מהר"ם שי"ף על הש"ס/ביצה/פרק ה

לה:

בגמרא כלל וכלל לא. לא מדויק דהא קתני משילין ומה שיש לדקדק בזה עיין בסמוך:

בתוס' בד"ה השחור כו' ע"ש שמשירין השער. והרש"ל מגיה משחירין ואין צורך כי הלא הגמרא רצה עתה להביא ראיה שמשחיר הוא נשירה דהא קרי לי' משחיר ע"ש אומנותו שמשיר וכו':

בתוס' בד"ה מי שנשרו כו' לכך קאמר הכא א"נ כו'. כצ"ל:

לו.

כ"ש שבת דחמירא או דלמא כו' רש"ל מחקו. והטעם שנקיט סברות שונות באיבעיות מחבירו לא ידעתי:

גמ' או דלמא מה הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם כו' לא כ"ש. אע"ג דסברת ביטול ביהמ"ד עדיף ודאי טפי דהא מהני לפנות קופות בשבת מפני ביטול ביהמ"ד כדתנן מפנין וכו' ואלו מפני הפסד ממון תנן במתני' אבל לא בשבת וכיון דראינו לענין מה ששרי ביו"ט שרי בשבת יותר מפני ביטול ביהמ"ד מהפסד ממון א"כ אין כ"ש מה דאסר ביו"ט משום הפסד ממון שהיה ג"כ אסור מפני ביטול ביהמ"ד ורש"א הקשה לעיל אבל ביו"ט דקיל ואתי לזלזולי כו'. והא במתני' תנן ביו"ט אבל לא בשבת דהא אדרבה ביו"ט הו"ל להחמיר טפי מה"ט דקיל דלא ליתי לזלזולי בי' ותי' דודאי באיסורא דהכא דהוי טלטול שלא לצורך יש לנו לאסור בשבת טפי מביו"ט דטלטול שלא לצורך משום הוצאה והוצאה גופה ביו"ט מותר ובשבת אסור והכא ה"ק מלתא דשרי בשבת כהאי דמפנין משום אורחים וביטול ביהמ"ד דלא גזרו בי' משום הוצאה יש להתיר טפי מהתירא דהכא גבי יו"ט דלית בי' נמי למיגזר משום הוצאה דהתם לא אתי לזלזולי בי' משא"כ ביו"ט דאסור משום טרחא יתירא אפילו עד ד' וה' קופות משום דאתי לזלזולי בי' ע"כ:

גמ' אבל לא חשיב כו' אדתני כו'. ולא מקשה אבל כי ליכא בה דבש מאי כו':

גמ' במאי אוקימתא כר"י. רש"י מפרש מדהו"ל לתרוצי ארישא [דהיינו דלא צריך לתי' דאיכא דבש] ותוספות מפרשים כי פריך והא מוקצות נינהו כו' והא דלא מקשה אשינויא דדבש [לפירוש התוס'] אפשר דאף לר"ש בעי צורך קצת וכוורת לא הוי צורך קצת [ור"ל דהיכא דלא חזי למידי הוי כצרורות ואבנים דאסור אפי' לר"ש]:

ברש"י בד"ה על גבי אבנים כו'. והבנין שיהא ליבש כצ"ל:

לו:

גמ' פשיטא מ"ד במינו ניצוד כו' . השיג מהרש"א על הב"י סי' שט"ז במה שרצה לדחות דברי בעה"ת וכו' ע"ש. וזה ודאי א"ל קמ"ל דאיקרי במינו ניצוד שאין זה קמ"ל. ועוד דא"כ הול"ל מ"ד שאין במינו ניצוד הוי ושרי כו'. ואפשר שלא היה לפניו בנוסחתו [הקושיא פשיטא והתי'] גם אין קושי' כ"כ [פשיטא] לפי' התוס' דהא אם יש בה חור קטן לר"ש שרי גם במס' שבת ליתא. מיהו לפני רש"י ותוס' היה כדמוכח התם בתוס' [וברש"י כאן]:

במשנה כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו כו' . כי אתא בי מדרשא לענין יו"ט איתמר וק"ו לשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת חייבין עליו ביו"ט ר"ל דינים אחרים שלא הוזכרו במשנתנו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות [כ"ז הוא לשון התוי"ט במשנה הזאת]:

גמ' ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' שמא יחתוך כו'. אשר"י בשם ירושלמי משום שביתת בהמתו וקתני לה באלו משום שבות משום דלא הוי מלאכה ממש דהחי נושא את עצמו דאף לגמרא דילן עכצ"ל דאין כאן משום שביתת בהמתו משום דחי נושא א"ע:

בתוס' בד"ה אלא אימא כו' וגם מעיקרא כו'. כתב מהרש"ל אינו קושיא על המקשן [דהא פריך באמת ותסברא אלא דתמיהתם אמסקנא] רק ר"ל [במ"ש וגם מעיקרא פי' מש"ה פי' כן רש"י דגם מעיקרא כו' ופירושו] כמו מעיקרא [בעי למימר דר"ש פוטר לגמרי ע"ז השיב לעולם כר"י דמשמע לעולם כמו שעלה על דעתך תחלה דלר"ש פטור בשאינו מתכוין אפילו מכסה כולו ולר"י מחייב וה"ק כו' ע"כ]. ודבריהם תמוהים [לפי דבריו]. והמחוור דלא הוי בגירסתם ותסברא וכן בשבת ליתא והקשו על המקשן. ועיין במרדכי ס"פ כירה ותמצא בהדיא וכ"כ רשא ומצא כן בתוס' ישנים ע"ש:

בתוס' בד"ה שופך כו' דלית בה פירי לא כצ"ל. אבל מהך גופא ליכא למידק דקאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ש"מ אסור לטלטל הדלף היינו הדלף גופי' אבל אגב כלי אפשר שרי:

ומ"ש דהוי כגרף של רעי ולעיל [דמקשה על ר"י מנותנין כלי תחת הדלף] לא רצה לשנות דהוי כגרף דכ"ז שלא ירד עדיין איננו גרף:

בתוס' בד"ה הא מצוה קעביד כו' אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש כו'. ול"ד להנך דבסיפא [דאסור אפילו במקום מצוה] שאינו מצוה להקדיש להעריך ולהחרים רק אם קידש והחרים הוי מצוה ולא הוי מצות עשה כהנך דחליצה ויבום וקידושין.

בא"ד הדא אמרי הדין דכנסין ארמלי כו' . ר"ל ע"י ביאה שצריך יחוד מבעו"י לפי שאין חופה לאלמנה וביאה קונה והוי הקנין בשבת ובחופת בתולה נמי ס"ל דצריך מבעו"י דחופה קונה בה דארוסה אין יורשה ואין מטמא לה כו' אבל היחוד והבעילה יכול לכתחלה בשבת:

לז.

גמרא כל אלו ביו"ט אמרו כו' כצ"ל בפיסקא [וקאי הקושיא על אין בין יו"ט לשבת כו' ]:

גמ' ע"כ ל"ק ב"ש וכו' . ולא קאמר ע"כ ל"ק ב"ה אלא דאיכא צורך קצת כמ"ש התוס' לעיל במקומו קטן למולו או לטייל וכו' אבל משילין ליכא צורך יו"ט אפשר דהוי נמי צורך קצת. ולא קאמר ע"כ לא קאמרי [ב"ש] אלא היכא דליכא הפסד ממון אבל הכא איכא הפסד ממון ואף למסקנא יש להק' כך. ואפשר לומר ולדחוק כיון דהוי משום חשש גזירה דאורייתא [אליבא דב"ש דל"ל מתוך] לענין גזירה דאורייתא אין חילוק בין הפסד ממון או כיון דהתם צורך קצת עדיף כמשילין דאיכא הפסד ממון וליכא צורך מיהו עיין לעיל ר"פ:

ברש"י בד"ה משום מקח וממכר וכו' ממצוא חפצך וכו'. לעיל דף כ"ז ע"ב פירש"י אין פוסקין דמים וכו' בס' עזרא והוא אל יבואו הרוכלים ביום השבת וגו':

ברש"י בד"ה הרי הן כרגלי השואל כו' קונה שביתה הס"ד. ואח"כ מ"ה ביו"ט ואם שאלו הכל דיבור א' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל הכא לא אפשר לאערומי כו' שלא יניחנו כך. ר"ל הכל יודעין שלא יניחם כך כמות שהן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם לגג לגמור יבשותן ואינו עושה עתה כשמורידן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור וכו' וכ"כ מהר"ם ז"ל:

בתוס' בד"ה ורמינהו כו' ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא כו' פירוש די"ל לענין דאורייתא יש חילוק בין שבת ליו"ט אבל בדבריהם לא חילקו וכתב הח"ש וצ"ל דרבנן עשו חיזוק וכו' נראה שאין צורך בזה דרבנן השוו כל מדותיהן בכל איסור מלאכות דשייכי בשבת ויו"ט בשוה בהם השוו מדותיהן בכל מה שגזרו מדבריהם. אבל בהוצאה דאין עירוב והוצאה ליו"ט שמא לא דברו חכמים מידי אבל במה דאסרו חכמים ועשו [גזירה] דהיינו בשאר מלאכות יו"ט לא חילקו כמו לענין מלאכות דאורייתא אבל אם היה אין בין בדברי דאורייתא [לא מצי לשנויי דמיירי בשאר מלאכות דשייכי ביו"ט ד]היה קשה דס"ס איכא הוצאה במילי דאורייתא [לכך הוצרכו התוס' לשנויי דאין בין מיירי בדרבנן במה שהם דיברו]. ומהוצאה לא פריך אהאי דמגילה די"ל איפכא דהאי דמגילה איירי במילי דרבנן ומיהו מהנך תרתי מתני' משילין והוצאה הו"מ למפרך שפיר ממנ"פ אהאי דמגילה אלא דניחא ליה למיפרך [הכא] מהאי דמשילין לחודא כ"כ רש"א. ומהר"ם ז"ל כתב דשם במגילה לא פריך מהוצאה דמתירין ב"ה ביו"ט שלא לצורך משום דפשיטא לי' דהוה מתרץ דהאי אין בין דהתם אתיא כב"ש אבל הכא פריך ממתני' דמשילין דס"ד דלא מצי לשנויי לי' למתני' דאין בין דהכא אתיא כב"ש ומשילין כב"ה משום דתיקשי לי' דע"כ ל"ק ב"ש התם אלא אהוצאה אבל טלטול לא כדפריך בתר דמשני לי' הא ב"ש הא ב"ה וכו' ע"כ. וכתב מוהר"ש אע"ג דבדרך דיחויא י"ל הכי מ"מ המקשה [דפריך דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ש כו'] דאכתי לא ידע דטלטול משום הוצאה לא בעי לאקשויי ג"כ דלמא ע"כ ל"ק ב"ה אלא בהוצאה דאורייתא אבל בטלטול לא דסברא גרוע היא להחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא וניחא ליה למיפרך ע"כ ל"ק ב"ש כו' דזו סברא מעולה הוא להחמיר בדאורייתא טפי מבדרבנן ע"כ. ויש להתעורר מה שלא התעוררו הם התם במגילה דדייק אמתני' דלא כר"י וכו'. ומש"ה דקדקו [התוס' בכאן] אמאי לא פריך ממשילין במגילה וכו' וכמ"ש מוהרש"ל. לפ"ז דס"ל דאיירי מתני' במילי דאורייתא לימא מתני' דלא כב"ה דשרי הוצאה ביו"ט. ועוד מנ"ל דלא כר"י דלמא מתני' דהתם איירי במילי דרבנן כאין בין דהכא וזה ודאי אינו קושיא א"כ תרי זימני למ"ל דהתם אגב גררא דשארי אין בין מייתי התם. ואפשר לומר אף דאין בין במילי דרבנן קאמר מ"מ לר"י דאשוי קרא להיתירא אוכל נפש ומכשיריו א"כ גם במילי דרבנן ודאי התירו שם והו"ל למימר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש ומכשיריו ועיין:

לז:

גמ' ומי אר"י הכי כו' כרגלי הבעלים כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה כאן ברועה א' כו' הלכך בין מוכר בין לוקח כו'. ורישא דקתני הלוקח בהמה מעיו"ט אע"פ שלא מסרה כו' הרי הוא כרגלי הלוקח איירי היכא שאין דרכו למוסרו לרועה או שאין רועה בעיר דומיא דרישא דמתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וממה שכתב רש"י הלכך בין מוכר ולוקח כו' נראה שהיה גריס כגירסת האשר"י הלוקח בהמה מעיו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הן כרגלי הרועה [וא"כ ליכא ב' בבות כלל] או סיפא ארישא איתמר [ורישא בדליכא רועה כנ"ל]:

ומ"ש כאן ברועה א' ומתני' בשני רועים ופירש"י הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינו אצל הרועים מבעו"י. ק"ק אמאי לא מחלק מתני' ברועה בין מסרו לו ביו"ט או מבעו"י כמו בסיפא גבי שואל ומשאיל ואפ"ל דמסרו לו מעיו"ט פשיטא וביו"ט שפיר קמ"ל חידוש כיון דיש ב' רועים כו' ובשואל פריך בגמרא פשיטא לקמן. ומיהו ברועים נמי י"ל הכי דלא מסרו לו כו' ועיין:

הרי"ף מפרש כאן ברועה אחד כו' בע"א וע"ש [דרועה א' היינו שמסרו לאחד ושני רועים היינו שמסרו לשניהם בסתם וביו"ט בירר דבריו לאחד מהן ולכך בעיו"ט לא קני חד מינייהו כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה ולא אמרינן למחר כשבירר הוברר למפרע דבדרבנן יש ברירה כיון שעדיין לא בירר לא גמר אדעתי' לאפוקי מרשותי'] כן מפרש הר"ן דעת הרי"ף. וכן משמע מלשון הרי"ף לא קני חד מינייהו וכו' אבל אם מסרו כו' לפי זה צריך לדעת היאך יפרש דיקא נמי כו' כיון דברייתא ומתני' תרוייהו איירי בב' רועים ודלמא מסרו לאחד מהן בעיו"ט כברייתא ואפשר לפרש מדקתני במתני' לבנו או לרועה ל"ל [למינקט הכי אי איירי במסרו לא' מהן א"כ אין חילוק בין רועה אחד בעיר או שנים. אלא ודאי] משמע דדין דמתני' לא משכחת אלא כשישנו ב' רועים בעיר ומסר לתרוייהו ולמחר בירר לא' מהן השמירה משא"כ הברייתא לא תליא מידי בשני רועים. ונוכל לפרשו ברועה א' או בב' רועים ומסרו לא' מעיו"ט ועיין בס' המאור ובמלחמות מפרשו בע"א ע"ש:

א"ל נדייק מכאן דאין ברירה אף לפירש"י למה לא אמרינן הוברר למפרע דז"א דהא אף אם אין ברירה מ"מ ליהוי כרגלי שתיהן היכא ששתיהן דוקא יכולין להלוך ולמה כרגלי בעלים אע"כ הכא אפשר דלא ימסרנה לרועה כלל כיון שיש ב' רועים בעיר [ועתה ביו"ט נשתנה דעתו] וק"ל:

ברש"י בד"ה דאיסור מוקצה כו' דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מכל חלק חבירו. אין להקשות א"כ לישמעינן [שמואל] דאין ברירה בלא איסור תחומין אפילו כאן במקומו אסור [אפילו לא חיישינן ליניקה] דיש לחלק דהתם דעתו מ"מ הוי אמה שיפול לו לחלקו לאוכלו ביו"ט אף שחלקו שייך לחבירו [ולא אקצי דעתי'] אבל רב גבי יניקה [כיון דס"ל יש ברירה והוברר הדבר דבשעת בה"ש היה דעתו לחלק זה שנפל עתה א"כ] בתוך אותו חלק יש מעט בתוכו משל חבירו [ממה שינק אחר בה"ש]:

ברש"י בד"ה יש ברירה וחביות ובהמה מותרין. דמדשתיק רב לר"כ ור"א דלסברי' לא הוי צריכי [דנימא דלא חש להשיבם] ועיין באשר"י:

לח.

בתוספות בד"ה והוינן בי' כו' וקשה וכו'. דא"ל כוונת רש"י ה"נ כמו בעירובין דא"כ למ"ל אילן או גדר אף אם הוא בתוך התחום מ"מ דלמא לא יזוז ממקומו. [אלא ע"כ דרשי' בעי לפרושי בהאי או בתוך ד' אלפים כו' והוא מכיר כו' כדי שיוכל לבא החכם משני צידי העיר ע"י אילן או גדר. ולזה מקשה התוס' דאפ"ה איך יכול לבא כו'] ומ"ש רש"י כגון שחשכה לו בתוך התחום ר"ל כמו ציור הרר"ף דהחכם תוך אלפים אמה לביהמ"ד. אך בחמת אינו קושיא דע"י אילן או גדר יכול לבא פשוט כגון זה (הציור עיין בסוף הספר סימן א') שהחכם בצפון ויש לו [ב'] בהמ"ד כל אחד תוך ד' אלפים למזרח ולמערב [העיר שדר בה המניח. ואף שהעיר שבצד צפון שהחכם בתוכה רחוקה מעיר שדר בה המניח מ"מ יכול החכם לילך באלכסון ע"י אילן או גדר מהלך הד' אלפים לאיזה ביהמ"ד שירצה ואף ששטח השוה מהעיר שדר המניח עד הבה"מ ד' אלפים לכל צד וא"כ האלכסון הוא עודף על ד' אלפים מ"מ משכחת כגון] שהעיר שהחכם בתוכה גדולה יותר מעיר שדר בו [המניח] כשיעור העודף מהאלכסון דיכול לילך מקצה עירו דכל העיר כד' אמות לו. אך לפי"ז לא נסתיים ברירה דהא זה לא מיקרי ברירה כיון דהחכם ודאי קנה שביתה ע"י אילן או גדר בה"ש [בא' מהצדדים דודאי לא יוכל לבא לשום אחד מביהמ"ד כ"א ע"י אילן ומכי קנה בה"ש לצד אחד שוב לא יוכל לקנות אח"כ לצד האחר] רק דהוא לא ידע [לאיזה צד קנה שביתה] א"כ לא הוי רק איגלאי מלתא למפרע. וכמו שאין לתרץ קושיתם דלא ידע אם יבא החכם דרך הצפונית או הדרומית או כגון שיש ב' ת"ח [מב' צדדים] וא"י איזה חכם יבא דזה לא מיקרי ברירה אלא איגלאי מלתא למפרע ולא מיקרי ברירה רק דלמא החכם גופי' בין השמשות הי' דעתו לרוח אחרת כמ"ש רש"י ועיין:

בציור דברי הרר"ף המחוור שבכולן הוא כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ב') וצ"ל שהעיר של חכם גדולה קצת יותר כשיעור עודף האלכסון דהא כיון שגדר הפשוט מן החכם לעירו הוא ו' אלפים כ"ש האלכסון אע"פ שאינו כאלכסון של ריבוע דעודף תרי חומשי שזה אינו משופע כל כך מ"מ הוא עודף וא"ת מן העיר עד הפשוט כנגד הביהמ"ד הוא פחות מד' אלפים ובדרך האלכסון הוא ד' אלפים א"כ לא יכול החכם לבא אל בתי המדרשות בשבת אע"כ עיר של החכם גדולה מאד. וא"ל דהו"ל להניח עירוב אחד באמצע כיון דנותנין לו כטבלא מרובעת י"ל חדא דבתי מדרשות רחוקים יותר מד' אלפים מזה לזה. ועוד דאין רוצה לילך רחוק בשבת אע"פ שמותר לו כיון שמפיש בהליכה וניחא ליה לילך כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ג') מכזה (הציור עיין סוף הספר סימן ד') ואם נפשך לומר שאין עיר לחכם כלל רק בא מן השדה ויש לפניו שבילין ובתי מדרשות עשוין כציור הזה (הציור עיין סוף הספר סימן ה') וע"י עירוב אחד באמצע יכול לילך שרחוקין זה מזה והחכם יכול לילך. ומ"ש בסה"ד למזרחה של חכם ר"ל מהיכן שהחכם בא מן השדה או היכן שיהי' החכם לאפוקי מזרחה של עיר דלא מיקרי מזרח רק מה שכנגד העיר ממש ואם יפרשו שהוא כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ה') ויהי' מזרחו של חכם ולא של עיר לא יתכן בעיני חדא דמ"מ למה דחקו בציור כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ו') ולפרש מזרחה של חכם ולא כציור הנ"ל מזרחה של עיר ועוד דצ"ל דהעיר שהוא בו גדולה מאד דאל"כ יניח עירוב אחד מיהו בזה י"ל כדלעיל שלא להרבות בהליכה. ודרך מהר"ש הוא באופן הזה ומפרש שכל אחד גדול כחברתה אבל לא יתכן בזה מזרח ומערב של חכם גם מה שמפרש שקאי אליבא דר' חנינא בן אנטיגנוס כו' גם לשון התוס' באלכסון כו' ע"ש. ומ"ש לעביד ככיפה כו' הא מעברין העיירות ומשוין אותן ע"ש. ויש לדקדק ומאי דוחקייהו ולמה לא נפרש כזה (הציור עיין סוף הספר סימן ז') ויהי' מזרח ומערב של חכם שפיר ואף במקומות שוות נוכל למצוא אבל נוכל לציירו באופן הזה (עיין סוף הספר סימן ח') [הציורים חסרים ומאפיסת הפנאי לא נתננו לב לעיין בו כל הצורך ומקום הנחנו למעיין]:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו' מדפריך מדתני איו לר"י הא עכצ"ל וכו'. כצ"ל:

לח:

הדברים תמוהים בהלכה זו עיין במ"ש מוהרש"ל ומחוור יותר דכך תורף פלפולם שהם הקשו וליבטל מים ומלח כו' משום דנפישא. אע"ג דלענין איסורא לא בטיל [והיינו כאידך תי' של תוס' בד"ה וליבטל] והשיב הרי שנתערב וכו' ואמר רב אושעיא וכו' מ"ש חטין ושעורים דלא משום דכיון דבטל הטעם לענין איסורא אמרינן דיאכל הלה וחדי כיון דאין הטעם מורגש ולכן הקשה מחטין בחטין דהוי מין במינו דשם אין הטעם בטל ואם יבטל שם בעלים משום דנפיש יאכל הלה וחדי חטין בחטין נמי נהי דלר"י וכו' לרבנן בטל ובאמת יאכל הלה וחדי ועיין:

לט.

ברש"י בד"ה סדומית דקה. ובפרק לא יחפור פירש"י בהיפך מלח סדומית הוא עב וק"ל:

ברש"י בד"ה ואין בטלין כו' ומתני' פוטר במים ל"ש עיסה ל"ש קדירה. [לגי' הספרים שלפנינו הברייתות נמי סותרות אהדדי] ובקצת ספרים מוגה בברייתא קמייתא רי"א בין מים ובין מלח בטלין בעיסה. [לכן פירש"י הקושיא ממתניתין]:

ברש"י בד"ה כרגלי הממלא וכ"ת א"כ הול"ל הרי הן כרגלי כל אדם כו' קסבר יש ברירה להחמיר כו'. גם בלא"ה לרבנן דס"ל דחפצי הפקר כרגלי מוצאן נראה דהוי מצי לאקשויי כן:

וא"ל לר"נ למסקנא דבירא דהפקר הוא וס"ל דאין ברירה [אף להקל לפטור ממעשר. הדק"ל ליהוי כרגלי כל אדם] וי"ל היינו בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה כדלעיל אליבא דרב אושעיא והגמרא לא יכול לשנויי כן [דמשמע לכאורה דהקושיא מר"נ דאין ברירה קאי אמה דאמר למי שנתמלא לו דמוכח דיש ברירה] די"ל דמקשה ממודר הנאה דהוי דאורייתא וכ"ת הא קלבון דרבנן [וא"כ ליפטרו מקלבון דיש ברירה בדרבנן] לז"א להחמיר יש ברירה אבל לקמן אי אמרי' יש ברירה הוי להקל לפטור מקלבון. וא"ל [לפי"ז דאמרי' יש ברירה להחמיר דוקא] למה [לא] עשו רבנן יש ברירה להחמיר אפילו בדאורייתא לענין מעשר. י"ל דהוי מביא חולין לעזרה ועיין ברש"א [שתירץ דהוה ליה חומרא דאתי לידי קולא לפוטרו מקלבון] ולא ידעתי מאי קאמר [דלא נימא] חומרא בדאורייתא דאתי לקולא במדרבנן:

לט:

והתנן השותפין כו' . עיין במאור:

ברש"י בדבור המתחיל במגביה מציאה כו' ור"ש סבירא ליה ל"ק חבירו. ומתניתין דתנן אם לאחר שנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום [דהתם כיון דנתן לידו אדעתא דליקני המקבל אם כן קנאו השני במתנה. אבל הכא נהי דנימא דקנה השני המים ביום טוב] מכל מקום לענין שביתה כו' [כיון דמשעה שמילא וקנה הוברר דבין השמשות היה בשביתתו ולא מהני נתינתו ביום טוב] ועיין:

בתוס' בד"ה הכא במגביה כו' ועוד דאין סברא לרב ששת כו'. ובח"ל הסוגיא דסבירא ליה לרב ששת:

בא"ד ומה שהקשה רש"י לק' וכו' . אבל [קושי'] הועוד נראה דבמקומה עומדת:

מ.

ברש"י במתני' אין מוליכין כו' קס"ד כו'. ברש"א אין לו מקום כאן לפי הנראה כי אם בדוחק:

ברש"י בד"ה תנאי היא כלומר כו' וב"ש לית לי' שובכו מוכיח כו'. לשון רש"א לא הוה צריך לומר לב"ש דאסרי אפילו בחדרי חדרים דאי נמי מתירין ב"ש ברה"י לא תיקשי מדב"ש לרב כיון דאיכא תנא דקאי כוותי' והכי אמרינן ללישנא קמא אלא דניחא ליה למימר להאי לישנא דב"ש נמי אית להו הא דרב כיון דרב חנן נמי אית ליה הכי להאי לישנא אית לן למימר דרב לא פליג עלי' בהא:

בתוס' בד"ה גלגל עיסה כו' אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כיסוי כו' משום דגבי כיסוי לא מימנע משמחת יו"ט כו'. וקשה מ"מ מ"ש מאין מגביהין וכו' אלא ה"פ בתוס' דאח"כ פירשו התוס' ובתוספתא פירש דטעם הוה משום דמיירי בחו"ל ולא חזי כמתקן כו' [דזה אינו מספיק רק לחלק בין גלגל למגביהין אבל בין גלגל לכיסוי אינו מבואר החילוק] וא"כ מ"ש דכיסוי אסור אלא י"ל דבלא"ה כיסוי גריע יותר דהוי טרחא יתירה כדלעיל [ר"ל גבי נתערבו כו'] לכל התירוצים וכן לפי' הקונט' דפירש חילוק [בין חלה לאין מגביהין] שהרי יכול לגלגלה ולהפרישה היום וכיסוי נמי יכול לשחוט ולכסות היום מ"מ גרע כדפירשתי לאפוקי לפירוש התוס' [לפי הירושלמי] שלא גמר הלישה הוי כיסוי ותרומה שוין וגלגל שאני שלא גמר הלישה [ולהאי פירושא א"צ לחלק ולומר דכיסוי גרע] ולזה אמרו אבל אין לפרש די"ל נמי חילוק רש"י גבי אין מגביהין דיכול לעשות היום רק דאפילו אם תפרש כך צריך נמי חילוק בין כיסוי וגלגל עיסה דהכיסוי נמי יכול לעשות השחיטה והכיסוי היום ותרצה לפרש דהחילוק בין כיסוי לגלגל הוא משום מימנע וכנראה מפירש"י [גבי כיסוי ומשום אימנועי כו' ליכא]. ע"ז כתבו דז"א אלא החילוק בין גלגל לאין מגביהין י"ל כפירש"י אבל בין כיסוי לחלה הוי כמו לתוספתא דכיסוי גריע ביותר ולא משום אימנועי משום שמחת יו"ט ודו"ק כן נ"ל:

עוד שם אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק כו'. לפי"ז לא שייך להקשות לימא פליגי דשמואל אדאבוה כו' אדרבא ודאי אית לי' ועיין:

בא"ד ובתוספתא כו' . [צ"ל] ובתוס' וכן מצינו בסוף החובל שהביאו תוספית אחרים:

בא"ד ולא חזי כמתקן כו' ואין נראה כו'. מי לא מודה שמואל שאם קרא כו' וא"כ ע"כ כיון שאסור לזרים הוי כמתקן:

ומ"ש לענין חו"ל עיין באשר"י ובהגהותיו ובמרדכי פסחים פרק אלו עוברין לא כתב כן:

בתוס' בד"ה אין מוליכין כו' תימה אפילו הכין כו'. א"ל משום שמחת יו"ט דלא התירו צידה משום שמחת יו"ט כדמשמע לקמן. גם ב"ה הא לא ס"ל שמחת יו"ט:

גמראה תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ולא מקשה מרישא די"ל שלא עירבו הנפקדים [ומה שאמר ועירבו בני אותה העיר לא יביאו היינו אינן נפקדים] או י"ל דדלמא הוי כרגלי שתיהן וק"ל:

גמ' ל"ל למימר משקין ושוחטין. עיין בר"ן ובב"י ושאר הדברים כתבתי בחילוקי:

מ:

גמ' מתני' דלא כי האי תנא. אין להקשות מנ"ל דלמא [הא דקאמר ר' יהודה] בסולם של עלייה הכל מודים דאסור פירוש חזרה וב"ה מתירין במתני' הולכה בסולם של עלייה [ופליגי בתרתי בחזרה בסולם של שובך ובהולכה בסולם של עלייה] וי"ל דא"כ הו"ל לר' יהודה למימר מחלוקת בסולם של שובך כיון דעל הפלוגתא קאי אבל של עלייה לא פליגי וד"ה אסור אבל כיון דאמר בד"א משמע דקאי גם על ומודים ואכולה מילתא [קאמר ד"ה דבשל עלייה אסור]:

ברש"י בד"ה סולם בא לידנו הולכת סולם כו' . לשון רש א יש לדקדק לכאורה מי הכריחו לפרש הולכת סולם דאי נמי חזרת סולם בא לידנו א ש כיון דת"ק אית לי' דפליגי בחזרה והלכה כב"ה דשרי אפי' חזרה וי"ל דאי נמי דפליגי בשל עלייה מ"מ לית הלכתא כתנא דברייתא דסבר דפליגי בחזרת סולם של עלייה אלא כתנא דמתני' דסבר דלא פליגי אלא בהולכת סולם של עלייה ע"כ דבריו ואין זה נח לי דהא עדיין פסק דלא כתנא דמתני' בלישנא בתרא. והייתי ר"ל דאם בא לידם חזרת סולם הול"ל אינהו סברי הלכה כברייתא ולא היא הלכה כמתני' ומנ"ל להגמרא לעשות אינהו סברי באופן זה. ועוד אפ"ל דס"ל לרש"י דלא שייך בחזרה [בסולם של עלייה] שובכו מוכיח עליו כיון דמחזירו מן השובך לביתו ודאי הרואה אומר להטיח גגו רק טעמא דשרי בחזרה הוא משום דלא איכפת לי' דהרואה אומר וכו' וא"כ ניחא דרש"י פי' לקמן מוחלפת השיטה (דמקשה ר"י אדר"י דר' יוחנן ס"ל לעיל משום משקין שזבו) האי דסולם והשוחט כדקאי קאי ואע"ג דלא קיימא כן במסקנא היינו משוס דע"כ לא אמרו ב"ה אלא משום דשובכו כו' [ולפי מאי דאינהו סברו דת"ק קאי אסולם של עלייה] ובחזרה לא שייך [שובכו מוכיח כמ"ש למעלה] ע"כ צ"ל בברייתא מוחלפת השיטה ובית הלל אוסרין בחזרה ובהולכה מודים דשרי משום דשובכו מוכיח וא"כ בני ר"ח דעבדי כבית שמאי לכן פירש"י בהולכה [וכ"ע מודה אף לפי היפוכא]:

בתוס' ד"ה אמר ר"י מוחלפת כו' דא"כ מיתוקמא לפי המסקנא כו'. לשון רש"א נראה מדבריהם דלמסקנא לא מחליף אלא ההוא דתריסין דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אבל כל הנך משניות דמייתי לא מחליף דמיתוקמי בשינויא דלעיל וקשה למאי דמחליף האי דתריסין וב"ש לקולא וב"ה לחומרא תיקשי לי' כל הנך משניות דלעיל דמייתי דב"ש לחומרא וב"ה לקולא דהכא לא מיתוקמי שינויא דלעיל וכן בכל הנך מוחלפת השיטה דקאמר לעיל משמע דלא מחליף הנך משניות דלעיל מיני' אלא דתוקמי כשינויי דלעיל ואמאי לא תיקשי לי' הנך משניות אהך דמוחלפת וצ"ע ע"כ. וכן העיר בזה בעל המאור ע"ש ובמלחמות ויש עוד פירוש במוחלפת השיטה ר"ל שניהם כדקאי קאי [רק פירוש ב"ה החליפו שיטתן] ומשום צורכי רבים הקילו כאן ב"ה [בתריסין] עיין בשלטי גבורים והוא כדי ליישב הריף שהביא המשניות כצורתן ולא הביא הך דמוחלפת והוא דחוק בעיני אותו פירוש ויותר נ"ל שהרי"ף גורס בסיומא דמלתא ודלמא לא היא ע"כ לא קאמרי ב"ה כו' אלא משום דאין בנין כו' וכ"ה בר"ן ע"ש. ויש לי לומר לפי המסקנא ניחא הכל דבכל המשניות ב"ש לחומרא וב"ה לקולא חוץ מבהשוחט ומתרץ כולן על נכון אבל בסוף דמקשה מהאי דתריסין. בשלמא לב"ש ניחא כו' הכא ליכא דקר נעוץ ופירש"י ליכא טעמא להיתרא משום דקסבר יש בנין וסתירה בכלים משמע הא אם אין בנין וסתירה בכלים שרי כמו בהשוחט דשקולין הם טירחותא דהשוחט ודתריסין ושאני הם משאר מתניתין דאייתי וא"כ למאי דאפיך להו וב"ש לקולא ע"כ דס"ל אין בנין וכו' ושקול כמו הכא דהשוחט וב"ה אסרי דס"ל יש בנין וסתירה בכלים וא"כ פשיטא דאסיר ואין מסלקין ביו"ט לכן הקשו התוס' כיון דמוחלפת ס"ל דיש בנין וכו' והתם בר"פ כל הכלים סתם אין בנין וכו' כנ"ל:

בא"ד ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' . והא דבעי ב"ה הכנה בגוזלות עומד ואומר זה וזה וכו' היינו כדמפרש טעמא לקמן משום כחושה ושמינה וכו' או משום דהוי מוקצה דבעלי חיים כמ"ש התוס' לעיל אבל בשחיטה ע"כ מדקאמרי בית שמאי [לפי ההיפוך] לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן מבעוד יום ש"מ לב"ה א"צ:

בא"ד מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא משום וכו' . לשון רש"א אע"ג דלמאי דקיימינן השתא לפירוש ר"ת לא מיתוקמי כל הני שנויא דחיקא מסתמא הך מלתא דמיירי ב"ש בדקר נעוץ ודאי קיימא דאין להחליף פירוש המשניות וכמש"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא מאי דשרי מר לכתחלה לא שרי אידך אלא דיעבד:

בא"ד ותימה א"כ דמוחלפת כו' . לשון רש"א יש לדקדק דלמאי דמוחלפת נמי האי דתריסין תיקשי להו אמאי לא תני בעדיות מקולי ב"ש כו' וי"ל כיון דקתני האי דלא ישחוט לא אצטריך למיתני האי דתריסין דבחדא גוונא מישתמע הנך תרתי מתני' דב"ש לקולא וב"ה לחומרא בשמחת יו"ט ע"כ: