לפני של ראש חודש, ולא כתיב "מלבד עולת החדש" כדכתיב בקרבן של ראש השנה (במדבר כ"ט, ו'), ולפיכך אני אומר שהיה קרבן היום קודם קרבן של אהרן, וקרבן אהרן הוא קודם קרבן מוסף, אף על גב דמוסף תדיר. וכן פרשנו בסוף פרשת צו (לעיל פ"ח אות א):
[כג] ואם אכלתי חטאת היום בעיני ה'. תקן בזה, כי "ואכלתי היום" הוא 'אם אכלתי חטאת'. ואין לפרש "ואכלתי" לשון עתיד, שהרי היה שואל אותם למה [לא] אכלו אותו (פסוק יז), ולא שאל אותם לעתיד, והשתא צריך להיות התשובה גם כן מענין השאלה, 'אם אכלתי' כמו שאמרת. והשתא לא יקשה לך טעם המלה שהיא מלעיל כמו שהוא לעבר, כי המלה היא לעבר. אף על גב שלא כתיב 'ואם אכלתי', אין זה קשיא, כי מלת 'אם' חסירה בלשון, שהרבה כיוצא בזה. וכן מה שפירש "הייטב בעיני ה'", כלומר בתמיה - וכי דבר זה ייטב בעיני ה', ואף על גב שלא מצאנו ה"א התמיה בפתח רק בשו"א (רש"י בראשית ד, ט), אלא אם יש אחר ה"א התמיה שו"א, בשביל שלא יתחברו שני שואי"ן יחד - בא ה"א התמיה בפת"ח, ולא זולת זה, ובשביל זה יש מדקדקים שסרו מדרך אמת, הוא דרך חכמים (זבחים דף קא.) ופירושם, פירשו המלה כי הה"א - ה"א הידיעה, ואכלתי חטאת שהיא טוב בעיני ה':
ואין דברים אלה רק דברי סרה לסור מדרך האמת, מראים עצמם שהם יודעים הלשון, ולסיבה זאת לא יביטו אל הענין רק אל המלה ותבניתה, וימשכו פירוש המלה בחבלי שוא אחר תמונת ודקדוק המלה, וכל זה לקיים הצורה והתבנית, ידמו בעצמם מי שלא פירש כך לא ידע בדקדוק הלשון כמו שידעו. ועתה בני אדם, ראו נא בשביל הנקוד הה"א בפת"ח ימשכו פירוש המלה, שאין טעם לפירוש זה "ואכלתי חטאת היום" שהיא טוב בעיני ה', דמה ענין זה לכאן שהחטאת טוב בעיני ה'. ויותר מזה, הלא האומן הזה, שאומנתו דקדוק הלשון, קלקל והשחית הלשון והדקדוק בפירוש זה, כי לא מצאנו לעולם ה"א הידיעה על פעל עתיד:
והנה שנוי הנקוד הוא בקלות, כמו שתראה שדרך ה"א התמיה להיות בשו"א ויבוא בפת"ח כאשר יש שו"א אחריו, וכן ה"א הידיעה שהיא בפת"ח, משתנה הנקוד שלה לקמץ ולסגול. ואם יש טעם בכל אחד ואחד, סוף סוף אנו רואים שהנקוד מקבל שנוי, ושמא יש טעם גם כן כאן. והטעם שהוא ברור אלי, כי אחר הה"א - אות יו"ד שצריך להמשיך התנועה שתחתיה בעבור היו"ד הנחה שאחר היו"ד הנעה, ומפני זה מרחיב עליה התנועה לפניה בפתח כדי להמשיך היו"ד הנעה ביותר, ודבר זה פשוט. אבל להיות ה"א הידיעה בא על פעל עתיד - לא תמצא לעולם, כי הידיעה והעתיד סותרים זה את זה, שאם הוא עתיד - אינו ידוע. והנה דברי חכמים צדיקים, והמדקדקים כך - בור כרו ויחפרוהו, ובו נפלו, ולא יוכלו קום:
[כד] אבל אנינות לילה הוא מותר. ואם תאמר, אם כן למה לא המתינו עד לערב ואכלוה, וצריך לומר דאתיא כמאן דאמר מפני טומאה נשרף, אבל למאן דאמר מפני אנינות נשרף צריך לפרש "היום" בענין אחר, כלומר "היום" - חובת היום, שהוא שעיר ראש חודש, שהוא חובת היום:
[כה] אם שמעת בקדשי שעה וכו'. בגמרא (זבחים דף קא.) מוכח שזהו אליבא דמאן דאמר מפני אנינות נשרף, דלמאן דאמר מפני טומאה נשרף אין חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות, אלא כך פירושו, אם שמעת בלילה אין לך להקל ביום, ומה שלא המתינו עד הלילה - מפני טומאה שאירע בה. ונראה שרש"י מפרש פשט המקרא, ופשט המקרא יש לפרש דאנינות לילה מדרבנן, דכתיב "ואכלתי חטאת היום", היום אני אסור ולערב מותר, וזהו כמאן דאמר מפני טומאה נשרף, דלמאן דאמר מפני אנינות - למה לא הניחו אותו עד הערב, אלא מפני טומאה נשרף. ואף על גב דלמאן דאמר מפני טומאה נשרף - אין מחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, אלא בין קדשי שעה ובין קדשי דורות - ביום אסור ובלילה מותר, כיון שהכתוב משמע דבא לומר שיאכלו אותו באנינות ביום, כדפירש רש"י למעלה (פסוק יג) "כי כן צויתי" 'באנינות תאכלו אותה', ולפיכך פירש הכתוב גם כן 'אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות' כמאן דאמר מפני אנינות נשרף בלילה, שאין אלו שני דברים סותרים, כי נוכל לומר דאנינות קדשי שעה לגמרי מותר - אף ביום, ואנינות לילה בקדשי דורות מותר. ולכך פירש רש"י פשטיה דקרא, במה דהכתוב מוכיח כך: