מהר"ם על הש"ס/מכות/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א[עריכה]

ועוד מדקתני לקמן וכו' מכלל דאלו זוממין וכו'. לפי רש"י והתוס' לא גרסינן זה בגמ' אלא ה"ג ועוד דקתני לקמן אבל אמרו וכו' הרי אלו זוממין:
תוס' ד"ה מעידין אנו וכו' דהכי הוא האמת וכו'. הלשון דחוק ונראה דר"ל דמשמע דכי אין העדים נעשים זוממין אז עדותן מתקיימת ואמרינן דהכי הוא האמת שהוא בן גרושה וחלוצה ואמאי הא הויא וכו':
בא"ד והתם מיירי בלא אתרו. משום דהתם פריך והיאך יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו ולא להורגה והא אתרו בה ומשני בדלא אתרו בה ואי לא אתרו בה היכי מקטלא פי' אפילו אי לא נעשו זוממין ומשני באשה חברה ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר חבר אין צריך התראה וכו':
ד"ה כל הזוממין מקדימין וכו' לכך נראה פי' ר"י וכו' אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל וכו'. כצ"ל:
בא"ד כדתניא הכה תכה. עיר הנדחת כתיב ור"ל ויליף עדים זוממין מעיר הנדחת וקשה דאמרינן בפ' נגמר הדין דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים וכו' ואפילו למ"ד דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מ"מ הכא דאיכא ג' כתובים דהא איכא נמי עיר הנדחת דכתיב בה הכה תכה ולכ"ע אין מלמדין:
בא"ד וכן קשה דבתוספתא תניא וכו' דריש לה מן קרא דובערת הרע מקרבך וכו'. יש לדקדק אם דרוש זה דובערת הרע מקרבך דרוש גמור א"כ מאי מקשין התוס' דהא השתא אתי שפיר דבעדים זוממין ממית אותן בכל המיתות ולא מרוצח וגואל ילפינן לה אלא מדרוש בפני עצמו דכתיב גבי עדים זוממין גופייהו וצ"ל דס"ל לתוס' דע"כ האי דרוש דהתוספתא לאו דרשה גמורה היא דאל"כ אמאי קאמר בפ' נגמר הדין דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ולא נזכר בשום מקום נמי עדים זוממין:
בא"ד ואמאי והא הוי רוצח וגואל הדם שני כתובים וכו' ותירץ הר"י וכו' אבל בארבע מיתות ב"ד פשיטא דנמיתם ככל חייבי מיתות. כצ"ל:
ד"ה זוממי בת כהן וכו' וא"ת ל"ל דרשא דלאחיו וכו' תיפוק ליה דנפקא לן מהכא דדרשינן את אביה היא מחללת וכו':
ד"ה ועוד מדקתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואת"ל כו'. נ"ל דהמשך דברי המקשה כך הוא לפי' התוס' הא כיצד אין העדים נעשין זוממין וכו' ר"ל ע"כ מתני' אתי לפרושי כיצד הוא דין הזמה ר"ל כיצד עושין לעדים כאשר זמם דאי ר"ל כיצד הוא לשון הזמה א"כ איך קאמר בתר הכי מעידים אנחנו וכו' אין אומרים וכו' הל"ל מעידים אנחנו וכו' ובאו אחרים ואומרים והלא ביום זה עמנו הייתם וכו' אלא ע"כ לא אתי לפרושי כיצד הוא לשון ההזמה אלא כיצד הוא דין הזמה א"כ כיצד אין העדים נעשים זוממין מבעי ליה דהא קתני בתר הכי א"א וכו' אין מקיימין בהם דין הזמה ועוד אפילו את"ל דנוכל לישב שפיר לישנא דמתני' אלישנא דהזמה מ"מ ע"כ לאו כיצד לישנא דהזמה קאמר משום דלישנא דהזמה קתני לקמן אבל אמרו להן וכו' א"כ ע"כ מתני' דהכא לאו לישנא דהזמה אתי לפרושי אלא כיצד עושין דין הזמה א"כ הדרא קושיא לדוכתא כיצד אין העדים נעשים זוממים מבעי ליה וק"ל:

דף ב עמוד ב[עריכה]

גמ' סבר רב המנונא למימר וכו' א"ל רבא ולימרו ליה וכו'. נראה לי דלא גרסינן הכא א"ל רבא אלא דסתמא דגמ' לא הניח ליה לאסוקי למלתיה ופריך אמלתיה דרב המנונא ולימרו ליה וכו' ומשני אלא הכי אתמר סבר רב המנונא למימר וכו' וק"ל:
תוס' ד"ה ומה הסוקל וכו' והשתא לא ביטלה לגמרי דאיכא לאוקמי קרא דועשיתם לו כאשר זמם כשהן מעידין שמחוייב שאר מיתות ב"ד. אינו מדוקדק כל כך דהא בשאר מיתות נמי איכא למימר הכי גדון בשריפה מה השורף אינו נשרף ומה החונק אינו נחנק ולא שייך תורת הזמה כי אם במיתת הרג וק"ל:

דף ג עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם וכו'. הא דכתבו התוס' ושוב הוזם משום דבע"כ בהזמה נמי איירי דהא רב אמר במלתיה עד זומם משלם לפי חלקו אלא שעדיין יש לדקדק דהכל טעמא מאי דלמה נקיט רב למלתיה בכהאי גוונא באומר עדות שקר העדתי ואחר כך הוזם דהא החיוב אינו מצד ההזמה וי"ל דלרבותא נקטא דאע"ג דבהזמה אינו חייב עד שיזומו שניהם והוזם אח"כ אפ"ה חייב ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם וכו' פי' וה"נ חיוב התשלומין אינו מצד ההזמה דהא אינו משלם עד שיזומו שניהם אלא ע"כ התשלומין הוא בא מחמת שאמר שקר העדתי:
בא"ד דהשתא יש לפרש כדאמר שקר העדתי סתר עדותו. ר"ל והא דקאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו היינו אותו השני שלא אמר שקר העדתי ולא סתר עדותו:

דף ג עמוד ב[עריכה]

בגמ' אלא מה ת"ל שנת השמיטה לומר לך יש שמיטה אחרת וכו'. כצ"ל:
דאמר מר שלשים יום בשנה וכו'. ר"ל ולכך אתרבי שפיר מיתורא דשנת השמיטה אבל בלאו הכי לא משתמע מיניה שלשים יום:
בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כסף כי ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ר"ל אינו במשפט שיעזבנו בחצי ימיו ר"ל שאינו משמט:

דף ד עמוד א[עריכה]

בגמ' תניא נמי הכי חבית מלאה יין וכו' לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו'. כנ"ל להגיה ולא גרסינן הכא אי אפשר לג' לוגין שאובין וכו' רק לעיל מזה בדברי רב יהודה היה כתוב לשון זה וכתב רש"י עלה דלא גרסינן א"א אלא חיישינן לג' לוגין שאובין וכו' וק"ל:
ברש"י ד"ה הטובל שם וכו' ושמא בא זה ראשו ורוב במים שאובים. הכא בים הגדול לא שייך דין ג' לוגין מים שאובין שפוסלין המקוה אלא מטעם גזירה אחרת לא עלתה לו טבילה והוא הבא ראשו ורובו במים שאובים אפילו לאחר שטבל במקוה כשרה פוסל את התרומה והיא אחת מי"ח דברים השנויים בפ"ק דשבת:
תוס' ד"ה לוקין ומשלמין וכו' דליכא אזהרה בשן ועין וכו' וכן בהנך לא תחסום וכו' דליכא למימר דאזהרה אתא לממון וכו'. ר"ל ואי תימא דבשלמא בשן ועין דסברא הוא שישלם ממון שהזיק את חברו לכך לא בעינן אזהרה אבל בלאו דלא תחסום ליכא למימר דין הוא שישלם מה שהיתה ראויה לאכול באותה שעה דהא אי לאו קרא דלא תחסום ה"א דמותר לחסום א"כ אין כאן נמי דינא שישלם אלא השתא לבתר דכתיב קרא דלא תחסום דאשמועינן דאינו רשאי לחסום אנן ידעינן נמי דדין הוא שישלם וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תחסום לתשלומין לכך קאמרו אם כן לכתוב קרא בלשון עשה וכו' וק"ל:

דף ד עמוד ב[עריכה]

בגמ' ר' עקיבא אומר לא מן השם הוא זה. נ"ל דצ"ל ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה וכן הוא בשבועות דף ג' וכן משמע בתוס' בשמעתין ד"ה הא לא קשיא וכו' שלא היו גורסים בברייתא ר"ע דא"כ היה להם להקשות בפשיטות דר"ע אדר"ע דברייתא דאמר בהדיא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בלא סוגיא דשמעתין דאמר הא לא קשיא ר' יהודה לא סבר לה כר"ע:
בתוס' ד"ה אלא מה הצד השוה שבהן כו' ור' יהודה צד חמור לא פריך לפי' הירושלמי משום דעדים זוממין בדיבורן איתעביד מעשה וכו'. כצ"ל ור"ל דר' יהודה סבירא ליה דאין זה צד השוה דבעדים זוממין איקרי מעשה ולא דבור לחוד:
ד"ה ורבנן האי לא תענה מאי עביד וכו' וי"ל דשאני הכא דגלי לן קרא וכו'. והא דמשני בגמ' ההוא מיבעי ליה לאזהרה וכו' ולא אמרינן הא גלי לן קרא דלקי אלאו דלא תענה דה"ק דהמקשה הקשה האי לא תענה מאי עביד ליה פי' ולילקי שתים כשמעידין באיש פלוני שחייב מלקות אחת משום כאשר זמם ואחת משום לאו דלא תענה ומשני דהמלקיות עצמן דלקי משום כאשר זמם הן בשביל אזהרת דלא תענה דאי לאו דלא תענה דאתי לאזהרה לא הוה מענשינן להו מלקות מכאשר זמם ולכך לא ס"ל לרבנן דלילקי ב' וכן נמי מה שמקשין התוס' בדבור שאחר זה וא"ת לעיל גבי מעידים אנחנו וכו' ר"ל נמי בכה"ג שכתבנו דלימא דלכך אין לוקין ומשלמין התשלומין בעצמן אתיין מחמת האזהרה דלא תענה ולכך אין סברא לחייבו עוד מלקות מחמת הלאו דהא התשלומין באין מחמת הלאו וק"ל:

דף ה עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה דבעידנא דאסהידו עדים וכו' דאם כן כל חייבי מיתות ב"ד וכו'. כלומר דלא אשכחן זה אלא גבי קנס שהמודה בקנס פטור ויליף לה מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:
ד"ה וכן לענין קנס אבל ודאי לענין ממון לא וכו' משום שאינו ספק כ"כ וכו'. פי' אבל בקנס משלמין משום דאי הוה מודה הוה מפטר:

דף ה עמוד ב[עריכה]

גמ' לימא ר"ל דאמר כר' יהודה וכו'. צ"ע מה דמיון יש זה לזה דהא טעמא דר"ל משום דהכת הראשונה שהביאה האשה נמצאו שקרנים ולכך אמר ר"ל הוחזקה מה שאין כן בההיא דר' יהודה דמתני' וכן לר' יוחנן אין ענין לההיא דרבנן דהכא טעמיה של ר' יוחנן משום דאטו כל ישראל מי הוחזקו מה שאין שייך בההיא דרבנן וק"ל:
תוס' ד"ה חייבי מלקיות מנין דכתיב יד ליד לא ינקה. נ"ל דטעות הוא וצריך לגרוס דכתיב יד ביד דהכי כתיב בעדים זוממין אבל קרא דיד ליד לא ינקה אינו פסוק של תורה:
ד"ה אף שנים מזימין הג' וכו' תימה אימא דעדים אתא אפילו לארבעה אחד יותר מן השלשה דכתיבי בקרא כו'. נ"ל להגיה והמותר טעות סופר הוא או קושיא בפני עצמה היא אנמצא אחד מהן קרוב או פסול:

דף ו' ע"א[עריכה]

גמ' בפיסקא ר' עקיבא אומר וכו' א"ל רב פפא לאביי וכו'. הפיסקא אינה מדוקדקת דהוה לו לעשות הפיסקא אמר ר' יוסי וכו' וכן הפיסקא השניה היו לו לעשות ר' אומר וכו' וכן הא דקאמר אמר רבא הכי אמרינן להו וכו' נ"ל לגרוס אי אמרי לאסהודי אתי וכו' עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו עדותן מתקיימת ומה שכתוב בספרים אח"כ מה יעשו שני אחין נ"ל דלאו אדלעיל קאי אלא פיסקא בפני עצמה היא ושייכא לאתמר דבתר הכי וק"ל דהא לפי' התוס' לא קאי רבא אדיני נפשות אלא אדיני ממונות:
תוס' ד"ה אמר ר' יוסי וכו' דחייב לו שבועה לכך שלשה נמי נמצא אחד מהן קרוב וכו'. כן נ"ל דצ"ל:
ד"ה אמר רבא וכו' דקאמר הרוג יציל. פי' והרוג לא יכול לבא לב"ד להעיד ולכך לא הקשו התוס' אלא מהרוג ולא מנרבעף
ד"ה אלא מעתה וד"ה נרבע יציל. הכל דבור אחד:
בא"ד ולא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא קרוב לעצמו וקשה וכו'. נ"ל להגיה לא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא רשע ופסול לעדות ומיהו קשה דבמסכת סנהדרין אמר רבא פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו מפני שאדם קרוב אצל עצמו וי"ל דהנ"מ וכו' וק"ל דבענין אחר נראין כל דברי התוס' כסותרין:
בא"ד ועוד אמר ה"ר יוסף בכור שור וכו'. פירושו של הרר"י אינו מחוור בעיני דאם כפירושו למה נקט בגמ' רובע ונרבע מכל העריות:

דף ו עמוד ב[עריכה]

תוס' ד"ה הוא והן נהרגין הן נהרגין אע"פ שלא הוזמו כת שניה והוא נהרג דלא בטלה כת שניה. כן נ"ל להגיה וק"ל:

דף ז עמוד א[עריכה]

ד"ה דלמא במקום סייף נקב הוה וכו' ואומר ר"ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם שאם היו מכחישין זה את זה או אמרו לא ידעינן בטל העדות כדאמרינן זה אומר בסייף וכו' אין זה נכון וכו' וזה גרוע וכו'. נ"ל להגיה ור"ל דודאי לא חיישינן אם לא היו שואלין אותן אלא שהיה שואל וכו' והא דקאמר שאם היו מכחישים זה את זה קאי אהיכי ששאל טריפה הרג או שלם הרג והא או אם אמרו לא ידעינן וכו' קאי אדלמא במקום סייף נקב הוה דשם לא שייך הכחשה דהא א"א לשום אחד מהם לידע זה וכן מה שאמר אח"כ וזה גרוע וכו' ר"ל והואיל והדין כן בזה אומר בסייף וזה אומר בארירן כ"ש הכא דגרע טפי דהכחשה הוא בהרוג עצמו קאי ג"כ אטריפה הרג או שלם הרג וק"ל ונ"ל: