מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק י

שני אחין שחלקו ובא להן אח וכו'. פ' בית כור (דף ק"ו:) נפסקה הלכה כן בגמ'. ומ"ש רבינו אפי' נטל זה קרקע וזה כספים. רצה לומר שהבעל חוב נטל הקרקע וחוזר בעל הקרקע ונוטל המחצית מן הכספים והוא מבואר בפ' קמא דבבא קמא כלישנא קמא ופסקו בהלכות כן ודלא כמאן דאמר דמצי אמר ליה בעל כספים להכי שקלי כספים דאי מיגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפת לא מישתלמת מינאי אלא חוזרין לחלוק בשוה. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאם נטלו שניהם קרקע ויש ביד כל אחד בינונית בעל חוב הבא לגבות מהם רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין מכריחין אותו לגבות מכל אחד מן האחין וכן עיקר:

מי שצוה בשעת מיתתו וכו'. בכתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק"ט:) ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזיל יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא. ואסיקו מאי תקנתייהו ליהבו לה דיקלא ולהדרו ליפלגו מרישא:

האחין שחלקו וכו'. מימרא פרק קמא דבבא קמא (דף י"א) ופי' הטעם מפני שהאחין כל זמן שהן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית בסתם מוחלין הם אלו לאלו אע"פ שיש לזה הרבה בנים יותר מן האחר ושנינו בתוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולאחד מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הרבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע עד כאן. וכתבה הרשב"א ז"ל פ' מי שמת: בד"א בבגדי חול וכו'. ירושלמי נזכר בהל' פ"ק דב"ק:

מי שהניח יתומים מקצתן גדולים וכו'. פרק האיש מקדש (דף מ"ב) א"ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אינן יכולין למחות א"כ מה כח בית דין יפה. ואסיקו דרב נחמן לא אמר אינן יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפי' ר"נ מודה דיכולין למחות. וממ"ש רבינו שהרי ע"פ ב"ד חלקו להן וכן מ"ש ואם טעו ב"ד בשומא ופחתו שתות אין יכולין למחות. נ"ל שהוא ז"ל סבור כדברי רבינו יעקב ז"ל שאמר שאין לאפוטרופוסין לחלוק אלא בשומת ב"ד ושלא כדברי מי שאמר שאפי' בלא שומת ב"ד יכולין לחלוק. וזה נראה לי מוכרח בדעת רבינו גם כן ממה שכתב כאן ופחתו שתות דמשמע הא פחות אינן יכולין למחות וה"ז כשום הדיינין שטעותן שתות ובפ' י"ג מהלכות מכירה כתב רבינו ויראה לי שכן הדין באפוטרופוס שטעה בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד עכ"ל. אלמא שהוא סובר שחלוקת האפוטרופוס היא בשומת בית דין בדוקא כיון שהצריך לטעותן שתות. עוד כתב רבינו יעקב ז"ל. שאין לחלוק אלא בגורל ויש חולקין. ומה שכתב רבינו מקצתן גדולים ומקצתן קטנים הוא מפני שאם היו כולם קטנים למה יחלוקו יעמדו הנכסים ביד אפוטרופוס שהרי אף לאחר חלוקה ג"כ יבאו הנכסים ביד האפוטרופוס וכן אם היו גדולים כולן אינן צריכין לאפוטרופוס ולפיכך העמידה במקצתן גדולים ומקצתן קטנים וכתב ורצו לחלוק לפי שאם לא רצו אלא שיהיה בשתוף בין הגדולים והקטנים אין ב"ד נזקקין להם:

מי שמת והניח יורשין וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שאם מנה אבי יתומים אפוטרופוס אין לאחר מעשיו כלום ואם לאו חייבין למנותו. עיקר דבר זה בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ב) וכתב בהשגות אמר אברהם והוא שחלק להן בחייו וכו'. ואני אומר שאף דעת רבינו כן שאם הגדולים רוצין לעמוד בשיתוף עם הקטנים והם אנשים שמשביחין הנכסים יעמדו כן וזהו שכתב למעלה בסמוך רצו לחלוק וכמו שכתבתי. וכן נראה ממה שנתבאר פרק תשיעי אבל אם אינן משביחין הנכסים טוב להם לקטנים שיחלוקו ולא יתפרנסו כולן מן האמצע וכמו שיתבאר פ"ט בבבא המתחלת מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכן עיקר:

צוה המורישן וכו'. זהו שאמרו (כתובות דף ע') הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס בכל גוונא. ועוד נתבאר פ' מציאת האשה בכתובות כן שאם הניח הנכסים ביד קטנה עושה היא מהן רצונה ואע"פ שאין משם ראיה גמורה מ"מ כן הדבר מתבאר בסוגיות דמצוה לקיים דברי המת והרשות בידו להניח נכסיו ביד קטנים וקל וחומר הוא ממה שאמרו בברייתא בגיטין פרק הנזקין שהרשות בידו למנות אפוטרופוסים נשים או קטנים או עבדים. וכל שכן שיכול להניחן ביד בניו הקטנים: וכן אם מנה המוריש אפוטרופוס וכו'. ברייתא פרק הנזקין (דף נ"ב) הזכרתיה בסמוך: אבל אין ב"ד וכו'. בברייתא הנזכרת. ודין עם הארץ בפסחים פ' אלו עוברין (דף מ"ט:) ומשמע התם בהלכות שלא אמרו אלא בעם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ זהו דעת רבינו ויש חולקין ואע"ג דאיתיה בדרך ארץ ובמצות אין בור ירא חטא ומורה התירא לנפשיה דאגר טירחיה קא שקיל וזה דעת רש"י ז"ל: אלא בודקין וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ואמרו פ' שני דייני גזלות (דף ק"ט:) אמר אביי האי מאן דמוקי אפוטרופא ליתמי לוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי והחלוק שחלק רבינו בקרוב בין קרקעות למטלטלין מבואר בהלכות פ' המפקיד והטעם שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן שהוא אפי' בשלא נשבה וכמו שכתבתי פ"ח אלא בקרקעות. אבל במטלטלין ולא נשבה מורידין בין קרוב בין רחוק:

ב"ד שהעמידו אפוטרופוס וכו'. בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ב:) עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים קמיה דר"נ אמרי ליה קא לביש ומיכסי מדיתמי אמר להו כי היכי דלשתמען מילי קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד אמר להו אייתו לי סהדי דמפסיד ואסלקיניה דאמר הונא חברין משמיה דרב אפטרופא דמפסיד מסלקין ליה דאיתמר אפטרופא דמפסיד רב הונא אמר רב מסלקינן ליה דבי רבי שילא אמרי לא מסלקינן ליה. והלכתא מסלקינן ליה עד כאן בגמרא. וסובר רבינו שמחלוקת של רב הונא ודבי רבי שילא אינו אלא באפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שאם בשמנוהו ב"ד היכי לימרו דבי רבי שילא דלא מסלקינן ליה והלא אין לב"ד לברור אלא אדם נאמן ויודע לשמור הנכסים וכמו שנתבאר ואם טעו בזה ומנוהו למה לא יסלקוהו ונמצאת תקלה באה ליתומים על ידי ב"ד אלא ודאי לא נחלקו אלא בשמנהו אבי היתומים ואף מעשה זה ג"כ דאמר רב נחמן אימור מציאה אשכח אינו אלא בשמנהו אבי היתומים שאין ב"ד מסלקין אותו אלא בראיה ברורה שמפסיד ודלא כדבי רבי שילא שאמרו אף שאם מפסיד אין מסלקין אותו אבל בשמנוהו ב"ד אין תולין במציאה שאינה מצויה אלא כיון שאוכל ושותה יותר ממה שהיה רגיל וממה שהוא אמוד מסלקין אותו זהו דעת רבינו וכן הסכים הרמב"ן ז"ל. וכתב שדברים נכונים הן וכן עיקר: והסכימו הגאונים וכו'. מבואר שם בהלכות בשם הגאונים דאע"ג דאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים אינו נשבע כמו שיתבאר פרק אחד עשר האי כיון דמפסיד משביעין אותו: והוא הדין וכו'. פירוש כיון שנשתנה לגריעות וריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים שאילו היה כן בחיי האב לא היה ממנהו אפוטרופוס על בניו והרי זה כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקין אותו כמו שיתבאר בסמוך אבל ודאי אם היה כך בחיי האב ומנהו אין ב"ד מסלקין אותו שהרי רצה בכך:

קטן שהגדיל וכו'. מבואר בהמפקיד (דף ל"ט) אפטרופא לדקנני לא מוקמינן ועוד מתבאר במקומות אחרים: והשוטה והחרש וכו'. דין השוטה מבואר בכתובות פרק נערה שנתפתתה שבית דין יורדין לנכסיו והוא הדין ודאי אם רצו להעמיד אפטרופוס ודין החרש מתבאר ביבמות פרק חרש: