"יום צרה", הנה ישעיהו כבר נבא להם מקודם כי סנחריב יפול בהר ציון (למעלה י') ובאר בדבריו שם, כי מפלתו תהיה, אחר שיוקדם לה שני ענינים.
א) אם יחרף ויגדף ויתגדל על אל אלים (שם ח' - כ'). (שנית) עד תגיע ציון עד סוף הצרה וחשכת הלילה שאז תהיה הישועה (שם כ"ד עד סוף הקאפיטל) עז"א עתה נתקיימו התנאים שהגבלת בנבואתך.
א) כי יום זה "יום צרה" בתכלית כי בא האויב עד לפני ירושלים.
ב) "ונאצה", שנאץ את ה' בחרופים וגדופים.
ג) "ותוכחה", שבא להתוכח ולהוכיח בראיות שאין ביד ה' להושיע, ואם לא יושיע ה' יאמרו מאין יכולת, ומכל זה ידעתי "כי באו בנים עד משבר" שדומים כיולדה בעת שבתה על המשבר, שהגם שהחבלים גדולים מ"מ זה סימן שהלידה קרובה, וכן ידענו שהישועה קרובה, אבל "וכח אין ללידה" שחסר להיולדת כח ר"ל שחסר לנו המצות והמע"ט שהוא הכח שבה תדחה הטבע את העצמים אשר בבטן המלאה לחוץ, וחסר בין הכח האנושי הגבורה והחיל, בין האלהי ע"י צדקה ומעשים טובים. אך ע"י דבר אחד יצוייר לנו שתוקדם הלידה, והוא.
ביאור המילות
"עד משבר". מקום הרחם שהולד שובר שם את המסך בעת הלידה ויוצא לחוץ, אמר, הבנים כבר הגיעו עד המסך ההוא לשברו ולצאת מרחם, אבל צריך שתעזרם האם בכח הדוחה, "והלדה", שהיא היולדת אין לה כח לדחותו לחוץ, הנמשל העת הגיע לשבור המצור ולצאת מעול סנחריב, רק צריך כח אחר חיצוני תורה ומע"ט החסר לנו:
הערות
ג מהו הכפל יום צרה ותוכחה? והמליצה כי באו בנים?. ד אולי ישמע ספק, ואיך אמר אשר שמע? ומה פי' והוכיח בדברים?.
"אל תירא", הודיע לו בל ירא מפני הדברים אשר שמע, כי בזה "גדפו נערי מלך אשור אותי", לא את ישראל, ואני אעשה למען שמי, גם הודיע לו כי הדברים האלה לא היו בשליחות מלך אשור, כי בפעם הראשון גדפו הנערים מעצמם, ובכל זה בל ייראו כי יושיעם ה' למענם:
א) שיאמין לקול השמועה ששמע כי תרהקה מלך כוש נלחם עליו, כי שמע זאת דרך שמועה בעלמא ואעפי"כ האמין הדברים, וז"ש "ושמע שמועה" ר"ל אתן בו רוח ומחשבה שישמע השמועה ויאמין לה.
ב) היה הנס כי "שב אל ארצו", ולא נשאר פה להלחם על ירושלים, ולשלוח קצת ממחנותיו הרבים על תרהקה, והודיע לו כי הסוף יהיה "שאפילהו בחרב בארצו", כי עתה לא היה עדיין עת מפלתו, כי לכל יש זמן, והיה צריך עוד שיכבוש כוש ומצרים לקיים הנבואה שנבא עליהם (למעלה כ') ושיביא שללם לא"י שירשנו חזקיה, כמו שנבא (לקמן מ"ה) לדעת המפרשים. לכן סבב שישוב עתה לביתו עד כי בעת שהגיע מפלתו חזר לירושלים ושם נפלה מחנהו, ואח"כ בשובו לביתו בניו הכוהו בחרב:
ביאור המילות
"רוח", רצון:
הערות
ז מהו הרוח, הלא הוכרח לשוב על ידי השמועה ולא מרצונו עשהו? ואיך אמר והפלתיו בחרב בארצו והוא שב עוד הפעם לירושלים?.
"וישמע על תרהקה", שמע זאת דרך ארעי מפי עוברים ושבים, כי היה השמועה "לאמר יצא להלחם" שעדן לא לחם עמו בפועל רק יצא ממדינתו על דעת להלחם אתו וכל זה הגם שלא היתה שמועה ברורה מ"מ "וישמע" והאמין לשמועה, (כנ"ל), "וישלח מלאכים" מבואר שאחר שראה שמוכרח לשוב לארצו, ידע שהעם לא ימרדו בחזקיהו, ורצה עכ"פ שחזקיהו ישלים עמו ויתן לו מס ויהיה לו עבד, וע"כ שלח שלוחים זאת הפעם אל חזקיהו לבדו, (כי לולא זאת למה שלח עתה, הלא טוב שיתיאש חזקיהו בתוך כך בחשבו שלא ישוב עליו וירפה מהכין תכסיסי מלחמה):
ביאור המילות
"וישמע, וישמע". ששמע וקבל הדברים:
הערות
ט וישמע וישמע כפול? למה שלח מלאכים אל חזקיהו הלא על ידי זה יכין את עצמו בתוך הימים למלחמה וטוב היה שלא יודיענו כי ישוב עליו שנית, למען יניח מעשות דבר?.
"כה תאמרון", הגם ששלח ספרים, ושם היה כתוב הכל בארך, מ"מ מסר ביד השלוחים קיצור הדברים בעל פה, כי בהספרים היו כתובים חרופים וגדופים כנזכר בד"ה.
"אל ישיאך", אל חזקיהו עצמו לא יכול לאמר שלא יושיעהו ה' מפני שבטל הבמות, כי חזקיהו יודע האמת שעשה זאת בעבור מצות התורה, לכן אמר אליו רק שאין יכולת ביד ה' להושיע:
הערות
י'-י"ד מדוע לא טען עתה כטענתו למעלה (ל"ו ז' יו"ד) כי בא בפקודת ה' על אשר התיר חזקיה את במותיו? מדוע שלח ספרים עם השלוחים ולא עשה כן בפעם הראשונה? מדוע בפעם הראשונה דברו אל כל העם ועתה ייחדו דבורם אל חזקיהו לבדו? אם בפעם הראשונה לא ענהו מאומה ולא מלאו רצונו לצאת אליו הגם שדבר אל כל העם, איך עלה על לבו לשלוח ספרים, כאילו עתה שהוא יוצא מאתם ייראו מפניו יותר מבתחלה?.
"ויקח חזקיהו", מבואר בד"ה כי בהספרים שנתן ביד השלוחים היו כתובים חרופים וגדופים על ה', ועתה ראה כי החרופים יצאו מן המלך בעצמו, וידע כי עתה יתקיים בו נבואת ישעיהו (למעלה י') לכן לא רצה להשלים ולהכנע רק לקחם אל בית ה' להתפלל:
"ה' צבאות", אמר הנה בצד אחד אתה מושל על כל הצבאות עליונים ותחתונים, ואתה "אלהי ישראל" שאלהותך נודע על ישראל שהם עובדים אותך, וכן אתה "ישב הכרבים", כי שם השגחתך ביחוד, עד שראוי לך לריב ריבם מצד קדושת שמך, כי "אתה הוא האלהים לבדך על כל הממלכות", לא כמ"ש סנחריב איה אלהי חמת וארפד, כי לא נמצא אלהים זולתך אחר "שאתה עשית את השמים ואת הארץ", ואלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא, וא"כ.
"הטה ה' אזנך ושמע", את חרופי השלוחים הראשונים, "וגם פקח עיניך וראה" הספרים המלאים חירוף וגידוף, "ושמע" דברי השלוחים השניים שפירשו דברי סנחריב אשר שלח לחרף אלהים חי, כי.
"אמנם ה'", אם היה המחרף איש אחר לא היה ראוי לשום לב על זאת אבל הלא זאת אמת "כי החריבו מלכי אשור את כל הארצות (ואת ארצם" היינו האפרכיות שלהם) וגם זה אמת, כי.
הערות
י"ח-כ"א וכי בעבור שמלכי אשור החריבו כל הארצות, בעבור זה יחויב שיושיעם ה' מידו?
"בזה לך", אתה סנחריב דע כי בתולת בת ציון בזה ולעגה על חרופיך וגדופיך, "ובת ירושלים הניעה ראשה עליך" כי יודעת שפה יהיה מפלתך:
ביאור המילות
"בזה". לעגה המבזה מפני שאין הדבר נחשב בעיניו. והלועג, להראות פחיתת מעשיו, וקרא בת ציון בתולה כי מצודת ציון היא עיר דוד היתה בצורה מלהכבש, לא כן ירושלים לא היתה בתולה:
הערות
כ"ב-ל' לפי' המפרשים צ"ל בז לך לשון זכר, והמליצה בכלל מוקשה לפי פי' המפרשים:
"את מי", בת ציון היא אומרת לך את מי חרפת? הלא את ה', ויותר כי "הרימותה קול" לחרף בפרסום רב, ויותר מזה כי לא היה כוונתך רק להכעיס העם, רק "ותשא מרום עיניך" כי רצית לחרף ה' בעצמו ולנאצו. מבאר את מי חרפת? הלא.
ביאור המילות
"חרפת וגדפת". המחרף יהיה גם מאדם לאדם והמגדף עקרו את ה' הוא מגדף, ברכת ה', ודומהו אם מגדף קדושת ישראל ותורתם, ופה הכוונה היתה החירוף, ולזה שלחם, כמ"ש (ד"ה שם) וספרים כתב לחרף, וכאן (פסו' ד') אשר שלחו לחרף, והם גדפו שעי"ז יקבל חירוף וחרפה, כמ"ש אשר גדפו נערי מלך אשור אותי:
"ותאמר", הוכחת לאמר כי כבר התחלת להלחם עם ה' ותוכל לו, וצייר כי ה' סביב למשכנו יקיפוהו הרים גדולים ועליהם יער גדול מארזים וברושים וכבר עלה על מרום הרים עד ירכתי לבנון וצדו, וגם התחיל לקוצץ היער ארזיו וברושיו, ולעשות דרך לגדודיו, עד שכבר בא עד מרום קיצו, עד נקודת הרום ששם יער הכרמל יער המובחר שלו, (כ"ז ציור על היער שכבש כמ"ש וברד ברדת היער (למעלה ל"ג) עד שגלה את מסך בית יהודה והיה נוח לו לכבש ירושלים):
"אני קרתי", גם נגד שחזקיהו סתם כל המעינות בל ימצא האויב מים לשתות, גם קיוו את המים בין שני חומות העיר להיות מי מצור בפני האויב שיעכבוהו המים אשר סביב, כמ"ש (למעלה כ"ב) ומקוה עשיתם בין החומותים, אמר, נגד שהסבו המים מחוץ לירושלים, אני איני צריך למי הברכה, כי "אני קרתי" גליתי מקורות ומעינות "ושתיתי מים" שמצאתי. ונגד מה שסמכו על יאורי מצור שעשו בין החומותים, איני צריך לסתום היאורים האלה "כי כף פעמי" חיילותי דים להחריב יאורי מצור האלה. כ"ז התפאר סנחריב. משיב לו ה'. מה תתפאר בכחך זה:
"הלוא שמעת למרחוק", אם היית שומע מרחוק ממקום שאתה גר שם את דברי הנביאים שנבאו כ"ז שכן יהיה, הלא אז היית יודע "כי אותה עשיתי" אנכי, ולא בכחך פעלת זאת, ויותר מזה "(הלוא שמעת) מימי קדם" אם היית שומע דברי הנביאים שנבאו זאת כבר מימי קדם שכן יהיה בעתיד, הלא אז היית יודע שלא לבד שאותה עשיתי שהוא גמר המעשה, כי "גם יצרתיה" אנכי יצרתי עקר הדבר ועצמותו, כי הגדתי אחרית דבר זה מראש. אמנם דע ג"כ כי תכלית המעשה הזה "מה שהבאתי אותך" להחריב את ארץ יהודה ולהפך עריהם לגלים, הוא כי זאת "תהי להשאות גלים" אתה תשאה ותשומם ערים לעשותם גלים, כדי שמן הגלים האלה "נצים ערים בצורות" יניצו ויציצו ערים בצורות שהערים שהפכת לגלים, יצמחו עתה הגלים ויתהוו מהם ערים בצורות, תפס משל הגרעין הנזרע בארץ שהפסד הזרע תצמיח נטע נעמן, כן הפסד הערים הפרזות לגלים יצמיחו קריות בצורות, זה היה תכלית מעשי שעל ידי שהחרבת ערי יהודה ישובו אלי ויבנו שנית בימי חזקיהו ביתר עוז ותפארת:
"וישביהן", וגם מה שיושבי הערים האלה אשר התעתדו לגלים "היו קצרי יד", ולא יכלו לקום מפניך רק "חתו ובשו" גם זה לא היה להכריתם לגמרי, רק היושבים האלה "היו" דומים כמו "עשב שדה וירק דשא. לפני קמה", כמו שלפני הקמה טרם תתבשל התבואה יגדל תחלה עשב שדה וירק וחציר גגות ושדמה שהם שאר מיני עשבים, וכולם עוד יבלו טרם שתתבשל התבואה, ומ"מ אחרי נבול מינים האלה יבש חציר נבל ציץ, ואז נראה עמקים יעטפו בר, ושדי תרומות מלאים קמה ותבואה, כן קצרי יד אלה חתו ויבושו ותחתיהם יצמח צמח צדיק לגאון ותפארת שהוא דורו של חזקיהו:
"ושבתך", ר"ל וא"כ בל תחשוב כי ידך עשו לך חיל, ועלית מרום בכח עצמך, רק בין העת שישבת בבית ובין העת שיצאת ובאת לכבוש ממלכות, "ידעתי", כ"ז היה בידיעתי והשגחתי, אמנם דע כי אני יודע גם כן "התרגזך אלי", החרופים והגדופים. ובעבורם תענש, כי.
"יען עלה באזני התרגזך אלי ושאננך", שהקשבתי איך חרפת בקול שאון גדול ופרסום רב, לכן "ושמתי חחי באפך" בל תוכל ללכת הלאה עד ירושלים, "ומתגי בשפתיך" בל תוכל לחרף ולגדף עוד, "והשבתיך" כמו שהיה:
"וזה לך האות", יען שדמה חרבן הערים ואנשיהם, וצמחם שנית ביתר שאת, לצמחי השדה הצצים וצומחים אחרי בלותם, לקח את יבול הארץ לאות על יבול האנשים והפרותם, אומר הנה עתה כל הארץ חרבה עד שבשנה הזאת תוכרח לאכול ספיח מרוב השממון, וכן בשנה השנית לא יהיה באפשר לזרוע מרוב השממון, ומכל מקום הנה בשנה השלישית כבר תזרעו תבואה ותקצרו, וכן תטעו כרמים וגם תאכלו פרים, כי תשוב הארץ לאיתנה, דבר זה שיקרה בצמחי השדה ונטיעות הכרם יהיה לאות וסימן על ישרש יעקב כי יציץ ופרח ומלאו פני תבל תנובה, וזה לאות כי כמו כן.
הערות
ל מה היה האות? אם כמפ' איך יהיה מפלת סנחריב אות ועדן לא נפל, ועת יפול אין צריך אות לשיטעו כרמים, כי מי יעכב אז בידם את האויב נפל שדוד?
"כי מירושלם תצא שארית", כי המון עם ירושלים נשארו במקומם ולא נגלו, "ופליטה מהר ציון" ר"ל ע"י הר ציון שהוא חזקיהו היושב במצודת ציון תצא פליטה שהגולים פלטו פליטיהם וישובו לחסות בצל חזקיהו, וקנאת ה' תעשה זאת על שחרף וגדף ויקנא ה' לשמו ולארצו:
"לכן, לא יבא", ואף לא יורה חץ, ואף גם לא יקדים אותה במגן שזה יעשו טרם שמורים חץ שמקדים מגן לבל יורו עליו מתוך העיר, ואף לא ישפוך סוללה שעושים מקום גבוה שמשם יורו אל העיר, וכ"ש שלא יתחילו לירות אחר שאף סוללה לא יהיה להם, רק.
"בדרך אשר בא בה ישוב", וגם אף שאח"כ ישוב שנית על ירושלים מ"מ אל העיר הזאת לא יבא:
הערות
ל"ד למה כפל ואל העיר הזאת לא יבוא? השמש עשר מעלות, ובד"ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ? השיב על שאלת מה אמרו אליך? מה רצה במה שאמר מארץ רחוקה באו, וכי לא ידע כמה מבבל לארץ ישראל?
