מי השילוח/פרשת קדושים

<< · מי השילוח · פרשת קדושים · >>

ספר מי השילוח - פרשת קדושים

וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהי' כי קדוש אני ה' אלקיכם, עדת בני ישראל הוא כל מקום שיתכנסו ישראל כנסי' לשם שמים כמאמר הגמ' כל בי עשרה שכינתא שריא, וכל מקום שמתכנסי' ישראל כנסי' לשם שמים שם תשכון השכינה עמהם בהכרח, כמו שכתוב כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, ומתהלך הוא לשון ודאי שבודאי היא כך, ועי"ז נצטוינו שנהי' מזוככים ומקודשים כמלך האומר לאוהבו מאחר שהכרחתני לילך עמך ראה שלא תוליכנו דרך מקומות מטונפים:
קדושים תהיו קדושה לשון הזמנה היינו שהש"י מזהיר לבני ישראל שיהי' תמיד מקודשים ומזומנים ויצפו תמיד לישועת הש"י שיושיע להם ויאיר עיניהם בד"ת. כי קדוש אני. היינו שהש"י אומר הי הוא יתברך מזומן תמיד להושיע לישראל ועי"ז גם ישראל צריכין להיות מזומנים ולצפות תמיד להשם, ושלא יטרידו את עצמם בעסקי עוה"ז. כמ"ש חסד ואמת אל יעזבוך (משלי ג') ולא אמר חסד ואמת אל תעזוב, ורצה בזה כי האדם צריך לעמוד תמיד נגד הש"י ולצפה שיאיר עיניו בכדי שבעת שישפיע הקב"ה חסד של אמת, והוא חסד הקיים לעד ואז החסד ישיג לאדם המצפה ולא יעזוב את כל אדם המחכה שיכנסו ד"ת בלבו, וצריך האדם לראות שלא יפנה עורף רק יעמוד נגד ה' פנים בפנים:
קדושים תהיו, הש"י מצוה לישראל שיקדשו עצמם אף במותר להם אף כי ביאר להם כל דברים האסורים כגון מאכלות אסורות ועריות וכיוצא בהם, ובכאן הוסיף הקב"ה שאף בדבר המותר לאדם לא יהי' משוקע בהתאוה ולא יעשה שום דבר הנאת עו"הז רק בישוב הדעת ולא בבהלה, כמבואר בסימני עופות טהורי' בגמ' כל עוף הדורס טמא היינו שאין לו בטחון בהש"י לכן כל מה שאוכל אוחזנו ברגליו וכן פירוש השני של דורס שאוכל מיד ואינו ממתין עד שתמות וזה ג"כ מחסרון בטחונו בהש"י, כי ירא פן יקח מאתו הטוב שנתן לו:
איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו. הנה בפרשה הזאת מתחיל תחילה בכבוד אם ואח"כ בכבוד אב ואח"כ שמירת שבת ובעשרת הדברות מתחיל בשמירת שבת ואח"כ כבוד אב ואח"כ כבוד אם. והנה מבואר בזוה"ק כי יש תלת נקודין לאורייתא, הוא שבכל ענינים שהאדם עושה שמגיע לו הנאה מהם צריך לחשוב דרכיו ולברר בשלשה ברורים שלא ימצא במעש' הזה שום נטוי' מרצון הש"י אף נגד גדר מדברי סופרים, וזה נקרא שמירת שבת כי שבת היא שם ה' כמבואר בזוה"ק מאי שבת שמא דקב"ה ומה גם כי בשבת ניכר כי לא יעשה שום דבר בפעולת אדם. וגם צריך לברר נגד כלל ישראל שלא יגיע להם שום רעה מזה המעשה וזה נקרא כבוד אם כי האב מורה דעה לבנו. ולא ישגיח על דעת הבן שיראה בעיני הבן שעושה לו רעה במה שיכריחו לילך בדרך טוב, מפני שיבין האב כי באחרי' יוטב לו בזה, ועל צער הבן לפי שעה לא ישגיח האב כי לא יסתכל רק לעומק. וגם צריך לברר נגד עצמו שגם להאדם העושה לא יגיע רעה בשום צד מזה המעשה. וזה נקרא כיבוד אם כי האם חפצה שגם בעת אשר תלמד לבנה לילך בדרך טוב, לא יהי' בהכרח רק תבקשהו ומשדלתו בדברי' בכדי שגם נגד דעת הבן לא יראה כעושה לו רעה. וזה נצטוינו בשלשה אזהרות האלה, והם שמירת שבת, וכיבוד אב ואם, היא שבכל הענינים נברר השלשה ברורים הללו. והברורים האלו המה בדעת כל אדם בכל ענינים כמו שנראה דעת אדם שאינו משגיח רק לטובת החיך למען יוטב לו לפפי שעה. וע"ז נאמר אכול דבש הרבות לא טוב אף כי בעת אוכלו יונעם לחיכו, אך האדם צריך להתבונן לאחריתו שגם לשאר אבריו לא יגיע שום היזק כי באם יגיע ההיזק לכל איברי', אז גם להחיך יגיע ההזיק, והאדם הרואה רק לפי שעה היא דעת היותר שפל בעיני כל אדם. ונמצא אדם היותר גדול בדעת שלא ישגיח רק לטובת החיך, רק יסתכל שיוטב לו לכל אבריו בכל ימי חייו. וזה הדעת יותר נכבד מהראשון אך לתכלית השלימות גם זה עדין לא בא כי האדם צריך להשגיח להש"י כי אצלו ליתברך נמצא עומק עמוק יותר מכל חיי עוה"ז כי הש"י חי וקיים מעולם ועד העולם, לכן דעת האדם השלם בכל, ישגיח בכל עניניו שיוטב לו לעולמי עד. וכמו כן הוא בכלל ישראל כי כל ישראל הם כאברים להקב"ה ולכן באם ירצה אחד מישראל לעשות מעשה שיגיע לו הנאה ממנה צריך לברר באלו הברורים, כי באם ישגיח רק למען יוטב לעצמו ועל כלל ישראל לא ישגיח ויבא להם ח"ו רעה מזה המעש' כגון תפלות עוברי דרכים לענין הגשמים בשעה שהצבור צריכים להם, אז גם לו יגיע ההיזק בתוך כלל ישראל, כאדם האוכל דבש הרבה שיזיק לכל אברי' וגם לחכו יגיע ההזיק, ובאם יחשוב דרכו שגם לכלל ישראל לא יצמח מזה המעשה שום דבר שלא לטובתם, אך באם יהי' נגד רצון ה' אף נגד גדר מדברי סופרים גם מזה לא יבא לו טובה. ובאם הוא גם ברצון הש"י אז יוכל לעשות מה שלבו חפץ. לכן צריך האדם לברר א"ע בשלשה ברורים נגד הש"י ונגד כלל ישראל ונגד עצמו. רק בעשרת הדברות היינו בהתחלת קבלת עול תורה שהאדם מקבל עליו כשירצה לעשות דבר הנאה צריך לברר בירר הראשון נגד הש"י ואח"כ נגד כלל ישראל ואח"כ נגד עצמו. לכן נכתב שם תחלה מצות שמירת שבת ואח"כ כבד ואח"כ כיבוד אם, והפרשה הזאת מדבר באדם קדוש שלבו מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י שלא ירצה בשום דבר לעשות נגד רצון הש"י וכל מה שיבא בדעתו לעשות הוא רק מרצון הש"י שישפיע לו ולאדם קדוש כשיבו' בדעתו לעשו' איז' דבר אף שירא' לעין כי הוא נגד הכלל לא יצטרך להשגיח ע"ז כי הוא עיקר ויסוד לכל ישראל וכל הכללים המה נגדו כפרט, כמאמר הגמ' (ברכות ו'), כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה לפי שהוא עיקר. וכל העולם המה נגדו כלבושים לאדם וטובתו היא טובת הכלל בעומק אף כי לעין אנושי נראה להיפך. והוא גם רצון הש"י, ועי"ז נכתב כאן הסדר תחילה אם ואח"כ אב ואח"כ שבת. והוא כשיבא לו לרצון לדבר הוא בטח טובת הכלל וגם רצון הש"י. כמו תפלת דהע"ה ויהי נוע' ה' אלקינו עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו. ומעשה ידינו כוננהו:
אל תפנו אל האלילים. אליל היינו יראה של שטות כי אליל היא מלשון אלי' שהוא היותר רחוק מהראש מכל האברים והדעת נקטן בה. וזה נאמר רק לצדיקים גמורים שלבם נמשך אחר רצון הש"י כשיבא בלבם איזה חשק לדבר לא יצמצמו את עצמם בהרבה ישובים של יראה רק יעשו ויבטחו בה' שלא יאונה, לידם דבר רע ח"ו - כמ"ש אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז'):
ואלהי מסכה לא תעשה לך מסכה היא דבר הניתך ממתכות שלא יוכל לזוז ולהתנענע וגם באדם ימצא שירגיל א"ע בהנאת עוה"ז אף בהנאה קטנה עד שלא יוכל לפרוש ממנה זה יקרא מסכה. וע"ז צוה הש"י לנו שלא נאמר שאנו מורגלים בדב' שלא נוכל לפרוש רק בכל דבר הנא' שיגיע לאדם צריך לסלק א"ע מכל נגיעותיו, ובאם אחר סילוק והסר' נגיעותיו עוד ישא' לו זה החשק אז ידע בברור כי מאת ה' היא כמו שמצינו בירמי' הנביא ע"ה ששאלו לו האנשים באם ישובו למצרים והוא התרה בהם שישמעו לדבריו והבטיחו לו שלא יסורו מדבריו ימין ושמאל. ואח"כ כאשר אמר להם שלא ישובו אמרו לו בורך בן נריה מסית אותך (ירמיה מ"ב). וזה לא הי' מפני שחשדו אותו שלא אמר להם מפי הש"י רק מדעתו כי הי' מוחזק אצלם לנביא ה', וגם כי דבר כזה לא היה נכתב בדברי תורה. אך חשדו אותו כי מאהבתו לברוך בן נריה רוצה שישארו בא"י, כי רצה שברוך ישיג נבואה וכל התחלת השגות נבואה אינו רק בא"י כידוע, ומחמת אהבתו היא נוגע לדבר הזה ונדמה לו שגם רצון הש"י נוטה לזה, כי גם בנבואה צריך בירר גדול אם הוא אמתיות מאת הש"י, כמו שמצינו בירמי' עצמו בשעה שהי' חבוש בבית האסורים והי' לו נבואה שיקנה השדה מאת חנמאל בן שלום דודו ואח"כ כאשר בא חנמאל בן שלום דודו ואמר, לו שיקנה מאתו השדה אז אמר ואדע כי דבר ה' היא (ירמי' ל"ב), משמע שעד עתה הי' מסופק בדבר אם היא מאת ה' פן היא ביען כי רצונו לקנות השדה לכן ידמה לו שגם רצון ה' היא לזה וזה נקרא מסכה היינו עקשות ברצון אחד, לכן צריך האדם לברר א"ע בכל עניניו ולהסיר מאתו כל נגיעותיו וגם ירמי' בירר א"ע אח"כ שנאמר ויהי מקץ עשרה ימים השיב להם שלא ישובו ואמר להם אם שוב תשובו בארץ הזא' (ירמי' מ"ב), והי' לו נבוא' שברוך לא ישיג עוד נבואה כמ"ש כה תאמר אלי' כו', ואתה תבקש לך גדולות (ירמי' מ"ה), ובירר והוכיח צדקו לעינים כי עוד לא נמצא בו נגיעה לברוך כי ברוך לא ישיג עוד נבואה, כי כל השפעות נבואה לנביאים אינו רק בשביל ישראל ובשעה שישראל בגלות אין הנבואה שורה על הנביאים, ואף שנכתב המאמר הזה קודם אין מוקדם ומאוחר בתורה:
לא תעשוק את רעך היינו כל דבר טוב שיוכל האדם להמציא לחבירו ולא ימציא לו נקרא עושק אותו. ואף תפלה שיכול האדם להתפלל אל ה' בעד חבירו ולא מתפלל בעדו נקרא עושק אותו כמו שמצינו בשמואל שאמר וגם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם (שמואל א' י"ב), ודרש הגמ' על זה כל שיכול להתפלל בעד חבירו ואינו מתפלל נקרא חוטה:
את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. שדך. היינו השפעה שאדם זורע ומשפיע ומזהיר הש"י שבכל מקום השפעה שאדם משפיע לא יהי' בההשפעה עירבוב רע ח"ו. ובהמתך היינו קבלות שבכל מקום שהאדם מקבל טובה כגון אכילה ושאר טובה שהאדם מקבל לא יהיה בהם שום עירבוב:
ואיש כי ישכב את אשה והוא שפחה נחרפת לאיש ולהפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה בקורת תהי'. בכאן נרמז עומק חטא של זמרי עם כזבי בת צור וזה וכיפר עליו הכהן באיל האשם ונסלח לו, זה רמז לפנחס שהרג לזמרי ונאמר (והמגפה נעצרה):
אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. בתך היא בת עין והזהיר הקב"ה לשמור את העין כי ח"ו יבא מזה זמה ללב, כי ארץ רומז ללב ושוריינא דעיני בליבא תליא וגם עין היא סירסור ללב כדאיתא בגמרא:
את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו. שבתותי היא כל השראות שכינה ששורה בכל זמן אף לפי שעה נקרא שבת, וצוה הש"י לכבד כל מקומות השראות שכינתו אף שהוא לפי שעה. ומקדשי תראו. ותרגומו ולבית מקדשא תהון דחלין דהיינו שתצפו לעומק טוב הנמצא בכל המצות. כי שבת לע"ע היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה. וע"ז צריך לצפות. אך לע"ע צריך לכבד גם כפי אשר צוה לנו הש"י, משל למלך העובר ממקום למקום צריך לכבד גם מקום לינתו, אף שצריך לצפה למקום מנוחתו, על כל זה צריך לכבד גם מקום העברתו. כי בד"ת נמצא שביעה ורצון כמ"ש ומשביע לכל חי רצון, היינו שביעה לפי שעה ורצון לעומק טוב. וזה הי' טעות חפני ופנחס שראו כי השראות השכינה במשכן שילה לא הי' רק לפי שעה, לפיכך הוקל בעיניהם וע"ז נאמר בזית את מקדשי - ובזה הפסוק יש למ"ד אותיות ועם הקרי היינו שני ווי"ן היא ל"ב וע"ז נאמר יום נקם בלבי שנת גאולי באה ללבי גליתי לאברי לא גליתי:והתקדשם והייתם קדושים כו'. והתקדשתם הוא שהש"י מזהיר את ישראל שיקדשו א"ע ויגדרו את עצמם בכל הגדרים אשר נצטוו במאכלות אסורות ובעריות ובכל האסורים. והנה אם אחר כל הגדרים והקדושות גם אז אין לב האדם מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י. ע"ז מבטיח לנו והייתם קדושים. היינו הבטחה שהש"י מבטיח לנו שנהי' מקודשים כי באמת לזכך הלב שיהי' נמשך אחר רצון הש"י אינו בכח האדם רק בסיעת הש"י:
ולא תלכו בחקות הגוי אשר משלח מפניכם כו', ואומר לכם אתם תרשו את אדמתם ואני אתננה לכם. היינו באם ישמרו ישראל את עצמם מחמדות האומות ומרצונם אז יתן להם הש"י את כל הטובות שיש להאומות. ורק שיכירו כי הש"י הוא הנותן. ויהי' כל הטובות בקדושה. וזה שהבטיח הקב"ה ואני אתננה לכם:
והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'. ובסוף פרש' שמיני אצל איסור מאכלות אסורות כתיב כי קדוש אני בקמץ. כי שם בקדושו' מאכלי' שהאדם היא המקבל שם נכתב כי קדוש אני בקמץ. היינו שימשך האדם אחר מדותיו של הקב"ה כי הוא יתברך משולל ומרוחק מכל גשמיות. לכן הזהיר גם לישראל לקדש ולצמצם את עצמם בקדושתו של הקב"ה. וכאן מדבר בקדושות השפעה לכן נכתב אני בפתח כי כל ההשפעות שבעולם אינם רק מהש"י כי דרכו להיטב לכל בריותיו ולהשפיע להם מרוב טובו לכן מזהיר את ישראל שלא ישפיעו רק במקום שהש"י חפץ. וזה אחד מטעמי איסור עריות כי טבע האדם להשפיע רק לבני משפחתו ולקמץ לזולתו לכן אסר את העריות בכדי להשפיע למשפחה אחרת כרצונו להיטב לכל בריותיו. כי קדוש אני בפתח הוא שהש"י פותח את ידיו להשפיע טוב לכל בירותיו:
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי קדושים. הפסו' הזה הוא חיזוק גדול ותקופות לישראל אחר גודל היראה שנצטוו בזה הסדרה להתקדש בכל מיני קדושות ולהתגדר בכל מיני גדרים ולהיות מנוקים ומבוררים מכל סיג ופסולת. ואלו נאמר ואבדיל העמים מכם היה משמע כאד' הבור' פסולת מתוך האוכל ולא ישאיר רק הטוב והמנוקה. ועכשיו שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים כאדם הבורר אוכל מתוך הפסולת וכל מה שיש עליו שם אוכל יניחו לאוכל. וכן מבטיח לנו הש"י שיבדיל אותנו מן העמים היינו שיברר אותנו נגד העמים שאף הקטן שבישראל היא הטוב. וע"ז הפטרת זה הסדרה הלא כבני כושים כו' והניעותי אתכם כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ:
בהסדרה הזאת נמצא כ' פעמים אני ה' בכולל עם אני ה' אלקיכם והשינוים בהפרש' שלפעמים נכתב בתחלת הפרשה ובסוף הפרשה אני ה' ובאמצע הפרשה אני ה' אלקיכם. ופעמים להיפך. הנה כי אני ה' מורה במקום שידמה לדעת האדם שיוכל לעשות מעשה טהורה ומבוררת כרצון ה'. ע"ז נאמר אני ה' היינו באם אני אצרף ואברר אותך ויוכיחו מעשיך אם תצדק נגדי. כמ"ש מי יאמר זכיתי לבי, כי אני ה' היינו שהש"י אומר אני ביני לבין עצמי ורצוני לא היה בזה המעשה, ונראה איך יצדקו מעשיך. ואני ה' אלקיכם היינו שהשי"ת מבטיח לאדם ששוכן בתוך לבו וזה היא תקופות גדול לאדם ובמקום שיפול דעת האדם שירא פן הוא ח"ו נסוג מרצון הש"י. ע"ז מבטיח הקב"ה אני ה' אלקיכם. ועד"ז דרש הגמ' כאן לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי. לאל תגנוב ע"מ למיקט לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל. אף כי הגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל כוונתו להיטב לחבירו לא כשאר גנב שרצונו לחסר את חבירו, אך מאחר שהזהיר הקב"ה לא תגנובו אסור להתחכם על דבריו ולאמור כי כוונתו לטובה. כי בכל מקום שאסר הש"י אף שיעשה האדם בכוונה טובה ג"כ נמצא בהמעשה נטויה מרצון הש"י. וכמו שמצינו בגמ' שעד כמה יסתעפו דברי הש"י שנוגע אף במקום שידמה לאדם כי על אופן הזה מותרים כמו שאמר הגמ' גנובא גנובא למה לך אי סבירא לך הלכה כר"מ אימא הלכה כר"מ. וע"ז נאמר כאן אני ה' היינו דע מי גזר עליך שלא תפריז על מדותיו של הקב"ה ועל כל מה שגזר אסור להתחכם, ועי"ז נאמר בסדר הזה ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני אף כי כבר כתיב אל תפנו אל האובות, אך בפסוק הזה נתוסף אזהרה שלא יאמר אדם אני אדע טעמי המצות כי אוב הוא מלשון אב בחכמה וידעוני היינו שיודע הנהגות הש"י איך מנהג את עולמו ומזה יוכל להתחכם נגד אזהרות הש"י כמאמר הגמ' על שלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסיר. ע"ז מזהיר הש"י אני ה' דע מי גזר עליך. ולזה נכתב קודם אזהרות אוב וידעוני. ושמרתם את חקותי היינו שכל דברי הש"י המה חוקים שאסור להרהר אחריהם ובאם יאמר האדם מאחר שדברי הש"י הם מדוקדקים מאוד כחוט השערה איך אוכל להשמר מהם ע"ז נאמר בפרשה הזאת אני ה' אלקיכם היינו שאני עמך כל שבכוחך עשה ובמקום שאין יד האדם מגעת שם מבטיח הקב"ה שלא נעבור רצונו וע"ז הפטרת סדרה הזאת הלא כבני כושים כו'. שנאמר שם אפס כי לא אשמיד כו' ולא יפול צרור ארץ היינו שבכל מקום שהיה כוונת האדם לשם שמים אף שהמעשה הי' נראה להיפך כגון הגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל ע"ז מבטיח הקב"ה שהכוונה הטובה לא תפול לארץ כמ"ש ולא יפול כו'. ועל העשרים שמות שבהסדרה הזאת שנאמר אני ה' כ' פעמים. אמר שלמה המלך ע"ה על עשרים דברים לא ידעתים:
לא תקיפו פאת ראשיכם ענין פאות מורה על יראה והוא שבאותו מקום שמשם הפאות מתפשטים ויוצאים שם הוא הולדות המחשבה ואח"כ יורדת המחשבה ללב. וע"ז מורה הפסוק הזה כשיבא לאדם מחשבה רעה יכניס עצמו תיכף ביראה גדולה ולא ינוח שתכנוס המחשבה ללב כי בלב הוא המחשבה ביותר תוקף. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום למנצח על הנחילות ענין נחילות הוא לשון השמעת קול צעקה והי' צועק להש"י אמרי האזינה. אמרי היינו מחשבות יאזין ה' שיהיה טהורים. בינה הגיגי היינו שבקש השי"ת ישפיע לי בינה לכל מחשבותי ואוכל להזהר בהם שלא יטו מרצון ה', הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי מלכי היינו הש"י מלך על כל האדם ויוכל להשפיע מחשבה לאדם כפי רצונו הקדוש. ואלקי הוא שהש"י ישפיע חכמה כי אלקי' מורה על חכמה :