מלבי"ם על משלי יז
<< · מלבי"ם על משלי · יז · >>
פסוק א
ביאור המילות
"פת". הוא הפרוס, כמו פתות אותה פתים, והשלם נקרא לחם, כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' קכ"ד).
" חרבה", בלא טיבול, כמו כל מנחה בלולה בשמן וחרבה, "שלוה", גדר השלוה היא מרגוע הנפש ושלום הפנימי כמ"ש תהלות (קכ"ב) ובכמה מקומות:פסוק ב
פסוק ג
ביאור המילות
"מצרף, כור". האש של הכור גדולה יותר ומזה שם כיריים, כמ"ש בס' התו"ה שמיני (סי' ק"ס):פסוק ד
ביאור המילות
"שפת, לשון". כבר התבאר למעלה (י' י"ג), שהשפה חיצונית נגד הפה והלשון, ומרמז על דברים הנודעים בבירור ע"י החוש והדעת, והלשון מציין עניני בינה, וקורא החוטא מצד התאוה בשם מרע, והחטא בשם און, כי החטא הוא בטוב ורע, והמעוה מצד טעות הבינה שקרא בשם שקר, ר"ל איש שקר, כי שוגה בין אמת ושקר, והעון קרא הוות, שהוא הפך ההויה והישות, ששם הוות על השבר בא כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו, הויה ועקירת הויה, ומבואר אצלינו תמיד שהקשבה פחותה מן האזנה, ע"כ אמר בראשון מקשיב ובשני מזין, שהיא הטיית האוזן והשיקול במאזני התבונה, כמו ואזן וחקר:פסוק ה
ויש שבא בדרך לעג, ויש שבא בדרך נקמה מפני שהיה שונאו, אומר:
- מי שבא בדרך לעג - "חרף עושהו",
- ומי ש"שמח לאיד" בדרך נקמה, "לא יינקה" מעונש, כמו שנאמר (משלי כד יז): "בנפול אויבך אל תשמח וכו'".
פסוק ו
פסוק ז
ביאור המילות
"נבל, נדיב". הם שני הקצוות, ויש אמצעיים ביניהם כילי ושוע. כמ"ש (ישעיה ל"ב ה'):פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
ביאור המילות
"תחת", שרשו נחת, ענין ירידה:פסוק יא
ביאור המילות
"מרי". כמו כי מרי המה (יחזקאל ב' ז'), הכסיל הוא מרי:פסוק יב
- הדוב מסוכן לגוף, והכסיל מסוכן לנפש;
- הדוב קורע סגור ליבו להוציא הדם, והוא קורע סגור ליבו להכניס שם איוולת וספיקות;
- הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצידו, והכסיל לא ינוצח באיוולתו;
- הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח איוולתו בשום אופן.
פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"מדון, ריב", ריב כולל המריבה מכל מין שיהיה, ואם יש בו דו"ד נקרא מדון, וטרם שיבא לידי דין קראו ריב דהיינו לפני התגלע, והתגלע בע' בא על גילוי של דבר מכוער, בכל תושיה יתגלע (י"ט א') וכל אויל יתגלע (כ' ג'):פסוק טו
ביאור המילות
"גם שניהם". במלת גם ר"ל גם כששניהם ביחד:פסוק טז
ביאור המילות
"מחיר". מציין החליפין ומחיר שדה עתודים וכשבא על הכסף יציין הכסף כדרך חליפין כאלו היה חפץ ונותנו מחיר הדבר הנקנה, וגדר הכסיל, מבואר בכל הספר שהוא מי שמואס בחכמה מפני תאותו, ולב בא תמיד על כח הממשלה אשר בנפש לעצור בעד התאוה ויצריו הרעים, כמ"ש בכ"מ.פסוק יז
פסוק יח
ביאור המילות
"תקע, ערב". ע"ל (י"ב ט"ז):פסוק יט
פסוק כ
עיקש לב הוא מי שליבו (שהוא כוח המושל שבו) הולך על-פי דרכים מעוקשים, שלא על-פי דרך החכמה שהיא הדרך הנכוחה, הגם שיחפש דרך הטוב על-פי שכלו, "לא ימצא טוב", כי הדרך הטוב הוא רק על-פי החכמה, שאי-אפשר למצאה מדעתו, רק על-ידי הקבלה מפי חכמים. ובכל-זאת, יוכל להיות שגם לא יעשה רע.
אבל ה"נהפך בלשונו", שהלשון מצייר הדיבור בבינה, ומי שלשונו מדבר תהפוכות, שהם היקשים מתעים וחקירות כוזבות באלהות ובאמונות, ויוצא לאפיקורסות, זה, לא לבד שלא ימצא טוב, כי גם "יפול ברעה", (משלי כג כז): "כי שוחה עמוקה זונה", שהיא המינות.
ביאור המילות
"עיקש לב" - נוהג היפך מחוקי החכמה, כנ"ל (יא כ).
"ונהפך בלשונו" - הפך מן הבינה, שהלשון מציין הבינה (כנ"ל י כ), ו"לשון תהפוכות" הוא היפך הבינה (כנ"ל י לא).פסוק כא
"ולא ישמח אבי נבל", הנבל שהוא הפך הנדיב הוא לרוב ע"פ הרגל, ויש שאביו הנבל מלמדהו ומחנכהו להיות נבל כמהו ושמח בזה, אבל "לא ישמח אבי נבל", שלבסוף לא ישמח בזה כי באחרית יודע לו ששמחתו תוגה:
פסוק כב
ביאור המילות
"לב, רוח". הרוח כולל כל כחות הנפשיות. וההבדל בין לב ורוח התבאר, שלב הוא הכלי החיצונה ששם ישכנו הכחות הנפשיות, והוא כח חומרי, והרוח הוא רוחני, וטוב יותר שיעצב הלב וישמח הרוח, "וגהה" כמו גוה, בחילוף אהו"י:פסוק כג
ביאור המילות
"מחק". בהצנע, כמו בחיק יוטל את הגורל:פסוק כד
רק הכסיל, שנפשו התגאלה בתאוות, אשר העלו חלודה על פניה ונמחקו רושמי החכמה מצורתה, כמראָה מגואלת בטיט ורפש שאין הצורות ניכרים בה, הוא מחפש את החכמה בקצה ארץ, כאילו הוא דבר רחוק מטבע נפשו הרחק רב ומתנגדת לטבעו, ושלפי דעתו מצטרך ללכת דרך רחוקה ביגיעות רבות עד ימצא אותה.
פסוק כה
פסוק כו
ביאור המילות
"לא טוב, על ישר". על שרשו עול, שהוא עול נגד היושר, וכן פרשתי על משכבכם (תהלות ג'), על אנשים (איוב ל"ג כ"ז) וכן לקמן (כ"ט ה') ולא טוב הוא הפך הנהגת החכמה, ועל יושר הוא נגד חקי הבינה, כי טוב ורע הוא בחכמה, ועול ויושר הוא בבינה, כי הנדיב מפורסם אצל העם יותר מן הצדיק וכולם מבינים שהוא נגד היושר והצדיק נודע צדקתו לה' וענשו לא טוב נגד חקי החכמה:פסוק כז
ביאור המילות
"יודע דעת, איש תבונה". היודע דעת הוא ע"י השגת החושים והנסיון, ואיש תבונה משיג ע"י מופת הבינה מן הקודם אל המאוחר כמ"ש ישעיה (מ"ג י') ובכ"מ בתנ"ך, וייקר רוח י"ל רוח יקר, שהרוח מציין כל כחות הנפשיות היקרות:פסוק כח
ביאור המילות
"חכם, נבון". התבאר בכל הספר שנבון גדול מחכם (ע"ל א' ב').
"ואטם שפתיו", הוא יותר מן המחריש, וגדר האויל הוא מהסתפק בכל דבר:<< · מלבי"ם על משלי · יז · >>