מפרשי רש"י על דברים טז ח
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ט"ז • פסוק ח' | >>
• ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • יג • טו • טז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃
רש"י
"ששת ימים תאכל מצות" - ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב) שבעת ימים שבעה מן הישן וששה מן החדש ד"א למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כולם רשות חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה שנא' (שמות יב) בערב תאכלו מצות
"עצרת לה' אלהיך" - עצור עצמך מן המלאכה ד"א כנופיא של מאכל ומשתה לשון (שופטים יג) נעצרה נא אותך
רש"י מנוקד ומעוצב
שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת – וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "שִׁבְעַת יָמִים" (שמות יב,טו)? שִׁבְעָה מִן הַיָּשָׁן, וְשִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ (ספרי קלד). דָּבָר אַחֵר: לִמֵּד עַל אֲכִילַת מַצָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה, וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד לְשֵׁשֶׁת יָמִים. שֶׁהֲרֵי שְׁבִיעִי בַּכְּלָל הָיָה, וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, שֶׁאֵין אֲכִילַת מַצָּה בּוֹ חוֹבָה אֶלָּא רְשׁוּת; וְלֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּם רְשׁוּת, חוּץ מִלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב,יח; פסחים ק"כ ע"א).
עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ – עֲצֹר עַצְמְךָ מִן הַמְּלָאכָה (ספרי קלה; חגיגה ט' ע"א; י"ח ע"א). דָּבָר אַחֵר: כְּנוּפְיָא שֶׁל מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה (ביצה ט"ו ע"ב; ירושלמי שבת פט"ו ה"ג), לְשׁוֹן "נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ" (שופטים יג,טו).
מפרשי רש"י
[ט] שבעה מן הישן וכו'. ואם תאמר, ומאי נפקא מיניה שכתוב בתורה 'שבעה מן הישן וששה מן החדש'. ואפשר לומר, שאין אכילת מצה דוחה עשה דחדש, שאם אין לו לאכול כי אם חדש, אין לו לאכול מצה. אף על גב דמצה עשה "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב, י"ח), וחדש לא תעשה (ויקרא כ"ג, י"ד), כיון דאפשר בישן, אין אכילת מצה דוחה לא תעשה, אף על גב שאין לו מצה מן הישן. דלא אמרינן דאתא עשה ודוחה לא תעשה כהאי גוונא, רק אם אי אפשר אלא לדחות הלאו, אבל במקום שאפשר לקיים שניהם - לא אמרינן הכי (יבמות ו., כא.). וכן כתבו התוספות בפרק קמא דקדושין (ריש לח.) בשם הירושלמי (ר' חלה פ"ב ה"א) דאין עשה של אכילת מצה דוחה לא תעשה של אסור חדש, רק שנתנו טעם אחר, עיין שם:
[י] לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כל הסוגיא נתבאר באריכות בפרשת בא (שמות פי"ב אותיות לג-לה) עיין שם ותמצא מבואר, ואין לכפול:
[יא] הכתוב קבעו חובה. בפרשת בא (שמות פי"ב אות לה) מבואר באריכות: