מלאכת שלמה על סנהדרין ט
<< · מלאכת שלמה · על סנהדרין · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
ואלו הן הנשרפים: ביד וכו' פ"א דהלכות איסורי ביאה סי' ה' י' ובפ"ג דהלכות רוצת ושמירת נפש סי' ט' י' וצ"ע אמאי קתני ואלו בוי"ו הכא טפי מאלו הן הנחנקין ועיין במ"ש ר"פ אלו טריפות. והר"ר יהוסף ז"ל מחק הוי"ו גם מלת שזינתה מחק:
רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל: מצאתי מוגה או באגרוף כדתנן בסיפא וכן הגיה הרי"א ז"ל:
וכבש עליו: ס"פ כיצד הרגל. ובגמרא רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל אע"ג דלאו איהו דחפו כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ"ל אע"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. ואם כבש על בהמת חברו פלוגתא דאמוראי בגמרא:
שיסה בו וכו': פ' כיצד הרגל דף כ"ג וד' כ"ד ואמרי' התם מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב לא אימא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו חייב שסהו הוא בעצמו פי' שנשך הכלב את המשסה פטור בעל הכלב מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. וכתב ושם הרא"ש ז"ל דהאי דקאמר רבא חשיב רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא ע"כ ובטור ח"מ סי' שצ"ה. ובתורת כהנים פרק עשרים דפרשת אמור:
השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים: גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שניו עומד לפיכך מכיש פי' זה שהשיך מיתתו בסייף דהרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא דהוי כאלו הרגו בידו ונחש פטור ולדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה כדין שור המזיק שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן והמכיש פטור:
ועמדוהו למיתה: כן מצאתי בכל הספרים ועמדוה בעי"ן הרי"א ז"ל:
ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר: ירושלמי כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. וביד פ' עשירי דהלכות נזקי ממון סי' ח' ובפ"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ח' ומפרש שם הרמב"ם ז"ל דשרגלים לדבר הם דברי ת"ק וכמו שכתבתי בשם הירושלמי. ובנמוקי יוסף מצאתי ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין ואין שם שרגלים לדבר ושמא יש שם טעות שגם במקום אחר בכתיבת יד מצאתי מוגה וחכמים מחייבים שרגלים לדבר אבל תימה שלא הוגה כן במשנה דבסוף נזיר ומתוך מה שכתבתי שם משמע דאוקמתא דירושלמי היא ולא גירסא במשנה. וביד ג"כ ברפי"ד דהלכות סנהדרין ובספט"ו:
משנה ב[עריכה]
נתכוון וכו': פ"ג דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה' ורפ"ד וסי' ב' וכתב שם פטור ממיתת ב"ד ואינו גולה שאין ההורג גולה ע"כ:
פטור: אית דל"ג רק חד פטור בסיפא וקאי אכולהו באבי וה"נ לא גרסי רק חד חייב בבבא דסיפא וקאי אתרי באבי דסיפא דחיובא. וכן הגיה הרי"א ז"ל:
ר' שמעון אומר וכו': ס"פ שור שנגח ד' וה'. ובגמרא מפ' דארישא קאי כדפי' רעז"ל ופי' רש"י ז"ל הא נתכוון להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית ור"ש אומר וכו' והא דשביק ליה ר"ש לאיפלוגי בסיפא דקתני בה בהדיא נתכוון להכות את הגדול והיה בו כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ומהדר לאיפלוגי אדוקיא דרישא דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לה על לבו ע"כ. פי' אבל השתא דקאי אדיוקא דרישא ה"ה דפליג אנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת לר"ש פטור דהיינו נתכוון להרוג את זה ממש וליכא תו למיטעי ולמימר דקאי נמי אנתכוון להכותו על מתניו והלכה לה על לבו דאותו גוף אחד הוא. גמרא תניא רש"א עד שיאמר לפלוני אני מתכוון מ"ט דר"ש אמר קרא וארב לו וקרא יתירה הוא דה"ל למיכתב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו אלא לדרשא עד שיתכוון לו לרבנן איצטריך קרא למעיטי זורק אבן לט' ישראל ונכרי אחד ביניהם דה"ל נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו רובא ישראל פטור אע"ג דרבנן אות להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ובפ' החובל (בבא קמא ד' פ"ו) אמרינן דכי היכי דלר"ש נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מקרא דוארב לו וה"נ ס"ל לר"ש נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיהא מתכוון לו:
משנה ג[עריכה]
רוצח שנתערב וכו': בתוס' ר"פ כל הזבחים וביד שם פ"ד סי' ז'. בפי' רעז"ל כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה ור' יהודה אומר כונסין אותן וכו' כצ"ל. ופי' רש"י ז"ל כונסין אותן לכיפה ואין צריך לסקלם שלא להטריח על ב"ד:
כל חייבי מיתות וכו': תוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ"ה.) ובגמרא ש"מ מיתרה לדבר חמור הוי מיתרה לדבר הקל דאי לאו הכי הנך דנתחייבו במיתה חמורה היאך נתחייבו בקלה הא לא אתרו בהו מיתה זו ונפטרינהו לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה ומשני ר' ירמיה מהכא לא תילף דהכא במאי עסיקינן דהתרו בו מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע ודלא כר' יהודה דאמר דצריך שיתרו בו ויודיעוהו באיזו מיתה נהרג. והגיה הרי"א ז"ל כל מלות נידונין דבמתני' ידונו:
הנסקלין כנשרפין: אע"ג דרובא דהני נשרפים כדקתני נסקלים בנשרפים משמע חד נסקל שנתערב בנשרפים טובי אפ"ה לר"ש ידונו כולן בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים ידונו בשריפה וכו' לדבריו דר"ש קאמרי לדידן תיפוק לן משום דרובא נשרפים נינהו לדידך דאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאים למשוך את הקלין להחמיר עליהם לָא סקילה חמורה וכן נמי בסיפא גבי הנהרגין בנחנקין. ואיתא להאי בבא בפ"ק דקדושין דף ל"ב:
לא ניתנה לבת כהן שזנתה: וחומרתה היא שמחללת את אביה שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול ואומרים ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ור"ש לטעמיה דס"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשריפה ש"מ שריפה חמורא גמרא רפ"ז דף נ':
אמרו לו אילו לא היתה סקילה וכו': תוס' ר"פ ד' מיתות:
ר"ש אומר בסייף: דחמור מחנק שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת שממונם אבד:
וחכמים אומרים בחנק: שחמור יותר שכן ניתן למכה אביו ואמו שהוקש כבודן לכבוד המקום ושם פ"ד מיתות נותן טעם ג"כ לחומרות שבין סקילה ושריפה לחנק והרג. וביד פי"ד דהלכות סנהדרין סי' ז':
משנה ד[עריכה]
מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נידון בחמורה: בגמרא יליף מקרא דכתיב ביחזקאל סי' י"א והוליד בן פריץ שופך דם וכו' והוליד בן פריץ שופך דם דינו בסייף ופי' רש"י ז"ל ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן ע"כ. ופרכינן עלה ואימא כולהו בסקילה דוהוליד בן פריץ שופך דם היינו בן סורר דבסקילה ואת אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה דבסקילה ואל הגלולים נשא עיניו זו ע"ז דבסקילה ומשנינן א"כ מאי קמ"ל יחזקאל וכו':
עבר עבירה שיש בה: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ואיתא פ"ד אחין דף ל"ב ובפ' אמרו לו (כריתות ד' י"ד) אההיא מתני' דקתני ר' יוסי אומר אם עבר הזקן וכו' דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמפרש התם רבינו עובדיה ז"ל:
ר' יוסי אומר נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו: דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ובגמרא פריך ליה רב אדא בר אהבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמורה דהיינו שריפה לידון נמי באיסור אשת איש דהא אמר ר' אבהו ביבמות בפ' ד' אחין מודה ר' יוסי באיסור מוסיף כגון הכא כשהיתה אלמנה והיא חמותו היתה אסורה משום חמותו ומותרת לכל אדם וכשנעשית אשת איש הוסיף בה השם הזה איסור שאסרה לכל העולם ומגו דחייל אכולי עלמא שהיתה מותרת להם עד עכשיו חייל נמי אהאי ואע"פ שאסורה לו ועומדת ומשני ליה אדא ברי אין הכי נמי ומיהו בתרי קטלי קטלת ליה בתמיה וכי חייל אשת איש אחמותו לר' יוסי לערן שוגג הוא ולהתחייב שתי חטאות. וביד שם בהלכות סנהדרין פי"ד סי' ד':
משנה ה[עריכה]
מי שלקה ושנה בב"ד וכו': פ' הבא על יבמתו (יבמות ד' ס"ד):
ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכפה ונותנים לו לחם צר וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב שכן מצא בכל הספרים. ומפרש בגמרא דדוקא ששנה על הכרת של עבירה ראשונה עצמה אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים ולא פקר עצמו לכרת. ואיתא נמי בפירקין ד' פ"ב ע"ב. ומתני' רבי היא דס"ל דבתרי [זמני] הוי חזקה ורבינא מתרץ לה למתני' אפי' כרשב"ג דבתלתא הוי חזקה והכא כונסין אותו לכפה משום דהא עבד תלתא עבירות ועבירות מחזיקות ולא מלקיות. וז"ל הר"ן ז"ל בר"פ נערה שנתפתתה והתם בפ' הנשרפים מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמיא ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזיקינן ליה ברשיעא מתרי זימנא עכ"ל ז"ל. ומ"מ בברייתא דמייתי בגמרא מוכח דמתני' דלא כאבא שאול שהוא אומר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכפה והאי עונש דכיפה הלכה למשה מסיני הוא ורמיזא בקרא תמותת רשע רעה פי' מי שהוחזק רשע תמותתנו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה היא:
ומאכילין אותו לחם צר וכו': מצאתי מוגה ונותנין לו לחם צר וכו' וביד בהלכות רוצח נפש פ"ד סי' ח' ופי"ח דהלכו' סנהדרין סי' ד' ה':
משנה ו[עריכה]
המקלל בַּקֶסֶם: גרסינן בנקידת סגו"ל תחת הקו"ף וכן משמע מן הירושלמי ומפרש בגמרא שנותן קסמים כנגד לבו וחושב שיש בו כח לקלל כלפי מעלה אי שמקלל לחברו ואומר יכהו הקסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריאותיו את טובו ועיין בהרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכו' עכו"ם סי' ט':
הבועל ארמית: פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו.) וביד פי"ב דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ה' ו'. ובטור ח"מ סי' תכ"ה. ומצאתי כתוב בשלטי הגבורים שעל המרדכי דפ' החולץ ד' תנ"ז בשם רבינו אברהם הגדול כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעין בה ע"כ. ירושלמי תני ר' ישמעאל זה שהוא נושא כותית ומוליד בנים מעמיד ממנה אויבים למקום. כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים א"ר יהודה בר פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ע"כ:
כהן ששמש בטומאה וכו': אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה כתבו תוס' בפסחים ס"פ האשה ובפ"ק דיבמות ד' ז' ובר"פ כל הפסולים לאו דוקא חוץ לעזרה אלא ה"ה לחיל ע"כ. וקיימא לן דטמא ששמש במיתה בידי שמים. ואעפ"כ אחיו הכהנים היו מפצעין את מוחו ובפ' ידיעות דף י"ז מפ' דמשכחת זר ששמש במיתה בנטמא בעזרה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו ואי דשהה הרי נתחייב כרת אלא משכחת לה בעבודה בלא שהייה כגון שמיד אחר שנטמא בעזרה יצא מיד בדרך קצרה ודרך יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והיפך מה שלמעלה למטה דהויא עבודה להתחייב עליה זר:
אלא פרחי כהונה מוציאין את מוחו בגיזרין: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א גרסי' מוציאין אותו חוץ לעזרה:
ר' עקיבא אומר בחנק: מתניתין ר"ש אליבא דר' עקיבא היא אבל בברייתא דמייתי בגמרא ס"ל לרבנן אליבא דר' עקיבא דמיתתו בסקילה דגם הנביא שהדיח ס"ל לר' עקיבא דבסקילה וגם ר' יוחנן בן נורי ס"ל כר' עקיבא דמתני' דבחנק בין נביא בין זר ששמש:
וחכמים אומרים בידי שמים: דנאמר כאן יומת ונאמר להלן גבי מאתים וחמשים איש שרופי קרח ימות מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים וחכמים דמתני' ר' ישמעאל הוא דפליג עליה דר' עקיבא בברייתא וס"ל דזר ששמש במקדש בידי שמים ומפ' בגמרא דבהא פליגי ר' עקיבא סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ור' עקיבא ס"ל דנביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ושפיר ילפינן מיניה. וביד רפ"ד דהל' ביאת מקדש ורפ"ט ובספי"ח דהלכות סנהדרין: