מהרש"א על הש"ס/חגיגה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | הריטב"א | תוספות רי"ד |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

יא:

בפרש"י בד"ה תוספות אינו יכול להיות מה שפירש המורה כו' לפנים מאי דהוה הוה אלמא מאי לפנים כו' עכ"ל ולפי זה הא דקתני בברייתא יכול ישאל אדם קודם שנברא כו' יכול ישאל אדם מה לפנים כו' היינו קודם שנברא עולם היינו מה לפנים ולמסקנא ניחא למן היום אשר כו' ל"ל לכדר"א כו' ובתוס' בע"י תירץ בע"א וכ"ה בקצת דפוסים בגמרות שלנו:

יב.

תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

יב:

תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

יד.

תד"ה וטרדן ואיכא למ"ד ושתלן כו' עכ"ל כ"ה הנוסחא בגמרא כנראה מפרש"י ובגירסת ע"י ודו"ק:

יד:

בד"ה ומחיוהו שיתין פולסי להודיע לו שאין יכולת למטטרון כו' עכ"ל. לא ידענא למה לקחו לעצמם דרך אחרת דהא בגמרא קאמר טעמא משום דכי חזיתיה לא קמת מקמיה וצ"ע:

טז.

בד"ה שנים מזוגות כו' שלא לסמוך היו נשיאים ושמאי סבר כוותייהו כו' עכ"ל ולא בעי מה"ט להקדים אבטליון מקמי שמעיה דאיכא למטעי לומר דהיה נשיא משא"כ בשמאי שנכנס במקום מנחם:

טז:

גמרא ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [היו נשיאים] ושנים כו' כ"ה בתוספתא:

שם ת"ר יצא מנחם נכנס שמאי להיכן. נראה דכל זה טעות עד להיכן ואמתני' קאי וק"ל:

יז:

תוספות בד"ה יום טבוח אחר השבת פרש"י קרבנות ראייה וחגיגה כו' ומיהו בירושלמי כו' א"ל ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע כו' עכ"ל ולמאי שכתבו התוס' לעיל דשלמי שמחה נמי יש להן תשלומים כל ז' וה"ל אין זמנה קבוע ולא קרב בי"ט כמו חגיגה קשה דא"כ באיזו שלמים קאמרי ב"ש במתני' דמביאין וליכא למימר בשלמי צבור בעצרת דבהנהו ליכא סמיכה כלל ויש ליישב דאע"ג דתרווייהו מקרו אין זמנן קבוע מ"מ שלמי שמחה קריבין דמקרו לכם טפי מחגיגה דכתיב וחגותם אותו חג לה' ומיהו הך דירושלמי נאמרה בתלמודנו בפ"ב דביצה לגבי ראייה אבל חגיגה קריבה לכ"ע ולא כפרש"י דהכא דחגיגה מקרי שפיר לכם כיון דיש בה צורך הדיוט משא"כ ברחייה וע"ש כל הסוגיא:

בד"ה פז"ר קש"ב פרש"י רגל כו' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולם כתיב וביום כו' עכ"ל ולא ידענא מה להם לאתויי הכא הך מלתא מדברי הירושלמי ומה ראייה הוא לדבריהם ובתלמודנו נמי איתא הכי בפ' לולב וערבה אהא דאמרי' זמן בשמיני דהתם כתיב וביום והכא כתיב ביום לומר דחלוק הוא וכל דבריהם דהכא כתבו ג"כ בפ"ק דר"ה והך דירושלמי לא הביאו שם:

בד"ה תפשת מועט תפשת לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ"מ חשבון שבידך כו' אבל למועט כו' ולא יתכן כו' עכ"ל מהג"ה א"מ ז"ל ובתוס' פ"ק דסוכה מהכא גופה דחיוה דהא יש לדבר סוף דטפי מח' לא ודו"ק:

בד"ה אף חג הסוכות טעונה לינה אתיא כראב"י ור"מ דאילו לת"ק ור"ש וראב"ש בפ"ק דר"ה נפקא להו כו' וה"נ מרבה התם בפסחים פסח שני כו' עכ"ל כצ"ל דלראב"י ור"מ קאמרינן התם דאתא לחג הסוכות דטעונה לינה אבל לת"ק ור"ש וראב"ש אתא האי קרא לבל תאחר ותשלומין דעצרת נפקא להו מדרבה בר שמואל כדאמר התם וע"כ לינה לא נפקא להו אלא מכל פינות כו':

גמרא א"ר אלעזר א"ר אושעיא מנין כו' כצ"ל:

יז:

גמרא מאי לאו אין לה יום טבוח כלל ופרש"י דאם לא הקריבה בי"ט אין לה תשלומין עוד עכ"ל ודוקא בדאפשר להקריב בי"ט אבל בדלא אפשר מודו ב"ה כדקתני בסיפא ומודים שאם חל בשבת כו' א"נ דחד יום טבוח אית להו נמי לב"ה וליכא למימר דלב"ש קאמר הכי דבכמה דוכתי אמרי' וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן ועוד לב"ש לא שייך למימר תשלומין דבי"ט גופיה אסור להקריב:

תוס' בד"ה דכתיב ופנית בבקר פרש"י בחוש"מ כו' והר"א תירץ דב' עניני לינה הם א' משום י"ט והשניה משום קרבן כו' עכ"ל נראה לפרש דברי הר"א שבא לקיים הנהו דמוכח מינייהו דטעון לינה כל ז' אלא דהיינו משום י"ט אם היה שם בי"ט ראשון והא דמשמע דלינת רגלים אינו אלא יום א' דומיא דבכורים היינו לינת קרבן שלא היה שם בי"ט א' אלא שבא בחוש"מ והביא קרבן ואהא מייתי מירושלמי דגבי ביכורים נמי איכא ב' מיני לינה אבל בתוס' פ"ק דר"ה ובפרק לולב וערבה כתבו דברי הר"א בדרך אחרת ע"ש ולשיטתו שם נמי למאי דלא טעון לינה כל ז' אבל דבריהם דהכא א"א להולמו ע"פ דרך זה דה"ל עיקר חסר מן הספר ועוד ע"ש דבריהם בפנים שונים ממה שכתבו כאן:

בד"ה נפשוט מיניה דחד יום טבוח כו' ימתינו לציבורא עד תרי בשבתא וי"ל כו' עכ"ל ר"ל ימתינו לציבורא עד ב' בשבתא משום דלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת ולא תקשי להו דנפשוט ממתני' דחד יום טבוח הוא מדלא תני ימי טבוח די"ל לרבותא נקט ההוא חד יום טבוח אפי' אחר השבת ועוד דהמתני' לא נחית למחשב כמה הן ימי טבוח משא"כ בברייתא דנחית להכי דחשיב ז' ימי פסח וח' ימי חג ויום א' של עצרת ועוד דקתני בברייתא שוב אינו חוגג:

בד"ה אמרה תורה כו' וכדאמרינן בפ"ק דמגילה כו' שכן מצינו בפ"ק דר"ה [דגמרינן לענין נטיעה] מה חדש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מצוה למימני יומי כו' והקשה הר"א ליגמר מיובל כו' וא"כ לא נימא כלל הכא מנין שבוע לקדש ותירץ כו' דאלת"ה ל"ל קרא מדרשה דחג השבועות דמדרשה דרבה בר כו' עכ"ל וכצ"ל ור"ל דליגמר מיובל דמנינן ביה נמי שמיטין ושנים ולא הוה לקדש אלא למנויו של שנים ה"נ הכא נימא אף דמנינן יומי ושבועי דלא מקדשין אלא למנויו של ימים אבל אי יליף מחודש ניחא דהכי ילפינן מיניה מה חודש לכל מנויו אף עצרת לכל מנויו ועיין בתוס' פ"ק דר"ה דמתוך זה דחו פירוש הר"ר משולם ואהא תירצו הכא דלהכי איצטריך חג השבועות דהיינו דרשה דר"א אמר ר' אושעיא שמקדשין בו נמי שבועי לתשלומין דמדרשה דרבה בר שמואל לא נפקא לן אלא לאפוקי מלבן של צדוקים אבל תשלומין לא נפקא לן מדרבה בר שמואל כקושייתם דליגמר מיובל דלא מקדשין אלא שנים ה"נ לא לקדשו אלא ימים וכמ"ש התוס' לקמן אך ק"ל דאכתי קושייתם במקומה עומדת לת"ק ור"ש דהתם דאיצטריך להו חג השבועות לבל תאחר ולא אתיא להו תשלומין אלא מדרבה בר שמואל כדקאמר התם תקשי להו דליגמר מיובל כו' וי"ל הנהו תנאי נפקא להו תשלומין נמי מדרשה דשמעתין דראב"י וקראתם ובקצרכם וצריכי דראב"י ודרבה בר שמואל כדאמרינן בשמעתין ובפ"ק דר"ה דנפקא להו תשלומין מדרבה בר שמואל אדראב"י דהכא סמיך ודו"ק:

בד"ה ואיצטריך דר' אלעזר ואיצטריך דר' אושעיא כו' ליעבד צריכותא דתני רבה בר שמואל ועל ראב"י וחג השבועות דאר"א א"ר אושעיא ל"ל כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דמשמע להו לכאורה דמההיא דרבה בר שמואל למאי דמסיק דמנינן יומי ושבועי מקדשין נמי יומי ושבועי דהיינו עצרת לכל מנויו והכי איתא בהדיא פ"ק דר"ה והשתא הקשה הר"א הך צריכותא דעביד הכא שפיר מצי למיעבד אהך דתני רבה בר שמואל ואדראב"י ואכתי חג השבועות דאר"א א"ר אושעיא. ל"ל ואהא תירץ דמברייתא דרבה בר שמואל לא נפקא לן אלא לסתור דרשת הצדוקים וכמ"ש לעיל ומיהו בפ"ק דר"ה מפיק תשלומין לעצרת מדרבה בר שמואל והיינו לת"ק ור"ש דאתא כולה קרא לבל תאחר וכמ"ש לעיל וק"ל:

יח.

בד"ה וחוש"מ אסור בעשיית כו' וקשה לר"ת כו' אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין שיהיו יגעין בתורה והם פוחזים כו' כעין דאורייתא קאמר משום דאסמכוה אקראי דאורייתא אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא מדברי קבלה כו' לא מסתבר ליה כו' עכ"ל מדברי הרא"ש בפ"ק דמו"ק:

יח:

בד"ה קשיא חולין אחולין ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר משא"כ במעשר כו' עכ"ל ר"ל הא דקתני במתני' משא"כ במעשר וכ"ש בחולין היינו דסגי עד פרק ב' משא"כ בתרומה דצריך עד פרק ג' כדאיתא פ' כ"ה:

בד"ה כאן באכילה כאן בנגיעה הקשה הר"א מעשר אמעשר נמי לישני הכי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי למאי דס"ד השתא לאסור חולין באכילה ע"כ הא דקתני וחכמים אוסרין במעשר אפילו לנגיעה דאי באכילה אפילו חולין נמי דהא מ"ה קשיא ליה חולין אחולין דחכמים לא פליגי אלא אמעשר ולקמן נמי קאמר מתני' רבנן היא דשני להו בין חולין למעשר ולפי סברא זו מתני' מני לא כר"מ ולא כרבנן וצ"ע:

בא"ד בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי דלכ"ע אין שני עושה שלישי במעשר ואל תתמה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כאן לחולין כאן כו' ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה כו' עכ"ל אין לפרש דר"ל כיון דנתכוין מיהת לחולין מהני גם לתרומה דהא קתני הוחזק לחולין אסור למעשר וכ"ש לתרומה אלא דר"ל דאיכא לפלוגי בין אכילת תרומה ובין פסול תרומה ואין חילוק כלל לתרומה ולמעשר בין לא נתכוון כלל ובין נתכוון רק לחולין ואי הוה איכא לפלוגי בינייהו בהא הוו איצטריכו תרי בבי במתני' שפיר והתוס' דחקו לתרצם לקמן בענין אחר כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

יט.

בד"ה נגזור אטו חרדלית כו' והיה קשה למורי מאי קאמר כו' ומשמע דבכל חרדלית מיירי מדלא הוזכר ליה בהדיא גשמים ולפי' ראשון ניחא כו' עכ"ל לכאורה יש להבין דלפי' ראשון ניחא ומתורץ קושיית מורי וזה אינו אבל שבאו לקיים קושיית מורי דלפי' ראשון ניחא דלא הוזכר בהדיא גשמים דמשום קטפרס בכל חרדלית איירי וק"ל:

בד"ה לא כאילו לא טבל למעשר ורבותא דמתני' משום חולין כו' עכ"ל והוא דחוק דהיכי משמע הך רבותא דסתמא קתני כאילו לא טבל דמשמע טפי דלא מהני גם לחולין וכדס"ד מעיקרא:

יט:

בד"ה בתחתונה ולא בעליונה כו' ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם כו' בגיטין דנצוק וקטפרס אינו חיבור כו' אף שני טהור אלמא קטפרס חיבור אלא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פ"ב דגיטין:

בא"ד ולא שייך הכא כלל רק לקמן מפרש עכ"ל לקמן בפרק חומר בקודש אההיא דעירוב מקואות כו' ע"ש:

בד"ה בגדי ע"ה מדרס לפרושים כו' אבל ק"ל דתנן התם הנועל בית הבד בפני הבדדין והיו שם כלים טמאים מדרס משמע דמטמא מדרס ובסמוך כו' עכ"ל קושייתם אינה מבוררת לן כפי שפירשוה הרמב"ם והר"ש ברפ"י דטהרות דלאו משום מדרס דע"ה נגעו בה דאיירי דטיהרן אלא שהם יטמאו עצמן בכלים טמאים מדרס אשר שם בין בהיסט בין במגע ויחזרו ויטמאו הכלי ואהא קאי נמי מלתא דר"י דמשום מגע הכלי הטמא מדרס אין אנו חוששין שע"ה נזהרין בזה אלא שאין ע"ה בקיאין בהיסט גם הר"ש בפ"ק דטהרות הביא דברי התוס' דהכא זולת קושיא זו גם ר"ת בתירוצו לפנינו ולא תירצו כפי שהבינו התוס' שמשום טומאת מדרס ע"ה נגעו בה וכפי פי' רמב"ם ור"ש לא חש לתרצה דלא קשה מהך ולא מידי וההיא [דמובל] נמי לא חש לתרצה די"ל נמי כדלעיל משום חשש אשה דאמרינן דחיישינן שמא נכנס עובד כוכבים או אשה כההיא דתנן גבי גנבים שם ובפי' הר"ש שם בפ"ז דטהרות לשיטת ר"ת ובדברי ר"ת הכא לא מתרצא אלא הך דפרק בנות כותים ולמה לא גזרו עליהן מדרס והיסט כמו שגזרו עליהן מעיינות ודו"ק:

בא"ד ואין לומר משום גופו לא היה חש רק משום בגדיו כו' והקשה לו הר"י דאמר שלהי פרק הנזקין אין כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ע"כ היה נראה לפרש דלגבי תרומה כו' וראיה לדבריו מצינו בירושלמי כו' עכ"ל אבל הר"ש בפי' הוכיח מכח קושית רישא לסיפא דמתני' לדברי הירושלמי דצריך לומר נמי משום טומאת אשתו נדה היא וע"ש באורך:

כ.

בפרש"י בד"ה מדלא קתני בהו כו' חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש כו' עכ"ל צ"ע מי הכריחו לפרש דאוכלי חולין בטהרת חולין מאן דכר שמיה וטפי ניחא לגבי קודש גופה קאמר מדלא קתני בהו מעלה בגדי האוכל חולין בטהרת קודש מדרס לאוכל קודש וכן נראה מהתוספות באידך פרקין:

תוס' בד"ה נימא נפסקה לי כו' בכלים הנגמרים בטהרה צריכים כו' משמע דבאשה חבירה כו' כפרש"י כו' עכ"ל כצ"ל הכי מוקמינן לה לקמן באידך פרקין דגמרינהו חבר משום צינורא דע"ה דמשמשי בהדיה קודם שנגמרה ודלמא בעידנא דנגמרה עדיין לחה ומדמייתי עלה הך עובדא דמפה משמע דאיירי נמי באשה חבירה כפרש"י מיהו הך עובדא ע"כ לא איירי משום צינורא דע"ה דהא משום קשרתיה בפה קמטמאה והיא חבירה היתה והיינו דהכא ליכא למיחש להכי דלאו לקודש קאיירי דאפילו לתרומה לא חיישינן לצינורא דע"ה בכלים הנגמרים בטהרה כדלקמן באידך פרקין ע"ש:

בא"ד ומאי אריא ע"ה אפילו בצינורא דחבר כו' עכ"ל ובאידך פרקין תרצו בזה דלק"מ דידים שניות אין להם דררא דטומאה דאורייתא וה"ל מעלות בתרייתא ולא קמייתא עכ"ל:

כ:

בד"ה והתניא כו' אלמא אדם כו' ועוד לא היה צריך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו כו' עכ"ל ר"ל אי היה מיירי בסתומות בפ"ב דע"ג לא הוה צריך לאוקמי רישא במטהר כיון דאיירי בלא הודיעו שהפליג דבהכי מפלגינן התם במתני' לגבי עובד כוכבים אבל הכא ודאי דהוצרך לאוקמי במטהר כיון דאין אדם משמר כו' ואהא כתבו דיש לדחות דהתם נמי אע"ג דלא נחית להכי דאין משמר כו' דאגב דהוצרך לאוקמי הכא במטהר משום דשני לעיל ר"י דאין אדם משמר כו' אוקמא לה נמי התם הכי דאדהכא קסמיך והאי ועוד שכתבו הוא הוכחה לפר"י דהמתרץ לאוקמא בסתומות דהשתא לא איצטריך לאוקמא במטהר די"ל דסיפא קשיא ליה דאי סתומות לא יטמא בהעלמת עין כראיה קמייתא שכתב ר"י וכ"ה בתוספות דע"ג שלא הביאו ראייה לפר"י אלא מסיפא דאי בסתומות איירי לא יטמאו בהעלמת עין אף בהודעה שהפליג וע"ש בתוספות:

בד"ה מ"ש רישא מ"ש סיפא כו' אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופי' לעולם כו' וכ"ת מ"ש רישא כו' וכן פירש מורי דהוה כמו וליטעמיך כו' עכ"ל כל זה סותר הדיבור לעיל שפירשו דמ"ש רישא כו' הוא מדברי המקשה שבא להוכיח דאדם משמר מה שביד חבירו והוא שיטת רש"י ור"י הכא ובפ"ב דע"ג אבל בדיבור זה פירשו דמ"ש רישא כו' הם דברי המתרץ ולו ב' פירושים הא' הוא כמו וכ"ת מ"ש רישא כו' ולפי' שני הוא כמו וליטעמיך מ"ש רישא כו' ודו"ק: