מגן אברהם על אורח חיים תמז
סעיף א[עריכה]
מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועיין ביורה דעה סי' קי"א ובש"ך שם:
(א) כלים שנתבשל כו': ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א:
(ב) ואין שם דבר המפעפען: משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועיין סי' תס"א:
(ג) יש מקילין כו': וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי:
(ד) ודוק' במקום ששייך בו ריחא: כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבחושן משפט סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א:
וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה:
מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד:
סעיף ב[עריכה]
(ה) אינו אוסר במשהו: לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה:
(ו) ונותן טעם לפגם: כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש:
סעיף ג[עריכה]
(ז) בעוד שהחטה בתוכה: אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולי' מותר, ואף על גב דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא ועס"ה:
(ח) חוזרת ליתן טעם: ואפי' למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכ' שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין:
(ט) אם היס"ב: תימא דבסי' תס"ז סי"ב מסיק לאסור אפי' צונן וצ"ל דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמ' אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותח' דאז אין אסורה אא"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב, ובהג"מ סוף ה' פסח שכת' וז"ל דלא סגי בקליפה אלא דבר שאיסורו בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) וכ"כ רבינו שב"ט ומהר"י משטראסבו"רק לאיסו' אפי' רק ע"י מליגה בכלי שני אוסרין עכ"ל ואח"כ כ' חטה שנמצא במים אפי' צונן אסורים המים עכ"ל א"כ סתרי אהדדי וליכא למימר דברישא מיירי בלא רוטב דהא כ' מליגה בכ"ש וא"א למלוג בכ"ש אלא במים וצ"ל דבצונן לא אסרי' אלא המים אבל אם בשר שרוי בו לא אסרי' ליה דאין כח לצונן כ"כ להבליע בתוכו אבל בחמין הכל אסור וכ"מ מלשונו שכתב אסורי' המים אבל אם בשלו אח"כ תבשיל באותן המים ודאי שאוסרין התבשיל אך רמ"א שכ' בסי' תס"ז לאסור גם הבשר שנשרה במים א"כ צ"ל כמ"ש ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור בשם המרדכי ואח"כ כ' בשם המרדכי אם נמלחה התרנגולת בקערת חמץ דהיא כלי שני אסורה ודוקא כשהיס"ב עכ"ל, ואפשר לחלק דדוקא כשהחמץ בעין אסרי' בצונן אבל הכא שבא להפליט טעם הבלוע מהכלי אין אוסר בצונן, מיהו במרדכי שם משמע דמטע' ערוי אסר לה ע"ש וכ"מ הל' בהג"א א"כ אין ראי' לאסור כ"ש (עמ"ש סי' תנ"א ס"א) ועוד דהא כ' בשם הג"מ פ"א בחמין דכ"ש שאין לחוש וצ"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל דמ"ש המרדכי לאסור הבשר בצונן היינו משו' דאי' ביה פילי וכמ"ש בי"ד סוף סימן צ"א ועיין ס"י תס"ה מ"ש אבל בדופן שלימ' מותר רק המים אסורים ומ"ש בס"ה לאסור דגים השרוים בכלי חמץ וכו' היינו לקנותם לכתחלה:
ונ"ל דאם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר אך כשהניחו עליה חתיכת בשר רותח בקערה יש להחמיר דכתבו הפוסקים ביורה דעה סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב ועיין סי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכ"ש:
סעיף ד[עריכה]
(י) ויש חולקים: ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח:
(יא) בדבר יבש: כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בס"ט צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין:
ונ"ל אף על גב דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש רס"י תמ"ב, מיהו לדעת הרא"ש שכ' ביורה דעה סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן ביחד א"כ ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד מיהו נ"ל דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש שם בי"ד:
(יב) אסור בפסח: ועכ"פ מותר לקיימו:
(יג) דחיישי' שמא וכו': כ' הש"כ ול"נ דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחוזר וניעור בפסח אבל לדידן מותר ע"י ס' כמ"ש הב"ח סי' תמ"ב ס"ה וכן נוהגין מורי הוראה עכ"ל בגליון וצ"ע דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור כמ"ש ס"ג לכן נ"ל דרמ"א כתב שנטלו משם אבל לא סיננו עד הפסח ולכן אסר אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי, מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון (ועיין ביורה דעה סי' פ"ד וסי' ק"ד) וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר ואסר כול' ע"ש:
(יד) ונותנים טעם בפסח: הכא לכ"ע אסור אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל ה"ל כבוש כמבושל:
סעיף ה[עריכה]
(טו) מותר לאכלם: שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח עס"ג:
(טז) במים בפסח: משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר מיהו ביורה דעה סי' פ"ג ס"ה ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריי' הערינ"ג עזים וחזקים הן ואין המים מבטלין כח הציר כמ"ש מהרא"י והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפילו לכתחלה אין להחמיר:
כתוב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר אם שהא תוך הכלי מע"ל הוי כבוש כמבושל כמ"ש ביורה דעה בסי' ק"ה דבהכי מתישב דברי רב האי בסי' תנ"א ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' ביה כבוש כמבושל וכן משמע בטור שכ' דגבינות אינן מפליטין ומיהו יש לדחות דלא אמרי' כבוש רק בדבר לח אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא וכן נראה דבדבר לח שנשתהא בכלי מעת לעת אמרי' כבוש ובסי' תנ"א סכ"א גבי חביות שכר משמע דאין לחוש לזה עכ"ל ועמ"ש שם:
והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר אפי' נמלח בכלי שהיה ב"י ושהא בתוכו מע"ל דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו כמ"ש סס"ה גבי בצק ונוהגין לשרות בנהר או בכלי פסח בצוננ' אבל לא בכלי חמץ לכתחלה אבל בבשר מלוח נוהגין ג"כ לשרותו, ומהו צריך לידע שלא מלחוהו בכלי חמץ דהיינו שנשתמשו בו חמין תוך מע"ל דכבוש כמבושל עכ"ל:
ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר וכמ"ש סי' תס"ז סי"ד וכן כתב הט"ז ביורה דעה סי' פ"ג ובדריש' סי' ס"ט ובב"ש פכ"ה כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי הוי כאלו יבש ביבש דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול וכו' עכ"ל, ובש"כ סי' ס"ט כתב דאפי' שהא בתוכו מע"ל מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז אינו ב"י וכ"כ הט"ז סי' ק"ה, אבל לקמן בס"ח משמע דאם הקדיר' ב"י אסור מטעם כבוש ע"ש א"כ צ"ל דהפגימה והבליעה באין כא' וכ"כ הר"מ בפרשת צו על בליעת נותר ע"ש וכן מ"כ בהגהות או"ה של רמ"א, וא"כ אינו אסור אא"כ נתנוהו לתוכו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה וע' ביורה דעה סי' צ"ו בש"כ ס"ק קי"ו ובמליחה יש להחמיר שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"כ:
(יז) הדיחו: ולפי מש"ל בשם הב"ח צריך שרי' ורי"ט כ' גבי דגים מלוחים אפי' שרוי' בפסח בכלי פסח יש להחמיר בהם דשמא נדבק בהם חמץ ונ"ט בפסח ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף משריי':
(יח) הבשר ג"פ: ודוקא בשר דאין דרכו לאכול בלא הדחה וכמ"ש ביורה דעה סי' צ"א וה"ה דגים יבשים (מ"כ) אבל גבינה ודגי' אפי' רוצה להדיח אסו' דגזרי' שמא יאכל בלא הדחה ולכן המנהג שלא לאכול שום מליח עכ"ל ב"ח וכ"כ הלבוש ולכן אין לאכול לימונ"ש מלוחים:
(יט) ובכרכשות וכו': דהרי נחתך בפנים דק דק:
(כ) אין להחמיר באלו: אפילו נתערב בפחות מס' אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי נחתך בסכין חמץ:
(כא) אם לא היו נזהרים: פי' אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא:
(כב) בשעת עשייתו מחמץ: דחיישי' שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן (ב"ח):
(כג) שהם ב"י: דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה (ב"ח וכן משמע בד"מ) משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אף על גב דנט"ל אסור לכתחלה דאפשר לאוכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי בדיעבד ע"ל ס"ב וסי' תנ"א סכ"א ועיין ביורה דעה סי' צ"ד סס"ה וסי' צ"ה ס"ב בהג' ורי"ט סי' א' כ' דוקא במחבת החמיר בהג"מ דדרכה בכך כל השנה אבל בשאר כלים אמרי' אפי' בחמץ סתמן אינן ב"י (כ"ה) ול"נ דכתב בטור יורה דעה סי' קכ"ב דהטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיק' ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הספק ספיקא ספק לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו בו שמא היה בדבר המותר א"כ חמץ נמי שייך לו' כן שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו:
(כד) שמבשלים בכלי חמץ: ולא שרי' מטעם נ"ט בר נ"ט דהתיר' דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן):
(כה) יש להקל: משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ועוד דסתם כלי אינו ב"י וכ' הט"ז סי' תמ"ב ומה"ט יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור (עמ"ש סי' תמ"ב ס"ה) וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשל יין שרף אסור דהוא דבר חזק וחריף ונ"ט לשבח במי דבש כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק וכ"ש דאסו' ליקח מהעכו"ם דשמא נתערב בו שכר עכ"ל ועיין ביורה דעה סי' קי"ד דאין לחוש לשמרים אא"כ דרכן בכך וע"ש בהג"ה ס"י ומ"ש לאסור ביורות של יין שרף בסי' קכ"ב ס"ג כ' דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"ש ואפשר דס"ל דיין שרף חריף טפי וצ"ע לדינא דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו ב"י (ועמ"ש סי' תנ"א ססכ"א):
(כו) שאין להחמיר: חדא דהוי נ"ט בנ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספקא דרבנן לקולא (ד"מ) פירוש דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע ומ"מ צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו ב"י ונ"ט בנ"ט כמ"ש סי' תנ"ב דהא ביום טוב האחרון מקלינן לכתחלה לאכול דברים שנתבשלו בכלי חמץ א"כ למה נאסר התערובות בשאר ימים ולכן נ"ל דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו' היינו משום שומן דשומן ודאי אסור אם נתערב הרבה משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי:
(כז) שאין חומץ יין מצוי: וא"כ אפי' נסתפקו ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר:
(כח) שלא למלאות: ז"ל ד"מ כ' בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאין תוך שלשים בכלי חמץ שלא לשתות ממנו בפסח אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בלע ופלט יש ליזהר טפי וכן שמעתי שמהרי"ל אוסר בחומץ לשתות ממנו בפסח ומ"מ לא ראיתי שמחמירין בו אף שהחומץ דבר חריף מ"מ הוי נ"ט בנ"ט ותחילת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן עכ"ל, וצ"ע דהא בדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ אפי' אינו ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש ביורה דעה סי' ק"ה ואף שהש"כ כ' שם דגם בחומץ בעינן מע"ל, אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה ספ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר דשניהם חריפים ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מע"ל נ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפרש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר ע"ש וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף:
(כט) ואם מלאוהו: ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל):
(ל) ואסור לשתותו: משמע דלשהותו שרי וכ"מ במרדכי וצ"ע למה דהא הבצק יהיב טעמא בפסח, וי"ל כיון שאין מחויב לבער החמץ עצמו דהוי עשוי לחזק א"כ אף היין אין מחויב לבערו דאינו נ"ט אלא משהו והוא חמץ נוקשה וס"ל דבאכילה אסור ולשהותו שרי (ועמ"ש ס"ב) מיהו אין ראיה מזה לאסור באכילה תבשיל שנפל בו חמץ נוקשה במשהו די"ל שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסור לשתותו עיין סי' תמ"ב ס"ג מ"ש:
(לא) חייב לבערו: אא"כ טחאו בטיט, ד"מ:
סעיף ו[עריכה]
(לב) דאינו מפליט בצונן: אא"כ נידוך בו דאיכא דוחקא ועיין ביורה דעה ססי' צ"ה שכתב מלח הנתון בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב מ"מ במדוכה אין להחמיר כלל וכ"ש במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ עיין סי' תנ"א:
סעיף ז[עריכה]
(לג) בוסר שדכין וכו': צ"ל דבוסר לא הוי חריף, וצ"ע דהא בב"י בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעה"ת ע"ש אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר אסור ע"ש וכ"מ ביורה דעה סי' קכ"ב שכ' בשם הרשב"א דאף אתרוג מקרי דבר חריף כ"ש בוסר שהוא חריף וצ"ע למעשה דהא בס"ח ס"ל דזתים הוי דבר חריף:
(לד) אם היה הכלי נקי: נ"ל דקאי אתרוייהו דאפי' קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחק' נכנס בתוכו קצת וא"א להניחם:
(לה) תוך הפסח: משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה אבל תוך הפסח מחמירי' ונ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה וכמ"ש ביורה דעה סי' צ"ו:
(לו) אם נתערב: משמע אפי' בפחות מס':
(לז) ולאסור מספק: דליחוש שמא לא היה הסכין נקי ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי וכמ"ש בי"ד שם וכ"כ בת"ח כלל ס"א אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו וא"כ למה נקל בחמץ וי"ל דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית אבל חמץ אין דבוק בו מפני שאינו דבר הנדבק בו כ"כ, ומ"מ צ"ע למעשה דעכ"פ משהו איכא אם לא שהדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב כנ"ל ובד"מ מביא ראיה ממ"ש הטור שהרא"ש התיר בצל שנחתך בסכין שגורדין בו הבצק מהעריבה מפני שהסכין ההוא לא נשתמשו בו בחמין ולא חש שמא לא היה נקי עכ"ל, ול"נ שאין משם ראיה דהתם מיירי שהיה יודע שהוא נקי תדע דהא לכל הפחות ה"ל לשאול אם היה נקי אלא צ"ל שא"ל שהיה נקי:
סעיף ח[עריכה]
(לח) בסכין חדשה: אבל אם הסכין ישן אפי' אינו ב"י אסור דחריף הוא ואפילו קודם שנכבשו דלא כש"ג ואו"ה שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי' דאדרבה הטור כתב דכשנותנין בהם מים בטל חורפייהו אלא מיירי קודם שנכבשו וכ"כ הת"ח ולא שייך בו ביטול דבכולי סכין משערי' וא"כ חזרו הזתים כולן חמץ (טור) פי' דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל אח' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואף על גב דפסק ביורה דעה סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פליט מ"ד אהגעלה דבעינן דוקא בושל כנ"ל והע"ש כתב דדין זה אליבא דמאן דאמר חוזר וניעור ולא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד וליתא דהא הטור כתב בפשיטות דאינו חוזר וניעור וכתב אח"כ תכף דין הזתים לכן דברי הש"ך ביורה דעה סי' צ"ו עיקר וכ"כ כאן הב"ח ועיין ביורה דעה סי' קי"א בדברי האחרונים ול"נ דזה דמי לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדירות בזא"ז שאין מצטרפין אבל מי הזתים לכ"ע מותרים דהחמץ בטל בהן בס' ואף דקי"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזתים מ"מ הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרי ביה חנ"נ כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ד ס"ו ואף לפי מ"ש ס"ה דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ לענין זה ה"ל דין היתר דלא אמרי' חנ"נ דהא הרבה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב:
ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרים להיות מותרים דחמץ חוזר ונפלט ונתבטל הטעם בס' ואף שבש"ע סי' ק"ו כ' דאותה חתיכה אסורה מ"מ הרי כ' מוהר"ם לובלין בתשו' דוקא היכא דבלע איסורא אבל היכא דבלע התיר' אף החתיכה עצמה מותרת וכ"פ הט"ז ומיהו נ"ל דאף דמותר לקיימן מ"מ אסור לאכלן בפסח דפשט הש"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי וא"כ אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר היינו אף את"ל דנשאר בתוכו בשר כ"ש שלא חיישי' משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ועוד דהא בלא"ה י"א חוזר וניעור כמ"ש ס"ד:
(לט) אם אינה ב"י: אף על גב דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור) וכ' הש"כ ביורה דעה סוף סי' ע' (וסי' קי"ד ס"ה) דבעי' רוב מים ע"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונ"ל דהכל לפי ראות עיני המור' ואם הוא ב"י אסורה דכבוש כמבושל עמ"ש סס"ה ועיין ביורה דעה סי' קי"ד וסי' צ"ו ס"ד ובש"כ שם בשם או"ה ועבש"ל בדיני א"ו:
סעיף ט[עריכה]
(מ) לא בטיל: וכ"מ בת"ח כלל ל"ט וכ' המרדכי הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש (ובנקודת הכסף כתוב הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן פסק להקל שלא במינ' ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי והש"כ עצמו סי' ק"ב ס"ק י"ג הביאו וא"כ בע"פ בטל ברוב כמ"ש ס"ב וע' ביורה דעה סימן ק"ט כיצד נוהגין) מ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה:
וכ"ז בפרוס' אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש ביורה דעה סי' ק"י (ב"ח) ועמ"ש סי' תנ"א סי"ט:
ומצה שהיה בה חטה או שנתכפל' מצד א' וחתכו הכפל ונתערב באחרת אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע, וכ' הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל וכ"כ בנ"ה ובת"ח פסק דחמץ לא מקרי דשיל"מ כ"כ הטור וב"י בשם הפוסקי', וכן נוהגין דאל"כ אף בע"פ לא יתבטל עס"ב ומ"מ בכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר אסורי' לא בטיל כמ"ש הש"כ ביורה דעה סי' ק"ב ובפסח עצמו פשיט' דאסו' דלא עדיף משאר יבש ביבש:
סעיף י[עריכה]
(מא) ויש מחמירין: במקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א:
סעיף יא[עריכה]
(מב) בין חמץ שנתערב כו' בטל בס': פי' אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור כמ"ש ס"ד מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' וכ' הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערבו בס' כדי להשהותו ואם נתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח אסור ודוקא שיש בו כזית בכא"פ (מ"מ ספ"ו) ועמ"ש רסי' תמ"ב די"א דאם אין בו ס' עובר עליו וכ"פ הטור ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהיי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ:
(מג) בין שנתערב: בפסח בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכ"מ בב"ח כאן ובסי' תמ"ו ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ ע"ש:
(מד) ונתערב לאחר הפסח בטל בס': וזהו דעת הטור אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים וכ"מ פשטא דתלמודא דהא א"ר יוחנן חמץ בזמנו בנ"ט לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ששים מותר ורבא פסק אח"כ הלכתא לאחר זמנו מותר כר"ש ועוד דאי בס' אפי' לר' יהודה שרי דמהיכי תיתי להחמיר בו יות' משאר איסורים ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומשני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמיר מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל האסורין בס' כמ"ש הרא"ש סוף ע"א ועוד דהא אפילו חמץ לפני זמנו בטל בס' אף על גב דהוא דאוריית' כיון דלית ביה כרת וכ"ש לאח' זמנו ומאי פריך אלא ודאי דבטל ברוב בעלמא דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה וכ"מ ברי"ו שכ' ג' חלוקים תערובות לפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ואי אית' דבעי ס' א"כ לפני זמנו ולאחר זמנו שוין הן וכ"מ ברא"ש ע"ש ולכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד וכ' הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור עיין ביורה דעה סי' צ"ט:
(מה) סגי ליה בהשלכת: אף על גב דבפסח לא קי"ל כהג"מ ולא מהני פדיון כמ"ש ריש סימן תמ"ז מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור כמש"ל:
והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ אינו בטל ברוב ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ולכן כ' הרשב"א דהוי כמבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א עיין סי' תנ"ג שכתב כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור דשם מיירי שהיה ששים מיהו אם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ באכילה אסור דטעם חמץ קא טעים ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ע"כ (הג"מ) ועמש"ל בשם הב"ח דס"ל דמיירי דוקא בפחות מכזית ועיין ביורה דעה סי' קל"ד:
שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה עיין סי' תמ"ב ס"ה ועיין ביורה דעה סי' קכ"ג סט"ו ובש"כ שם דלא כע"ש שלא ע"ש:
כתוב בס' צ"צ יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנה בפסח ואף על פי שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל ולפי מש"ל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ ביורה דעה סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים ומ"מ אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין אבל משום חששא שמא ישתה ממנו אין לאסור לעשות כן מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר (כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ו):
סעיף יב[עריכה]
(מו) אינו אסור בהנאה: שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' (ריב"ש ור"ן רפ"ג ועמ"ש רסי' תמ"ב) ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עמ"ש סי"א דהא דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח כמ"ש סי' תמ"ח ס"ה וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהעכו"ם קיבל אחריות: