מ"ג שמות כא כח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִגַּח תּוֹרָא יָת גּוּבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵים תּוֹרָא וְלָא יִתְאֲכִיל יָת בִּסְרֵיהּ וּמָרֵיהּ דְּתוֹרָא יְהֵי זָכָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִנְגַשׁ תּוֹר יַת גְּבַר אוֹ יַת אִיתָא וִימוּת יִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְנְכֵס לְמֵיכוּל יַת בִּשְרֵיהּ וּמָרֵיהּ דְּתוֹרָא יְהֵי זַכְּאַי מִדִּין קְטוֹל וְאוּף מִדְמֵי עַבְדָא וְאַמְהוּ: |
רש"י
"ולא יאכל את בשרו" - (פסחים כא) ממשמע שנא' סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא מה ת"ל ולא יאכל את בשרו שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה (ב"ק מא) בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וזה מדרשו ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי
מפרשי רש"י
[סו] ממשמע שנאמר השור יסקל וכו'. בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מא.) התם מסיק דאין לומר דהאי "לא יאכל" ללמוד על שהוא אסור בהנאה כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" (ויקרא י"ז, י"ב) "לא תאכלו" (ויקרא ז', כ"ו) אחד אסור אכילה ואסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה, דהיינו מילי היכי דגם איסור אכילה נכתב בלשון "לא תאכל", אז אמרינן דהכתוב שניהם קאמר, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, אבל זה דלאכילה לא צריך, אי אמרת דלהנאה אתא לכתוב 'לא יהנה', מאי "לא יאכל". אי נמי, לכתוב "לא יאכל", מאי "את בשרו", לומר אף על גב דעבד כעין בשר דשחטו, אפילו הכי אסור, כך איתא התם (בבא קמא דף מא.):
והקשו בתוספות (שם ד"ה איני) דאימא דאינו אסור כששחטיה, והא דכתיב "לא יאכל" לומר דאם היה בן פקוע, דבן פקוע מן התורה מותר באכילה אפילו בלא שחיטה (חולין סוף עד.), קא משמע לן "לא יאכל", ותרצו התוספות דכתיב "את בשרו" דמשמע דעבד כעין בשרא דשחטיה, כך תרצו התוספות. ולפי זה לתירוצא קמא לא יתורץ קושיא זאת. ועוד, דגם בבן פקוע שייך לומר ד'עבד אותו כעין בשר [דשחטיה]', דהוא מותר באכילה כאילו נשחט, ושייך בזה שפיר ד'עביד כעין בשרא [דשחטיה]':
אבל לפי הנראה דאין צריך לתירוץ זה, דאפילו אי נוקי קרא בבן פקוע, הרי מיתתו של בן פקוע הוא כמו שחיטה גמורה, ואם היה מותר כשנשחט - הכי נמי היה מותר בבן פקוע כשנסקל. שאין לומר דשאני בן פקוע כיון שנעשה בו דין סקילה, דהא פריך התם (ב"ק סוף מא.) ואימא היכי דבדק צור דעבד כעין סקילה, אבל היכי דשחטיה לא, ומתרץ מידי סכין כתיב בתורה וכו'. והשתא מאי מתרץ, דסוף סוף אימא דשאני היכי דשחטיה בצור, דעשה בו דין שלו, דהיינו סקילה, אלא כיון דצור היא שחיטתו, אף על גב שעשה בו כעין סקילה, סוף סוף שחטיה, וכל היכי דהוי שחיטה לא נחשב סקילה, וכך פירשו התוספות שם (ב"ק ריש מא ע"ב), הכי נמי כיון דבן פקוע זהו שחיטתו, דהיינו סקילה, לא עדיף מהיכי דבדק צור ושחט בו, דלא הוי סקילה, ודברים פשוטים הם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ – מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר "סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה, וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ"? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה. בְּהַנָּאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי", כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: יָצָא פְלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו, וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם. זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מ"א ע"א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת", הֻצְרַךְ לוֹמַר בְּתָם "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי".
רשב"ם
ובעל השור נקי: כל זמן שלא הועד בו:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
סקול יסקל השור. אין מיתת השור לקחת הדין מן השור אלא לקחת הדין מבעליו כדי שיזהר בשמירתו ואם לא יזהר הרי הוא יודע שיפסיד ממונו, זהו על דרך הפשט והוא דעת הרמב"ן.
אמנם יש דעת אחרת כי שור שהמית את האדם והוא הדין חיה ועוף שהמיתו על כל פנים נקשר בו הכח שנקשר בנחש הקדמוני ולכך המשילו חכמים מכת הדבר לנגיחת השור ממה שאמרו במסכת תענית ריש פרק סדר תעניות דאמר שלשה מתים ביום אחד אין זה דבר, בשלשה ימים בזה אחר זה הרי זה דבר, וכן בשור אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אין זה מועד, שלשה פעמים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה מועד שנאמר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום דברי ר' יהודה, ופליג עליה ר"מ דאמר רחק נגיחותיו חייב קרב נגיחותיו לא כ"ש ואעפ"כ קיי"ל כרבי יהודה, ואמרו עוד שהשור בימי ניסן השטן מרקד לו בין קרניו וידוע כי הוא מושך כח ממדת הדין שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, ומעשה עשו חכמים בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לב"ד וסקלוהו ודבר הכתוב בהווה כשהזכיר שור אבל הוא הדין לשאר בעלי חיים.
וכבר ידעת כי בזמן התלמוד היה השטן מתדמה ומתראה לעיני הבריות עד שהוצרכו לבקש רחמים שיתעלם מהם.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ומת. פירוש, אפילו מת אחר זמן: כל שמת מחמת נגיחה, וכן משמע מדברי רש"י (בבא קמא דף מא.) בפירוש סוגיית סכן ג' בני אדם ולא מתו יעויין שם:
ולא יאכל את בשרו. ואם אכלו לוקה, אבל שאר הנאות הנשמעות מאומרו ובעל השור נקי הגם שאסור אינו לוקה, ולזה לא כלל הכל בכללות אחד:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
צט. וכי יגח שור אין לי אלא שור, מנין לעשות כל הבהמה כשור. הריני דן, נאמר כאן שור ונאמר להלן שור, מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור, אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ומנין לעשות כל המיתות כנגיחה. הרי אתה דן, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה אם למדת על המועד שעשה בו כל המיתות כנגיחה, אף התם נעשה כל המיתות כנגיחה. לא, אם אמרת במועד שכן משלם את הכופר, תאמר בתם שאינו משלם את הכופר. (שאין) תלמוד לומר והמית איש או אשה [שאין תלמוד לומר איש או אשה], אלא להקיש ולדון גזרה שוה. נאמר כאן איש או אשה, ונאמר להלן איש או אשה. מה להלן עשה כל המיתות כנגיחה, אף כאן דין הוא שנעשה כל המיתות כנגיחה. ומנין לעשות הקטנים כגדולים. הריני דן, הואיל ותם בסקילה ומועד בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו קטנים כגדולים, אף התם נעשה בו קטנים כגדולים. לא, אם אמרת במועד שמשלם את הכופר, לפיכך עשה בו את הקטנים כגדולים. תאמר בתם שאין משלם את הכופר שנעשה בו קטנים כגדולים. תלמוד לומר או בן יגח וגו'. אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה. נאמר כאן יגח ונאמר להלן יגח. מה להלן עשה בו קטנים כגדולים, אף כאן עשה בו קטנים כגדולים. ר' שמעון בן יוחאי אומר, למה נאמר עד, שלא יאמר יש לי בדין. ומה אם במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים בהורגין, עשה קטנים כגדולים בנהרגין. מקום שעשה קטנים כגדולים בהורגין, אינו דין שיעשה קטנים כגדולים בנהרגין. לא, אם אמרת להלן עשה שאינו מתכוין כמתכוין בנזקין, לפיבך עשה בו קטנים כגדולים בנהרגין. תאמר כאן שלא עשה בו שאינו מתכוין כמתכוין, שנעשה בו קטנים כגדולים בנהרגין. תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח. מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נאמר כאן יגח ונאמר להלן יגח, (כדכתוב לעיל) [וכו'].
ק. סקול יסקל השור [ולא יאכל את בשרו] למה נאמר. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שבשרו אסור באכילה. מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו. אל"א שור שיוצא ליסקל וקדמו בעלים ושחטוהו, בשרו אסור באכילה. לכך נאמר לא יאכל את בשרו. אין לי אלא באכילה, מני' שאף בהנאה אסור. אמרת קל וחומר, ומה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכת דמים הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים אינו דין שיהא אסור בהנאה. או חלוף, ומה שור הנסקל שהוא שופך דמים מותר בהנאה, עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים אינו דין שתהא מותרת בהנאה. תלמוד לומר וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא). דנתי וחלפתי ובטל החלוף וזכיתי בדין מתחלה. מה עגלה ערופה שמכפרת על שפיכות דמים, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים אינו דין שיהא אסור בהנאה. (ר' יצחק אומר, אינו צריך. מה עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה אינו דין שיהא אסור בהנאה (רבי אומר, ומה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (שהן) באין לכפרה לעולם אסור בהנאה (שור הנסקל שאינו בא) לכפרה לעולם, אינו דין שיהא אסור בהנאה. אין לי אלא בשרו, עורו מנין- הרי היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר. ומה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור במיתתו. (נבלה) תוכיח, אף על פי שבשרה אסור בשחיטתה עורה מותר במיתתה. היא תוכיח על שור הנסקל, שאף על פי שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו מותר במיתתו. אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל, לא, אם אמרת (בנבלה) שהיא מותרת בהנאה, לפיכך עורה מותרת במיתתה. תאמר, בשור הנסקל שהוא אסור בהנאה לפיכך יהא עורו אסור במיתתו. (סקול יסקל השור.
קא. ולא יאכל) את בשרו ([ואת] (בשרו)) למה [נאמר]. להביא דמו וחלבו ועורו.
קב. ובעל השור נקי ר' יהודה אומר, נקי מידי שמים. שהיה בדין, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שיצאו בעליו מידי בית דין בשר ודם, לא יצאו מידי שמים, אף התם אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם, לא יצאו מידי בית דין של שמים. (הא מה) תלמוד לומר ובעל השור נקי, [נקי] בידי שמים. שמעון בן עזאי אומר, ובעל השור נקי, נקי מחצי כופר. שהיה בדין, הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין, ושור שהמית את האדם בתשלומין. מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, אף כאן באדם כן. ומה תלמוד לומר ובעל השור נקי, [נקי] מחצי (נזק). רבן גמליאל אומר, ובעל השור נקי, נקי מדמי עבד. שהיה בדין, הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שהוא משלם דמי העבד, יכול אף בתם כן. (ומה) תלמוד לומר ובעל השור נקי, נקי מדמי עבד. רבי עיקבא אומר, ובעל השור נקי, נקי מדמי ולדות. שהיה בדין, הואיל וחייב באדם וחייב בשור, אם למדת על אדם שהוא מתכוין לחבירו והכה אישה ויאו ילדיה משלם דמי ולדות, אף שור המתכוין לחבירו והכה אישה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. (וכו'. הא מה) תלמוד לומר ובעל השור נקי, נקי מדמי ולדות.
מלבי"ם - התורה והמצוה
צח. וכי יגח שור את איש . היה ראוי שיסמיך דיני שור. שור שנגח אדם ושנגח שור. ופי' חז”ל שזה שייך למה שדבר למעלה במכה איש ומת שכולל כל מכה. ובאר הפרטים דין המזיד והשוגג, ומכה אביו ומכה עבדו. ובאר ששור המכה יצא מכלל מכה איש להחמיר שחייב סקילה. ועל זה אמרו לכך נאמר בפרשה זו. רצונם לומר שהוא מענין הפרשה.
וכבר הבאתי בפ' אמור ( אמור כא ) בשם הרלב"ג, שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה מות יומת ואחר כך יאמר באיזה מיתה יומת. כמו מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ) מות יומתו שניהם דמיהם בם (שם). ולפי זה בארתי שם, מה שבבת כהן שזנתה, אמר סתם באש תשרף. כי שם ידעינן שחייב מיתה אפילו בישראל כי היא ארוסה או נשואה. וכן כאן היה לו לומר מות יומת סקול יסקל, רק שהמיתה נודע מעצמו כי גם הוא בכלל מכה איש ומת.
צט. וכי יגח שור . שם שור בא לדוגמא מפני שדרך השור ליגח, וכן בכל מקום. כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כה) מפני שדרך השור לדוש. ואמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים טו), שדרך לעבוד בשור ולגוז הצאן. כמה שאמרו בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלו).
וכמה שאמרו במשנה דס"פ שור שנגח, אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולתשלומי כפל כו'. ובגמ' שם דלכן כתיב בדברות הראשונות ובהמתך ובדברות האחרונות כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, ששורך וחמורך מיותר, ללמד ליתר מקומות שכתב שור או חמור שדבר הכתוב בהוה. שדרך לעשות מלאכה בשור וחמור. לכן אמר למען ינוח שורך וחמורך, שדרך הכתוב בכ"מ לתפוס דבר ההוה,.ולבל נטעה שבא דווקא, הוסיף וכל בהמתך (ועין בתוספתא פ"ו דבבא קמא).
וכן מה שאמר כי יגח בא לדוגמא שהוא הדין בכל אופן שהמית .ותפס יגח שכן דרך הרגיל, שכן גבי מועד תפס לשון והמית. ושלא תאמר לחלק, שבמועד שחמור שמשלם כופר, אין צריך נגיחה דווקא. ובתם שקל, צריך נגיחה דוקא. אמר שלכן כפל והמית איש או אשה. שהוא מיותר שכבר אמר וכי יגח שור את איש או את אשה, כדי להשוות הלשון והמית עם כי יגח. שגם מה שאמרו כי יגח היינו שהמית.
וכבר בארתי למעלה ( משפטים סט ) שר' יאשיה סבירא ליה שמה שאמר והמית איש או אשה צריך ללמד על כל הפרשה שאשה בכלל. ואתיא ברייתא דכאן, כר' יונתן שאמר שם שמה שאמרו והמית איש או אשה לתלמודו בא. ומפרש פה שהוא ללמד שנעשה כל המיתות כנגיחה עמש"ש.
ובמה שאמרו או בן יגח או בת יגח ללמד שחייב על הקטנים כגדולים, יש לומר שזה נאמר רק במועד שמשלם את הכופר לא בתם. ופי' שלכן כפל פעל יגח, שהיה לו לומר או בן או בת יגח. ובא ללמד שבכל אופן שיגח, אף תם הנוגח. כמו שבארתי באיילת השחר ( כלל קנו ) שלפעמים נשנה הפעל להורות שבכל אופן שיעשההפעל כן דינו. בשגם שלשון נגיחה נאמר בתם ולא במועד, ומרמז אף נגיחת התם.
ורשב"י באר עוד ו
שא"א ללמוד מן הדין מן אדם ההורג, דיש לדחות לאדם ההורג קטנים חייב, שכן חייב בנזקים אף שלא במתכוין דאדם מועד לעולם. מה שאין כן השור שפטור בהזיק שלא בכנה. ואזדא ר"ש לטעמיה שסבירא ליה בבבא קמא (דף מ"ו ע"ב) שנוקיו של שור, שלא בכונה פטור דיליף מקטלא. והגמ' (שם ע"א) שאמר על קל וחומר זה משור באדם שעשה בו קטנים כגדולים, לא אם אמרת אדם באדם שחייב בארבעה דברים. ולא אמר שחייב בשלא מתכוין, אתיא כר"י שסובר דנזקי שור שלא במתכוין חיב דיליף מכופר.
ק. סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו . פי' אף אם שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה. וכן פירשו בגמ' (בבא קמא מא, קדושין נו ובכמה מקומות) וכן תרגום יונתן ב"ע ולא יתנכס למיכל ית בשריה.
והראב"ע והרשב"ם פירשו שרצונו לומר שאין דינו כנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד) שגם גר ונכרי לא יאכלו. ובאמת בגמרא מקשה דלמא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל דאסור בהנאה, כדרבי אבוה דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל, איסור אכילה והנאה במשמע. ומשיב דהני מילי היכא דנפקא לה איסור אכילה והנאה מקרא מלא יאכל, אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא, אי סלקא דעתך האי לא יאכל איסור הנאה הוא, לכתיב לא יהנה אי נמי לא יאכל, את בשרו ל"ל, דאף על גב דעבדי' כעין בשר.
על כל פנים מבואר מדברי הגמרא, שהשתא שמפרש לא יאכל את בשרו, אם שחטו אחר שנגמר דינו, ידעינן מזה גם איסור הנאה. וכמו שאמרו שם ע"ב בפירוש. ויקשה מאד מה שאמרו במכילחא, אין לי אלא באכילה, מנין שאף בהנאה אסור. הא לא יאכל משמע אסור אכילה והנאה לכ”ע. וצ"ל דשאלת המכילתא מנ”ל ואסור בהנאה היכא דשחטו, דלמא לא יאכל מורה דאסור באכילה אם שחטו.
ואמר יאכל בנפעל לאסור בהנאה אחר סקילה ובזה לא יכול לכתוב לא יהנה. כי מלא יאכל נפקא גם איסור אכילה אם שחטו ועבדיה כעין בשר. ועז"א שיש קל וחומר מעגלה ערופה. והינו שסתם מכילתא ר' ישמעאל. ור' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר, סבירא ליה דעגלה ערופה אסורה בהנאה מחיים [כמה שאמרו בקדושין דף נ"ז ובכריתות דף כה). והנה ר' ישמעאל שסבירא ליה דעגלה ערופה אסורה מחיים, סבירא ליה כר' ינאי בקדושין (דף נז) דכפרה כתיב בה כקדשים ולזה אסורה מחיים, כמה שאמרו התוס' חולין (דף פ”ב ד”ה אמר ר' ינאי). לכן אמר, מה עגלה ערופה שמכפרת וכו'.
ור' יצחק סובר דעגלה ערופה שחיטתה אוסרתה ולא סבירא ליה דמכפרת. ואמר שבכל זה יש קל וחומר ששור הנסקל אסור בהנאה לאחר סקילה מעגלה ערופה. וממילא ידעינן שאסור באכילה ובהנאה אם שחטו לאחר שנגמר דינו, ממה דכתיב יאכל היו"ד בציר"י. דמשמע איסור הנאה לכ"ע. דאין לומר שבא ללמד לאסור כהנאה לאחר שנסקל, דעל זה אין צריך קרא, כי ידעינן מקל וחומר מעגלה ערופה, שאף שאינה מכפרת אינה מטמאה את הארץ וכו'. וזהו שאמרו ר' יצחק אמר אין צריך, רצונם לומר דאין צריך קרא דלא יאכל בציר"י על אחר סקילה, רק על אם שחטו קודם שנסקל. ורבי אמר שידעינן איסור הנאה מפרים הנשרפים.
קא. ולא יאכל את בשרו . אחרי הנפעל לא יצדק מלת את המורה על הפעול, והמדקדקים נאלצו בזה. וזה הכריח לחז”ל לדרוש מלת את דפה, מענין מלת הצירוף כמו עם, כמו שנמצאו שיתוף אתו עמו. ופי' בבבא קמא (דף מ”ב) ובכמה מקומות על הנאת עורו. וזה לרבי עקיבא שדריש את. ור' ישמעאל לא דריש את כמה שאמרו בחגיגה (דף י"ב), ולמדו ר' ישמעאל מקל וחומר מחטאת. ומה שאמר את, להביא עורו, הוא למען דדריש את.
קב. ובעל השור נקי . לדעת ר' יהודה הוא נגד מה שנאמר במועד, וגם בעליו יומת . פי' שחייב מיתה בידי שמים, אמר שבתם הוא נקי מעונש זה.
והנה יפלא, הלא במועד פי' שחייב מיתה בידי שמים ולכן כופר יושת עליו ובזה פטור ממיתה, ואיך יעלה על הדעת שתם יתחייב מיתה בידי שמים ולא יהיה לו כפרה. ואם כן התם חמור ממועד. ונראה, שר' יהודה לשטתו שסבירא ליה (בדף י"ח ומ"ח) שצד תמות במקומה עומדת, ואם כן מה שמשלם כופר הוא על מועד, כמה שאמרו בש”מ.
ולפי זה יש לפרש שמה שנאמר וגם בעליו יומת הוא על צד תמות, שעל זה אין כופר, כי משלם מגופו, וכופר יושת עליו על צד מועד. לכן אמר ובעל השור נקי, וממילא ידעינן שמה שאמרו וגם בעליו יומת, הוא שעל צד מועד ראוי למות ומשלם כופר, וצד תם פטור.
ומה שאמרו נקי מחצי כופר ומדמי ולדות ומדמי עבד, כן סבירא ליה לכולהו תנאי, רק פליגי איזה צריך ללמד. שכל אחד סבירא ליה ששנים האחרים נדע מעצמנו וכמה שאמרו בגמרא ובתוס' (דף מ”א מ"ב), וכן מבואר בירושלמי (פ"ה הוא הדין) רק שתחת ר' שמעון בן עזאי גריס בגמרא ר' אליעזר, ותחת רבן גמליאל גריס ר”ע ותחת ר' עקיבא גריס רבי יוסי הגלילי, ולדידיה תם חייב בחצי כופר, עיי"ש ועיין בירושלמי שם.