מהר"ם שי"ף על הש"ס/שבת/פרק יט

קל.

גמ' תניא נמי הכי כו' . מיתורא דאינו מביאו מכוסה משמע ליה אפילו מכוסה על פי עדים לא [דהא גם מתני' פי' מגולה אין מכוסה לא] ורש"י שכתב טעמא דר"א דאמר מגולה אין כו' ר"ל והדיוק מכוסה לא ר"ל בלא עדים:

גמ' ת"ש ובסכנה כו' . [אף דגם בברייתא קתני עדים ומ"מ מיבעי ליה. מ"מ פשיט ממתני' טפי] מלשון מכסהו ע"פ עדים דמשמע ראובן מכסה ע"פ עדים אחרים חוץ מהמכסה משא"כ לשון שהיינ"ו מביאי"ן מכוסה סובל לפרש שהבאה היה ע"פ עדים עם המכסה. ואפשר לומר עוד מה שמביא האריכות ובסכנה כו' אף דלכאורה עלה [על לשון עדים] קאי [האיבעיא] דס"ד דהפשטן דהאיבעיא לא מסופק מעולם בלשון עדים דמשמע תרי חוץ ממנו רק דלמא נוהגין כו' במעשה שהיה כך היה וה"ה בחד להלכה ופשיט ממתני' דקתני דינא. ודוחה כו':

גמ' שאין לו חלב אם. כבר אמרנו על ויקח חמאה וחלב כו':

גמ' שמסרו ישראל עצמן כו' כחנניה מישאל ועזריה וכמו שאמרו מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן וכו'. וכל שלא מסרו עצמן כו' [כאלישע] דרץ מלפניו כו' [וכפי׳ תוס' בד"ה אמר ליה. ולא כטעמייהו]:

גמ' ולא אמר ליה שאר עופות כו' . איונה נתן טעם שנמשלו ליונה בקרא. והטעם כמו שאמר במדרשים מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כו'. ואכנפים נתן טעם משום מגינות. ולכך א"ל דמייה לחרטום של שאר עופות. ואולי מה יונה מיוחדת בהגנה שלה מכל העופות אף ישראל מיוחדים בהגנה שלהם מכל האומות:

ברש"י בד"ה משום חשדא וסיפא דמתניתין כו' ודאי משום חשדא כו'. דאלו (כאן חסרים איזה תיבות) [שייך בע"פ עדים ג"כ חיבוב] מצוה במה שמפרסם לעדים תיבעי ליה הכל בסברת חיבוב מצוה אי רישא דוקא מגולה [ולא מכוסה ע"פ עדים אף דאיכא נמי חיבוב מצוה] כיון דאפשר וכן צ"ל הא דלא מבעיא הכל בחשדא דס"ל לתלמודא אלו היה בעל פי עדים ג"כ קצת חיבוב מצוה פשיטא דרישא לאו דוקא מגולה וכן בחשדא כיון דבעדים ניצול מחשדא אף דבמגולה עדיפא קצת להוציא מחשדא מ"מ לולי סברת חיבוב מצוה דיש במגולה ולא בע"פ עדים פסיקא ליה דרישא לאו דוקא:

ברש"י בד"ה נאמר לא תאכלו כו' ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל כו'. . לאשמעינן דגדי לאו דוקא וה"ה שאר בהמות וחיה יכול אף עוף כו'׃

ברש"י בד"ה שש אנכי כו' אמירה יחידה כו'. מדלא כתיב אמרתיך ביו"ד:

בתוס' בד"ה ר"א אומר כו' מביאו בשבת כו' ליכא איסור שבת כלל כו'. מדאורייתא דמדרבנן אסור כדמשמע סוף מפנין אשה מדדה את בנה כו' ע"ש ברש"י. וכן צ"ל לועי"ל [דעכ"פ איכא איסורא דרבנן] דאל"כ כיון שיש להביאו בהיתר גמור משום למהר לא שרי כמ"ש התוס' בסמוך [ע"ב בד"ה ומי שרי] ועיין לעיל דף צ"ד בתוס' בד"ה אבל אדם נושא את עצמו דרשב"א ס"ל דקטן שאני ואולי לכך העמיד הרשב"א קושיתו בגמרא [ריש ע"ב] בתוס' בד"ה שלא ברצון כו' דמשום שיביאו התינוק לא קשה דקטן ככפות דמי או משום דכאן י"ל יש לומר הראשון׃

אין להקשות אמאי הקשו כאן בוא"ת בלא ר"ל ובקשה לרשב"א בסמוך ע"ב הקשו מר"ל דלא קשה מידי דכאן דלא אסקו אדעתייהו עדיין סברא למהר מצוה שייך שפיר להקשות אליבא דכ"ע בלא ר"ל מכח סברא דלמה נעשה איסור דאורייתא שלא לצורך קיום מצוה ותירצו בועי"ל כיון דיותר כו' לזה הוצרכו לסתור סברא זו מר"ל דלקמן דף קל"ג ע"א דבאיכא אחר היה צריך לחזר עליו על מי שאינו מתכוין לתקנו בקציצת הבהרת ולא אמרינן כדי למהר המצוה שרי אפילו באבי הבן עצמו:

בתוס' בד"ה אמר ליה כנפי יונה כו' . לפירוש רש"י אתרווייהו מייתי ראיה מר' ינאי [אהך דלא מסרו עצמן כו׳ ושעדיין הוא מרופה בידם. משא"כ לפי' תוס' מייתי אהך דלא מסרו מאלישע דאף הוא לא מסר עצמו ושעדיין רפוי' מדר' ינאי] ומיאנו בפירושו דאע"ג דבע"ז נמי לאו כולי עלמא מסרו עליה רק יחידי סגולה מצינו כחנניה מישאל ועזריה וה"נ מצינו אלישע. ולפירושם אלישע גופיה אף שלא מסר עליה אפ"ה לא היתה מרופה בידו שהרי זהיר בה טובא כמו שאמרו צריך גוף נקי כאלישע כו' אפשר דמרופה פירושו דלא זהירי בה רובא דעלמא. ועיין לעיל פרק במה טומנין דף מ"ט מ"ש התוס' שם:

קל:

גמ' דאמר ר"נ כו' מבוי שלא נשתתפו כו'. הא דלא אמר רב לא נשתתפו אין מטלטלין מחצר למבוי בעירבו ומטלטלין בלא עירבו דזה כבר אשמעינן בעירובין הלכה כר"ש בלא עירבו כו' והכא רבותא אשמעינן דאפילו בתוכה אין מטלטלין בעירבו:

ברש"י בד"ה מותר מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציאן כו' . ולעיל [בד"ה ששבתו] פי' שכשקידש היום היו בתוכו כו' [דאלו שבתו כלים בבית כו' אלא אפי' עירבו כו'] וע"כ דנקיט [רש"י הכא] אורחא דמלתא היאך בא לחצר כיון שלא עירבו דהו"ל לפרש כן [לעיל] על ולא כלים ששבתו בתוך הבית א"כ היאך באו לחצר לרב דמפרש ר"ש דוקא כשלא עירבו וכדפריך תלמודא באמת (חסר תיבה) [ומשני] בעירובין [דף צ"א] ע"ש ועוד דלעיל פי' דאפי' עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כו' ולא עדיף דרך מלבוש מעירבו ומיהו (חסר תיבה) [לעיל] איירי מחצר לחצר וכן מ"ש אח"כ דג' מחלוקות כו׳ כלים ששבתו בתוכה כו' היינו מחצר לחצר והכא מיירי באותו חצר גופא רק גם בבעיא דמבוי לא הו"ל לפרש כלים ששבתו בתוכו דמשמע שקנה שביתה שם כשקידש היום [ובאמת ה"ה שבתו בבית או בחצר והוציאן דרך מלבוש] ועיין:

ברש"י בד"ה ואתיוה כו' בבית כו'. יש מגיהין בחצר. וצ"ע ליישב כוונתו למה ליה פירושו טפי מלעיל גם בית במבוי מאי עבידתיה דבתים פתוחין לחצר ועוד בכלים ששבתו בבית לכ"ע אסור. ואמרתי דרך ישיבה דרש"י פי' לעיל באיבעי בד"ה מהו לטלטל בתוכה כו' ולהוציא מן החצר לתוכה פשיטא לן דאסור כו' ולמסקנא אף מן החצר שרי בלא עירבו וצ"ל דר"ל [במה שפי' לעיל דפשיטא לן דאסור] בעירבו [מבית לחצר] ומאי דוחקי'. והנראה דר' זירא דמיבעיא ליה מרב אסי ובסמוך קאמר בפשיטות. גם כאן מיבעיא ליה מטעם מידי דהוי אחצר שהבתים ג"כ אוסרין עליה אפ"ה שרי לטלטולי מינה ובה ה"נ לא שנא ולפי"ז מאי פשיט דדלמא אינהו כר"ש ס"ל דחצר ומבוי רשות אחת הן ואין כאן מה שיאסור אבל לרבנן אסור ולא דמיא לחצר שיש לו ד' מחיצות כו'. לזה פי' שהיה כאן בית שבראש המבוי כו' בית שבראש כו' והיאך שהביאו מבית למבוי בזה לא קאיירי ואולי הביאו מע"ש רק מה שטלטלו בשבת במבוי גופיה מהאי רישא להאי רישא אף שהיו בתים פתוחין לתוכה דאסרי ודאי אמבוי דבית ומבוי ליכא למ"ד שיהיה חד רשות וליכא למישרינהו לר"ש טפי מלרבנן ע"כ מטעמא מידי דהוי אחצר דבתים אסרי נמי אחצר ואפ"ה שרי לטלטולי בתוכה וק"ל. והיה ניחא אם אפשר ליישב הטלטול מבית למבוי [דדוחק הוא לפרש דברי רש"י דהביאו מע"ש] ודו"ק. ומ"ש מהר"ש באורך ע"פ שיטת הדעה שהביא הרי"ף ע"ש באורך. וצ"ל אף שהאיבעיא ודאי לא בעי אדבר מצוה [מ"מ אי הוי אסור לטלטל בכלים ששבתו בתוך המבוי לדבר הרשות לא מהני לענין זה דבר מצוה דהעמידו דבריהם במקום מצוה דכאן לא שייך טעם מהרש"א] ע"ש׃

הא דאמר שכחו משום דרבנן פליגי אדר"ש. ולמ"ש לעיל [ברש"י בד"ה ואתיוה דמיירי מבית למבוי אין לחלק בזה בין רבנן לר"ש] נקיט שכחו בה"א שהיו סבורין שטלטלו דרך רה"ר וכר"א [ולמה דאמר רב אושעיא דמבוי שלא נשתתפו הוי באמת לא כך היה מעשה דלא שכחו]:

ברש"י בד"ה לא עירבו כו' מותר כו' כלים ששבתו בתוכו כו'. וה"ה מחצר למבוי למאי דמסיק:

בתוס' בד"ה ברצון כו' ה"ה דהומ"ל ברצון ר"מ כו'. ושכחו משום רבנן דפליגי במגג לגג. ומ"ש או דרך חצירות מחצר לחצר לפי"ז לא אתי שפיר שכחו דבמחצר לחצר לא פליגי רבנן כמ"ש רש"י פרק כל גגות דף צ"א ע"א. ויש לראות אמאי לא הקשו טפי דהול"ל ברצון רבנן והביאוהו מגגין לחצירות. ושכחו. דר"מ פליג בזה גזירה משום תל ברה"ר. ובתירוצם ניחא נמי. ואפ"ל דמשמע להו דחכמים דהכא כיון שלא נזכרו שם בפלוגתא וכן כל מי שלא נזכר שם מסתמא הוא בכלל חכמים שמה וכן ר"א דהכא כיון שלא פליג שמה מסתמא רוא בכלל חכמים וא"כ אם היה המעשה כן לא הול"ל שלא ברצון ר"א הא אף ר"א כיון דלדידיה הוי היתר גמור אין להביאו דרך רה"ר [כמ"ש תוס' לעיל בדיבור הסמוך] ולזה אמר כרצון ר"ש או הול"ל כרצון ר"מ כו' באופן שלא יהיה היתר גמור אליבא דר"א גופיה וכן האמת וק"ל׃

חילוקי בקצרה. למ"ש התוס' בד"ה לכלים כו' וכן היה אותו אזמל קשה מאי מסיק רב אשי שלא ברצון ר"א כו' וכפירש"י גלי אדעתייהו דאין מכשירי מילה דוחה שבת דלמא ס"ל כר"א דדוחה רק למאי דס"ל הלכה כר"ש ושרי לטלטל אפילו לדבר הרשות א"כ כיון שיכול להביאו דרך היתר גמור אפילו ר"א מודה [כמ"ש תוס' בד"ה ומי שרי] ואפשר ר"א גופיה ס"ל לענין רשויות כר"ש דהלכה כוותיה דמהי תיתי לא יסבור כן הא לא איירי מידי ברשויות כמו כן יכול לומר שלא כרצון ר"ט (ד"א) [ומ"ד אחר] שלא קאמר מידי ברשויות ואף באת"ל שאפשר יסבור ר"א כרבנן מ"מ למה דס"ל לאותן האנשים כר"ש לענין רשויות שפיר מצי סברי כר"א דהכא דמכשירי מילה דוחה ובמאי גלי דלא סבירי ליה כוותיה שיאמר שלא כרצון ר"א. בל"ז מנ"ל דמודה ר"א דרך היתר גמור דלמא למאי דס"ל דוחה למהר המצוה עדיף וכ"ת מכח וא"ת שבתוס' [בד"ה ומי שרי] וכ"ת [כתירוץ] אי נמי י"ל דאי נמי ליתא מתרי טעמי חדא [הא] דקאמר שכחו משום ר"א דפליג עלייהו דלדידיה למהר המצוה עדיף ואף דהלכה כרבנן [דר"א] השתא נמי הלכה כר"ש ואפ"ה קאמר שכחו משום דפליגי. וגם לרבנן גופיה עכ"פ מועיל סברת למהר המצוה להביאו מע"ש בשביל כך דהא לר"א מועיל אפילו לדחות איסור דאורייתא [ולכן לולי ששכחו היו מצריכין להביאו מע"ש לכ"ע כדי למהר] ועוד דהא עיקר המכוון להשמיענו שלא עשו כר"א וקמ"ל אף דשכחו דבמזיד שמא ר"א טפיה לא ס"ל דהא אם לא הביא קאמר [וכיון דנסתר האי נמי מוכח לכאורה מכח וא"ת דמודה ר"א דרך היתר] י"ל דוא"ת יש לתרץ בענין אחר ואין מוכרח יש לומר הראשון מדנקט והביאוהו בשבת מאי קמ"ל בהבאה לא הול"ל אלא [לא] הביאוהו דרך רה"ר בשלמא היכי תימא [שבגמרא] או למסקנא קמ"ל מידי בהבאה [דשרי דרך חצירות כו' כר"ש] כלל העולה דאין מוכרח דמודה ר"א אם יכול להביאן בדרך היתר. יש רצו להכריח ממתניתין דנקיט אם לא הביא ואלו שרי דרך רה"ר אפילו כשיכול להביאו דרך היתר גמור א"כ ממילא ס"ל דאף לכתחלה רשאי להביא בשבת. דזה אינו כלום דודאי בחנם אין ה"א לדחות איסור דאורייתא שלא לצורך רק למהר המצוה וכמ"ש התוס' לעיל [ריש ע"א] ושפיר נקיט אם לא הביא דלכתחלה עליו להביא מע"ש אך אם לא הביא דלמא ס"ל למהר המצוה עדיף דרך רה"ר מלסבב דרך עקלתון גגות חצירות קרפיפות וזה פשוט ולכך כתבו התוס' גופיה אי נמי דאין מוכרח י"ל הראשון. אך עתה קשה למה הדר מוכי תימא דלמא התם ברייתא ה"ק כשם כו' דר"א מתיר אפילו [דרך רה"ר] משום כדי למהר המצוה ולזה אמר לא מיבעיא דדרך רה"ר אסור [אם אפשר בדרך היתר אלא אפילו דרך גנות דהוא איסור דרבנן לא שרי משום כדי למהר באפשר בענין אחר בהיתר] אבל היכא דאי אפשר בענין אחר לעולם לא העמידו דבריהם במקום כרת. בל"ז אי אפשר לפרש הברייתא כן דה"א גם ר"א מודה בזה כיון דאפשר דרך היתר לא שרינן משום מיהור המצוה אפילו איסור דרבנן אלא בע"כ אותה הברייתא איירי באי אפשר בענין אחר אך עתה נסתרו התירוצים זה בזה [אם מודה ר"א באפשר דרך היתר קשה קושיא א' ואם פליג אף באפשר דרך היתר למה הדר מוכ"ת] הכל בל"ז ה"א קושיא א'. תירוץ א' [דר"א פליג אף בדרך היתר]. וקושיא ב'. תירוץ ב' ודקאמר כשם תליא תניא בדלא תניא הא ר"א פליג בתרווייהו. (מכאן ואילך חסרים כמעט ג' שורות הנימוקים מרוב הימים והמעיין יחזירם בפלפולו) הכל בל"ז ק' ג' תירוץ ב' דאיזמל לא שבת בתוכו וכמ"ש רש"א באורך ברש"י בסמוך וק"ל () לא אתי כרבנן וק"ל אבל זה נסתר מתוספות׃

בתוס' בד"ה ניתקו חצירות כו' . אע"פ שאסור לטלטל מתוכו למבוי כו'. בה"א קודם בואינו דרב לטעמיה דפסק כר"ש׃

קלא.

גמ' מי גרם לחצירות כו' . לא משני בקצרה דבעירבו ניתקו חצירות ונעשו בתים ובתים אסרי וכי ליכא חצירות מאי הוי [דבית חוסר] משא"כ בלא עירבו דחצר איכא בית ליכא וחצר אינו אוסר. דמ"מ ליאסר מטעם דאין המבוי ניתר עד שיהיו בתים כו' לזה צ"ל דזה מיקרי בתים וחצירות וכפרש"י. ומה שלא אמרו בקצרה כיון דאפילו מחצר למבוי מותר כ"ש במבוי גופא ולמה לי האריכות דהוי כנשתתפו [כמו שפירש"י] נראה משום דלא תלוי זה בזה דמחצר למבוי שרי משום דהוי רשות א' לר"ש ולא הוי כמטלטל מרשות לרשות [לאסור אף בתוך ד'] והוי הכל כמבוי אחד ומ"מ בתוכה גופא אפשר אסור לטלטל [ביותר מד"א אפי'] מידי דהוי במבוי גופא לזה מסביר דהוי כאלו נשתתפו כו':

ברש"י בד"ה בתים הוא דגרמי ליה כו' ולהצטרך לשיתוף כו'. כצ"ל׃

גמ' מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר כו' . אין להקשות מנ"ל שאר מכשירין דדחי שבת בעומר דלמא דוקא קצירה שהיא בעצמה מצוה. דמה תועלת בקצירה אם לא יטחון וירקד׃

בתוספות בד"ה לא לכל כו' . ותימה הוא היכי שייך למילף כו'. אין רצונם להקשות פירכא דא"כ הו"ל להקשות פירכא דקאמר תלמודא גופא אי ממילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות ועוד דבה"א דלא פרכינן פירכא קאמרינן דה"ק לא לכל אמר רבי אליעזר כו' ותאמר שלא פרכינן פירכא שגילוי מילתא בעלמא הוא או מסברא כי היכי דמילה נוהג בשבת ומכשירין דוחה ה"נ כל המצות בכלל או מכח קי"ל וכה"ג דא"כ בשתי לחם נמי לא נפרוך פירכא וניליף מעומר [וה"ה ממילה] ולמה ליה לר"א גזירה שוה אלא בע"כ פרכינן פירכא כו'. רק קושית התוס' אף אם תמצא לומר שלא פרכינן פירכא מכל מקום היכי שייך כו' דאין לו דמיון דאין במצוותן דחיית שבת וגמרא דלא פריך לקמן [דף קל"ב דקאמר וליתי הנך וליגמר מניה] קושית התוספות משום אחרינא בעומר וכה"ג שיש במצוותן דחיית שבת. ולהכי נמי לא הקשו התוספות פירכא שכן בידו להפקירן דבה"א קיימינן דלא לכל כו' ולא פרכינן: (מכאן ואילך נתאכלו שורות שתים ושלש עד סוף המאמר הלזה)

בתוס' בד"ה ושוין כו' מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה כדפריך במסקנא דשמעתין דמסתברא כו' כצ"ל וק"ל. ולכאורה אין צורך לכל זה דמבינייא מצינו למילף אי לאו פירכא שכן בידו להפקירן וע' בסמוך ע"ב בד"ה אי מעומר כו' [בתירוץ הר"ר פורת]ודלמא זהו הפירכא בעצמו שידע התלמוד [לענין ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן] ואף שאין כוונת הגמרא להודיענו פירכא של בינייהו [כמ"ש הרב פורת] שאני באידך דלא איכפת לן מידי בזה [דלפי האמת בכולהו איכא ילפותא דדחי. ולא חש לעשות צריכותא מבינייהו אבל הכא דקשה אגופא דדינא אמאי אין מכשירין ציצית ומזוזה דוחה הוצרך למיהב טעמא דלא נילף מבינייא]׃

קלא:

גמ' נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר כו' . ויום הכפורים גופיה [דתקיעת שופר דוחה שבת] נלמד מהיקישא דחודש השביעי מר"ה. או כיון דדחיא יוה"כ מה לי יוה"כ בחול או בשבת וכל מלאכות האסורים בשבת אסורים ביוה"כ. ועיין ברמב"ן בחומש רק מ"מ דדחיא מכשירין יוה"כ נמי צריך לימוד. יש לכוין תקעו בחודש שופר מיתורא דבחודש [דגבי יוה"כ] מלמד שיהיו כל תקיעות כו' א"כ בכסא ליום דכתיב בחגנו הוא מכוסה למה לי דאי משום דדחי שבת ביום אפילו בשבת הא מצי לאגמורי מהדדי מיתור דבחודש לזה אמר כי חק כו' צריכותא דתלמודא אי מתקיעת שופר דיוה"כ כו' דאמר מר תקעו ב"ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות כו' כמו שאמרו במ"ר [פ' נג] יצחק יצא חק דרוריא לעולם וק"ל. אי מר"ה משפט כו' שכן מכנסת זכרונות לאבינו שבשמים. מיהו תלמודא לא קאמר רק דבעלמא לא מצי למילף מינייהו [לא על מה דלא יליף ר"ה ויו"כ חדא מאידך]׃

ברש"י בד"ה וניתו הנך עומר ושתי הלחם מינה. מדלא פי' בהדיא [ר"ל דלכתוב רחמנא בסוכה בהדיא] כדבסמוך אח"כ [בד"ה ונכתוב רחמנא בהדיא במצה] גם לא הזכיר לולב משמע שהגזירה שוה יהיה עומד ללמוד סוכה מלולב וא"כ מאי פריך הא כיון דאינו מופנה משני צדדין ועומר ושתי הלחם לא נכתב תו ליכא גילוי מילתא לחוד [דפירש"י לעיל בד"ה גמר ז׳ ימים כו׳] ולכאורה תלמודא ידע האמת דסוף סוף יש לימוד לסופר ומילה וכה"ג וא"כ יהיו הם הגילוי מלתא ורש"י נקיט בדיבור הקודם כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם כו' לפי שכבר פירש לימודן. ומיהו לא הו"ל לרש"י לפרש כן דעדיין במקום הזה לא ידעינן שום לימוד באחרינא ויותר [משמע ד] פריך לילף כולהו אחרינא מינה [וע"כ דהיינו שיכתוב בהדיא בסוכה] ועיין. ובפשיטות אומר [כ"ע] דבסמוך מרויחין הרבה ב' גזירה שוה מצה מסוכה וסוכה מלולב משא"כ כאן רק גזירה שוה אחד דז' מופנה מצד אחד׃

ואפשר לומר עוד בדרך רחוקה דלולב דדחיא שבת אינו רק ביום ראשון דיום ראשון מורה דדחי שבת וכן הוא ר"פ לולב וערבה ע"ש ואם נלמד סוכה מלולב דיו לבא מן הדין כו' וקושטא דאינו דוחה אלא יום ראשון. ולזה לא מקשה דלכתוב בהדיא בסוכה דא"כ היו דחיות כל הימים שוין דבסוכה לא כתיב ראשון רק ז' ימים וזה אין קושיא דלכתוב נמי ראשון דבלולב איצטריך ראשון משום דבמדינה יום א' ובמקדש ז' [אבל בסוכה לא שייך למיכתב ראשון] מה שאין כן במצה דפירש"י ליל ראשון חובה פריך שפיר ולכתוב בהדיא כו':

בתוס' בד"ה סד"א כו'. . וי"ל

דשמא כו' כן הוא מנוקד בגמרא שלי:

למידרש. הסוף דיבור. [מנוקד בגמרא שלי]:

בתוס' בד"ה קמ"ל ולא ידענא כו' . ר"ל בדרבנן דקיימינן בהו דר"א איצטריך כדבסמוך ד"ה שבעת ימים:

בתוס' בד"ה שבעת ימים כו' לא הוי צריך למיכתב שבעת כלל כו'. דמשמע להו דלימוד דפ"ק דפסחים דלעיל [בד"ה סד"א] אתיא לרבנן וע"ש:

קלב.

גמ' ק"ו מהלכה מי אתי כו' . וכן בסמוך ברבי יוחנן פי' רש"י בד"ה ביום כו' ולר"א כו' אלא מקרא נפקא ליה כו' ע"ש [קשה הא לר"א אפשר] דמכ"ש נלמד פקוח נפש בק"ו ממכשירין כיון דאתיא קרא [ביום] למכשירין ולולי הלכה מ"מ אתיא קרא למילה גופיה [ונמצא דשפיר נלמד לר"א הק"ו מקרא או ממכשירין או לולי הלכה ממילה גופיה. וא"כ מאי פריך מראב"ע דלמא סובר כר"א. וכן קשה ארש"י לקמן] ודוחק לומר דלמכשירי פקוח נפש קאמר דהשתא אי לאו הלכה לא ידעינן מכשירי פקוח נפש דאכתי מנ"ל להקשות דלמא ראב"ע פקוח נפש ממש קאמר. ואם נאמר דאי לאו הלכה הוי מוקמינן קרא לביום ולא בלילה רק (דלית לן הלכה למילה) לבתר דאשכחן הלכה למילה גופא דדחי שבת מוקמינן ביום למכשירין ולפי"ז מקושר קצת אלא מעתה מחוסר כפרה לר"י דוקא [דלית ליה הלכה למילה. ואפ"ה דרשי' ביום אפילו בשבת לא למעט לילה. מחוסר כפורים נמי] ודו"ק:

כל פילפולא דר"ל צריך לראות קצת היאך ניחא ליה בלא"ה דהא ביום ולא בלילה נלמד בלא"ה מביום צוותו וק"ל׃

בתוס' בד"ה ההוא כו' . תפסו כאן דאזלא לכ"ע. דלעיל [בר"א] י"ל דהכא דוקא לר"א קאי [והך דת"כ לרבנן]:

בא"ד דסמך אבן כו' . ובן שמונת ימים והוי"ו דוביום אתיא חד לבזמנו וחד לשלא בזמנו:

בתוס'ה בד"ה הא אהדרי' קרא כו' וקשה ואמאי לא קאמר דאהדרי' קרא כו'. הלשון אינו מדוקדק דמשמע אלו קאמר כן היה ניחא הא א"כ הדרא קושיות ר"ל לר"י לדוכתא וק"ל:

בתוס' בד"ה תניא כוותיה דר"י כו' אע"ג דר"י אית ליה הלכה לר"א כדפי' בקונט' והך ברייתא דדרשי ביום אתיא אפי' לרבנן דביום איצטריך למילה כו'. כן הוא מוגה בגמרות שלי ודבריהם מבוארין בפשיטות דלא כר"נ בר יצחק לא הוי דר"נ בר יצחק גופיה אפשר ס"ל לימוד דביום כו' ומ"מ לא שייך לומר תניא כוותיה דר"נ בר יצחק דהא הוא לא הזכיר לימוד דביום ואולי ס"ל הלכה אבל כר"י אתי שפיר. אבל עכ"פ הוי דלא כרב אחא בר יעקב דמברייתא שמעינן דשמיני ימול בלא ביום ליכא לימוד כלל דאדרבה דלמא מחלליה דוקא ושמיני ימול חוץ משבת ש"מ בהדיא דמשמיני ימול ליכא למילף מידי ורב אחא בר יעקב משמע ליה שמיני ימול ללימוד. ואותם שאין להם מוח בקדקדם מפקפקין דלמא למילה עצמה לא משמע ליה להברייתא ללימוד אבל למכשירין מצי לילף מני' [ור"א בר יעקב אמכשירין קאי כמ"ש לרנב"י] והבל יהבלון. גם מפקפקין דשמעתין משמע דלימוד דרב נחמן ב"י ור"י ורב אחא בר יעקב הולך הכל על מילה גופא כו' ואין בזה ממש דכיון שיש לן ב' לימודים נוכל ללמוד אח"כ כאשר נרצה:

בתוס' בד"ה מה צרעת כו' תימה ולימא ק"ו איפכא. א"ל דידע מקרא דצרעת דוחה עבודה כמ"ש בד"ה הדר דהא הך ברייתא סיימא או אינו כו' דלמא משום גברא דלא חזי ש"מ דלית ליה קרא כמ"ש [בדיבור הנ"ל] דלרבא אין צריך קרא:

קלב:

גמ' שכן יש בה עונשין כו' . ואין להכניסו בק"ו: דפירכא הכתובה בתורה הוא. ובק"ו דברייתא הראשונה א"ל מילה שלא בזמנה יוכיח דדוחה צרעת ולא שבת דהוא גופא נלמוד בק"ו זה [שידחה שבת וכך כתוב במהרש"א בביאור יותר עיין שם]:

גמ׳ מילה בזמנה לא צריך קרא כו' . וכמ"ש התוספות בד"ה רבא אמר באם אינו ענין ובה"א דברייתא נקיט קרא דביום השמיני כיון דלא יליף מבשר רק עשה [דוחה] לא תעשה הו"ל לתפוס עשה דמילה שלא בזמנה המול לכם כל זכר רק בה"א מ"ש דבא להורות לנו שעשה דוחה ל"ת וכן באידך ומשום מסקנא דברייתא דיליף מבשר וק"ל:

גמ' נגעים טהורים מאי איכא למימר. דמוזהר מלקוץ ואינו מחוסר טבילה כשילך הבהרת כי אינו מטמא רק אסור מלעבוד כל זמן שהוא עליו [ואפ"ה אסור לקוץ ע"כ שצרעת חמירא]:

בתוס' בד"ה הדר אמר כו' צ"ל דגרסינן רבה הכא כו'. ואיהו מפ' לאו אינו דלעיל כלשון ראשון שכן יש בו עונשין כו' [לנוסחא ישנה דגריס אי נמי] או כפירכת התוס' לעיל בדבור הקודם ורבא דלעיל מפרש או אינו דבהך ברייתא כלישנא אחרינא וכמ"ש התוספות בסמוך:

בא"ד ועוד נראה לרשב"א כו' . אפ"ל בהסברתו דודאי מתחלה דהוה משמע להו דאם טעמא משום חומר דצרעת דוחה כו' כגון לרב ספרא דלא אמרינן כלל סברת גברא לא חזי לזה הוצרכו לומר שישנו קרא כו' אך עתה שאפשר לומר הכי והכי לזה אף שאין קרא מ"מ י"ל דצרעת דוחה עבודה והתורה לא הוצרך לכותבו משום דסמכה עצמה שאנחנו מ"מ נאמר צרעת דוחה משום סברת גברא לא חזי אבל אפשר דהאמת של התורה דצרעת חמירא לא משום גברא לא חזי רק אף אם חזי רק לא הוצרך לקרא יתירא לכך דאנחנו נדע מכח סברא גברא לא חזי משא"כ קודם הרשב"א חשבו לרב ספרא סברת גברא לא חזי אינו סברא [לומר] או משום גברא לא חזי או משום חומר בעצמו לזה זיל להכא כו' רק בתחלה הבינו דסברא חדא מוחלטת לרבא גברא לא חזי ולרב ספרא חומרא ולזה הקשו מתחלה ועוד למה כו' אימור דעבודה דוחה צרעת כו' דא"ת שיש כאן לימוד א"כ בהכרח מדאיצטריך לקרא נשלל סברת גברא לא חזי דהא לרבא אין צריך קרא [וקשה מברייתא דלעיל] לזה תירצו שישנו קרא וגרסי׳ כאן רבה ולעיל רבא אבל לרשב"א אף דצ"ל עכ"פ נמי דגרסי' לעיל רבא וכאן רבה [דהא לרבא ע"כ סברת האו אינו דברייתא דלעיל היא סברא מוחלטת דהא מינה יליף בק"ו דמילה בזמנה דוחה צרעת] מ"מ י"ל דאתי שפיר הכל לרב ספרא כו' ודו"ק. עכ"פ צריך הסברת מאי זיל הכא כו' שייך כאן דמ"מ מאי פריך או אינו כו' דלמא צרעת חמירא הא ממ"נ הק"ו דמילה דוחה צרעת הוא בתוקפו דא"ת סברת גברא לא חזי ליכא כאן פירכא ואם לא תאמר הוא גופיה נמי נילף ועיין׃

בתוס' בד"ה האי עשה כו' . וא"ת והא קיי"ל כו' נגמר ממילה בצרעת כו'. לא הקשו משבת דמילה דוחה אותה שהוא ל"ת ועשה ועיין בריש פרק קמא דיבמות:

קלג.

גמ' ואביי אליבא דר"ש האי בשר כו' . ולא מקשה האי לעשות ודוחק לומר שיתורץ ג"כ במתכוין לעבור. אפשר לומר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה האי עשה לעשות היינו עשה׃

גמ' ואי איכא אחר. עיין בזה בטור בהלכות מילה סי' רס"ו בשם ר"א הלוי שהאב אסור למול בשבת בדאיכא אחר ע"ש ולכאורה הא כ"ז הולך בה"א אבל למסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישה מתכוין ושאינו מתכוין שוה דו"ק היטב ועיין בת"ה באורך בזה׃

ברש"י בד"ה ה"ג לעשות אותה בסיב כו'. בגמ' שלי מוגה ע"ש ולכאורה מוגה בטעות:

ברש"י ואי איכא אחר כו' ולא ליקו אב להתם כו'. . לפי"ז לא שייך [הני] פירכות תינח גדול כו' ואי איכא אחר כו' [דלפירש"י דאין היתר באיכא אחר רק בדלא ליקו להתם להכי לא שייך להקשות לעיל בגדול ואי איכא אחר]׃

גמ' רבא אמר כו' דאתיא מק"ו כו'. נראה דתחלה אמר מנא ה"מ משום דס"ד די"ט אינו רק ל"ת ויבא עשה וידחה כו' משא"כ בשבת שיש בו כמה לאוין ועשה [איצטריך לעיל רבויא אפילו למילה בזמנה דדחי] אבל רבא דס"ל די"ט נמי עשה ול"ת וכמ"ש התוס' לעיל פ' במה מדליקין [דף כה ע"א בד"ה ולא מילה] וגם הוא מצריך לימוד מיוחד למילה משא"כ אינך דממילא משתמע נמי מילה מינה לזה הוצרך לומר משום דאתיא בק"ו. אך הק"ו ליכא ק"ו דרבא ס"ל משום דגברא לא חזי עיין בזה בתוס' במה מדליקין [בדיבור הנ"ל שהקשו זה] וצ"ע:

גמ' והו"ל י"ט עשה ול"ת. לוי"ל שכתבו התוס' בסמוך לעיל ע"ב בד"ה האי עשה נקשה דאכתי נילף מילה שלא בזמנה דדחי ל"ת ועשה די"ט ממה דדוחה מילה שלא בזמנה עשה ול"ת דצרעת ואולי יש לפרוך דלמא י"ט חמירא מטעם מה ועיין בהרז"ה ובפרק קמא דיבמות:

בתוס' בד"ה ואביי אליבא דר"ש כו' ולאביי נמי כו'. משום דתלמודא לא קאמר רק הא דרבא ורב ספרא תנאי דרב ספרא ודאי תנאי אבל אביי מצי סבר ככ"ע דאף דהק"ו הוא טוב מ"מ לא מוקמי אמילה שלא בזמנה רק אבזמנה דמלתא דאתיא בק"ו כו' [עיין במהרש"א]:

בתוס' בד"ה ותנן נמי גבי פסח כו' מ"מ לאלומי פסקא כו'. ומכח סברא שהזכירה גמרא שיש בזה ואין בזה [דפסח בכרת] ואפ"ה פסק כן מכח זה מיקרי אלומי פסקא [דאי משום דבשני המקומות פסק כן בשביל מילה לא הוה צריכא תלמודא למימר הצריכותא]: