מלבי"ם על משלי יב
<< · מלבי"ם על משלי · יב · >>
פסוק א
ביאור המילות
"מוסר, תוכחת". הבדלם למעלה (ג' י"א).
" בער", הוא הדומה כבהמה שאין בו אף דעת הפשוט, כמו הידיעה הנקנה ע"י החוש והמושכלות ראשונות, כמ"ש איש בער לא ידע, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:פסוק ב
ביאור המילות
"איש מזמות". פעל זמם בא לרוב לרע, ומזימות כשאינו על עמקות החכמה היא לרע. ומרשיע בהפעיל והוא עומד מורה הפלגת הרשע, וההבדל בין חפץ ובין רצון בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ל' ל"א):פסוק ג
פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
"מחשבות, תחבולות". למעלה (י"א י"ד):פסוק ו
ביאור המילות
"דברי". הדבור הוא באורך, כמו שכתבתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ג'):פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"שכלו". גדר והבדל בין שכל לחכמה ובינה בארו דורשי הלשון, וע"ע לקמן (י"ג ט"ו), "ונעוה לב", לב, עוה ועקש, ויש הבדל בין עקש לב, ועוה לב, שהעקש בא על דבר חושיי, והעוה הוא עוות הגיוני וכולל גם עוות השכל והבינה שנמשך ע"י קלקול הלב ותאותיו, ומלת יהיה על השכל, שהשכל יהיה לבוז:פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
ומאמר זה הוכפל לקמן (כ"ח י"ט) "עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה", שם מדבר בענין אחר, כי המרדף ריקים יצייר בב' פנים:
- הרודף להשיג פרנסתו בלא עבודה ע"י מסחר והליכות הימים והמדבריות או מציאות וכדומה, שזה ג"כ ענינים ריקים אחר שאין הריוח בטוח, ומענין זה מדבר שם, ונלמד מענינו שאמר ע"ז איש אמונות, רב ברכות, ר"ל מי שמאמין בה' וזורע אדמתו (כמ"ש אמונות זה סדר זרעים ופירש"י שמאמין בה' וזורע) ועי"כ ישיג רב ברכות מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ע"י שהוא מאמין ובוטח, וזה פירוש של "עובד אדמתו ישבע לחם", אבל "המרדף ריקים" ע"י שהוא אץ להעשיר ומבקש תחבולות להתעשר תיכף, אחר שאינו מאמין ובוטח תחת שחפץ להתעשר "ישבע ריש",
- ופה מדבר במרדף ריקים להתעשר ע"י גזל וחמס, וסיפא דענינא מוכיח שאמר "חמד רשע מצוד רעים". שהרשע אינו רוצה לעמול ולעבוד רק חמד לחיות ע"י ציד של רעים, שצדים אנשים בצידם ולוקחים ממונם ע"י מרמה ותחבולות רשע, וזה "חסר לב" שאין לבו מושל עליו להתנהג כפי חקי החכמה, אבל "העובד אדמתו" ומתנהג בצדק שלא לעשוק ולצוד רק זורע והתבואה נשרשת בקרקע, "שורש צדיקים" היינו השורש שהשרישו באדמתם, יתן לחם לאוכל.
ושני הענינים האלה יש להם משל ומליצה, כי האדמה הזאת הנעבדת יש לה משל ומשל תוך משל, פה מדבר בענין הנפש שנמשלת בדברי החכמים לחלקת השדה שהיא כחנית ומוכנת להוציא פרי, וכמו שהאדמה צריכה עבודה להסיר משם הקוצים והדרדרים ולטמון בחובה את הזרע ולהשקותה ולעבדה, כן צריך להסיר מן הנפש את הציורים הרעים ולזרוע בה זרע החכמה והמוסר ולהשקותה במי השכל והדעת עד תוציא פריה קדש הלולים, והעובד אדמתו לסוף ישבע לחם שהיא מזון החכמה והמוסר שהוא לחם הנפשי, והמרדף ריקים, שהוא הרשע שלא עבד את אדמתו והוא חומד מצוד רעים, שהם ציורי התאוות אשר הקיפו מצודים גדולים על העיר הקטנה, ויצודו בחרמם את כחות הנפש הרוחנים הוא חסר לב, ואינו הולך בממשלת הנפש כפי חקי החכמה. אבל העובד אדמתו ומנקה אותה מן הקוצים וזורע בה זרעים האלהיים, שורש צדיקים יתן, שהיא החכמה:
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"גמול". כ"מ שנזכר גמול נקשר עמו התפעליות איבה או אהבה כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ולכן תפס שם אדם, שההתפעליות הוא מיוחד לו מצד האנושית שבו, וכמ"ש בהבדל בין איש ובין אדם בס' התו"ה ויקרא (סי' י') ויש הבדל בין משיב גמול ובין משלם גמול, כמ"ש (יואל סי' ד' ד' ובכ"מ):פסוק טו
ביאור המילות
"חכם". הוא הנוהג בחקי החכמה, וכבר התבאר (א' ב') שבכל ענין שיפול עליו שם חכמה יש שני דרכים במציאות טו"ר, ולמודי החכמה איזה דרך יבחר נקראים עצות, שהעצה היא ההסכמה מבין שני צדדי האפשר (כנ"ל י"א י"ד), והאויל גדרו המסתפק בחקי החכמה כנ"ל, והוא לא יקבל עצתה:פסוק טז
פסוק יז
ביאור המילות
(יז-יט) "יפיח". מורה על הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ב'), ומלת "יגיד" נמשך לשנים, יגיד צדק יגיד מרמה.
"ובוטה". הוא הדבור שיש עמו שבועה או נדר, התו"ה ויקרא (סי' ש"י).
" שפת, ולשון", כבר התבאר (סי' י' י"ג) שהשפה מורה על הדבור הקל החיצוני, ושם (פסוק כ"א) שהלשון מציין הדבור התבוניי, "ועד ארגיעה", פי' עד רגע והא' נוספת:פסוק יח
פסוק כ
ביאור המילות
"חרשי". הם המעמיקים מחשבות בסתר, כמו ויתחרשו לו כל הלילה:פסוק כא
ביאור המילות
"לא יאנה". כמו לא תאונה אליך רעה, ובארתי גדר פעל זה ירמיה (ב' כ"ד):פסוק כב
פסוק כג
ופה ביאר עוד הבדל במעשיהם:
- שה"ערום כוסה דעת", גם הדבר שיש לו ידיעה ממנו, הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם (וזה הבדל בין הערום ובין החכם, ש(משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת" ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת על-פי חוקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים, אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים).
- "ולב כסילים", אחר שליבם, שהוא הכוח המושל, מנוצח מן התאוה, שבהכרח "יקרא את האיוולת" למבטח לו, שיאמר שנלוז מחוקיה מפני שמסופק בהם, "יקרא את האיוולת" ויפרסמהו להיות לו למסוה.
ביאור המילות
"כסילים", "איוולת". מבואר בכל הספר, ש:
- אויל הוא המסופק בחוקי החכמה, והספק נקרא איוולת.
- והכסיל אינו מסתפק, רק נלוז מחוקי החכמה מפני תאוותו.
ו"לב" נקרא הכוח המושל שבאדם.
וה"דעת" הוא היפך הספק והאיוולת, שהדעת היא הידיעה הברורה.
וההבדל בין ה"ערום" וה"חכם" התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור העניין.פסוק כד
ביאור המילות
"חרוצים". זריזים במעשיהם ונאמרו הפך הרמאי (כנ"ל י' ד'):פסוק כה
- א) להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג,
- ב) שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה', ושיש תקוה לאחריתו. וז"ש "דאגה בלב איש" כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או "שישחנה" ויורידנה למטה, או "שישמחנה בדבר טוב", וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה, וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות:
ביאור המילות
"ישחנה". משורש שחה, במשקל י£ג¡לנ¢ה, שישפיל אותה למטה:פסוק כו
ביאור המילות
"יתר". שרשו תור, שבא על הריגול שמעיין על מרעהו. ומ"ם מרעהו מן השורש כמו מרעים דשמשון, ולפי' ב' מענין יתר ותוספת והמ"ם מרעהו מן רעהו, וכבר התבאר גדר הצדיק למעלה (י' י"א, ובכ"מ):פסוק כז
ביאור המילות
"לא יחרוך" - מלשון (שיר השירים ב ט): "מציץ מן החרכים", לא יַראה את צידו מן החרך.
"והון" - שיעורו "והון אדם חרוץ - יקר".פסוק כח
ביאור המילות
"בארח, דרך, נתיבה". הבדלם למעלה (א' ט"ו ב' י"ג), וצדקה הם מצות שבין אדם למקום בכ"מ:
"חיים, אל מות", אל מות היא שלילת המות לגמרי:<< · מלבי"ם על משלי · יב · >>