מלאכת שלמה על קידושין ג

<< · מלאכת שלמה · על קידושין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

האומר לחברו:    עיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' ד' והכא נקט חברו מפני שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:

והלך וקדשה לעצמו מקודשת:    הגיה ה"ר יהוסף ז"ל מקודשת לשני. והקשו התוס' וא"ת מה חדוש יש כאן פשיטא וי"ל דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקדשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חדוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא עכ"ל תוס' ז"ל. וביד פ"ט דהלכות אישות סי' י"ז. ובטור א"ה סי' ל"ה וסי' מ':

הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום:    תוס' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג:)

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני:    ביד פ"ז דהל' אישות סי' י"א י"ב. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעינן שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון וכך הוא בירושלמי בהדיא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות אישות שכתב בא שני וקדשה בתוך שלשים ה"ז מקודשת לשני לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת [לראשון] ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר שלשים יום כשיבואו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה ע"כ. וגרסינן תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון וכתב הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב וכו' אבל אנן קיימא לן כשמואל וכו'. והרשב"א ז"ל חולק בכל זה ואומר שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי והביא ראיות הרבה וכו' וכולן דחה אותם הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט ע"ש. ובגמ' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמאריה קא מיתאכיל והני ברשותא דידה קא מיתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה לא בא אחר וקדשה וחזרה בה ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור:

מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה:    כך היא הגרסא בכל הספרים וכתב הר"ן ז"ל בת ישראל לכהן תאכל בתרומה תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד קמ"ל דליתא אלא מקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל ואגב דתני ברישא הכי תנא נמי בסיפא בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אע"ג דמילתא דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א"נ סיפא איצטריכא ליה דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל חוזר לפסקא ראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן שלשים יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקיבלה הקדושין ע"כ. ונראה שהוא גורס בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפ' בשלא בא אחר וקידשה וסד"א כיון שקבל הקדושין לאחר שלשים יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו קמ"ל וסיפא נמי דלא בא אחר וקדשה מיירי וסד"א כיון שקבלה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף מעכשיו תאכל קמ"ל דלא עכ"ל הר"ן ז"ל. נלע"ד פירוש לפירושו ז"ל דאע"ג דמתני' קתני בין ברישא בין בסיפא ובא אחר וקדשה ס"ל להר"ן ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין תרומה כי קתני להו במתני' להיכא שלא בא אחר וקדשה קתני להו ופסקא ראשונה דקאמר היינו ראש של כל בבא בין בבא דלא אמר מעכשיו בין בבא דאמר מעכשיו כך נ"ל והיה לי דרך אחרת ודחיתיה מפני זו. מכל מקום לפי דעת הר"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל נראה שצריך להגיה בפירוש הרמב"ם ז"ל כך. ואומרו בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכו'. ולפי מה שפירש רעז"ל נראה שהוא מסכים לגרסת הרמב"ם ז"ל וגרסינן הכי ברישא דמתני' מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה וזהו שכתב בסוף לשונו ז"ל ואם בת ישראל לכהן היא לא תאכל בתרומה שעדיין אינה אשת כהן. וביד פ"ח דהל' תרומות סי' ח'. וגירסת הירושלמי ברישא בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ועלה דסיפא קאמר התם בת כהן לישראל לא תאכל לכן צריכא שאפילו השני כהן ע"כ:

מקודשת ואינה מקודשת:    ואפילו לאחר שלשים יום וצריכה גט משניהם להתירה לאחר ואסורה לשניהם אא"כ נותן האחד גט. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו או אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו אלא כדי שהיא לא תוכל לחזור בה אבל הוא רוצה לחזור בו הלכך לעולם היא בספיקה דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. גמרא אליבא דרב אבל שמואל ס"ל דודאי תנאה הוי ומקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון:

ואם בת ישראל:    לכהן היא או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה ברישא מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכתב רישא בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא הוגה מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וכתב אהאי סיפא כך מצאתי בכל הספרים ע"כ:

משנה ב

הרי זו מקודשת ויתן:    גרסי' ובגמ' הוא שמפרש רב הונא והוא יתן פי' דמי שיתן הויא מקודשת למפרע. ורב יהודה פליג עליה דרב הונא בין הכא בין התם פ' מי שאחזו גבי הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז דתנן התם סימן ה' דרב הונא ס"ל בתרוייהו והיא תתן והוא יתן. ורב יהודה ס"ל בתרוייהו לכשתתן לכשיתן. והכא וגם התם בגיטין יהיב בגמ' צריכותא אמאי איצטריכו לאפלוגי רב הונא ורב יהודה בתרויהו עיין בגמ' דנלע"ד דבההיא צריכותא נמי מתיישב אמאי איצטריך תנא לאשמועינן האי דינא גבי גיטין וגבי קדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והא לך הסוגיא והצריכותא באורך כאשר היא שם בגיטין דף ע"ד ה"ז מגורשת ותתן מאי ותתן רב הונא אמר והיא תתן רב יהודה אמר לכשתתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד קודם מתן מעות רב הונא דאמר והיא תתן תנאי בעלמא הוא וכי מקיימא ליה איגלאי מילתא דמשעת נתינה הוי גיטא דכל ע"מ כאומר מעכשיו דמי ועל מנת כן דליקיים הלכך אינה צריכא הימנו גט שני ורב יהודה דאמר לכשתתן צריכא הימנו גט שני דלכשתתן כבר אזל ליה גיטא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג האומר לאשה הרי את מקידשת לי על מנת שאתן לוך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויתן ואתמר מאי ויתן רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר קודם מתן מעות רב הונא דאמר והוא יתן תנאה בעלמא הוא מקיים תנאיה ואזיל והוו קדושיה קדושין למפרע ושל שני אינן כלום רב יהודה דאמר לכשיתן לכי יהיב לה הוא דהוו קדושין השתא לא הוו קדושין וצריכא דאי אשמועינן גבי קדושין בהא קאמר רב הונא והוא יתן משום דלקרובה קא אתי הלכך מעכשיו קאמר לה משעה שחפץ בה אבל גבי גירושין דלרחוקה קאתי ומסתמא בקושי הוא מגרשה הלכך אימא דמודה ליה לרב יהודה דלכשתתן קאמר וקסבר אדהכי והכי מפייסנא לה ואי אשמועינן גבי גירושין ה"א בהא קאמר רב הונא והיא תתן משום דלא כסיף למתבע מעותיו מינה הלכך לא צריך ליה למיתלי גיטא במתן מעות ומעכשיו קאמר לה אבל גבי קדושין דכסיפא איהי למתבעיה אימא מודי ליה לרב יהודה. ואי אשמעינן גבי קדושין בהא קאמר רב יהודה לכשיתן משום דכסיפא למיתבעיה אבל גבי גירושין דלא כסיף למיתבעה אימ' מודי ליה לרב הונא ואי אשמועינן גבי גירושין בהא קאמר רב יהודה לכשתתן משום דלרחוקה קאתי אבל גבי קדושין דלקרובה קאתי אימא מודי ליה לרב הונא צריכא ע"כ:

על מנת שאתן ליך מכאן ועד שלשים יום:    וכו'. ביד שם פ"ז סי' י':

ע"מ שיש לי מאתים זוז:    וכו'. עד סוף סימן ג' ביד שם פ"ז סי' ב' ג' ד' ה':

ויש לו:    וכל שיש לו אפילו במדי הרי זה מקודשת ולא אמרינן להראותם לה נתכוון הר"ן ז"ל. עוד כתב גבי הא דאמרינן בגמ' שאם לא נודע שיש לו ה"ז מקודשת מספק דבתוספתא נמי תניא ע"מ שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לו בידו מקודשת שמא עשו קנוניא כלומר והוו קדושי ספק ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קדושי ודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהן שלו ע"כ:

ע"מ שאראיך מאתים זוז ה"ז מקודשת ויראה לה:    אית דגרסי ויראנה. וכתוב בטור שם סימן ל"ה בשם הרמ"ה ז"ל אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קדושין עד דמחזי לה דלהכי א"ל ע"מ שאראיך ולא אמר לה ע"מ שיש לי דלא ניחא לה למיסמך אסהדי עד דמחזי לה ומכי מחזי לה איגלאי מילתא דמעיקרא תפסי בה קדושין ע"כ:

ואם הראה על השלחן:    כך צ"ל בתחילת דבור האחרון דרבינו עובדיה ז"ל:

משנה ג

על מנת שיש לי בית כור עפר:    בתשובות הרשב"א ז"ל סי' רי"ח. ובגמ' מסיק דאם היה שם בזה הבית כור עפר נקעים או סלעים גבוהים עשרה טפחים והנקעים מלאים מים שאינם ראויין לזריעה אינם נמדדין בכלל הבית כור עפר ואינה מקודשת אבל אם אינם מלאים מים אע"פ שעמוקים עשרה טפחים נמדדין עמה ומקודשת ואם אינם עמוקים או גבוהים עשרה טפחים אע"פ שהנקעים מלאים מים נמדדין עמה דהנקעים נקראין אגנות השדה והסלעים הפחותים מעשר טפחים נקראים שדראות השדה ומקודשת דמצי אמר לה אנא טרחנא וזרענא ומייתינא. והעלה הר"ן ז"ל שאפילו יש לו במקום אחר בית כור קרוב ממנו יכולה לומר שרצונה לילך לאותו מקום רחוק וכדאמרינן בירושלמי בפירקין דלעיל גבי מרחץ רחוק ונמצא קרוב יכלא למימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל וכי אמרינן בנקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה כתב רש"י דיל בפ' בית כור דבעינן נמי שיהו רחבין ד' על ד' הא לאו הכי נמדדין עמה ובירושלמי בעי לה וכו':

ואם הראה בבקעה:    ואפי' באריסות בתי אבות דמ"ג אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה ע"כ מהר"ן ז"ל. ובטור אבן העזר סימן ל"ח:

משנה ד

ר' מאיר אומר:    וכו'. בפ"ק דנדרים דף י"א:

כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי:    שנאמר ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען וגו' כתב הר"ן ז"ל כל תנאי וכו' לאו תנאי כפול בלחוד בעי ר"מ דה"ה דבעי כל שאר דקדוקי התנאים והן חמשה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח דכולהו איתנהו בתנאי בגי גד ובני ראובן ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל דר"מ חולק על כל הבבות הקודמות אפי' אם אמר על מנת וכן ג"כ בפי' רש"י ז"ל כגון ה"ז [גיטך] ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפי' לא נתנה הוי גט ע"כ. וביד ר"פ ששי דהלכות אישות. ובטור א"ה סי' ל"ח וסי' קמ"ג:

רבי חנינא בן גמליאל אומר:    וכו'. אתנאי כפול בלחוד פליג כן פירש רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' והר"ן ז"ל דלא נהירא דכיון דאשכחן בעלמא דפליגי רבנן עליה דר' מאיר באחריני ה"ה דפליג עלייהו ר' חנינא בן גמליאל אלא דלא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמ' דמעשה שהיה כך היה אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי ע"כ. ועיין במ"ש בשם הר"ן ז"ל בפ' התקבל סי' ח':

צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו:    [פי' התוס' דה"פ שאפי' וכו' לא מיבעיא] וכו' פי' דקשה אדרבא אפכא ה"ל למיתני שאפילו בארץ הגלעד שכבר טרחו בכבושה לא ינחלו וכ"ש בארץ כנען שלא טרחו ולא עברו עם אחיהם [להכי כתבו התוס' דה"פ] ורש"י ז"ל פי' בגמ' דה"פ ל"מ בארץ הגלעד שחביבה להם ובחרו בה שלא יטלו אלא אפי' בארץ כנען שאינה חביבה להם לא יטלו. וכתבו התוס' אי לא כתיב ארץ כנען ה"א בתוככם בארץ גלעד פי' בקונטרס דאם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו לכובשה אבל בארץ כנען כלל כלל לא שהרי לא סייעו לכובשה קמ"ל דאעפ"כ יטלו וקשה וכי איזו סברה היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה לכך נראה לר"י לפ' דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד [כו' ועי' בתוי"ט] ובגמ' איכא כמה קראי דמוכחי כר"מ וחד קרא איכא דמוכח כר' חנינא בן גמליאל והתם מתרץ להו אליבא דתרויהו:

משנה ה

המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי:    וכו' פ' האיש מקדש (קידושין דף נ'.) וביד ספ"ח דהלכות אשות. ובטור א"ה סי' ל"ח. ואית דגרסי מלת כסבור סבור בלא כף. ואית דגרסי' בל' זכר וכן מצאתי שהה"ר יהוסף י"ל כתב וי"ו בכל מלות כּהָנֶת:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר:    כו' וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום. וטעמא דכולהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם שעכשיו אין בידו לקדשה והא דתנן בהדייהו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך לרב דאמר בפ' האשה רבה דאין קדושין תופסין ביבמה אתי שפיר ושמואל דאמר התם בעניותנו צריכה גט כלומר דמספקא ליה אי תפסי אי לא תפסי מוקי לה כר"ע דאמר אין קדישין תופסין בחייבי לאוין דהכי מוקי לה ריש לקיש התם ולדידן דקיימ' לן כשמואל ולא קיימא לן כר"ע הוי ספק מקודשת דדילמא תפסי בה קדושין השתא וה"ל כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הר"ן ז"ל:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר:    וכו' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) אבל שם בדף צ"ג ובפ' אע"פ בדף נ"ח ברייתא בפלוגתא דר"מ אומר מקודשת וג"כ איתא לברייתא בפירקין וכמו שאכתבנה בסמוך בס"ד וג"כ איתה בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ט"ז.) וע"ש בנמוקי יוסף בדף הכתוב עליו ע"ג. גם בפ' הספינה דף ע"ט איתה למילתיה דר' מאיר:

לאחר שתמות אחותיך:    ג' מילות הללו מחקן הר"ר יהוסף ז"ל:

לאחר שיחלוץ ליך יבמיך:    ירושלמי פ"ק דיבמות וביד שם פ"ז סי' י"ד ט"ו ט"ז ובטור א"ה סוף סימן מ':

אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת:    מסוגיית התלמוד משמע שאינו מנוסח המשנה שר' חנינא הזא דאמר עלה דמתני' או על ברייתא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין וכן בירושלמי ג"כ ליתיה וגם במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ וכן עיקר. אע"ג דמתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס ליה אינם אלא דברי עצמו וכן משמע ג"כ מתוך פי' מגיד משנה פ"ז דהלכות אישות. בפי' רעז"ל שכתב והוכר עוברה דבריו קיימין כתב הרמב"ם ז"ל דאין לו לבוא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים שאין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ. אמר המלקט והיינו דלא כר"א בן יעקב ורבי ור' מאיר דאינהו ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ראב"י גבי פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה תלושים לכשיביאו שליש אלו המחוברין ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין ורבי גבי האומר לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו ור"מ עלה דמתני' הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת ר"מ אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת ר' יהודה הנשיא אומר מקודשת ומה טעם אמרו אינה מקודשת משום איבה פי' איבת אחותה ואיבת בעלה ואשארא כר' מאיר ס"ל. וכתבו תוס' ז"ל דמדלא קתני בהאי ברייתא אם ילדה אשתך נקבה אלמא דאפילו לר"מ אינה מקודשת אבל אם הוכר עוברה היינו הביאה שליש דר' אליעזר בן יעקב מקודשת ור"מ ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד. ועיין בהר"ן ז"ל שכתב דאע"ג דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל אפילו בפירות דקל שלא באו לעולם כלל וראב"י בעי שבא לעולם קצת מכל מקום בחדא שיטתא אזלי דאדם מקנה דשלב"ל ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דסוכה דאמרינן כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן אע"ג דפליגי אהדדי כמו שכתבתי שם ע"כ:

משנה ו

האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון:    וכו' הרא"ש פ' מי שאחזו דף ק"ט תוספתא בפלוגתא. ותוס' פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב.) וביד פ"ה דהלכות אישות סי' י"ט וברפ"ז וז"ל שם פ"ה ודבר עליה לשלטון והניחה השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ. וברוב הנוסחאות אני רואה כפועל בכ"ף. וגם הר"ר יהוסף ז"ל לא שלח במלה זו את ידו. ובטור אבן העזר סימן ל"ח וז"ל שם אם יש עדים שעשה עמה בפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק עד כאן. וכתב עוד שם בשם התוס' שכיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה לדברים הללו לא חפצתי ובתוספתא קתני אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים הם שיש לו לדבר עליה כשאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון ע"כ. כפועל כפעולת יום אחד ולאו דמקדש לה בשכר פעולה דכיון דקיימה לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' ותנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף. ובגמ' פריך ומאי דוחקיה דריש לקיש לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהיב לה פרוטה ותירץ רבא דמתני' קשותיה מאי אריא דתני על מנת ניתני בשכר אלא ש"מ כל ע"מ היכא דיהיב לה הוא. והכי איתא בהדיא בתוספתא ונתן לה פרוטה אבל אם אמר לה במה שאדבר או במה שאעשה אם הוא ש"פ מקודשת פי' דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף ולא הוי מלוה ואם לאו אינה מקודשת:

ע"מ שירצה אבא:    פי' החתן מדבר הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבי. ובגמרא מפרש רב יוסף בר אמי שירצה אבא היינו שלא ימחה אבא וכשקבע זמן למחאתו וכו' כדפירש רעז"ל. ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ג) איתא ברייתא בפלוגתא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת ר"ש בן יהודה אמר משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת ומפ' התם דבהא קמיפלגי מ"ס ע"מ שירצה האב ע"מ שישתוק האב והא שתיק ליה ומר סבר ע"מ שיאמר הן והא לא אמר הן. וכתב הרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב כאוקמתא דר' ינאי וכן מסתבר דמתני' סתמא בלא קביעות זמן ע"כ אכן בפירוש המשנה נקט לפרושי בקביעות זמן כדפירש רעז"ל. ואוקמתא דר' ינאי הוא דרישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא פי' הך סיפא דקתני מלמדין לא מיתוקמא כרישא בע"מ שישתוק אלא בע"מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה ורישא ליכא לאוקומה בהכי דא"כ מה רצה האב והלא יש בידו יכולת למחות לעולם ואין כאן קדושיו לעולם וע"כ הכי מיתוקמא רישא בשאמר ע"מ שישתוק וסיפא בשאמר ע"מ שלא ימחה אבא והכי קתני ע"מ שישתוק אבא שתק אבא ה"ז מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה מת האב עד שלא מיחה ה"ז מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קדושין מת הבן מלמדין וכו'. וכתוב בהר"ן ז"ל דיש ספרים שגורסין בסוגיית הגמרא רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא והאריך לפרש סוגיית הגמ' כפי שתי הגרסאות גם כתב דלדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל האומר ע"מ שירצה אבא כאומר ע"מ שיאמר אִין ורב יוסף בר אמי נמי הכי ס"ל דשירצה משמעו דאמר אִין וכי קאמר דאמר ע"מ שלא ימחה אבא היינו דאמר הכי בהדיא ואע"ג דתנן ע"מ שירצה לאו דאמר לה הכי אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא וסמך התנא בזה על בבות משנתנו שאינם מתיישבות אלא בכך ומסרו לחכמים ולעולם דע"מ שירצה ממש דאמר אִין משמע והביא ראיה מן התוספתא וכו' ולדעת הרמב"ן ז"ל הוי כאומר ע"מ שלא ימחה והאריך על זה ע"ש או במגיד משנה. ועיין בשלחן ערוך סימן ל"ח סעיף ח' ט' י'. גם בספר הלבוש:

משנה ז

קדשתי את בתי:    וכו' נאמן אף לכונסה כרב אסי דתניא כותיה וכתב הר"ן ז"ל ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך ה"ט משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ע"כ. ודלא כרב דאמר נאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו פי' חוטא להתיר אשת איש חנם אם לא היה אמת שהוא קדשה ואינו נאמן לכנוס. דאימא יצרו תקפו. וביד פ"ט דהלכות אישות סי' י' י"א י"ב י"ג. ובטור א"ה סוף סימן ל"ז:

זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה שניהם נותנים גט:    להתירה לשוק:

ואם רצו אחד נותן נט ואחד כונס:    כתב הר"ן ז"ל ומיהו משמע שהשני שבא לכנוס אחר גירושי ראשון שצריך קדושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק לחבירו זה ע"כ:

משנה ח

קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגירשתיה:    וכו' ביד פי"ח דהל' איסורי ביאה סי' כ"ד ובטור א"ה סוף סי ל"ז. וע"ש בספר הלבוש סעיף כ"ה:

קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה:    לאו דוקא קטנה אלא אפי' נערה וכן הוא מפורש שם בטור וכמו שאכתוב עוד בסמוך בס"ד:

נשבית ופדיתיה:    וכו' אינו נאמן לפסלה מן הכהונה דבנשואין הימניה רחמנא לאב דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה ובין אם היא נערה או אם היא קטנה מהימן אבל בבוגרת לא מישתעי קרא דנערה כתיב בפרשה הלכך לא מהימן משגדלה ולשבויה לא הימנוה כלל. והקשה הר"ן ז"ל ונהמניה בשבויה מגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה מכהונה. וי"ל דמגו לחצי טענה לא אמרינן והכא חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומה בין לענין כהונה וכי אמר גירשתיה לא פסיל לה אלא לכהונה וכי תימא תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל כשאמר קדשתיה וגרשתיה כאילו נשבית ואילו תנא פסיק ותנא אינו נאמן. נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאילו היתה בת כהן היתה פסולה מן התרומה ובקדשתיה וגרשתיה אינו פוגם אותה כל כך מש"ה אפילו בבת ישראל אינו נאמן ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מגו מחמתה דאין לנו בו אלא חדושו בלבד עכ"ל ז"ל ובטור א"ה סימן ז' סעיף ח' ובשלחן ערוך ובלבוש:

יש לי בנים:    וכו' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) וכתב שם רשב"ם ז"ל בשעת מיתתו אורחא דמילתא נקט ע"כ. וביד רפ"ג דהלכות יבום. ובגמרא מוקי אביי למתני' דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן דאחזקה קמייתא הוא דקא מוקי לה להיות מותרת לשוק ואפילו אתו סהדי דאית לו אח מותרת לשוק אמר יש לי אחים אינו נאמן לא כל הימנו לאוסרה אעלמא ובהכי אתיא מתני' אפילו כר' נתן דפליג עליה דרבי בברייתא ופירש הר"ן ז"ל מוחזק לן לא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו ע"כ [נ"ב על הגליון בזה הלשון. על הכל צ"ע לענין הדין ועוד איזן וחיסר בזה מוהרש"ך זלה"ה בח"ג ע"ש.]:

המקדש את בתו סתם:    פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"א.) וביד כולה מתניתין עד סוף סי' י"ב ביד פ"ט דהלכות אישות סי' ח' ט' ט"ו. ובטור אבן העזר סי' ל"ז וסי' קנ"ז.

משנה ט

מי שיש לו שתי כתי בנות:    פ' קונם דף ס"ב ובפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ"א) ובטור מ"ה סי' ל"ז וכתב שם ב"י שכולן כו' ופי' הר"ן ז"ל שתי כתי בנות משתי נשים שנשא השני' לאחר מיתת הראשונה וכו' והוא לשון רש"י ז"ל ויש לתמוה אמאי אצטריך לפרושי שנשא שני' לאחר מיתת הראשונה:

ואמר קדשתי את בתי הגדולה:    אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי את בתי הגדולה כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות. מפרשין בגמ' דבשאין בכת שניה אלא גדולה וקטנה עסיקינן שאילו היו אמצעיות בכת שניה אפי' לר"מ היו מותרות משום דלא מקרייא גדולה אלא א"כ היא גדולה לגבי כל כת שניה כמו אילו לא היתה לו אלא כת אחת דאמצעית לא קרי לה גדולה אלא בשמה קרי לה והיינו דלא קתני איני יודע אם אמצעיות שבקטנות ואע"ג דלא קתני נמי איני יודע אם אמצעית שבגדולות אע"ג דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שניה הנהו לא איצטריכו להו למיתני דכיון דקתני איני יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכ"ש אמצעיות שבגדולות עכ"ל הר"ן ז"ל בשנוי לשון קצת להרחבת ביאור הענין כפי ענ"ד. ולשון רש"י ז"ל אבל אי הוה בכת שניה אמצעיות הוה תני מתני' חוץ מן הקטנות שבקטנות ולא הוה תני חוץ מן הקטנה ע"כ. ומפרשינן בגמ' דלרבא דס"ל בפ' האיש מקדש דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין וממתניתין דקתני כולן אסורות משמע דהוו קדושין ומש"ה כולן צריכות גט מוקי לה למתני' בשהוכרו ולבסוף נתערבו פי' שבשעת קדושין פירש לו איזו גדולה מהן הוא מקדש לו ולבסוף שכח איזו גדולה פירש לו ומש"ה כולן צריכות גט וקאמר התם דמתני' דייקא כותיה דקתני ואיני יודע ולא קתני ואינו ידוע אבל לאביי אע"ג דהלכתא כותיה לשון מתני' דחוק דה"ל למיתני ואינו ידוע:

דברי ר"מ ר' יוסי אומר:    וכו' י"ס דגרסי דברי ר"מ חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר וכו' וכן בסיפא גרסי' דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר וכו' וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים. ובנדרים פ"ח כתבינן דלא קשה דר' מאיר אדר"מ ודר' יוסי אדר' יוסי מההיא דעד לפני הפסח ר"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר וכו' ע"ש:

משנה י

האומר לאשה קדשתיך:    פ' בתולה נשאת (כתובות דף ט'.) ובטור א"ה כולה מתני' עד סוף סי' י"א בס' מ"ח:

והיא מותרת בקרוביו:    נראה דמ"מ צריך ליתן לה גט. אח"כ מצאתי בהר"ם איסרלין ז"ל שכתב שם בהגהה בשולחן ערוך סימן מ"ח שהאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאוהו ליתן גט משום חשש הנמנע לנושאה אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט ע"כ. בלבוש שם כל מקום שאמרנו כשאמרה האשה לאיש קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הרי היא אסרה על עצמה לעולם כולו לפיכך מבקשים ממנו שיתן לה גט להתירה וכשיתן לה גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין וכבר אמרנו שהוא מותר בקרובותיה ואחר שיתן גט נאסר כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו שלא ידעו שאינו נותן הגט אלא בשבילה להתירה לעלמא וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וז"ל אבל אם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאוהו ליתן גט משום חשש שהיו נמנעין מלנושאה אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט עכ"ל וצ"ע ע"כ:

קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי:    וכו' הוא מותר בקרובות קטנה פי' אם יש לה אחות מאב אחר או בת אם היתה כבר נשואה ואפילו גט אינה צריכה דאי בעיא גט הוי ליה גרושתו ונאסר בקרובותיה (וה"ה שהיא נאסרת בקרוביו) ובירוש' איכא מ"ד דר"מ פליג עלה במכל שכן דמתני' דלעיל. גמ' אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים לדברי העד משום דילפינן דבר דבר מממון ואע"ג דהתם קיימא לן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמיא התם טעמא משום דאינו חב לאחרים בהודאתו שאינו נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייב לאשה דאסר לה אכולי עלמא וגם נאסרת בקרוביו כשם שהוא נאסר בקרובותיה וכן הלכתא ואי קשיא הא דתנן האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה דמשמע דחיישינן לקדושין אפי' על פי עצמו מוקמינן לה בגמ' דמתניתין מיירי כגון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים:

קדשתני והוא אומר לא קדשתיך:    וכו' גמ' אמר שמואל מבקשין הימנו ליתן גט אע"פ שנאסר בקרובותיה ואם נתן גט מעצמו כופים אותו ליתן כתובה וכתב הר"ן ז"ל ומשמע מהכא לכאורה דארוסה יש לה כתובה דליכא למימר דהכא בשכתב לה דא"כ היאך מכחישין זה את זה והלא מספר כתובתה נלמוד שקדשה אבל אינה ראיה דאיכא למימר דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי עסקינן וכן כתבו תוס' ז"ל ולמ"ד דסבר דאין לארוסה כתובה כתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות אישות דלדבריהם הכא בשכתב לה וא"ת היאך יכול לומר לא קדשתיך י"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח"כ מקדשין ע"כ:

משנה יא

קדשתי את בתך:    וכו' ירוש' רב הונא אמר מפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס הגע עצמך חבר והיה יודע שחייב גט וקנס והלך ונשא את אחותה מוציאין את הודאי מפני הספק:

משנה יב

כל מקום שיש קדושין ואין עבירה:    האי כללא לאו דוקא שהרי כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ולפי זה מתני' ר' יוסי היא דקיי"ל כותיה ודלא כר"י דאמר גר לא ישא ממזרת ויש קדושין ויש עבירה הוא והולד הולך אחר הפגום:

הולד הולך אחר הזכר:    ביד פי"ט דהל' איסורי ביאה סי' ט"ו ט"ז. ובטור א"ה סי' ח':

ואיזו זו כהנת:    וכו' פירושו איזה ענין הוא שיש קדושין ואין עבירה זו כהנת וכו' והכי נמי מתפרשי כולהו בבי דקתני במתני' ואיזה זו ואפילו בבא בתרייתא שייך לפרושי נמי הכי ושם בס"ד נוסיף ביאור. ובגמרא אמרי' דלהכי תנא ואיזו זו נהנת לויה וישראלית למעוטי דיש אחרים אע"פ שיש קדישין ואין עבירה כגון אלו דתנן במתני' אעפ"כ הולד הולך אחר הפגום וכר' יוסי וכדכתיבנא ופרכינן ומידי אחרינא לא אזיל אחר הזכר גבי יש קדושין ואין עבירה והתנן לקמן באידך פירקין בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם אלמא אחר הזכר ומיקרייא חללה ומשני דכר' דוסתאי ס"ל לתנא דידן דאמר בתם כשירה לכהונה כדכתיבנא בפירקין דלקמן סי' ו' והדר פריך והרי ישראל שנשא חללה דבתו כשירה לכהונה דיש קדושין ואין עבירה ומשני תנא כל מקום דרישא לאתויי הא ופרכינן ונתנייה בהדיא ומשני משום דלא מתני ליה דהיכי ניתני כהנת לוייה וישראלית וחללה שנשאת לכהן ללוי ולישראל וחללה לכהן מי חזיא ומרבה נמי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה שהולך אחר הזכר והוי שלישי ומותר לבא בקהל ה' כרבה בר בר חנא ואיידי דתנא רישא כל מקום ואיזו זו תנא נמי סיפא כל מקום ואיזו זו. והקשו התוספות דכי היכא דמשני תלמודא אישראל שנשא חללה דתנא כל מקום לאתויי אמאי לא משני נמי אחלל שנשא בת ישראל הכי ולא ליצטריך לאוקמה כר' דוסתאי ותרצו דא"כ מצינו למפרך ונתנייה בהדיא ולא מצי לשנוייי הכא נמי משום דלא מתני ליה דהיכי נתנייה דהא ודאי מצי למיתני במתניתין כהנת שנשאת לכהן וללוי ולישראל ולחלל שהרי לא הוזהרו כשירות לינשא לפסולים ע"כ:

וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה:    תוס' ספ"ק דיבמות ודר"פ אלו נערות ע"א ע"ב ומכאן הוכיחו דנתינה היינו אחר שנתגיירה וכמו שכתבתי בר"פ דלקמן. ובגמ' פ"ק דתמורה דף ה':

אלמנה לכ"ג:    יש קדושין ויש עבירה דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין:

וכל מי:    וכו' תוס' פ' החולץ (יבמות דף מ"ד:)

וכל מי שאין לה עליו קדושין:    אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה כגון חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין וילפינן להו מקרא דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין דכתיב בה לא תקח לא תקדשנה ועוד כתיב והיתה לאיש אחר שהוא אחר אצלה ולא שהיתה קרובה פרט לאחות אשה וחד קרא לכתחלה שלא יקדשנה ואידך לדיעבד דלא נתפסו קדושין אף כל עריות נמי לא תפסי בהו קדושין אבל אם קדש אשה בימי נדותה אע"ג דנדה בכרת אליבא דכולי עלמא לא הוי הולד ממזר דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדותה תהיה בהויה. וביד פ"ד דהלכות אישות סי' י"ב. וכתבו תוס' ז"ל נראה לרבי דהך סתמא אתיא כשמעון התימני דאמר בס"פ החולץ יש ממזר מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין וכה"ג קאמר הכא. ועוד נראה לרבי דהלכה כהך סתמא אע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות כר' עקיבא מ"מ הך סתמא עיקר משום דמתנייא גבי הלכתא פסיקתא דקדושין ועוד דמצינו בהרבה מקומות כי האי סתמא כדקתני התם פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ועוד תניא איזהו ממזר כל שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת משמע דלא הוי ממזר אלא מחייבי כריתות ע"כ:

וכל מי שאין לה לא עליו ולא על:    וכו' ביד עד סוף הפרק בפ' ט"ו דהלכות איסורי ביאה סי' ג' ד':

שפחה ונכרית:    לא תפסו בהו קדושין דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וגבי נכרית כתיב לא תתחתן בם לא יהא לך בם תורת חתון. ודולדן כמותן כבר פירשו רבנו עובדיה ז"ל. ולדעת הר"ן ז"ל אין מקרא לנכרית לדלא תפסי בה קדושין אלא ממילא שמעינן דלא תפסי בה קדושין כיון דולדה כמוה הוי דומיא לגמרי לשפחה דולדה כמוה ולא תפסי בה קדושין מקראי כדכתיבנא. ועיין בתוי"ט שכתב שגם קרא דשבו פה עם החמור לא גריס ליה הר"ן ז"ל בגמרא למפשט מיניה דלא תפסי קדושין בשפחה כנענית. ואני הדיוט ברב אלפס מוגה לא מצאתי רק אקרא דלא תתחתן דמייתי בגמ' למפשט מינה דלא תפסי קדושין בנכרית הוא דלא הוה גריס וכמו שכתבתי. וכתבו התוס' ז"ל אהא דבעי בגמ' ולדה דשפחה כמותה מנלן ומייתי לה מדאמר קרא גבי שפחה כנענית שייחדה לעבד עברי האשה וילדיה תהיה לאדוניה לפום ריהטא משמע דה"פ נימא דישראל הבא על השפחה הולד כשר והיכי נוכל להכשיר באין קדושין ויש עבירה יותר מיש קדושין ויש עבירה דאמרינן דהולד הולך אחר הפגום וכי תימא דאתא לאשמועינן דאפילו בא עליה ממזר הולד כמותה ויש לו תקנה בשחרור הא ליתא אלא לר' טרפון אבל לא [לר"א] ונראה דה"פ ולדה כמותה מנלן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר ואפילו כבנו ממזר לא הוי לא ליורשו ולא ליטמא לו ולא לייבם את אשת אחיו ולא לפטור את אשת אחיו מיבום ע"כ. וביד שם פ"ד סי' ט"ו ורפ"ט דהלכות עבדים. ובטור א"ה סי' ד' וסימן מ"ד. בפי' רעז"ל ובנכרית כתיב כי יסיר את בנך מאחרי ומדלא כתיב וכו' עד אבל אבתו לא תתן לבנך צריך להגיה לא תקח לבנך וכו'. והיינו לר"ש אבל רבנן מפקי להו בגמרא מקראי אחריני משום דלדידהו איצטריך קרא לפרושי טעמא בשבעה עממין דלא תתחתן בם משום טעם הסרה למעוטי שאר אומות שבח"ל דלאו עובדי ע"ז הן. ומהני קראי מפקי לה דכתיב גבי יפת תאר ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה והיתה דריש ביה הוי' אבל מעיקרא קודם היתר שמעת מינה דלא קרינן בה והיתה ואשכחן דלא תפסי בהו קדושין ולדה כמותה מנלן אמר קרא כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינן ביה כי תהיין קרינן ביה נמי וילדו לו דמשמע שמתייחס אחר אביו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו אלא אחריה הוא מתייחס ופרכינן אי הכי שפחה נמי תיפוק לי ולדה כמותה מהכא ומשני אין הכי נמי אלא האשה וילדיה תהיה לאדוניה למה לי לכדתניא וכו'. וכתב הרי"ף ז"ל בפ' שני דיבמות דף ק"ז משמיה דרב נטרונאי גאון ז"ל הכי הא דתנן וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קנין בגווה אבל בא על שפחה דידיה וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא דאמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסתמא שיחררה ולשם קדושין בא עליה (הגה"ה ונלע"ד דשמא בזה ידוקדק שנוי לישנא דמתניתין דקתני הכא בסיפא הולד כמותה ולא קתני הולד הולך אחר האם כדקתני רישא הולד הולך אחר הזכר דאי הוה קתני הכי הוה משמע לעולם הולך אחר הזכר השתא דשינה וקתני ולדה כמותה משתמע דזימנין דאין ולדה כמותה ושייך בה קדושין כגון אם בא על שפחתו ובזה ג"כ אפשר שיתיישב הא דשינה ג"כ למיתני בהאי סיפא ואיזה זה ולד שפחה ונכרית ולא קתני ואיזה זו שפחה ונכרית וכדקתני בכולהו בבי דממילא משתמע דודאי קאי אולד נמי כדבכולהו באבי אע"ג דלא קתני בהו מלת ולד בתר מלות ואיזה זו. וכבר אפשר עוד לתרץ במה שהעתקתי מראיות הפסוקים או במה שנכתוב בסמוך בפי' מילתיה דר' טרפון וכו' או אפשר שבשנויין הללו בא לרמוז לנו דממעי אמו הוא חשוב כבמעי בהמה כמו שנכתוב בסוף פירקין בס"ד ולא שייך מעיקרא לומר בו הולד הולך וכו'). ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו וחזינן לגאון אחד דמספקא ליה בהא מילתא ומתוך דבריו נקיטינן בהא מילתא לגבי איסורא לחומרא ולענין ממונא נקיטינן לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצי מזבני ליה ירתי ואינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואם קדש בת חורין צריכה גט וכו' כדמפרש התם ע"ש:

משנה יג

ר' טרפון אומר וכו':    תוס' פסחים פ' האשה דף פ"ח ודרפ"ק דחגיגה ובגמ' פ' הערל (יבמות דף ע"ח) ותוס' פ"ק דבבא בתרא דף י"ג:

יכולין ממזרין וכו':    תוס' פ' השולח גט דף מ"א: ואסיקנא בגמ' דאפי' לכתחלה קאמר ר"ט דכי כתיב לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה ושפחה הרי היא כבהמה וביאותיה ביאות הפקר וקדשות בישראל היא דכתיב וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומיחייב בשאר לאוי דחתון שהרי אסור הוא בנויה ומ"ש ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרי' בפרק השולח לישא שפחה אינו יכול. תירץ ר"ת ז"ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אמה משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתן בעבירה קדש ועומד הוא הר"ן ז"ל: וכתב הרי"ף ז"ל והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף ופי' הר"ן ז"ל נראה שהרב אלפסי ז"ל היה מפרש אותה שהממזר יכול ליטהר בכספו שיקח שפחה וישאנה אבל אין נראה משמועתה כן בפ' עשרה יוחסין ע"כ:

ר' אליעזר אומר הרי זה עבד ממזר:    טעמיה דר' אליעזר מקרא דכתיב גם דור עשירי לא יבא לו הלך אחר פסולו דאפילו אין בו אלא צד ממזרת הוי ממזר ורבנן מוקמי ליה לקרא בישראל שנשא ממזרת ולאשמועינן דלא קרינן ביה למשפחותם לבית אבותם ור"א לאו אע"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקיה ה"נ אע"ג דכתיב האשה וילדיה אתא לו אפקיה ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי שאין מתייחס אחר אביו כלל: