[מ] זו מדה טובה. אין לפרש שרש"י פירש 'זו מדה טובה' שאם לא כן יהא המכות שמונה, דהא בלאו הכי תמצא יותר מכות הכתובים אחר זה, אלא על כרחך דהאי דכתיב בתריה הם אחר שגלו מן הארץ, כדכתיב (פסוק לג) "ואתכם אזרה בגוים", וכל השבע מכות הם בעודם על האדמה כדי שיחזרו בתשובה. ובזה נמי יתורץ "והשימותי אני את הארץ", שהוא חורבן הארץ אחר שגלו הימנה, וכבר נשלמו ז' מכות. אלא על כרחך מדכתיב "והשימותי אני את הארץ" דייק "אני" בעצמי, שהוא רב חסד (שמות ל"ד, ו'), דהוי למכתב 'והשימותי את הארץ'. וכן לקמן (פסוק מא) "והבאתי אותם", 'אני בעצמי זו מדה טובה וכו (רש"י שם), משמע כאשר הקב"ה עושה דבר בעצמו הוא מדה טובה. וכאן כתיב "והשימותי אני", משמע אני בעצמי ולא אחר, לכך צריך לפרש 'זו מדה טובה'. ויש לומר גם כן, דודאי מן "ואתכם אזרה בגוים" אין למנות בכלל שבע מכות, מפני שזהו תחלת הגלות אחר שגלו הימנה, אבל "והשמותי אני את הארץ" הוא לפני הגלות, שהרי אחר זה כתיב "ואתכם אזרה בגוים", וקשיא הרי הם ח' [מכות] קודם הגלות, וצריך לומר "והשימותי אני את הארץ" זו מדה טובה לישראל:
ושממו עליה אויביכם. שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה.
[ה] "והשימותי אני את הארץ"-- זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח"; לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-- זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח.
