מלאכת שלמה על טהרות ג

<< · מלאכת שלמה · על טהרות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הרוטב והגריסין והחלב והשמן:    כך מצאתי מוגה:

יותר מכביצה טמא:    וכולי' לשון הרמב"ם ז"ל שם ביד היו יותר מכביצה המשקים טמאים שכשנימוחה טפה ראשונה נטמאת בכביצה אוכל טמא שנימוחה ממנו כי אותה טפה תטמא כל המשקים שנימוחו אחריה ע"כ. הא למדת שמה שכתוב בפי' רעז"ל חזרה הטפה וטמאה את הכלי צריך להיות וטמאה את הכל וכן הוא בפי' הר"ש ז"ל אבל דין טומאת הכלי תנינן לה בסמוך וגם בפ' בתרא סימן ה'. והקשה הר"ש ז"ל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכה"ג מקשינן בפרק כל שעה דא"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני משקים מיפקד פקידי וכו' ואפילו מ"ד מיבלע בליעי וכו' וא"כ הכא גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מיפקד פקידי אמאי טהור וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ"ל ז"ל:

שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת מכביצה:    כך מ"מ וכן ג"כ בסימן ב' ובסימן ג':

משנה ב

ר"מ אומר השמן תחלה לעולם:    דמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל"א) וכתבו שם תוס' ז"ל די"ס שכתוב בהן השמן והחלב של גריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים ר"מ אומר וכו' ע"כ ושמא היינו מתני' דלעיל:

בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם דבור המתחיל השמן תחלה:

ר"ש שזורי אומר אף היין:    שם בהקומץ רבה פריך מכלל דת"ק סבר יין לא בתמיה אלא אימא ר"ש שזורי אומר יין כלומר דיין דוקא הוי תחלה אפילו קרש ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכתא כר"ש שזורי. וכ' הר"ש ז"ל דצריך לומר דבקרש השמן וחזר ונמחה מיירי דבתוספתא משמע דכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליותר מכביצה וכאן אפילו פחות מכביצה כדקתני בתוספתא ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לענין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה וה"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו טהורין חזרו ונימוחו חזרו לטומאתם ישנה עכ"ל ז"ל וכ"כ ג"כ תוס' ז"ל שם בפסחים:

וגוש של זיתים וכו':    כתב הר"ש ז"ל ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ ג"כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ"ד בפרק כל שעה משקים מיבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאים כלי. עכ"ל ז"ל:

אפילו הן מאה טהור:    גרסינן ומאן דגריס סאה פירושו אפילו הן מרובין כמו סאה בתנור התנור טהור שאין מצטרפים:

משנה ג

טמא מת וכו':    ובגמרא ופסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) מדקדק מכאן דמשקים מיפקד פקידי דאי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומשני הכא בענבים שלא הוכשרו עסקינן לאימת מתכשרי לכי סחיט להו. לכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה:

אם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי:    שלא הוכשר ולא נגע במשקה המשקה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת במשא הזב שהזב שנשא אוכלין ומשקין טמאן:

משנה ד

בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הדל"ת קודם ד"ה הרי אלו טהורים:

כביצה אוכלים כו':    ונ"ל שצריך להגיה במתני' ברישא ובסיפא במקום נותר וטמא נותר וחלב וכן מצאתיו ג"כ בשני ספרי ירושלמי כתיבת יד יכן הוא ג"כ בפי' רש"י ז"ל שם פרק כל שעה (פסחים דף ל"ג) וכן הוא ג"כ שם פ' כל המנחות מוגה חלב במקום טמא בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ברישא גבי ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וחלב כמו שהגהתי בספר בנין שלמה לחכמת בצלאל דאילו בסיפא גבי הניחן בגשמים וכו' גם בדפוס כתוב שם חלב ובקצת דפוסים גם ברישא כתוב חלב. וביד פי"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ד' ובפ"ד דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י"ג ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ה' ו' תמצא כתוב חלב במקום טמא:

בפי' רעז"ל ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורין. אמר המלקט פי' דקתני חזרו ותפחו טמאים וחייבים כו':

משנה ה

בפי' רעז"ל כי הא דתנן לקמן וכו'. אמר המלקט וכן נמי כי הא דתנן לקמן ספ"ט נמצא שרוף על הזיתים וכן מטלית מהוהא טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתם:

מחט שנמצאת וכו':    פ"ק דנדה דף ד' ופי' שם רש"י ז"ל או שבורה ע"ג טהרות ומכיר בה שהיא טמאה:

טהורה:    מלטמא טהרות שנמצאת עליהם ולא אמרינן שלמה נפלה עליהן וטמאתן ואח"כ נשברה אלא אמרינן שבורה או חלודה כאשר היא עתה נפלה עליהם. ע"כ:  

משנה ו

וכל שאין בו וכו':    ופי' הרא"ש ז'יל וכל כמו שכל שאין וכו'. ופי' רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דף כ' שיש בו דעת להשאל לב"ד מה תהא עליו ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דפסחים דף י"ט בטומאה לא בעינן שיהא בו דעת להשאל אלא המטמא לחודיה דאל"כ כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה"י יהא טהור ע"כ. וכן נראה שכוון רש"י ז"ל שם ג"כ בפירושו ובגירסתו אשר שם:

משנה ז

תינוק שנמצא בבית הקברות וכו':    תוס' חולין פ' כסוי הדם (חולין דף פ"ו) כתבו דטהור מטומאת מת קאמר אבל לעולם טמא משום מגע נדה שמגפפות ומנשקות אותו ג"כ מיירי בתינוק שהוא טהור בוודאי שהניחתו אמו מלוכלך דאין שום אשה מנשקתו ולא מגפפתו:

ואין השושנים אלא ממקום הטומאה: וכן חמור בבית הקברות:    עומד במקום טהרה ולא חיישינן שמא הלך למקום טומאה או עומד במקום טומאה לא חיישינן שמא השכיב עצמו. הרא"ש ז"ל:

משנה ח

תינוק שנמצא בצד העיסה וכו':    ורש"י ז"ל מפרש שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ע"כ. ור"ת ז"ל מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטפוח שייך באוכלין ומשקין כדתנן בע"ג או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם כדאיתא בתוספתא ור"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה וכדתלינן במתני' דלעיל דדומיא דקמייתא בבא דשושנים קתני סיפא וכן פי' הר"ש ז"ל ג"כ וכתב עוד ובהדיא מוכח כן בתוספתא דתני עלה אע"פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו לו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא ע"כ. גם איתא בירושלמי פ"י יוחסין והתם קתני בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ועיין בירושלמי דדמאי פרק ששי דף כ"ה ע"ב:

בפי' רעז"ל והוי פלגא ופלגא וטהור לענין טומאת תינוק וכו' כצ"ל:

עוד בפירושו ז"ל ורוב תינוקות מטפחים. אמר המלקט ובפרק כל היד קאמר בגמרא ר' יוחנן דאין שורפין עליו את התרומה דלא הוי רוב גמור. וכן ג"כ שם בפ"י יוחסין וחכמים מטמאים לתלות דלא אוכלין ולא שורפין וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' כסוי הדם והבצק בידו ואע"פ שלא נמצא הבצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקים ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך התינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט את ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר"מ דאפ"ה תולין באדם טהור ע"כ. תניא בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א"ר יהודה בד"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים משחקות ומגפפות אותו א"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה. ע"כ:

ושאר כל הבהמה כדי שתנגב:    כך מ"מ:

ולילך לו למים:    אלא אוכל כל שבעו קודם שישתה ואינו חוזר לאכול אחר ששתה. הרא"ש ז"ל: