"שיר מזמור לאסף", נוסד ג"כ בימי יהושפט שבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה ועמם המון רב ויהושפט התפלל וקרא צום, ויחזיאל מן בני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר אל תיראו וכו' כי לא לכם המלחמה כי לאלהים וכו', לא לכם להלחם בם וכו', עמדו וראו את ישועת ה' וכו' (דה"ב כ'), ושם ספר איך האויבים עצמם הרגו זה בזה ע"י המהומה שהטיל ה' ביניהם:
"אלהים אל דמי לך", אל תדום ותניח מעשיך שהיית מושיע ישראל עד עתה, "אל תחרש", החרישה הוא הפך המענה, ר"ל שאתה צריך לענות כי הדבר נוגע לך כמו שיבאר, "ואל תשקט", החרישה היא מניעת הדבור וההשקטה היא מניעת המעשה, אל תחרש מלענות ואל תשקוט מלעשות, ומפרש, "אל תחרש":
ביאור המילות
"דמי, תחרש, תשקט". דמם הוא ההפסק מהדבור או הפעולה, והחרישה היא הפך התשובה, והשקטה הוא הפך המעשה, (ישעיה ס"ב א'):
"כי הנה אויביך יהמיון" אלה ההומים הם אויביך, ונגדך הומים, ענה אותם, "ואל תשקט" כי "משנאיך נשאו ראש" הנושאים ראש להרע בפועל הם משנאיך, ועליך באו, וצריך אתה לעשות להלחם נגדם:
ביאור המילות
"אויביך, משנאיך". האויב דורש רשע ולא השונא, ע"כ אמר אויביך יהמיון:
"על", מה "שיערימו סוד" על ישראל הוא מצד שהם "עמך, ויתיעצו", ועקר העצה שלהם ותכלית מגמתם הוא "על צפוניך" על עניני האלהות הצפונים, כמו על אמונת האחדות ועל קשר אלהותך והשגחתך על ישראל, ועל התורה והמצות שנתת להם שרוצים לבטל זה מאתם:
ביאור המילות
"יערימו סוד, יתיעצו". העצה הוא התכלית הנרצה מן הסוד שירימו, כמ"ש ישעיה (י"ד כ"ד):
"אמרו" זה לזה, לכו "ונכחידם מגוי" כדי "שלא יזכר שם ישראל עוד", שרוצים לבטל שם ישראל, ששם זה מורה על שמונהגים למעלה מן הטבע, ושהם מושגחים מה', ששם זה לא יזכר עוד, וא"כ עקר ביאתם הוא לבטל את האמונה ועליך באו על אלהותך הנודע בעולם ע"י ישראל:
"כי", באר הראיה לזה שעקר ביאתם הוא על האלהות, כי הנה היו שם עמים מפורדים, יש מהם שכנים לא"י ויש רחוקים מא"י, וזה מבואר כי השכנים לארץ שלוחמים ולוקחים לעזרתם עמים רחוקים, כ"א י"ל תכלית מיוחד, השכנים ילחמו מפני שיראים מהם או כדי לקחת גבול ארצם, והרחוקים ילחמו בעבור השלל והבז, אבל "הם נועצו לב יחדו" שבאו כולם בלב אחד ועצה אחת, ויש להם תכלית אחד, מפני "שעליך ברית יכרתו", שתכלית ביאת כולם הוא עליך, שמקנאים על פרסום אלהותך בעולם ע"י ישראל, וזה התכלית המיוחד לכולם, ומפרש שהלא באו.
"עשה להם כמדין" שהיה מפלתו ע"י המהומה ששלח ה' בהם והרגו זה את זה (שופטים ז' כ"ב), "כסיסרא וכיבין" (מלך חצור) "בנחל קישון" שהיה ג"כ מהומת ה' ביניהם באופן זה, כמ"ש ויהם ה' את סיסרא לפני ברק (שם ד' ט"ו):
"נשמדו בעין דאר", יבין מלך כנען אשר מלך בחצור מלך גם על עין דאר (יהושע י"א ב' י'), כי את עין דאר לא הורישו וישב הכנעני שם (שם י"ז י"ב), ובברחם מפני ברק (שופטים שם ט"ז) נשמדו שם "והיו דומן לאדמה":
"כאש תבער יער", שעץ אחד שורף את חברו כן יהרוג איש את אחיו כמ"ש ויהיה העם כמאכולת אש איש את אחיו לא יחמלו, "וכלהבה תלהט הרים", שזה מפעולת הלהבה כן ילהטו עוד ע"י להבת ה' ומחנה יהושפט:
ביאור המילות
"תבער". יוצא וכלהבה, וכן יואל א' י"ט, אש אכלה ולהבה להטה:
"כן תרדפם בסערך", הסער נושב לרוח אחד כן ירדוף אותם לברוח, והסופה הוא הרוח הנושב בעיגול מכל צד (ווירבעלווינד), והוא יחזירם אחור מנגד פניהם, ועי"כ "תבהלם":
"וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון" כי עליון הוא שם מצטרף, ויצוייר עליון נגד השפל ממנו ומכ"מ יש עליון עליו, אבל הם ידעו שלא נמצא עליון עליך, כי אתה ראש הסבות והמסובבים, עליון וגם "על כל הארץ", ראש הסבות ואחריתם עד הסבה האחרונה:
