מי השילוח/פרשת וארא
חלק ראשון[עריכה]
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" אחר שדיבר משה רבינו עליו השלום דברים נגד השם יתברך, על כן נתן השם יתברך גערה עליו וזה לשון וידבר שהוא לשון קשה, גם השם אלקים מורה ע"ז, אך תיכף ויאמר אליו זהו כאדם שכועס על חבירו ואוהבו וכאשר רואהו עומד ומשתומם ומפחד, או מרמז לו כי כל כעסו אינו רק לפנים. וכן הוא הענין של ויאמר אליו אני ה', כי אמירה לשון רכה היינו שלחש לו שאינו בכעס חס וחלילה, וזה ענין אני ה' כי שם הויה ברוך הוא הוא מלא רחמים, והגערה שגערתי בך לא היה רק לפנים, ולא תפחד כלל[1].
"וידבר אלקים אל משה וכו' וארא וכו'" היינו אחר שאמר משה רבינו עליו השלום להקב"ה הלא בכוחך לגאול תיכף את ישראל ולמה הרעות לסדר הסדר הזה, לזה אמר לו השם יתברך שילך אל ישראל ולא שמעו אליו. והראה הקב"ה למשה ראה כי עודנו לא נשלם הבירר ולא הגיע העת לגמור הגאולה[2], ולזה נאמר אחר כך אלה ראשי בית אבותם ויחסם ונמצאו ארבעים וחמשה ראשי אלפי ישראל, והראה לו שגם אלו מ"ה ראשים צריכים עוד לברורים עד האחרון שהוא פנחס אף שנראה שנתברר בכל, עד שזכה לברית שלום מהש"י ואחר זמן נתגלה לו שיצטרך עוד לבירר, כי וא"ו דשלום קטיעה היא, והפרשה הזאת תחייב יראה לכל גדולי ישראל, וזהו [דברים י', י"ב] מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' רומז למ"ה מיני יראות.
"בא דבר אל פרעה מלך מצרים וכו' במדרש [תנחומא וארא ב'] המשל אומר מן שטיא לית הניא אלא מן קצייא. ביאר המדרש דהנה פרעה לא שמע אל משה וגם בישראל כתיב ולא שמעו וכו', וזהן מן שטיא לית הניא היינו אילן טוב הנקרא שיטים ואין יכולין לעשות ממנו כלום ולית הניא מיניה, רק מן קציא היינו מן אילן שהוא מלא קוצין מזה ניכר היתרון של אילן השיטים, כי הקוץ הוא יכאיב והשיטים אף שאין יכולין לעשות ממנו כלום, מ"מ אינו מכאיב ואינו מזיק כלום, כך החילוק אף שישראל גם כן לא שמעו אליו, לא היה רק מקוצר רוח אבל אחר כך ישמעו אליו, ופרעה חירף וגידף וממנו יוכר יתרון בני ישראל[3].
ענין השבע מכות שבסדר הזה. הם נגד פסוק [משלי ו', ט"ז] שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו. [וזאת תדע שכל העונשין שיש בעולם אפילו אצל העכו"ם כגון שלפעמים משפילים שר אחד ונותנים ממשלה לאחד הכל הוא מהמידות הרעות הנזכרים בפסוק שש הנה שנא ה' וגו'. תשלום.] רק שלמה חשב לסדר העוונות, לפיכך סדר תחילה עון קל ואחר כך החמור, וכאן כשנענשו מצרים על כל העוונות הללו שהיו משוקעים בלבם נענשו תחילה על החמור. מכת דם הוא נגד משלח מדנים בין אחים, כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה גם כן מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ונגד יפיח כזבים עד שקר היה מכת צפרדע, כי המצרים היו מפיחים כזבים על ישראל שלשון יפיח הוא, שכל דבר קטן היו מפיחים ומגדילים אותו, כי בישראל הדין הוא אף כשאחד רואה בחבירו שחטא ואין עדים בדבר רק הוא לבדו ראה, אסור לו להגיד כי האי מעשה דטוביה חטא [פסחים קי"ג:], והוא מפני כשאין עדים בדבר אז ראיה כי הש"י לא ירצה בפרסום החטא ורוצה להסתיר אותו בעוה"ז ולפיכך אסור לפרסמו, אבל הם היו מפרסמים מאוד לכן בא עליהם מכת צפרדעים שהם גם כן מקרקרים והומים ולא היו המצרים יכולין להשמיע את קולם. ונגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה היה מכת כינים, כי אצל ישראל נאמר [ישעיה א', כ"א] צדק ילין בה, היינו שהיו מלינים את הדין אף בדבר שהיו יודעים שהדין עמהם, אעפ"כ לא היו ממהרים מפני שהיו רוצים לצדד ולמצוא עוד זכות, והמצרים היו להפך שהיו ממהרים לצער לישראל אך הש"י בחמלתו שמרם ולא פעלו כלום אף במהירתם, ונגד זה היה מכת כנים כי בבריאה קטנה נמצא גם כן מהירות התנועה, אך מה יפעול עם כל מהירתו הלא קטן הוא. ונגד לב חורש מחשבות און, היה מכת ערוב, לפי שהיו מחשבים עצות להרע לישראל, על כן היה מכת ערוב ערבוב של חיות רעות נגד ערבוב של מחשבות רעות שהיה במחשבתם, ולזה נאמר במכת ערוב והפלתי וכו' לבלתי היות שם ערוב, היינו שהש"י יברר אשר לא נמצא בישראל שום ערבוב במחשבתם[4]. ונגד ידים שופכות דם נקי היה מכת דבר. ונגד לשון שקר היא מכת שחין, לאשר העיזו פניהם בדברי שקר, לכן נתביישו כמ"ש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. ונגד עינים רמות, היינו שהיו מתגאים בעצמם שיש להם השפעות כל טוב הראה להם מכת ברד, כי עיקר ההשפעה בעוה"ז הוא גשם ראו איך הגשם שבא מצדכם הוא ברד, ולזה היה מכה זו ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש נטה את ידך כי מרע"ה היה מבורר במדה הזאת כמ"ש [במדבר י"ב,ג'] והאיש משה עניו וכו'[5].
חלק שני[עריכה]
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם וגו' וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה. ולמעלה מן הענין כתיב ויאמר ה' למה הרעתה לעם הזה וגו'. והענין בזה כי למשה רבינו נדמה שמחמת קושי השעבוד וגודל סבלנות הגלות כבר נזדכך לב ישראל וראוים לגאולה. לכן שאל משה והצל לא הצלת את עמך והראה לו השי"ת שאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב שעדיין לא נשלמו ישראל. וזה שגילה לו האור משם הוי' ב"ה באמרו אני ה' כי אין לשער גודל היקרות מהשם הוי' ב"ה עד שגם לאבות הקדושים לא נודעתי להם בשם הזה. וכדאיתא בזה"ק (משפטים צ"ו.) בר שמא יחידאה בריר דכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו שם הוי' דכתיב (דברים ל"ב,ט') כי חלק ה' עמו וכתיב (שם ד',ד') ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש יתיר מכל שאר שמהן. וזה שהוכיח לו השי"ת בראיה אמיתית שאם כדבריו שישראל המה מזוככים בשלימות, אזי כשתודיע להם יקרות השם הוי' ב"ה היו צריכים לשמוע אליך ולדבק בו. וזה שאמר השי"ת לכן אמור לבני ישראל אני ה' שזה השם רומז על שכר ועונש ובנין עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, ומאחר שכתיב ולא שמעו אל משה מזה נתראה מפורש שעדיין לא נזדככו בשלימות, ולפני השי"ת נגלו תעלמות לבם שעדיין אינם ראוים לגאולה, ובטח בהגיע עת דודים לא יתעכבו רגע, כמו שכתיב (שיר ב',ח') מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה וגו' ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס. זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ז,י"א) אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה. אור זרוע לצדיק היינו שדברי תורה מאירים להצדיק שמכלכל דרכיו על פי כללי התורה ולא יסור מהם. ולישרי לב שמחה ישרי לב נקרא מי שלבו נמשך אחר רצון השי"ת, אף שעל הגוון נתראה שלפעמים יסור מדרך התורה, גם זה הוא ברצון השי"ת. וכמו שאיתא בגמ' (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. יען כי לבו היה נמשך אחר רצון השי"ת, ותמיד מוסכם בלבו להיות מנוצח מהשי"ת. וכמו שכתיב (תהלים נ"א,א') למען תצדק בדברך תזכה בשפטך וכדאיתא (סנהדרין ק"ז., זה"ק משפטים ק"ז.) דלא לימרו עבדא זכי למריה וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (שיר ה', ד') דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, מן החור נקרא דברים שאינם מיופים על הגוון, גם בזה כוון לרצון השי"ת בעומק, וזהו ומעי המו עליו. וזהו ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב שחלק אהרן בעוה"ז הוא שלימות בכל מעשה ומעשה שלא יסור מכללי דברי תורה, כמו שאיתא בחלק א' (פ' קרח בענין המטות) והדברי תורה מאירים לו. ולפי שהשי"ת רצה להטעימו מחלק דוד המלך שנקרא ולישרי לב שמחה, לכן היה זיווגו לשבט יהודה, ולכן כתיב ויקח אהרן שלקיחתו היה מיופה ומהודר גם על הגוון. אבל באלעזר כתיב לקח לו מבנות פוטיאל, לפי שלא היה זיווגו לבנות פוטיאל מיופה כל כך על הגוון, כדאיתא במדרש (תנחומא פנחס א') שעמדו השבטים עליו ואמרו ראיתם בן פוטי זה וכו', לכן כתיב לקח לו שבדיעבד טוב הוא. וזה רומז על דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. ועל זה כתיב (משלי י"ח,י') מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, מי שחוסה ובא בשם ה' יש לו מגדל עז, אפילו שעושה מעשה שאינו מיופה על הגוון שנדמה שעושה במרוצה, מכל מקום יש לו תקופות ומגדל עז כיון שהוא שם ה', אף שבו ירוץ, מכל מקום מכוון לעומק רצון השי"ת, כיון שאינו עושה רק מה שהוא רצון השי"ת, וזה ונשגב שהמעשה הזה הוא למעלה מהשגת תפיסת האדם בעוה"ז. וזה שנאמר ותלד לו את פנחס, שהשי"ת חתם עצמו על זה המעשה שהוא נשגב מאוד, כמו שכתיב (במדבר כ"ה,י"ב) לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום, שהשי"ת חתם עצמו עליו.
והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב וגו' ושמתי פדת וגו'. הנה השבע מכות שבפרשה הזאת הם נגד הפסוק (משלי ו',ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו כמבואר בחלק ראשון (פרשת וארא). ומכת הערוב הוא נגד לב חורש מחשבות און, שהשי"ת שלח להם מכת ערוב לערבב דעתם ויהיו טרודים בצערם, ולא יוכלו לחשוב רעה על ישראל. וכתיב (ישעיה נ"ג,א') מי האמין לשמועתינו, היינו מי האמין שהשי"ת הבטיח לנו והפליתי ביום ההוא. וכדאיתא בזה"ק (שלח קע"א.) בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא. וזה והפליתי ביום ההוא שלעתיד הקב"ה ילמד זכות על ישראל ויגלה מפורש שלא נמצא בלב ישראל שום מחשבות און. וזה הפלאת זכות יהיה ממקור הרחמים שנקרא פדיון, כדאיתא בזה"ק (וישלח קע"ד:) פתח ואמר (איוב ל"ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו' כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת, ועם כל דא לא אהדר בריקניא בגין דאתיהיב ליה אחרא לשלטאה עלוי' וליטול נשמתיה מניה וכו' הה"ד מצאתי כפר למפדי ליה. ונתבאר הענין בהאר"י ז"ל (לקוטי תורה ישעיה א') גאולה הם רחמים פשוטים וכו' אבל הפדיון לא נעשה אלא בכפר תחת דבר הפדוי כענין פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו'. ובלקוטי תורה (ירמיה ל"א) נמצא כי גאולה גדולה מפדיה וכו', היינו שפדיה רומז שאפילו אם מצד משפט מגיע עונש, אכן השי"ת יש לו עצות כמו שכתיב (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, וזה שכתיב (תהלים ק"ל,ז') והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. וזה הפדיון הוא למעלה מכל סדר ההנהגה והמציאות, כי סדר א-ב הוא סדר המציאות. ועד דוד המלך ע"ה לא נמצא סדר א-ב רק דוד המלך ע"ה התחיל בסדר א-ב. ומזמור ל"ד שהוא לדוד בשנותו שהוא א-ב הראשון, כי מזמור כ"ה לדוד אליך ה' נפשי אשא אינו א-ב שלם כמו מזמור ל"ד. והאות ת' היא תמותת רשע רעה שרומז ע"פ סדר המציאות תמורת טוב טוב ותמורת רשע רע. ואח"כ כתיב פודה ה' נפש עבדיו, אף שמצד המשפט חלילה יגיע עונש מכל מקום מצד הפדות לא יאשמו כל החוסים בו, שזה הוא פדיון שאפילו נפסק ויצא גזר הדין יש להשי"ת עצות בכופר ופדיון, כענין ואתן אדם תחתיך, וגם במזמור כ"ה גם שם נכתב אחר כן פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו. וזה כוונת הכתיב והפליתי ביום ההוא, היינו שלעתיד יראה השי"ת שמקום אשר עמי עומד עליה לא היה שם ערוב כלל, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך.
והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב. היינו שהשי"ת יברר את ישראל לבלתי היות בם מחשבות זרות. כמבואר בחלק ראשון (פרשת וארא) שמכת ערוב רומזת על המחשבה. ולשון והפליתי היינו הבדלה בדרך פלא, שאפילו במקום אשר ידע האדם בעצמו את נגעי לבבו, יפלה השי"ת את לב ישראל להפריד הרע לבלתי היות שם ערוב, כי באמת שורש כל החטאים הוא גאות, שאינו מכיר שהכל הוא מהשי"ת, כמו שאיתא בגמ' (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל, היינו שאינו מכיר שהכל היא של השי"ת, וכן במצות ומעשים טובים אם מתגאה בהם במה שמכיר לפי השגתו אז אין לו כלום, כי פנימיות של מעשי המצות הם למעלה מהשגת האדם. כמו שמצינו בשלמה המלך שהוא היה יסוד ושורש של מעשי המצות עד שהוא בנה בית המקדש, ומכל מקום אמר (קהלת ז',כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ששורש פנימיות טעמי המצות הם למעלה מהשגתו, ומה שהוא למעלה מהכרת דעת האדם אין לו קנין וזכות בו. כדאיתא (בהגהת אשר"י ב"מ פ"ב) באחד שקנה מעכו"ם בדיל בחזקת בדיל, ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שבפנים הוא כולו כסף, ופטרו הר"א ממיץ. וזה שכתיב והפליתי ביום ההוא, שלעתיד יברר השי"ת את מחשבות ישראל שכל חשקם ורצונם היה רק להטוב הנמצא בהדבר, וכמו ביצחק שרצה לברך את עשו, יתברר אח"כ שכל חשקו היה מה שנמצא בו על הלבוש חשק לחיים, ולעתיד יפריד השי"ת את כל הרע מהטוב לבלתי היות שם ערוב, וזה יהיה בדרך פלא.
- ^ לקמן ח"א בכורות (ח.) ד"ה גברא, בית יעקב שמות פרשת שמות אות ע"ג
- ^ קול שמחה פרשת וארא ד"ה וידבר אלוקים וד"ה ויאמר אליו, בית יעקב שמות פרשת וארא אות ט'.
- ^ מן שטיא לית הניא אלא מן קציא, דהנה משרה רבינו רצה לדעת אם דבריו פעלו בלבות ישראל, כי היה בעיניו כי לא שמעו דבריו וכמו שכתיב ולא שמעו אל משה מקצר רוח, וזה היה דברו אל השי"ת, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, כי דברי השי"ת צריכים לילך בהשתלשלות כסדר מגדול הנבראים עד האחרון, וממילא תחילה יבואו דבריו ללבות ישראל ואח"כ דרך ישראל יבואו לעכו"ם ג"כ כשיצטרך ואף בישראל צריך לילך דרך הגדול עד הקטן וכמו שכתיב (מלכים א', כ"ב) אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך, כי הוא החזיק עצמו לגדול ממנו. וזה היה טענת משה איך ישמעני פרעה והראה לו השי"ת כי מה שאינו ניכר בישראל שיתפעלו מדבריו הוא מקצר רוח, וזה הראה לו האות כי כשאמר דבריו לפרעה כעס ורגז מאוד, כי פעלו והביאו מורך בלבבו, אכן אליו פעלו לרע לו וזה מאמר המדרש מן שטיא לית הניא אלא מן קציא, כי מן הקוצים ניכר טוב השיטים מאחר שהוא שמע בטח הלך דרך ישראל ביתר תוקף ועוז. גליון. בית יעקב פרשת וארא אות כ"ה, נ"ד.
- ^ לקמן ח"ב פרשת וארא ד"ה והפלתי [א'], [ב'], בית יעקב שמות פרשת וארא אות מ"ו.
- ^ בית יעקב שמות פרשת וארא אות נ"א, בית יעקב הכולל פרשת בא ד"ה והנה.