מלבי"ם על ישעיהו מב
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מב · >>
פסוק א
- א) ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין א"ע לנבואה ע"י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים, ועז"א "הן עבדי" שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר "אתמך בו" שלא ישקר באמונתו.
- ב) ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ"ז במורה (פרק משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמ"ש בבאורי שם, וז"ש "בחירי" שבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן, ועי"כ "נתתי רוחי עליו" בשפע רב כ"כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו, כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק "משפט לגוים יוציא", לכלל העולם:
ביאור המילות
"עבדי בחירי". העבד, הוא ע"י עבודתו, והנבחר, הוא ע"י רצון הבוחר כנזכר לעיל (מ"א ח'):פסוק ב
- א) עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק.
- ב) הנביא היה נושא עכ"פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא.
- ג) הנביא היה צריך לעמוד עכ"פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו:
ביאור המילות
"ישא", כמו וישא משלו, ונשאו קנה, ישא עליכם משא, התחלת הדבור המליציי:פסוק ג
- א) רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע"י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר.
- ב) אלה ששכלם היה בעוכרם ע"י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה, שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית הוכהה אורו. אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק "לאמת יוציא משפט" משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה:
פסוק ד
ביאור המילות
"משפט, ולתורתו". המשפט הוא הנימוס וההנהגה בין אדם לאדם, והתורה, באמונות ודעות ומצות, עפ"י התורה אשר יורוך (נגד בין דם לדם) ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (נגד בין דין לדין) (דברים יז יא):פסוק ה
"וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה". והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קיימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע"כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע"י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע"י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וז"ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג"כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, "ורוח" מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה', ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן.
ביאור המילות
"נשמה, ורוח". בארתי הבדלם בפי' בראשית:פסוק ו
"ואתנך לברית עם". זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזה.
"לאור גוים" אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה', ומפרש נגד לאור גוים.
פסוק ז
- א) שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, עז"א להוציא ממסגר אסיר.
- ב) עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל, ועל זה אמר מבית כלא יושבי חשך:
ביאור המילות
"ממסגר, מבית כלא". היושב בבית כלא הוא רק נכלא ונמנע מלצאת ואינו אסור, ואת בניהם כלו בבית (ש"א, ו' י') ומזה ממכלאות צאן, ואם אסרו שם, יאמר ויאסרהו בבית כלא (מ"ב יז ד'):פסוק ח
ביאור המילות
"כבודי ותהלתי". העצם יכובד ע"י מעלה נמצא בעצמותו, וגם במעלה טבעית, אבל לא יהולל רק ע"י פעולות נרגשות ממנו, ורק אם יהיה בחירות, (ע"ל ד' ב'), הפילוסוף יכחיש הרצון והבחירה אצל ה', וייחס לו רק כבוד ע"י עצמותו, לא תהלה ע"י פעולותיו כי יכחיש ההשגחה, אבל גם הכבוד הזה ייחס אל הטבע אשר היא פועלת הכל לפי דעתו, עז"א וכבודי לאחר לא אתן. ועובדי הפסל ייחסו לו גם תהלה, כי יתארו אותו במעשים בחיריים ופעולות יוצאות לחוץ, אבל ידברו כי יתראו פעולותיו באמצעות הפסילים ולהם התהלה עז"א ותהלתו לפסילים:פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
"והאיש מלחמות" אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה. ואיש מלחמות הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק "יעיר קנאה" שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם, (והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה' בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו. וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג"כ עם פעולותיו נגד אויביו).
"יריע" תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו, "גם יצריח" יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי"ז ירך לבבם, וע"י תחבולה זאת "על איביו יתגבר":
ביאור המילות
"גבור, ואיש מלחמה". בארתי למעלה (ג' ב'):פסוק יד
ביאור המילות
"החשיתי, אחריש". חשה מציין השתיקה הפך דבור, ומחריש מציין השתיקה שהיא הפך התשובה, המחריש היה לו להשיב ולענות, והמחשה היה לו לדבר, עת לחשות ועת לדבר, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד לא יחשו, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר, פעל חשה נמצא גם על עזיבת המעשה, ואתם מחשים, הפך חיש שמורה על הזריזות, ומענין זה בא גם על עזיבת הדבור, או הסער, ויחשו גליהם. וחרש מענין חרש אזנים, עושה א"ע כאילו לא שומע, יאמר הלא מעולם לא החשיתי אף בדבר שאין נוגע לכבודי, ואיך עתה אחריש? ויותר מזה כי אתאפק בכל כחי על השתיקה, ועמ"ש בפי' תהלות (לח א'):
"אשם ואשאף". אשם שרשו נשם, הוראתו הוצאת נשימת האויר לחוץ, ונשמת מי יצאה ממך (איוב כו) ונשלמה הנו"ן בדגש, ואשאף, היא שאיפת האויר לפנים. באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב'):פסוק טו
ביאור המילות
"ואגמים אוביש". הנהר המתיבש נעשה במקומו אגם מים, ור"ל שאף אגם לא יהיה שם:פסוק טז
- א) אם הוא עור ועז"א והולכתי עורים.
- ב) אם הוא חשך עז"א כי "אשים מחשך לאור לפניהם", (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם).
- ג) אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם "מעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם", זה מוסב עמ"ש החשיתי מעולם, שאומר "וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה? הלא אלה הדברים עשיתים" מימות עולם, "ולכן לא עזבתים" גם עתה, ועל ידי כן.
ביאור המילות
"בדרך בנתיבות", הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של היחיד, כמ"ש בכ"מ:פסוק יז
- א) שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה', והם נקראים "בטחים בפסל", שבטחו להשיג מבוקשם על ידו, עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד, כת
- ב) שכפרו מציאות ה' לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש, אומר אלה "האמרים למסכה אתם אלהינו", מלבד שיסוגו ממנו אחור, עוד "יבשו בשת" על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה:
ביאור המילות
"פסל, מסכה". עם מסכה נקשר מושג השלטנות ג"כ, נסיכי מדין, וע"כ בצד זה קראם מסכה:פסוק יח
פסוק יט
"מי עור", מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם, שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא.
- א) ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה.
- ב) ההכנה המעשיית שיכין הוא א"ע להשגה זו ע"י עבודת ה' ומע"ט, וישראל י"ל בין השלמות הטבעיי שעז"א "מי עור כמשלם", בין השלמות המעשיי שיעבדו את ה' ע"י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעז"א "מי עור כעבד ה'". ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה' מצד הבחירה, והוא אינו רואה הגם שיכול לראות מי עור כמוהו? כי הלא על ידי שתי ההכנות הנזכר לעיל.
ביאור המילות
"כמשלם", יש הבדל בין שלם ובין תמים, תמים הפך המום והחסרון, ושלם על הצד היותר טוב שאפשר במינו אדם שאינו בעל מום היא תמימות טבעית, שאינו חונף וצבוע היא תמימות נפשית, המצליח בבריאות ועושר היא שלמות טבעית, השלם בחכמה וכל המעלות הנפשיות היא שלמות נפשית, אצל בע"ח ישתמש בשם תמים שה תמים, ואצל גופים בלתי בעלי איברים בשם שלם, אבנים שלמות, איפה שלמה, כי הגוף בלתי בעל איברים לא שייך בו מום, וכן לא תמימות שהוא הפך המום:פסוק כ
פסוק כא
ביאור המילות
"יגדיל ויאדיר". גדול בכמות. ואדיר באיכות:פסוק כב
"הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל?" למה לא יצילם ה', ויותר מזה כי "היו למשסה" שהוא גדול מבזה, ומדוע "אין אמר השב? -" עד כאן דברי השאלה - משיב להם ה'.
ביאור המילות
"הפח". מענין דבור כמו אשית בישע יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר, "בחורים", מענין חור, והב' ב' המקום, החור יחבא בו מדעתו, ובתי כלאים יחבא בהם בע"כ, ר"ל כן ידברו בהחורים שנחבאו שם:
"היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב". כבר הבדלתי למעלה (יז יד) בין בז למשסה. הבז, הוא מה שהאויב בוזז לצרכו. והמשסה, הוא מה ששוסס ודורך ברגליו להשחית ולבלע, והנה עת יתגבר האויב יבוז בהכרח את כל אשר ימצא, ושר הצבא לא יעכב ביד חילו מלעשות זאת. אבל מן השסיסה להשחית יצוה השר הצבא לפעמים שיניחו מעשות זאת. לפ"ז מן הבז צריך מציל, שאוהבי העם יריבו בעדם ויצילו אותם ומן המשסה א"צ מציל, כי גם השר צבא יאמר השב, שב ואל תעשה זאת. עז"א היו לבז ואין מציל, ויותר מזה כי היו גם למשסה ולמדרך רגל, ואין בין ראשי הצבא שיאמר השב:פסוק כג
ביאור המילות
"יקשיב וישמע לאחור". עיין למעלה (מא כג):פסוק כד
ביאור המילות
"מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים". יעקב הם ההמון, וישראל הם הגדולים והשרים (כנ"ל ט' ז'), והנה ההמון נתונים למשסה דרך השחתה, והגדולים שאותם לא השחית האויב, כי לקחם להיכלי מלך כנזכר בדניאל (א'), מ"מ היו לבוזזים שלקחו ממונם:
"זו חטאנו לו". מלת זו בא סתמי לרוב, לא זכר ולא נקבה שמצויינים, זה, זאת, ויהיה כינוי הרומז אל מלה נעלמת, כמו דבר זו, סבה זו, עם זו יצרתי לי, העם, בעבור סבה זו יצרתים, יתפשו במזימות זו חשבו (תהלות יו"ד), דבר זו חשבו, מפני רשעים זו שדוני (יג ט'), דבר זו שדוני (הבת עין) כמש"פ שם. אשכילך ואורך בדרך זו תלך, כי דרך זכר ונקבה, ופה זו היא הסבה יען חטאנו לו, "אבו", בלב כנ"ל (א' יט):פסוק כה
ביאור המילות
"חמה", אפו, כ"כ כ"פ כי חמה הוא הכעס הפנימי, ואף הוא הראות הקצף בגלוי ע"י העונש, האף הבלתי יוצא מחמה פנימית אינו קשה, אבל הוא שפך החמה של אפו, שהאף הזה המעניש מלא חמה פנימית, וגם עזוז מלחמה בגלוי:<< · מלבי"ם על ישעיהו · מב · >>