מהרש"ל על הש"ס/שבת/פרק א

‏‏

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

רש"י בד"ה פשט כו' בתוכו הס"ד:

בד"ה ונתן כו' עקירה והנחה עקירה מרה"ר והנחה ברה"י כצ"ל:

תוס' בד"ה פשט בעל הבית כו' ולא בעה"ב מעני ותדע כו' והתם פריך מי כתיב אל יוציא והיינו משום כו' כצ"ל:

דף ב עמוד ב

גמ' ידיעות הטומאה שתים שהן ד' יציאות השבת ב' שהן ד' מראות נגעים שתים שהן ד' מ"ש הכא כו' כצ"ל. ונ"ב אמת שמראות נגעים היה לו לשנות אחר ידיעות הטומאה אלא ששנה באחרונה כדי להשמיע דכל הני דרישא הוי כולהו דחיובא כמו מראות נגעים ודו"ק:

תוס' ד"ה וכי תימא כו' כל אותו הדבור הג"ה הוא ונ"ב אותו הגה"ה לא היה לפניו פירש"י שלנו וק"ל:

בד"ה רשויות קתני כו' רשויות דאיקרי הוצאות כו' כצ"ל:

בא"ד והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

דף ג עמוד א

רש"י בד"ה בבא דרישא כו' שהאחד הניחה בידו כצ"ל:

בד"ה פטורי כו' חיוב חטאת כגון כו' לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת כו' ורבותינו אומרים פשיטות יד לפנים לגבי שניהם בין כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

בא"ד וההוא הוא כו' כצ"ל:

בא"ד וכן באידך נמחק ונ"ב בס"א אינו:

תוס' בד"ה בבא כו' לנזיר מוקי בפרק קמא כו' כצ"ל:

בד"ה פטורי דאתי קא חשיב לבעל הבית שלש יציאות כצ"ל ונ"ב פי' א' דחיובא ושנים דפטור והכנסה אחת לחיוב וכן גבי הכנסה וכו' וק"ל:

בא"ד ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב"א כו' כצ"ל:

בד"ה בעשותה כו' וזה מניח ולשנים שעשו כו' כצ"ל:

דף ג עמוד ב

גמ' מ"ט ידו לא נייח גופו נייח כו' כצ"ל:

שם דכ"ע ככרמלית כו'. נ"ב תימה איך דחי הך פשיטותא ואמר דפשטינן מינייהו טפי ונראה דהך שינויא והך איבעית אימא דבתריה הוא חד שינויא וכאלו אמר תרתי ואיבעית אימא כלומר לא תפשוט מידי דאפשר כ"ע סבירא דיד ככרמלית דמיא או לאו ככרמלית דמיא כו' וא"ל מאחר שהוא דברי יחיד א"כ למה לא משני כשינויא קמא ויאמר ואי בעית אימא כ"ע לאו ככרמלית דמיא וקנסו אותו וכאן למטה מעשרה וכאן למעלה מעשרה וי"ל משום דבעי לאשכוחי חילוק בין כרמלית לקנסה דהיינו מבעוד יום או שוגג כמו שמשני לקמן וכמו שמשמע מדברי התוס' ודו"ק:

רש"י בד"ה וכרה"י כו' לרה"ר הס"ד:

תוס' בד"ה היה טעון כו' ונקט מבעוד יום לאשמעינן כו' דאפילו אי עקירה כו' כצ"ל:

בד"ה מי קנסוה כו' מי אסרוה ולא גרס כו' או מבע"י כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה שוגג לא קנסו אינו דבור בפני עצמו אלא הכל ד"א הוא עם אותו שלפניו:

בא"ד דהשתא ליכא למיפשט כו'. נ"ב התוס' אינם תופסים סברת רש"י שמחלק בין שבות לדברים אחרים כו' ומשום הכי מוקמי לה מבעוד יום אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש"י שמחלק בין מזיד דהכא כו' דאל"כ אמאי לא הקשו התוס' דליפשוט ממזיד ומאחר דמבעוד יום לא התירו כ"ש משחשיכה ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד דלא התירו דלמטה מעשרה אסור כו' כצ"ל:

דף ד עמוד א

גמ' מתקיף לה רב ששת כו'. נ"ב צ"ל רב אשי כו' ודו"ק:

שם אמר רבה הא מני כו' דפשיטא ליה לרבה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי אומרים כו' ודומה לאנוסין כצ"ל:

בא"ד והוי נמי כו' נ"ב הוא כמו ועוד וכן להדיא בפ' השולח ע"ש:

דף ד עמוד ב

רש"י בד"ה שדי נופו כו' והוי כמונח ברשות הרבים על מקום ד'. נ"ב תימה לרש"י דמפרש דברה"ר בעי מקום ד' א"כ למה מוקי אביי באילן עומד ברה"י ולא מוקי באילן עומד ברה"ר כמו שהקשו התוס' ואפשר דאביי דייק מדקתני זיז שסתמא הוא דבר היוצא מן הכותל דהיינו מרה"י לרשות הרבים וקתני כל שהוא דמשמע דזרק ד' אמות ברה"ר אלא לענין הנחה הוא דפליגי דאי משום דחשבינא כרה"י ולא איירי בזורק ד' אפילו בזיז רחב נמי פליגי וק"ל. ורבותא קמ"ל דדוקא לענין זה הוא דפליגי אי שדינן נופו בתר עיקרו וליהוי כרה"י בזה כ"ע מודו דלא שדינן וכן דייק רש"י בלישניה דעיקר מחשיב ליה לנוף פי' לענין חשיבות אבל לא לענין שינוי רשות ודו"ק:

תוס' בד"ה זרק ונח כו' דברי רבי יהודה כו' כצ"ל וכן אח"כ:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף כו' נ"ב ולפי זה צ"ל הא דקאמר תלמודא אלא הא דתני זרק מר"ה אין הפי' שרב יוסף דמוקי כרבי שאמר על הברייתא דהכא דהא רב יוסף לא ס"ל דרבי מחייב שתים וג"כ איירי בקלוטה דאיכא למימר דוקא בהנחה ולא בעקירה אלא מדברי התלמוד הוא אלא הא דתניא פי' אם נבוא ונוקמא כרבי א"א לומר אלא האי ודו"ק:

בד"ה באילן העומד ברה"י כו' והא דלא מוקי לה אביי הכי כו'. נ"ב ותימא סוף סוף נוקי הכי ונימא דרבנן חשבי ליה למקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו. ומצאתי בגליון תוס' שכתבו שלא נתיישב זה אליבא דרשב"א ואני אומר אפשר דרשב"א סבר דאף רבנן מודו דשדינן נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום פטור אלא רה"ר בפרט מאחר דלא בעי מקום ד' ברה"ר אם כן לא בא לכלל מקום פטור וחשיב כל האילן כרה"ר ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף ה עמוד א

גמ' והא לא נח כדאמר רבא כו'. נ"ב נראה בעיני שהוא רבה בה"א שהוא רבו של רבא דאל"כ לא שייך לומר הא דלקמן אלא אמר רבא וק"ל:

רש"י בד"ה נעקר צ"ל עקר כו':

בד"ה דפשיט כנפיה כנף בגדו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כגון ששלשל כו' יהא חייב העני כיון כו' כצ"ל:

דף ה עמוד ב

גמרא אלא אמר רבא כו' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כו' בעי רבא כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא להדיא בפ' הזורק ע"ש:

שם א"ר אילעאי אמר ר"י כו' והוא שעומד לפוש אבל עומד לכתף פטור ממאי מדקאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שמן צף כו' יין מחלוקת ר"י ורבנן הס"ד והד"א:

דף ו ע"ב תוס' בד"ה ואמאי כו' ורש"י ישבה בדוחק לפי הגמרא נ"ב ס"א לפי' גמורה:

דף ז עמוד א

בגמ' כיון דלא מסתגי להו בהדיא כו' אמר רבי זירא אמר ר"י איצטבא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ועולא צ"ל עולא:

בד"ה בין העמודים שהיו עמודים כו' כצ"ל:

בד"ה וטח על כו' ובלבד שינוח למטה מג' כו' כצ"ל:

בד"ה דעד י' כו' ראש עמוד וגב לבינה כו' בכרמלית וכיון דלית כו' כצ"ל:

בד"ה אילימא כו' ובטל אף לגבי רה"ר. נ"ב פי' נגד אויר רה"ר ודו"ק:

דף ז עמוד ב

גמ' רבי מחייב וחכמים פוטרים אמר אביי כו' כצ"ל ונמחק השאר:

דף ח עמוד א

ר"י בד"ה שדי נופו כו' דלא כרבי ודלא כרבנן כו'. נ"ב נ"ל דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד ברה"ר וזרק אנופו שאין בו ד' אי לאו דברה"י נמי בעי ד' ואביי גופא דמוקי באילן העומד ברה"י דייק מדקתני זיז כל שהוא סתם זיז הוא דבר היוצא מן הכותל שהוא רה"י ודו"ק. ודעת לישנא אחרינא כבר פירשתי לעיל בדף ד' ע"ב:

בא"ד מודו וכי כו' הכל דבור אחד:

בד"ה רחבה ששה פטור כו' וא"ת בדלא גבוה עשרה נמי כו'. נ"ב פי' כשהיא רחבה ששה:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' פלוגתייהו לדרב חסדא כו' ונח בחור כ"ש כו' כצ"ל:

בד"ה כפאה על פיה נראה לריב"א דארחב ששה קאי כו'. נ"ב פי' אף ארוחב ו' חייב וכ"ש כשאינו רחב ששה רק דשבעה ומחצה פטור איירי דוקא ברחב וק"ל:

ד"ה שבעה ומחצה כו' ד"א עם אותו שלפניו:

בא"ד עשר לבד השולים. נ"ב ולפי זה מחצה דוקא קאמר ולא כפירש"י דב' משהויין סגי וכן פירש הר"ן:

בד"ה אמר ליה כו' כמו בקופה מיהו האי וכן דקיימינן ביה לפי זה לאו דוקא כצ"ל והוא סוף דבור:

דף ח עמוד ב

גמ' אגב דמטניף מקרי ונחית כצ"ל ונ"ב עי' לקמן בפ' הזורק דף ק':

רש"י בד"ה ומאי למטה כו' תחתונים אמאי כו' הד"א:

בד"ה אלא לאו כו' דהוי בור חללו כו' כצ"ל:

בד"ה אסקופת כו' רחבה ד' היכא כו' הד"א:

תוס' בד"ה לימא כו' שהעבירו לפניו מימינו לשמאלו נגד גופו דסד"א כיון שהגיע כו' דאין זו הנחה דרך עצמו כצ"ל והס"ד:

דף ט עמוד א

רש"י בד"ה צריך לחי אחר להתירו כו' נ"ב עיקר הפשט שהפצימין שהן עובי החומה הן מתירין המבוי והן לחי שלו רק שצריך עוד לחי להתיר בין הפצימין שהוא רוחב האסקופה וכן פירש רש"י בפ"ק דעירובין דף ט':

ע"ב תוס' בד"ה ואם התחילו כו' הא דקשה בגמ' כו' כצ"ל:

בד"ה לימא כו' הכי אמר רב להבדלה כו' כצ"ל ונ"ב בערבי פסחים דף ק"ה:

דף י עמוד א

תוס' בד"ה טריחותא כו' שלא יהא לבו רואה את הערוה כו' נ"ב וז"ל הר"ן ומהא דהכון שמעינן אפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון ודוקא תפלה אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין דבבלאי שרי המייניהו והוי מברכין המוציא וברכת המזון ע"כ:

ע"ב גמ' אמר רבי אבין מאי קרא נ"ב ס"א א"ר יצחק ישיבתה של צוער נ"א שנה דכתיב אמלטה נא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' ת' שנה התחילו משנולד יצחק כצ"ל והס"ד והשאר נמחק ונ"ב זה הדבור בתוס' מדוייקים אינו אלא גליון הוא וע"כ אינו מתוקן שהרי הד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק ודוקא קרא דומושב בני ישראל וגו' מתחיל מגזירת בין הבתרים אבל הגלות של ארבע מאה שנה אינו מתחיל אלא משנולד יצחק ואם נאמר דאיירי אליבא דבני אפרים שטעו וחשבו הקץ וסברו שאף הגלות של ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנה כמו שמוגה במקצת גמרות תימה אמאי מייתי ראיה מן הטעות של בני אפרים לייתי ראיה מן האמת שהגלות התחיל משנולד יצחק אף שלא ירד שם כן היה אפשר נמי ביעקב ע"כ נראה עיקר כמו שהגהתי (עיין במהרש"א):

דף יא עמוד א

רש"י בד"ה כיוצא בו כו' וכ"ש טהור עם הזבה נ"ב מה שפסק רש"י כ"ש אינו כן בגמרא אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג עיין לקמן וק"ל. (עיין במהרש"א):

דף יא עמוד ב

תוס' בד"ה לא כו' בשעת בליעה כדפרישית כו'. ובפ"ד דעירובין פירשתי כו' כצ"ל:

דף יב עמוד א

רש"י בד"ה הא לא דמיא כו' השנויה אחר הסיפא כו'. נ"ב פי' יש עוד בבא אחרת קודם התחלה משנה זו:

תוס' בד"ה רבה מקטע להו כו'. נ"ב והרא"ש אוסר הריגת כינה במפלה בגדיו אם לא בראש דאין שייך לגזור אטו הריגת פרעושים ע"ש:

דף יב עמוד ב

גמ' אמר רבה אפי' גבוה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שבנא איש ירושלים כו' כדאמר בסוטה נ"ב פ' היה נוטל:

בא"ד אלא כהלל ושבנא דהלל ושבנא אחים היו ונראה לר"י כו' כצ"ל:

בא"ד דשפיר גרסינן שבנאן נ"ב פי' אף התם וק"ל:

בסוף הדבור ושבנא הסופר היה אחר נ"ב ובתוס' פרק הממונה פירשו דהכל אחד הוא:

בד"ה ר' נתן כו' ומסיק בין דין כו'. נ"ב יש מגיהים האי מסיק עלה כו' וכאלו הוא שינויא לקושיא ובכל התוס' מדויקים אינו אלא כמו שכתוב כאן ומ"ש ובבראשית רבה אמרי' הוא כמו ועוד והוא שינוי אחר על הא דמסכת ר"ה וערבי פסחים ר"ל שאינו קשה מן האמוראים כי הדורות נתמעטו כו' ודו"ק:

דף יג עמוד א

רש"י בד"ה אל ההרים כו' בפ' ואלו הן הנשרפין בסנהדרין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מה אשת כו' ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה כו' כצ"ל ונ"ב פי' וזה ליכא לכ"ע ודו"ק:

בד"ה ופליגא כו' הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו'. נ"ב פי' מאחר דסברא הוא לאסור משום דיצרו תקפו עליו כדפירשו התוס' לעיל אם כן משמע דליכא לאיפלוגי עליה ואם כן מאחר שמצינו שאסרו חכמים גזירה על גזירה כמו בא"א ש"מ אף בנדה ס"ל לרבי פדת הכי ומנלן דפליגי אר' פדת אבל לפי' ר"ת לקמן דפי' הא דר' פדת כיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות אין לנו לאסור אלא כעין של תורה א"כ אין תלוי מידי בסברא ואפילו יש שם סברא לאסור גבי אשת איש אין לנו לאסור אלא כעין של תורה ובע"כ פליגי עליה ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף יג עמוד ב

רש"י בד"ה מחבבין כו' והנס תביב עליהן כו'. נ"ב ומ"מ קשה דהל"ל מחבבין את הנסים וצ"ל דהכי פירושו שמחבבין את הצרות ומקבלים עליהם יסורים באהבה ומצדיקין הדין עליהן שראוין לכך ומתוך זה כשהש"י עושה נס ומוותר להן חביב עליהן הנס לאפוקי מי שבועט ביסורים וק"ל:

תוס' בד"ה רש"י גרס וכן ר"ת ואלו כו" כצ"ל:

דף יד עמוד א

רש"י בד"ה ג' אינו כו' טעמא דתרווייהו. נ"ב פי' ר"א ור' יהושע:

בד"ה עסקניות כו' ורבותי מפרשי כו' שנגעו ידיו בטומאה ונטמא כו' כצ"ל:

בד"ה אי נימא הא כו' מכלל סתם ידים וכו'. נ"ב ס"א הא גזרו סמוך לנטילתה מגע התרומה:

דף יד עמוד ב

רש"י בד"ה ובא השמש וטהר ומקמי הכי לא כו' ומיהו מטמויי לא מטמינן כו' כצ"ל. ונ"ב מה שפירש"י יותר ומיהו לא מיקרי טמא ר"ל הנוגע בו לא איקרי טמא ועוד שמעתי ליישב דקאי אפילו אטבול יום גופא וה"פ ומיהו לא איקרי טמא לבד אלא וטהר כתיב ביה משמע שאינו טמא אלא לפסול דאי לטומאה לגמרי מאי אהני וטהר כן שמעתי שמדרש הוא בת"כ. גליון:

בד"ה אלא בבאין וכו' הטומאה הן וכלי אינו כו' כצ"ל:

בד"ה דכתיב וכל וכו' את התרומה הא גמרינן כו' וכיון דמקבלי טומאה כו' כצ"ל:

דף טו עמוד א

רש"י בד"ה קב ומחצה כו'. וביצה וחומש ביצה וכו' נ"ב להכי פירש"י משום דקשה לו מאחר ששיעור חלה קב ומחצה נמצא שהן ל"ו ביצים וכבר ידוע שהחלה היא מ"ג ביצים כמנין חלה וק"ל וזאת המדה היא לעולמית לשער במ"ג ביצים אע"פ שהמדות נתוספו מנין הביצים כדקאי קאי ומה שהוסיפו המדות היינו לפי חשבון הביצים הוסיפו ומשום ה"ק ר"י מאחר שהביצים שלנו קטנות מן הראשונות צריך להוסיף עליהן עיין בתוס' דפרק כיצד משתתפין דף פ"ד:

בד"ה ושמעון הוא שנקרא רשב"ג הנהרג כו' כצ"ל:

בד"ה ק' שנה כו' הלל ופרנסו אלו ארבעה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שמאי אומר כו' ועשירית מלבר כו'. נ"ב אבל חכמים סוברים דחשבי' העשירית מלגיו וי"ח קבין הן ע"ב לוגין שהן ד' מאות ביצים ול"ב ביצים דהיינו העשירית מ"ג ביצים וחומש מכוון וק"ל:

דף טו עמוד ב

תוס' בד"ה אתו אינהו כו' והאמר אילפא כו'. נ"ב פי' שהמקשן ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספיקות וא"כ מאחר דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ בע"כ גזירה קדמאי הוה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא דחדא גזירה הוא הא בע"כ גזירה קדמונית לא הוה לשרוף עד דמשני אלא תחלה לתלות ולבסוף לשרוף ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה על ששה ספיקות כו' כגון סככות ופרעות כו'. נ"ב הוא ענף היוצא מן האילן והטומאה תחתיו ופרעות הוא אבן הבולט מן הכותל כו' כצ"ל:

דף טז עמוד א

גמרא שוה מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן כו כצ"ל:

רש"י בד"ה מטמאין כו' צ"ל ומיטמאין מטמאין כו'. וכן תוס' בד"ה ה"ג כו' בד"ה יחזרו כו' צ"ל חזרו כו':

דף טז עמוד ב

רש"י בד"ה גללים שייש. נ"ב זהו פי' הרמב"ם ובכל דוכתא רגי רש"י לפרש צפיעי בקר:

דף יז עמוד א

גמ' משום הנושכות רב נחמן אמר רבה בר אבוה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אקפח את בני כו' מצטער היה על תורה כו'. ונ"ב ותימה גדולה בניו מה חטאו ורש"י עצמו חזר מזה בפ' השוכר את הפועלים ופי' לשון שבועה גבי יש בן לאותו צדיק שקפח את בניו כו':

בד"ה ששמע כו' בכל שהוא וטמאוה כו' הד"א:

בד"ה אני אתקן כו' מדבריהם גזרו היקפו כו' דכיון דמטמאות ליה ע"כ טומאה כו' כצ"ל:

בא"ד והוא לא נגע במת כו'. נ"ב פי' עם המרדע לא נגע במת ודו"ק:

תוס' בד"ה ששמע כו' המרדע אר"ע כו' הד"א:

בא"ד דהיינו חיבורי אדם במת כו'. נ"ב פי' חיבורין הכתוב בקרא דהיינו יקרב בדיקרב איירי בחיבורי אדם במת ועתה נטמא הסודר באותה טומאה של חיבורי אדם במת והאדם אינו נטמא בחיבורין אלא בטומאת מגע דהיינו טומאת ערב וק"ל(עיין במהרש"א):

בא"ד הטעם ועל שאר הד"א:

דף יז עמוד ב

גמ' אלא אמר רבא ישראל נמחק:

שם אלא אמר רבא גזירה משום כו' כצ"ל. ונ"ב אף שלא מצאתי נ"ל להגיה כן כי כך משמע מפירש"י ואף מדברי התוס' למעיין בהם ודו"ק:

תוס' בד"ה דילמא כו' וי"ל כיון כו'. נ"ב נראה בעיני מדלא כתבו התוס' אלא צריך לפרש כו' וכתבו וי"ל כו' משמע שאינם סותרים פירש"י כי מה שפירש"י הוא לפי המסקנא דהתם דאוסר אף לכהנים וכן פסק בסמ"ג בהלכות תרומה אלא שהתוס' הקשו מתחלת הסוגיא דהתם דאינו אוסר אלא לזרים איך מבינים הך גזירה כו' וק"ל. ומה שפירש"י דאפי' יזרענה דהוי טמאה לאו דוקא קאמר שהרי בהדיא שנינו שם שטהורין אלא כלומר שנשארו באיסורן כאילו הן טמאין לענין זה שאסורים לכהנים והטעם שנפסלו בהיסח הדעת כדאיתא התם להדיא ולא מהני האי גזירה אלא שדין תרומה עליהן ופסולין בהיסח הדעת לאפוקי אם היו חולין גמורים הוי שרי וק"ל (עיין במהרש"א):

דף יח עמוד א

גמרא ב"ש היא ולא ב"ה הא מני ב"ש היא ולב"ש בין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שטוענין כו' בעיגולין ושוין כו' הד"א:

בד"ה מידי גבי הדדי תנינהו להו וחד תני לתרווייהו וכיון דלא גבי הדדי תנינהו חדא כו' כצ"ל:

בד"ה ברחיים כו' בהמתו שיטחנו הד"א:

תוס' בד"ה ומתרפאת והולכת כו' ומניחין תחת העין בשבת כו'. נ"ב בגמ' שם ע"ג העין וכן מביא הסמ"ג ומ"מ נראה שהיא היא וק"ל:

דף יח עמוד ב

רש"י בד"ה מגיס מהפך בה וכמבשל כו'. נ"ב פי' וא"כ הכא הוי צובע ודו"ק בפי' התוס':

בד"ה האי קדרא חייתא כו' ול"ד לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן כצ"ל. ונ"ב נ"ל לפרש מקצת יום אבל אי הוה בעי למוצאי שבת ממש פשיטא דשרי וכן מצאתי אף שברא"ש לא משמע הכי אכן בטור איתא להדיא כדברי נ"ל:

תוס' בד"ה והשתא דאמר ר' אושעיא כו' וקי"ל כר' אושעיא כו'. נ"ב והמרדכי והסמ"ג כתבו מאחר דלרבה לית ליה שביתת כלים לב"ה אפי' היכא דעביד מעשה כו' משום הכי מותר להשאיל כו':

דף יט עמוד א

רש"י בד"ה והלא קיצץ צ"ל והלא קצן:

בד"ה שכיח כו' כלל דלא כו' הד"א:

דף יט עמוד ב

גמ' הורה ר' יוסי בר חנינא כר' ישמעאל שמן של בדדין כו' איבעי ליה למעבד הכי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומאחיזין את האור כו' דכתיב ביום ההוא קדש המלך כו'. נ"ב ותימה שרש"י פי' להדיא בזבחים פ' ב' דדוד קדשה וכן פי' להדיא בתוס' אף ששלמה בנה את הבית מ"מ דוד קדשה וכן איתא להדיא שם בסוגיא דדוד קדשה ועוד תימה הלא קרא דשלמה לא איירי בסתם קידש אלא שקידש הרצפה קידושין יתירה שתהא ראויה להקריב על הרצפה כמו על המזבח דברי ר' יהודה וכן ממשמעות המקרא דכתיב אחריו כי קטן מזבח הנחושת מהכיל את העולה ואת המנחה ר"ל שהוצרך להקריב על רצפת החצר ורבי יוסי אומר הרי כתיב אלף עולות יעלה שלמה על המזבח שעשה משה ושל שלמה היה גדול ממנו אלא מה אני מקיים קידש המלך וגו' שבנה שלמה מזבח של אבנים מחובר ברצפה כו' וכן הביא רש"י וקמחי אלמא דההיא לא איירי בסתם קידש כי דוד המלך קידשה כדאי' בזבחים:

תוס' בד"ה שמן של בדדין כו' ולא קיבלה כו'. נ"ב פי' מר' חייא שהיה אוסר לו:

בד"ה הני כרכי כו' מי שמעת ליה משמע כו' כצ"ל:

דף כ עמוד א

גמ' מותר להשהותו ע"ג כירה כו' כצ"ל:

שם ואע"פ שאין ראיה לדבר כו'. נ"ב נ"ל שהוא דברי רבי חייא ומביא זכר לדבר שמצינו שהקפיד הכתוב גבי שריפת עצים שאינה ראויים למלאכה ה"ה לענין איסור חשבינן כאילו נשרף מבעוד יום כשאינם ראוים למלאכה אבל מפירש"י יראה שרבי יהודה מביא זכר לדבר ומביא קצת ראיה שמצינו שכשה ודלק משני קצותיו הוי שוב הולך ודולק אפי' בכל העצים ונהי שאינו דומה שאר עצים לעצי גפן במה שידוע שניחר מבפנים אבל (לב"ה) [לכה"פ] שמעי' ששוב הולך ודולק ודו"ק:

תוס' בד"ה איבעיא להו כו' תנור והא דקאמרי כצ"ל:

דף כ עמוד ב

גמ' אין צריכין רוב של זפת כו'. נ"ב והר"ן גורס גפת ופירושו פסולת של זיתים ושומשמין וכן הרא"ש:

שם של גפרית ושל רבב ושל גבינה כו' כצ"ל. ונ"ב ברי"ף ור"ן לא גרסי גבינה אלא קירא שהוא שעוה ע"ש: