מ"ג דברים כה ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יִתְּבוּן אַחִין כַּחְדָּא וִימוּת חַד מִנְּהוֹן וּבַר לֵית לֵיהּ לָא תְהֵי אִתַּת מוֹתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אָחֳרָן יְבָמַהּ יֵיעוֹל עֲלַהּ וְיִסְּבַהּ לֵיהּ לְאִתּוּ וְיַבְּמִנַּהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | כַּד דַּיְירִין בְּעַלְמָא הָדֵין שָׁעָה חֲדָא אַחִין מִן אַבָּא דִּמְיַחֲדִין בְּאַחְסַנְתָּא לָא תֶהֱוֵי אִתַּת שְׁכִיבָא הֶפְקֵרָא בְּשׁוּקָא לִגְבַר חִילוֹנָאֵי יְבָמָהּ יֵיעוּל עֲלָהּ וְיִסְבִּינָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ וְיַבֵּם יָתָהּ: |
רש"י
"יחדו" - המיוחדים בנחלה פרט לאחיו מן האם
"ובן אין לו" - (שם כב) עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן (או בן הבת) או בת הבת
מפרשי רש"י
[י] פרט לאחיו מן האם. דאם לא כן, "יחדו" למה לי. ואם תאמר, שמא "יחדו" שמיוחדים מן אב ואם. ואי משום דיבום בנחלה תליא, דכתיב (פסוק ו) "יקום על שם אחיו המת", והיינו לנחלה (רש"י שם), ומאחר דבנחלה תליא, סגי אם הם אחים מן האב (בבא בתרא דף קי:), דהא יבום חידוש הוא, דהרי משתרי ערוה לגביה (ושריא), לכך צריך שהם אחים מן האב ומן האם. כבר פירשו בגמרא (יבמות דף יז:) דילפינן "אחים" "אחים" מבני יעקב, מה התם אחים מן האב, דכתיב (בראשית מ"ב, י"ג) "שנים עשר עבדיך אחים", אף כאן אחים מן האב ולא מן האם. ומכל מקום אצטריך "יחדו", דאם לא כן, הוה אמינא נילף "אחים" מן לוט, דכתיב (בראשית י"ג, ח') "כי אנשים אחים אנחנו", ולא צריכים כלל שיהיו אחים, לכך בעי "יחדו". כך מפורש בפרק שני דיבמות (דף יז:):
[יא] עיין עליו וכו'. בפרק ב' דיבמות (דף כב:). ופירש רש"י (שם) הוי מצי למכתב 'אן לו', כדדרשינן בקדושין (דף ד.) לכתוב (שמות כ"א, י"א) 'אן כסף' בלא יו"ד, כמו "מאן יבמי" (פסוק ז), וכמו "מאן בלעם" (במדבר כ"ב, י"ד), דלא כתיב בהו יו"ד, שפירוש "מאן בלעם" שאין בדעתו לילך עמנו, ולהכי כתיב כאן "ובן אין לו" ביו"ד, למדרש 'עיין עליו', דאם יש לו זרע בכל העולם לא היתה מתייבמת. ובקדושין (דף ד.) כך איתא; אמר רבינא אם כן לימא קרא 'אן כסף', מאי "אין כסף", אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר. וממאי דדרשינן הכי, דתניא "וזרע אין לה" (ויקרא כ"ב, י"ג), אין לי אלא זרע, זרע זרעה מנין, תלמוד לומר "וזרע אין לה", עיין לה. ותנא גופיה מנא ליה דדרשינן הכי, אמרי דכתיב "מאן יבמי", "מאן בלעם", ולא כתיב בהו יו"ד, וכאן כתיב יו"ד, שמע מיניה דאתא לדרשה:
ויש מקשים, הרי כל "אין" שבתורה מלא ביו"ד. ואיך מביא ראיה מן "מאן בלעם" "מאן יבמי", דהתם המ"ם שורש, מלשון "מאנת" (שמות י', ג'), ומאי ענינו ל"אין", דמביא ראיה ממנו. ויראה, כי סבירא להו לרז"ל, כי בכל מקום גם כן "אין" משמש כמו "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג', י"ט), לפיכך כתיב בכל מקום "אין" מלא. ורז"ל שידעו שמוש לשון הקודש, סוברים כי "מאן" "מאנת", אף על גב דשם המ"ם שורש הוא, והלשון משמש ענין אחר מן לשון "אין", שהרי שם פירושו 'אינו רוצה' (רש"י שמות ז, כז), מכל מקום הכל ענין אחד, רק כי אצל "מאן" שהוא משמש 'אינו רוצה', שזהו שמוש יותר מן "אין", הוסיפו מ"ם בלשון זה, שכן דרך לשון הקודש, כי לפי שמוש שלו מרבה בו אותיות. והפילו היו"ד, שכך צריך אל הלשון, שכאשר הוא פעל עבר אין בו יו"ד, כמו "ברך", "באר", וכיוצא בזה:
אי נמי, שאין דעת רז"ל שמלת "מאן" לשון "אין", רק הביאו ראיה שאין צריך ליו"ד, כמו שאין צריך ליו"ד במלת "מאן", רק שבאה היו"ד בכל מקום להורות שהוא מלשון "ומותר האדם מן הבהמה אין", שפירושו שאפילו אם תחפש לא תמצא דבר. שכן הוא לשון "אין", כי השוא[ל] 'איה' או "אין", הוא כמו חפוש, שרוצה לומר שאף כאשר תחפש אין דבר נמצא. ולפיכך דרשו כאן (וכן) "ובן אין לו" 'עיין עליו', שמאחר ששמוש הלשון כך הוא, שאין כאן דבר כלל, יש לפרש כאן "ובן אין לו" עיין עליו, שאין לו בן ולא בן הבן, כמשמעות לשון "אין". וכן דרשינן "אין כסף" לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר (קידושין דף ד.). כי לשון "אין" מלשון "ומותר האדם מן הבהמה אין", שמשמע שיש כסף במקום אחר, שאם לא כן לא יאמר 'איה כסף', דמשמע שראוי להיות כאן כסף כמו שיש במקום אחר, רק שכאן אצל אדון זה אין כסף. ודבר זה מובן לכל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
יַחְדָּו – הַמְּיוּחָדִים בְּנַחֲלָה; פְּרָט לְאָחִיו מִן הָאֵם (שם ע"ב).
וּבֵן אֵין לוֹ – עַיֵּן עָלָיו: בֵּן, אוֹ בַּת, אוֹ בֶּן הַבֵּן, אוֹ בַּת הַבֵּן, אוֹ בֶּן הַבַּת, אוֹ בַּת הַבַּת.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
האמנם למה בא היבום באח בלבד ולא באב כמו ביהודה ותמר. הנה אם היה היבום ביהודה כמו הברית מילה באברהם שעשה אותה מצוה כאשר צוה אותו אלהים. היה בלי ספק ראוי ומחוייב שנלך בדרכיו. אבל יהודה עשה וסדר ענין היבום מעצמו לדעתו סודו וענינו וכמו שיבא אחרי זה. ואף שהוא סדר שהקרוב קרוב מהקרובים יהיה מייבם לא בעבור זה נתחייב לעשות כן כי אם כפי מה שגזר' המצוה האלהית בלבד באחים כל שכן שיהודה גם כן לא צוה ביבום כי אם לאח. שנא' (פ' וישב) בא אל אשת אחיך ויבם אותם והקם זרע לאחיך ואם הוא שכב עם כלתו ידוע שלא היה ברצונו ולא בכונת יבום כי אם קדשה חשב שהיתה. והיא עשתה מה שעשתה בכונה רצויה אבל העשיה לא היו רצויים כמו שכתב הרמב"ן. הנה אם כן אין לנו לקחת ראיה ביבום מיהודה עם כלתו. כיון שמה שנעשה היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. והוא גם הוא באחים בלבד צוה היבום לא זולת זה וזהו אמרו ולא יסף עוד לדעתה, ואם היה ענינו עמה ענין יבום שלם כפי מנהגו ודעתו למה נפרד ממנה. אלא שראה שהיה מעשה טעות כי היבום לאחים בלבד היה לא זולת זה. וראוי שיהיה כן לפי שיותר נמצא הוא שבאחים יהיו שוים בעניניה' באופן שכאשר ימות אחד מהם יוכל השני לישא את אשתו והיא תחפוץ בו להיותו הגון כל כך כמו המת משיהיה זה נמצא באב כי הוא במות בנו על הרוב יהיה זקן מלא ימים ושבע רוגז ונפשו מרה לו על בנו ואיך יוכל לישא את אשתו ולהוליד ממנה. גם כי האחים יותר דומים זה לזה משידמה אחד מהם לאביו מפני היות חמרם מפאת האם אחד. ולכן אמרו הראשונים יותר דומים המים הנמשכים מזה לזה. ממה שהם דומים למעין שנמשכו ממנו. והנה האב גמר להוצי' ענפיו וגמר פריו בבנים אשר הוליד. ולא היה לו להוציא ענף אחד שני פעמים וכמו שיתבאר זה בטעם היבום וענינו. הנה התבאר שאין לנו ספק ממעשה יהודה והותר הספק התשעה עשר:
ואמנם ענין בועז ורות המואביה כבר חשבו אנשים שהי' יבום וששליפת הנעל אשר היתה שמה החליצה שצותה התורה עליה. עד שמזה למדו שהבן הבכור אשר תלד היבמ' לא יקרא בשם המת כמו שהבן אשר ילדה רות המואבי' לבעז לא נקרא מחלון כי אם עובד. אבל זה באמת דעת נפסדת ומוטעת היא. כי מחלון כמו שזכרתי בספקו' לא היה אחיו של בעז לשיתחייב ליבם את אשתו. ועם היות שאמר בעז לזקנים אשר בשער חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכר' נעמי השבה משדי מואב. לא קראו זה כי אם להיותו ממשפחתו לא שהיה אחיו ממש והכתוב אמר בפירוש ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז. והיא גם היא אמרה קרוב לנו האיש מגואלנו הוא לא שיהיה אח לאלימלך וכל שכן למחלון. וגם שיהיה של אלימלך כמו שהיה אומר לא היה לו ליבם את רות אשת מחלון בן אלימלך. וגם שליפת הנעל אינה החליצה שזכרה תורה. כי הנה רות לא באה לפני הזקנים השערה לחלוץ הנעל מהרגל הגואל או היבם והחיוב היה מוטל עליה לאמר לא אבה יבמי ולרוק לפניו ולומר ככה יעשה לאיש וגו' והמעשים האלה לא נזכרו כלל בענין בעז. גם היא כפי הקבלה האמתי' בהיות שני אחים למת אם הבכור מהם לא רצה ליבם הקטן לא יוכל ליבם. ולכן אם הגואל שזכר בעז היה גואל יותר קרוב כפי הדין לא היה יכול בעז ליבם שלא היה קרוב כל כך וכל זה ממה שיורה שלא היה ענין בעז יבום בשום צד. אבל מפני שהתורה צותה בנחלות שכאשר ימכור איש שדה אחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל. לכן נמצא בחלקת השד' אשר לאלימלך גואלים בועז והגואל הקרוב האחר. והיה ענינם לקנות הנחלה ההיא ולגאלה. וזה שאמר בעז לגואל הקרוב חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכר' נעמי השבה משדה מואב. ואני אמרתי אגלה את אזנך לאמר קנה וגו'. והסתכל כי להיות הגאולה והדברים כלם בענין הנחל'. השיב הגואל מיד בראשונה אנכי אגאל כי היה רוצה לגאול את השדה ולקנותו וכאשר ראה בעז תשובתו אמר אליו עוד ביום קנותך השדה מיד נעמי ומיד רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו. רוצה לומר כאשר תקנה השדה ראוי גם שתקנה עמו אשת המת לפי שהיא גם כן מוכרת הנחל' ויש לה גם כן חלק בה ולא תמכור אותה כי אם אל מי שישאנה לאשה. כי שני הדברים יתחברו האשה והשדה ולכן בדבור השני שזכר בעז זכר רות המואביה במכירת השדה מה שלא זכר בראשונה כי לא אמר אלא מכרה נעמי בלבד. ואז הגואל חזר לומר לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי. רוצה לומר כיון שהשדה לא יגאל כי אם בלקוחי האשה אינני חפץ בשדה ההוא פן אשחית את נחלתי שהיא היתה אשתו הראשונה שהיה לו. או אמרו פן אשחית אח נחלתי כי לא יוכל לעבוד אותו שדה אם לא תשאר שממה נחלתו האחרת שהיתה לו. והיה הענין שלא ירצה לקחת את האשה ותלה הענין בשדה. ואז אמר בעז שהוא יגאל השדה ויקח את האשה. והוא אמר להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום. אם כמו שפירש רש"י שם שכאשר תבא רות אל השדה יאמרו זו היא אשת מחלון. ואם לפי שתתקיים עם האשה והשדה שם המת. וכמו שיתבאר אחרי זה בענין היבום, ואמנם אמרו וזאת לפנים בישראל על הגאולה והתמורה שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל. אינו ענין החליצה אבל הוא הדין מימים קדמונים על דבר הקנין והחליפין לקיים כל דבר בדרך שלא יוכל לשוב ממנו עוד היה שולף הנעל ונותן אותו למקנה וכאלו המקנה ההוא יקנה הנעל ההוא ובהקנותו יקנה הדבר ההוא מהקנין והחליפין וכל זכות שהיה אל המקנה בו. וזה היה עדות על קיום הקנין והחליפין. והנה אם כן פלוני אלמוני שלף את נעלו ונתנו לבעז בתתו אליו זכותו שהיה לו בגאול' הזאת. ובעז לקחו ובו קנה מה שקנה. ואז אמר לזקנים עדים אתם היום כי קניתי וגו' והזקנים וכל העם אשר בשער השיבו יתן ה' את האש' הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרת' וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה רצה לומר לבעז אל תחשוב שיש דופי ופריצות במה שעשתה האשה הזאת הבאה אל ביתך ושכבה מרגלותיך ושבקש' ותבעה בפיה ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה כי פריצות גדולות מאלה אם ראוי שיקראו כן עשו רחל ולאה ותמר. אם רחל באמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואם לאה שאמרה אלי תבא כי שכר שכרתיך וגו'. כי הנה שתיהן בזה יצאו מדרכי הצניעות להקים זרע מהצדיק. וכל שכן תמר שילדה ליהודה חמיה כדרך אשה מנאפת עד שחשבה לזונה. ועם כל זה להיות כונתן רצויה היה מעשיהן לשם שמים צדקתן עומדת לעד ובנו שתיהן את בית ישראל. וכן תהיה האשה הזאת עם היות' מעצמה באה אל ביתך לשאול שתקחנה לאשה. אבל יהי רצון מלפני השם יתברך שלא יקרה לך כאשר קרה ליעקב עם נשיו שיצא מהארץ ההיא ללכת אל ארץ כנען. ואתה לא תעשה כן אבל עשה חיל באפרת' וקרא שם בבית לחם ולא תצא מכאן. הנה התבאר ענין הגאולה שנאמרה בבעז שאינה ענין יבום וכן כתב שם רש"י על הגאולה זו היא מכירה. תמור' זו היא חליפין, שלף איש נעלו זהו קנין. כמו שקונין בסודר במקום נעל, והראב"ע גם כן כתב בפירוש המגלה שבעז שלף הנעל ונתנו לפלוני אלמוני והטעם שנתן לו הנעל חליפין תחת זכותו שהיה לו לגואל. והוא קבל הנעל ונתן לו זכותו בחליפין. ואשר כתבתי אני הוא היותר נכון. וכתב עוד שטעם הנעל בעבור שהוא נמצא תמיד. ולא יתכן להסיר המלבוש והחלוק והמכנסים שלא ישאר ערום. וראוי שתדע שהשליפה בנעל כמו החליצה. אבל בלשוננו הקדוש באו בענין הנעל שלשה לשונות, האחת הוא של כמו (פ' שמות) של נעלך מעל רגלך. השני הוא שלף. כמו שלף איש נעלו. השלישי הוא חליצה כמו וחלצה נעלו. ואחר בקשת האמת שלשתם מתחלפי' בהבטותיה'. לפי שבארץ מצרים גם בכל ארץ ישמעאל נהגו האנשים לשאת ברגליהם מנעל עור קשה. כמו שכתב החכם אבן כספי בספר הסוד אשר לו והנעלים ההם אינם קשורים בדבר ולכן כאשר ירצו לעזוב המנעל ינענהו הרגל ויפול הנעל מאליו. ועל כיוצא בזה אמר לשון של שהוא מגזרת (רות ב') שול תשולו שהוא ענין עזיבה מעצמו. ויש מנעלים אחרים אינם כל כך קשים ורחבים אבל הם יותר דבקים ברגלים ומדרכם שיוסר המנעל ההוא בידים ולא יפול מעצמו. ועל זה נא' ל' שליפה שלף איש נעלו שישלפנו בידיו כעין שליפת החרב שנעשה ביד האדם. אבל אם היה המנעל יותר רך ודק קשור ויותר נדבק ברגל והוא ברצועו' וכשישלפנו צריך שיותרו הקשרים ויותר המנעל בידים זה יקרא חליצה מטעם (פ' מצורע) וחלצו את האבנים. וכן היה נעל היבם ברצועות וקשורי' שתתירם האשה בידיה. וזה כלו ממה שיורה כי לא היה ענין בעז חליצה כי אם שליפה ולא יבום כי אם גאלה כמו שיוכיחו הכתובים. והותר בזה הספק הכ':
ואמנם טעם היבום וסודו כפי מה שמצאנו לראשונים קדמונינו המקובלים מפי משה רבינו עליו השלום ועמהם הסכי' פיטאגור'. הוא הדעת הקודם המקובל אצלם שנפשות בני ישראל יועתקו או תאצלנה מגוף אל גוף. וכתב הרמב"ן בפירושו (פ' וישב) לוידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. שהענין הוא סוד מסודות התורה בתולדות האדם. ושהיו החכמים הראשונים קודם התורה יודעי' שהיה תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, והתורה השאירה באח בלבד בהיו' הרגל הדבר ותועלתו בו לא בשאר הקרובים וכו', וכונת הרב שהנפש המתגלגלת לא תחול באיזה חמר שיזדמן, ושרצה הקדוש ברוך הוא לזכות נפש מתי ישראל כשישוב אל הארץ כשהיה, ולהיות הגוף היותר דומה לגוף המת וחמרו הוא הנער היולד מאשתו שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו מאחר שיצאו שניהם מאב אחד, ולכן צוה השם יתעלה שלא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר אבל יבמה יבא עליה והוא אחי המת ולא יהיה אז הילד היולד בלבד גוף האשה כי אם גם כן בעלה ועצמו והוא גם הוא יהיה בן אביו החי בגופו ואחי אביו בנפשו, ולהיות ההדמות הזה יותר בין האחים שוה מאשר תהיה בין האב והבן או שאר הקרובים, לזה באה המצוה באחים בלבד, ולכן היה היבום אסור באב, לפי שיתחייב שיהיה הבן הראשון המת, והכן אשר יוליד מהיבמה שניהם בנפש אחד, ואיך יולידם אב אחד, כי יהיה אם כן מוליד בן אחד מעצמו שני פעמים והוא בטל, ולהיות זה טעם היבום וסודו באמת אמרה תורה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידע בודאי ענין הגלגול ושהבן הילוד אינו בזרעו, רוצה לומר בנו כי אם אחיו ושהגוף היוצא מחלציו לא יקנה נפש חדשה שתשלם בו אבל הוא יהיה כלי להשלמת נפש אחיו, ולכן חרה אפו ושחת ארצה לא שיחשוב שבהשחתתו ארצה יהיה לו הזרע ההוא אבל אמר מוטב שלא אוליד משאוליד להשלמת המת ולא להשלמת הנולד למען לא יקנה נפש חדשה ורוח חדש בקרובו, זה מה שאחשוב בכונת הרב וסודו מסכים אל דברו. ולהיות הדרוש הזה עמוק עמוק מי ימצאנו אי אפשר מבלי שאעיר בו ראשי דברים להבנת ענין המצוה הזאת, והיא כפי מה שאבאר, ראשונה אבאר תכלית הגלגול וצרכו:
ואומר שגלגול נפש הישראלי אצל המקובלים הוא בחסד האל על ברואיו. וכמאמר האשה החכמה (שמואל ב י״ד:י״ד) כי מות נמות וכמים הנגרי' ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא כי אם נפש אחת תחטא בחמר האדומיי בשפיכות דמים או מפאת המזג הדמיי בנאוף, או הלבניי בעצלה תפיל תרדמה או השחוריי באיבה ושנאה ונקמה ויתר המדות המגונות הנמשכות אחרי המזגים, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לבלתי ידח ממנו נדח שתתגלגל ותשוב הנפש ההוא אחר הפרדה מגופה הראשון בחומר אחר אולי יישר בעיני האלהים מעשיו ותזכה ולא תאבד הנפש ההיא, ואם לא היה כן הי' התנצלות גדול לבני האדם מהכרח החמר ולא יסור הספק למה לא ברא הקדוש ברוך הוא לנפש הזאת חמר נקי ובריא אולם לבת זוגו אלא חמר עכור אשר כזה למרוד בו וברא לנפש אחרת חמר נאות וישר האם משוא פנים יש בדבר חלילה וחס, אלא שלנסות אותם בא האלהים בחמרים מתחלפים לאחת מג' תכליות:
הראשון להשלים ביתר שאת הנפש השלמה ולהוסיף על שלמותה יען היה העולם הזה עולם העבודה והעולם הבא עולם הגמול, ואמר (אבות פ' ד') במשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ולהיות השלמות בעבודה יתוסף במה שיתוסף תמיד, לכן אינו מהבטל שהאיש הישראלי במותו בקצור שני' תבא נשמתו בחמר אחר להוסיף בשלמותו עבודה כדי שתוסיף בגמול האמתי הנפש:
והשני שפעמים תתגלגל הנפש החוטאת לא להוסיף השלמות כי אם בעבור שלא זכתה אל שלמות כלל מהכרח החמר ולכן תהיה בגוף אחר אולי ישוב מדרכו הרעה וישוב אל אלוד וירצהו:
והתכלית השלישי בגלגול יהיה פעמים לא להוסיף שלמות לנפש או להשלימה מחדש, כי אם להעניש הנפש החוטאת על מעשיה כשיהיו רעים וחטאים לה' מאד, הנה אז כדי שלא תקבל ענשה בעולם הנשמות שיהיה עונש גדול מנשוא, יביאה הקדוש ברוך הוא בגוף אחר כדי לקבל ענשה בעולם הזה. וזה דעת האומרי' שתתגלגל הנפש מן האדם הרשע בגוף הכלב ושאר הבעלי חיים הבלתי מדברים המוכנים לקבל צער ועמל כל כך ושעליו אמר (תהילים כ״ב:כ״א) דוד מיד כלב יחידתי ואולי לזה כונה אביגיל באמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:
ואמנם כמה פעמים תתגלגל הנפש ותחול בחמרי' מתחלפי' וכלים מכלים שונים, אומר שנרמז בדבר אליהו שאמר (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כי שתי פעמים או שלשה יקרה זה ולא עוד, ואפשר עוד שכוון בפעמים שלש עם גבר על שלשה התכליות שימצאו בגלגול כמו שזכרתי, ועצמו הראיות התוריות שמצאו המקובלי' בכתובים על זה ומאמרי רז"ל מורים עליו ודברי האלהי ר' שמעון בן יוחאי עצמו מספר ומה אוסיף עוד להאריך בראיות, והנה מעשה בני יהודה ותמר יוכיחו ומצות התורה ביבום האב זה הרבה בלי ספק וגם קדמוני הפלוסופים כן היה דעתם תראה זה מדברי סקר"אט האלהי שאמר בשעת מיתתו כמו שכתב בשמו אפלטון בספר נצחיות הנפש אשר עשה הנקרא בלשון יון פיד"ון מהדברים שדבר סקר"אט לתלמידיו כשנגזרה עליו גזירה בב"ד להמיתו באטי"ניש, ופית"אגרוש גם כן ושאר הקדמונים זה היה דעתם אולי קבלוהו מהדורות הראשונים ומזמן הנביאים, ואמנם ארסטו' ומפרשי ספריו מאנו מאד הדעת הזה, וחשבו שגלגול הנפשות הוא דבר נמנע מעצמו וגם בקשו דרכים להכחישו ויעשו על זה טענות:
ראשונה שהנפש תתחדש בחדוש חמרה ואם היה שמלבד הנפש המתחדש' תחול בחמר ההוא נפש אחר' מתגלגלת יהיה א"כ לחומר ב' נפשות וזה בטל, כי לחמר א' לא תהיה כי אם צורה אחת:
והטענה השנית, שהצורות לא יחולו כי אם בחמרים מיוחדים המוכנים אליהם ואם הנפש הזאת תתגלגל ותחול בחמר שני, יתחייב שיהיה בחומר הראשון ובעניינו בשוה כי כיון שהנפש תחול בשניה' ותתחיי' שיהיו שוים במזג וטבע, וזה בטל כי שני מזגים שוים אי אפשר שימצאו כי אם ברבבות מהשנים:
והטענה השלישית היא, שאם הנפש תתגלגל בגוף שני יהיה בהכרח ממזג הגוף הראשון, ואם היתה הנפש החלה בשניהם אחת והגוף והמזג אחד אם כן אין כאן גלגול, אבל הוא האיש הראשון בעצמו:
והטענה הרביעית כי הענין לא ימלט מחלוקה, אם שנאמר שהנפש המתגלגלת תחול בחמר יותר טוב ושוה ומעולה מהראשון, או שיהיה יותר פחות ורע ממנו, או שיהיה שוה אליו, ואם היה יותר טוב מהראשון, אם כן יחמוס השם יתברך החמר הזה בתתו אליו נפש בלתי שלמה כמו שהיה הוא מוכן לקבלה ויהיה מונע טוב מבעליו חלילה לאל מרשע, ואם היה החמר ההוא יותר מושחת ופחות מהראשון וחסר, תקבל הנפש עול וחמס בגלגל אותה בגוף נגיף וחומר חסר ועכור מהצריך אליה, ואם היה החמר השני שוה לראשון, לא תהיה אם כן לנפש המתגלגלת שום תועלת בגלגול ויהיה גלגולה פועל בטל:
והטענה הה', כי אם היתה הנפש המתגלגלת תתחייב שהנפש החכמה כשתחול בגוף השני יהיה הנער היולד עמה משכיל חכם בפועל מבלי לימוד ותזכור הדברים אשר ידעה והשיגה בימים הראשונים, והוא הפך מה שנראה לחוש אם לא שיהיו המושכלו' שנקנו לו נעדרות ממנו ברצון הש"י והוא דבר בלתי ראוי:
והטענה הששית היא שהאמונה אצלנו שבזמן תחיית המתים תשובנה הנפשות אל תוך הגופים אשר עמדו בהם ויעמדו לדין הגוף והנפש יחד, ואם היתה הנפש מתגלגלת מגוף אל גוף לא ידענו בזמן התחייה לאיזה גוף מהגופים תתחבר, אם עם הגוף הראשון, או עם הגוף השני, או עם השלישי והנה כלם שוים בענין התחייה והדין, ואי אפשר שתתחבר בכלם, כי צורה אחת לא תעמוד בגופים מתחלפים בזמן אחד, אלה הם טענותיהם:
וידעתי בני ידעתי שלא היה נאות במקום הזה לפיר' הכתובים להעתיק העיון בדרוש הזה, והנה אמות השרש הזה הכרחי בידיעת טעם מצות היבום באמת, ואם זה הטעם נמנע בעצמו כדברי הפלוסופים והנמשכים אחריה', איך ניחסהו לחכמת האלהים ותורה שכלה אמת, לכן אצטרך בהכרח להשיב על הטענות האלה ולהורות לפניך שלא יתנו האמת, ושדעת הגלגול הוא אפשרי בעצמו, ומחוייב אמותו מפי קבלת הנביאי' והאבות הקדושים שראו התורה וקבלתה באמת:
ואומר שמפרשי ספרי אריס"טו התחלפו חלוף רב במהות השכל האנושי, והיה דעת אלכסנדר שהשכל ההיולאני הוא בנושא ושהוא בעצמו אינו דבר זולת ההכנה ושתמצא בנושא, כאלו תאמר הנפש בכללה או חלק מחלקיה, ותמסטי"אוס חשב שהשכל ההיולני הוא שכל בלתי הוה ולא נפסד, יחול באדם בשעת הויתו, ובן רש"ד הרכיב שני הדעות ואמר שזאת ההכנה היא השכל הפועל בעצמו אלא שמצד דבקותו בנו הוא הכנה, וימצא לו כח על שישכיל המושכלות אשר בכאן לא מצד עצמותו, ואנחנו קהל ישראל לא נקבל שום אחד מהדעות האלה מפאת הבטולים אשר יתחייבו אל כל אחד ואחד מהם, אשר אינם ממה שיאות ביאורם במקום הזה ודי כשנקבל שדעת התורנים במהות השכל האנושי הוא עצה רוחני מוכן להשכיל ובלתי משכיל בפועל מעצמו ושהוא מתחלף בכל איש ואיש, ואחרי שתדע זה הנה התר הספקות אשר העירו בטענותיהם איננו ממה שיקשה:
כי הנה הספק הראשון, היה עצום וקשה התרתו, אילו היתה הנפש הכנה בלבד כדעת אלכסנד"ר אבל בהיותה עצם רוחני נקשר באדם ונדבק בו כהקשר הפטרון עם הספינה אשר כבר ימצא בלתה והוא נבדל ממנה וימצא עמה, אינו מהבטל שהנער היולד בהיותו מוכן אליו יחול בו השכל האנושי שכבר היה לעולמים, ושכבר נתקשר בגוף אחר ולא יתחייב שיהיה שתי צורות לגוף ההוא ההווה המתחדשת והמתגלגלת, כי הנה לא יחול בו כי אם בלבד הנפש ההיא המתגלגלת, ואין הפרש בענין ההויה שיהיה הרוח ההוא חדש או יהיה מתגלגל כי תמיד תהיה הנפש ההיא אשר תחול שמה אחת והבדל עצמי במתהוה ההוא:
וגם תשובת הטענה השנית מבוארת ממה שאמרתי שאין השכל האנושי הכנה בלבד תתימר במזג המתהווה לא יהיה בלתי אפשר התהוות דומה אלי ברוב מהשנים, לפי שהמזג הנאו' לקבול הצורה האנושית יש לו רוחב והגבלה ואף שכל האנשים לא ישתוו במזגיהם, הנה לא ימנע מפני זה היותם כלם בצורת אדם ועצמותו וגדרו. וכן נאמר אנחנו שהמתהוה הזה עם היותו בלתי שוה עם הנמזג האחר שמת, הנה כבר יהיו המזגים ההם דומים בצד מה עד שכל אחד מהם יחול בו העצם הרוחני אשר הוא שכל האדם וצורתו, כי הנה חלוף המזגים יעשה חלוף המדות אבל לא יעשה חלוף הצורה בהיותם באותו רוחב הנאות לצורה האנושית:
ובתשובת הטענה השלישית, אומר שהנולד בנפש המתגלגלת יאמר עליו שאינו המת מפאת חמרו וגופו שאין חמר הנולד ומזגו כחמר המת ומזגו שוה בשוה ומפאת חלופו עם היות הנפש אחת יאמר שהם מתחלפים, וכבר התבאר בחכמה שהדברים פעמים יתאחדו בצורותיהם ויתחלפו בחמריה' או במקריהם, ופעמים יהיה בהפך:
ובהתר הטענה הד', אומר שנפש העברים המתגלגלת פעמים שתחול בחמר יותר טוב ושלם מהראשון כדי שתוסיף שלמות על שלמותה, או שתזכה ותטהר מחלאה אשר קנתה עם הגוף הראשון, ופעמים תחול בגוף יותר חסר ועכור כאשר יהיה גלגולה כדי שתענש באותו גוף ואין בה תלונה מפאת החמר לפי שהוא אינו בעצמו דבר אבל הוא כלי ואמצעי להשלים את הנפש, ולכן איננו מהעול אליו, כאשר יהיה טוב ושלם יותר מהראשון, ולא מעלה כשיהיה יותר פחות וחסר ממנו:
ואמנם התר הטענה הה', הוא כפי מה שאומר שעם היות שהשכל האנושי לא יפעל בכלים הצוריים ושהוא יתחזק בימי הזקנה אשר זה ממה שיורה היותו בלתי נקשר עם הגוף ולא מתפעל ממנו כמו שהתבאר בספר הנפש הנה אין המלט שבריאות הגוף ושוויו ממה שיעזור אל ההשכלה ושהחולי ושנוי המזג ימנע ההשכל'. ועינינו הרואות שהאיש החכם כשיגבר במוחו מזג וטבע נכרי מחום או לחות נוסף מזולת מזג אשר נוצר עליו תבטל ממנו תבונתו ואבדה חכמתו עד בלי הכיר בין טוב לרע וצדקותיו לא תזכרנה, ויאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, ואם יקרה זה בעוד בחיים חיותו אף כי אחרי מותו, כי עם היותו חכם ונבון אחרי הפרד שכלו מאותו גוף ובואו בגוף אחר ומזג מתחלף לא תוכל הנפש להשתמש במושגיה והמזג הנכרי ימנעהו מההשכלה והחושי' והכלים והכחות הגשמיות שלא נסו ללכת באלה לא ידעו ולא יבינו, ולכן תצטרך הנפש המתגלגלת בבוא שמה להתחנך מחדש, ויהיה כנער הקטן עד הרגילו הכלים והכחות ההם להשתמשות השכל, ואז ידע ממוצא דבר, ואין ספק שאחת מן הסבות העצמיות בשנער קטן ידע וישכיל מאיש אחר גדול ממנו וישתלם בשכר עיוני ומעשי בהיותו בן עשרים שנה מאיש אחר בן ששים שנה, היא היות בנער ההוא נפש מתגלגלת שבעבור זה למעט מהשנים תבא לגבול מההשכלה שלא תגיע אליו הנפש בהתהוות הראשון בהרבה מהשנים, ולכן אמר סקרא"ט האלדי בשעת מיתתו כמו שספר ממנו אפלטו"ן שרוב הידיעות המושגות לאנשים לא יושגו אליהם בחדוש כי אם בהזדכרות וזכרון ידיעות שכבר ידעו הנפשות ההן בהיותן בגופים הראשונים, והוכיח זה בטענות וראיות צודקות כמו שתראה שם, ואמנם בהתר הספק האחרון אמרתי אני מאשר אמר דניאל (סימן י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו שיקיצו הרבה מהמתים, ולא כלם, שראוי שנאמין שבעת התחייה תבואינה הנפשות בגופים הראשונים אשר ישבו בהם, כי הדין הוא בעצם לנפש עם הגוף הראשון לגמול אותם כפי מעשיהם, אם בשכר ואם בענש ויהיו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, ואמנם הגופים אשר באו בהם כדי לזכותם בהם, או כדי להענישם בהם איך היה הדין בהם בהיותם כלי הרצון האלהי, הנה באמת הדין בשכר והענש הוא לנפש עם הגוף הראשון לא עם השאר, הנה התבאר מכל זה שדעת הגלגול איננו בטל מפאת עצמו כמו שחשבו תלמידי ארסט"ו אבל הוא אפשרי בעצמו, ואמנם חיובו והצדקו אינו אצלנו מפאת המופת. כי אם בקבלת אבותינו הקדושים אשר ראוי שנקבל בספר פנים יפות וברות, וזה בעצמו טעם היבום, והוא מה שרציתי לבארו פה:
ואפשר לומר עוד במצות היבום טעם אחר יותר מתקרב לפשט המאמרים וגלוים, והוא שצותה התורה בו לזכות המת ולפיוס דעתו ולזכות אשתו, אם לזכות המת שכמו שזכר הפלוסוף שהנמצאים מהם נצחיים באיש כגרמים השמימיי' וכשכלים הנבדלים ומהם נצחיים במין ובלתי נצחיים באישים כמו כלל המורכבים השפלים החמריים, ולהיות הנצחיות דבר נאות לטבע ונכסף אצלו החכמה התורה האלדית לתת טבע בבעלי חיים, ובפרט במין האדם שישתוקקו להוליד בדומה במין כדי שהנצחיות אשר אין להם באיש יקנו אותו במין, וזו היא הנחמה שתהיה יותר גדולה באדם בשעת מותו בהשאיר אחריו בנים מלאים מקומו יורשי נחלתו אשר עמלו להם תחת השמש ולא תהיה לאיש זר, ולפי שהמחשבה הזאת נמצאת אצל בני האדם כלם, צוה הוא ית' שהאיש שימות מבלי בנים תנשא אשתו לאחיו כי בזה יתפייס דעתו בחשבו שאיש אחר לא יקחנה כי אם אחיו אשר הוא כמוהו בעצמו, ושהבן הנולד יקום על שמו ויירש נכסיו ויהיה כמו בנו, ובזה תהיה לו נחמה רבה בחשבו ודעתו שגואלו חי ואחרון על עפר יקום, וכמה מבני אדם שאין להם בנים ויקחו בני אחיהם ויהיה להם בנים כמו שעשה אברהם ללוט בן אחיו, וכמה מבני אדם גם כן יתעצבו על נשותיהם בשעת מיתתן פן איש אחר יקחם וכאשר תבא האשה לידי האח תסורנה העצבונות האלה כלם ואם מפאת האשה היה גם כן תועלת גדול במצוה הזאת, לפי שהאשה בהיותה עם בעלה תשב בביתו ובנחלתו וכאשר ימות הבעל תשאר האשה עניה סוערה נפשה יבשה אין כל מבלי בעל שיגן בעדה ומבלי בניה כי אינם, ותצטרך מפני זה לצאת מביתה ומנחלתה ולבקש מנוח אחר, ויבואו קרובי המת לירש את נחלתו ואת ביתו והיא תצא החוצה, הנה בעבור זה לזכותה צותה התורה יבמה יבא עליה כדי שהיא תשאר עמו בבית כאשר היתה עם בעלה הראשון, ובעבור זה צוה יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, הנה רמז לו בזה שני התועלת שיש ביבום, האחד מצד האשה וזכותה, והוא אמרו ויבם אותה שתשב האלמנה תחת כנפי היבם שלוה ושקטה כאשר היתה עם בעלה, והיבם לכבוד המת ואהבתו אותו יאהב את אשתו ותמצא חן בעיניו יען היותם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והשני לתועלת המת ונצחיותו, והוא אמרו והקם זרע לאחיך שיהיה לו יורש נחלתו ונכסיו כמו בנו ממש אילו היה יוצא מחלציו, ואונן באמת היה שוטה רשע וגס רוח, ובדעתו שהבן יתיחס לאחיו ויירש נכסיו, חשבו כאלו לא יהיה זרעו ובנו ושיעמול לריק גם ילד לבהלה על כן שחת ארצה, אמנם בעז עם היות שענינו לא היה יבום כי אם גאולה כמו שזכרתי, היה בעז קרוב למחלון, והיבום כבר ידעת שהוא חובה באח ומצוה בשאר הקרובים, ר"ל רשות שאם יחפוץ הקרוב ותחפוץ האשה יהיה יותר נאות שתנשא לו משתנשא לאיש זר, ולזה בלקחו את רות המואביה אמר להקים את שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, לומר שהיה זה לבד לענין ירושת הנחלה שהבן הנולד יקרא על שם המת עצמו עם היות שהרמב"ן ימנאהו, ומה שיסתייע ממה שלא נקרא בן רות מחלון כי אם עובד כבר אמרתי שלא היה הענין ההוא יבום, ואולי מחלון היה שמו בפי אביו ואמו עם היות שהנשים השכנות קראו לו עובד לפי שהיה עובד ומשרת לנעמי בזקנתה. ולענין הנחלה אין ספק אצלי שהאדם ביום הנחילו את בניו היה מוריש את הבן הבכור כל נכסי המת כאלו היה בנו בעצם ושאר הבנים יורשים שאר הנכסים שקנה היבם. וכבר יורו הכתובים כפי פשוטיהם על הטעם השני הוא אשר זכרתי ביבום, באמרו כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ר"ל אין ראוי שהאשה האלמנה תצא החוצה מביתו לאיש זר להנשא כי הנחלה והארץ היתה מיוחסת לאנשים לגלגלותם והאשה בהיות' נשואה תשב בבית בעלה ובנחלתו וכאשר תנשא לאיש זר תצא מאותו הבית ונחלה שהיתה בו ותלך לבקש איש אחר, ולזה אמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לזכותה, אבל יבמה יבא עליה כלומר שהיבם יבא אצלה והיא לא תצא מן הבית ולא ישב היבם עמה מושב זנות כי אם אשר יקחנה לו לאשה ויבמה, הנה בזה גלה תועלת האשה:
ואמנם תועלת המת בארו באמרו. והיה הבן אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ר"ל שהבן הבכור שתלד יקרא בשם אחיו המת ויירש נכסיו ונחלתו. ולפי שהנשואין לא יאותו כי אם בהיות האיש והאשה מתדמים ומסכימים בטבעיהם עד שלהעדר זה צותה תורה וכתב לה ספר כריתו' ונתן בידה ושלחה מביתו כמו שפרשתי ולכן לא צוה ליבם בחיוב שישא עכ"פ אשת המת כי אולי לא תמצא חן בעיניו. שהוא המופת שאין טבעה ומזגה נאותה לטבעו ומזגו. ואיך יתחברו המים והאש ההפכים יחד. ולכן אמר והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים והוא מושב ב"ד ואמר' לא אבה יבמי והעירה בזה ג"כ לשני תועלו' היבום שזכרתי כי באמרה לא אבה יבמי להקים לאחיו שם בישראל רמז אל התועלת האח' אשר מצד המת וזכרתו ראשונה מפני צניעותה וכבוד המת. ובאמרה עוד לא אבה יבמי. רמזה אל התועלת אשר מצדה שבבחינתה צותה התור' על היבום, וצותה תורה שידברו לו הזקנים ר"ל שיתנו לו עצה הגונה בדבר. אמנם אם הוא יאמר לא חפצתי לקחת' אעפ"י שהוא לא יתן טענה אחרת מרוע ענינה או משנאתו אותה שישתוק מזה כדי שלא להכלימ'. אז תעשה לה חליצה. הנה התבארו טעמי המצו' הזאת על צד הנגלה לדעתו. והותר בזה הספק הכ"א והכ"ב. ואמנם חייבה התורה השם והנחלה בבן הבכור ולא בשאר הבנים אם לדעת המקובלי' לפי שבו מתגלגלת נפש המת הישראלי ולא בשאר הבני'. ולדעתי בטעם הנגלה. לפי שהיה די בנצחיות האיש המת כשיהיה הבן הבכור על שמו. ושאר הבנים לא היה ראוי שיקראו על שם אביהם. והותר בזה הספק השלשה ועשרים:
אמנם באופן החליצה צותה התורה שתעשה האשה אותה בשער לפני הזקנים ושהיא תחלוץ הנעל אשר הכונה בחליצה כמו שפירשתי התר הקשרים והרצועות והפרדת הנעל מהרגל ושהיא תרוק בפניו ושתאמר בקול רם ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ובנין הבית הוא פרישת כנפיו על אשתו לכסות ולהגין עליה. וקריאת הבן הבכור על שמו להתמיד זכרונו כי בזה לא יהיה ביתו פרוץ וחרב אבל ישאר במתכונתו ובבנינו כבראשונה. ואמרו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. אפשר שיהיו גם כן מדברי האשה. שתאמר מכאן והלאה קראו לאיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. ויקרא ביתו בישראל בית חלוץ הנעל שלא רצה לבנות בית אחיו כאלו לא היה לו עמו אהבה ואחוה שהו' אכזריו' גדול ושם רע בישראל. או שתהיה מצוה שיקראוהו כן על שם המעשה המגונה אשר עשה והוא ענין הרוקקות בפניו. וקושי דבריה מבואר מענינם שהוא כדי להכלימו על אשר לא בנה את בית אחיו. כדי שמפני אותה בושה ואות' כלימה שתכסה פניו יחדל מעשות זה וייבם אותה אבל חליצת הנעל יראה שאין בו טעם יען אינו קנין הדבר כשליפת הנעל הנאמר בבעז. והרמב"ן כתב בית חלוץ הנעל. כי עתה חלץ מהם. וראוי שתעשה המצוה הזאת בחליצת הנעל. ר"ל בזה ימנע גלגול נפש המת הישראלי לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקומו. והוא אמרו כי עתה חלץ מהם ר"ל נפטר מעם קרוביו ולא יבא עוד בתוכם. ושלזה תרמוז עשיית המצוה בחליצה הנעל לרמוז אל ענין ההליכה. ואחרי' אמרו שטעם חליצת הרגל שהוא עקר הירך הראוי להוציא ממנו הבנים וזה טעם חלוש אין ראוי לסמוך עליו:
ואני אחשוב בזה אחד מארבעה דברים. האחד הוא שהיבמה רצתה להכלים ולבייש לחרף ולגדף ליבם על אשר לא יבנה את בית אחיו. ולכן תחלוץ נעלו בידיה וירקה בפניו. ר"ל בפני הנעל מהצד העליון לא מהצד התחתון אשר בו הנוגע בארץ ואחרי אשר ירקה בפני הנעל תאמר ככה יעשה לאיש רוצה לומר הקלון והחרפה אשר אנכי עושה לבעל הזה בתתי הרוק בפניו היה ראוי שיעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו שירוקו בפניו כאשר עשיתי אני בפני הנעל הזה כאלו תאמר שהחרפה אשר היא עושה לכלי ההוא מהיבם היתה ראוי להעשות לו. ובזה אליו החרפה והקלון וכדי בזיון וקצף. ולא תרחיק בהאמר פנים אל הנעל בהיותו דבר שאין בו רוח חיים. כי פעמים רבות נמצא בלשון הקדש פנים ואחור גם בדברי' שאינם בעלי חיים. אמר יחזקאל (סימן ב') במגל' והיא כתובה פנים ואחור. על פני האדמ'. ורבים ככה. כן פירשו רבי אברהם:
והפן השני מהרמז וההערה, הוא שענין דבוק האדם לאשתו דומה אל דבוק וקשור הנעל ברגל בקשריו ורצועותיו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת הרגל שמה ילך הנעל וימשך אחריו וכן האש' תמשך אחרי האיש ותלך אחריו לרצונו, וגם חכמינו זכרונם לברכה אמרו בהשוכר את הפועלי' שענין הבועל את האשה שהו' עד שיכניס כמכחול בשפופרת ולפי שהיבם אמר לא חפצתי לקחתה צותה התור' שתעשה היבמה פעל יורה על פרידת היבם ממנה ותסיר הקשורים והרצועות הרומזים אל הצוויים האלדיים שהיו עליו ליבמה וירקה בפניו רוצה לומר לפני היבם כאילו הוא דבר נמאס ומתועב ותאמר לבני האדם אל תאשימוני על הפועל הזה המורה פריצות ומיעוט הצניעות, כי הנה רוע תכונת האיש הזה חייבהו לזה, וזהו אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:
והפן השלישי הוא נמשך אל המקובלי' בטעם היבום והוא שחבור הנפש בגוף הישראלי ובואה שמה בגלגול דומה להכנסת הרגל בנעל, כי הרגל הוא החי הוא המתנועע וההולך כמו שהנשמה היא החיה, והיא בעלת הרצון והפעולו' כלם וכמו שהנעל הוא כלי לרגל להתנועע עמו ועליו, והוא נבדל ממנו בעצמו ונמצא עמו בהקשר, ככה הנשמה נמצאת עם הגוף ונבדלת ממנו בטבעה והוא כלי לפעולת', וכמו שהרגל האחד יכנס בנעל אחד ויעזבהו ויכנס בנעל אחר אחריו, כך ענין הנפש עם גופות העברי' בגלגולה וכאלו תורה שנפש המת תבא בגוף המתילד, ותכנס שמה כמו אותו הרגל הנכנס בנעל ושעתה בעון היבם וסבתו יתפרד הנעל ויותרו הקשורים, כלומר שימנע הגלגול, ולא יבא הנפש אל הגוף ההוא ובסבת אותה הרעה אשר הוא עושה וירקה בפניו ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ואם לזה עצמו כוון הרמב"ן בדברים שזכרתי בשמו ואם לא בא בדבריו מבואר, הנה היטיב לראות ברמז הענין והמשלו, וגם כפי שטחיות הענין נוכל לתת טעם וסבה אחרת רביעית והוא שלפי שהוא אמר לא חפצתי לקחתה המור' שלא היה חפץ בה ושבעבורה היה מונע עצמו מן היבום ובנין בית אחיו, לכן היא תורה במעשי' שהיתה אשה ראויה לעבדו, לא בגאה וגאון ודרך רע כנשים ההוללות, אבל בהכנע' רבה כי הוא אדוני' ותשתחו' לו, ולכן תחלוץ נעלו כאלו היא אמה ושפח' לפניו והוא כשר ומושל הארץ, והיא נכנע' ומשתעבדת אליו כאלו היא שפחה נחרפת לאיש, האמנם כיון שביזה אותה ואמר לא חפצתי לקחתה, היא גם כן תבזה אותו וירקה בפניו ותאמר שאינה חוששת לעצמ' כי אולי תנשא לאדם טוב אבל היתה חוששת ודורשת זה בעבור כבוד אחיו המת, וזהו אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ר"ל כי על זה אחריד לא עלי, ולכן תבקש בתחנה שיקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, לא בית מי שלא נשא האשה הפלונית כי לא יזכר ולא יפקד כי אם ענין המת ותועלתו אשר נמנע בעבורו, והיה כל זה בשער נגד הזקנים כדי שיתבייש על זה ולא יבא לחליצה, הנה נתתי ארבע' טעמים בדבר הזה, והותר הספק העשרים וארבע:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי ישבו אחים . פרט לאחיו שלא היה בעולמו. מכאן אמרו, ב' אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח, ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו [ומת. הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה].
יחדו . [המיוחדים בנחלה,] פרט לאחים מן האם. לפי שמצינו (שיש באחים מן התורה) [בעריות], ששוה אח מן האם לאח מן האב. יכול אף כאן כן? ת"ל " יחדיו ", פרט לאחיו מאמו.
ומת אחד מהם . אין לי אלא בזמן שהם שנים ומת אחד מהם. מנין אפילו הם מרובין (? ת"ל ומת אחד מהם . מנין אפילו מתו כולם? ת"ל ומת אחד מהם , ולא נאמר "אחד מהם"). ומתו? ת"ל ומת מהם . א"כ מה ת"ל " אחד "? אשת אחד מתיבמת, ולא אשת שנים. מכאן אמרו, שלשה אחים נשואים ג' נכריות [ומת א' מהם, ועשה בה השני מאמר ומת - חולצת ולא מתיבמת. שנ' ומת אחד מהם , שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת שני יבמין].
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר . למה אני צריך? לפי שאמרנו להלן, "אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים" (יכול אף כאן כן) [יכול תהא פטורה]? ת"ל לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר . כיצד הוא עושה? (או חולצת או מתייבמת) [חולצת ולא מתיבמת]. הנותן גט - פסלה לעצמו ופסלה ע"י אחים. יכול (יהיה גט פוטרה) [תהא פטורה] (בגט זה מזיקת האחים) ? ודין הוא - ומה חליצה שאינה פוטרת באשה, פוטרת ביבם; גט שפוטר באשה, אינו דין שפוטר ביבם! ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר , [אלא] בחליצה. העושה מאמר ביבמתו - קנאה לעצמו ופסלה על האחים. יכול יהיה מאמר גומר בה? ת"ל יבמה יבא עליה , ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה.
יבמה יבוא עליה . בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ואפילו היא שוגגת והוא מזיד, או שהוא שוגג והיא מזידה.
ולקח ולקחה ויבם ויבמה . פרט לצרות (מכל העריות וכן) [ועריות]. מכאן אמרו, ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו'.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קנה.
כי ישבו וגו'. ענין היבום הוזכר במעשה ער ותמר, וכאן, ובענין בועז ורות. ובכל א' מהשלשה, בא באופן אחר. ויתבאר ע"פ ב' הקדמות,
0. א) שענין היבום הוא על ב' פנים,
1. א'. כשתלד זרע מהיבם, והזרע יחשב להמת. וזה יקרא "הקמת שם בישראל", ו"לא ימחה שמו מישראל".
2. והב'. שאשת המת תהיה לו לאשה, וגם נחלת המת תהיה לו. ונקרא שם המת על נחלתו, ע"י שאשת המת תבא ותצא בנחלתו כמקדם; וזה יקרא "הקמת שם בנחלה", שלא יכרת שמו מאחיו ומשער מקומו.
וההבדל ביניהם, כי הקמת שם בזרע, הוא תכלית המכוון במצות יבום. אבל לא תוכל להיות, רק כשהזרע אשר תלד מהיבם, הוא בעת אשר תקרא עוד בשם "אשת המת". אבל אחר שתקרא בשם "אשת היבם", אז א"א שאשת אחד תלד בנים ע"ש אחר! והקמת שם בנחלה, אינה תכלית היבום, מפני שאיננה רק הקמת שם באחיו ובשער מקומו; אבל תוכל להיות אף גם כשתקרא בשם "אשת היבם".
3. והקדמה הב'. כמאמרם ז"ל, שקיים אאע"ה כל התורה, ואחריו יצחק ויעקב והשבטים. אבל הם לא קיימו כאשר אנחנו מקיימים בחוק ולא יעבור, ומצות ל"ת לא תוכל להדחות מפני מ"ע באין גבול וחוק. וגם קיום העשה (אצלנו) י"ל גבול וחוק עת וזמן, שהוא קיום המ"ע, וא"א שמ"ע א' תמשך קיומה זמן רב; ר"ל עת ומשך מעשהו, ואז תהיה נגמרת. אבל קודם מ"ת (=מתן תורה), הן מ"ע והן מל"ת לא היו בחוק ולא יעבור, רק היו מתנהגים בהם כפי בינת ה' אשר חנן אותם, לבא בהם לתכלית כונת השי"ת.
ועתה יובן הדבר. כי קודם מ"ת, כאשר איסור אשת האח לא היה מנגד למצות היבום; וגם מצות היבום היה באפשרי להמשיך, עד עת שתוליד בן; לכן היה באפשרי, שאשת המת תשאר בשם "אשת המת" עד שילדה בן מהיבם, ואז היה נגמר מצות היבום כשנעשה תכלית המכוון. ואחרי התכלית, אז נשארה אסורה להיבם, משום אשת האח. אבל אחר מ"ת, א"א שתקרא בשם "אשת המת" שהוא אשת האח עד שתלד, מפני שאיסור אשת אח, לא יוכל להדחות באין גבול. לכן לא יתכן שמצות היבום תמשך עד עת שתלד!
ורק שהתורה אמרה, שרק ביאה ראשונה יבא עליה בשם "אשת המת", אבל אחרי הביאה נעשית כאשתו; וכאלו לא היתה כלל בשום פעם אשת האח. וקיום מצות יבום, הוא רק בביאה ראשונה, אבל אח"כ אינה מצוה. וגם אינה אסורה עליו, מפני שכן אמרה התורה, שמביאה ראשונה והלאה היא אשתו. ונמצא אם יקרה שתלד בן מביאה הראשונה, אז בא תכלית כוונת מצות היבום, שהוא הקמת שם בזרע. אבל אם לא ילדה מביאה הראשונה באופן הזה, לא היה רק (=אלא) קיום הקמת שם בנחלה.
וזהו רק באשת האח, שהתורה צותה כן, שתקרא בביאה ראשונה בשם "אשת המת", ואמרה שיבא עליה בשם "אשת האח". אבל בשארי הקרובים לא בא הצווי ע"ז, אף שאשת המת איננה מהעריות, באסורה עליו אחרי מות בעלה. אבל כל אשת איש כשמת בעלה, אם לא נאמר שבמותו איננה עוד "אשת המת", לא היתה יכולה להנשא כלל! ורק מפני זה מותרת, מפני שאנו אומרים שבמות בעלה פקע האישות, ונמצא כי הקמת שם בזרע בשארי קרובים - לא יתכן כלל, רק הקמת שם בנחלה.
ועתה נעתיק את הכתובים מכל המקומות, ונראה שכנים ואמתים הדברים:
(בראשית לח ח) ויאמר יהודה "בא אל אשת אחיך", כי הביאה תהיה אל אשת אחיך. "ויבם אותה" אף אחר הביאה תהיה לך בתורת יבמה. ועד מתי תהיה כך? עד "והקם זרע לאחיך", שאז תגמר מצות היבום, ותשאר אשת האח. "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע", ידע זאת ממאמר יהודה והקם זרע לאחיך. ויתכן כי במלת "יהיה" שהוא מיותר, שהיל"ל רק "כי לא לו הזרע", פירושו כי אחר שתלד אין לו הויה ואישות בתמר, כי יצרך לפרוש ממנה. "הזרע "פי' בשביל הזרע שיקים. ולכן כשבא עליה "ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו", ותשאר לפניו בתורת יבמה.
ויתכן לומר, כי השתדלות היבום היה אז מוטל על האב, מפני שידוע שבימים הראשונים לא היה חזון נפרץ שימות בן בחיי האב ובלא בנים, ובפרט שהיה יקר מאד בעיני האבות; וכשקרה זאת, היה אבל גדול לאביו. ולזה כשחשב יעקב אבינו ע"ה שמת יוסף, לא רצה להתנחם. ולכן השתדל יהודה למלאות חסרון בנו הבכור, שתמר בשם אשת ער, תלד מאונן בנים ותחשב הזרע לער. ולזה "ויאמר יהודה" וכן "לא נתתיה לשלה בני", כי עליו היה הדבר מוטל, ולא כמצות היום שהוא רק על האח. וכשלא נתקיימה מחשבתו ומת גם אונן, והיה עליו למלאות החסרון גם מאונן בנו, אבל היה ירא ליתנה לשלה כי חשבה לקטלנית. והיא בראותה שהתנחם יהודה, ויעל על גוזזי צאנו שהיה לפנים שמחה; אז ראתה כי נשכח ממנו האבל, ולכן השתדלה שיתמלא החסרון ע"י יהודה בעצמו, והוסכם עמה מן השמים. ולא היה יכול להיות, כ"א באופן שלא ידע כי כלתו היא, כי לא יתכן שיבא על כלתו, בתור אשת בניו. ולכן ילדה תאומים, למלאות החסרון משני בניו ער ואונן.
ולכן בסדר ויגש, כשחשב בני יעקב הבאים מצרימה, זכר ער ואונן אף שלא באו למצרים, להורות שפרץ וזרח הם ער ואונן. ובפ' פנחס, שחשב משפחות בני יהודה, זכר ג"כ ער ואונן אף שלא העמידו משפחות, להורות ג"כ שמשפחת הפרצי והזרחי, הם משפחת ער ואונן. וזה שאמר יהודה צדקה ממני, פי' שהיא צדיקת יותר ממני, שאני שכחתי מות שני בני; והיא השתדלה אף באופן שאין נאה לצדיקת, לישב בפתח עינים על הדרך, רק למען הקם זרע לער ואונן.
וכאן אמר "יבמה יבא עליה", שרק ביאה הראשונה תחשב בשם "יבום". שהיא "אשת המת", ובגמר הביאה היא נעשית אשתו. וזהו שאמר אח"כ, שהוא בגמר הביאה - "ולקחה לו לאשה", לו לבדו, ואין נגדו זכר לאשת האח. "ויבמה", כדברי הספורנו ושארי הפשטנים, שהוסר ממנה מעתה שם "יבמה". ואומר עוד מה תועלת יהיה מהיבום, "והיה הבן הבכור אשר תלד", "אשר" הזה, יתפרש כמו "אם". ופי', שאם יקרה שתלד מביאה ראשונה בן, שהוא בכור בענין הזה; ועיקר הנחת שם "בכור", הוא על הנולד מטפה ראשונה. "יקום על שם אחיו המת", באופן אשר "ולא ימחה שמו מישראל", שהוא הקמת זרע ממש. ולא הותרה אשת אח כ"א בזה האופן, שיהיה באפשרי שיקוים גם הקמת שם בזרע. אבל אם היא אילונית, או שהמת היה סריס ששמו כבר מחוי - אין מקום למצות יבום, ונשארה באיסור אשת אח.
ובענין בועז ורות, שאין שם מקום להקמת זרע, ורק שם בנחלה. (שקדושת א"י גדולה כ"כ, שאף אם יקרא שמו על נחלתו, יש ג"כ שארית להמת. וענין הגאולה בשדה אחוזה האמור בקרובים, הוא שלא יכרת שמו משדה אחוזתו, כי נשמתו נתקדשה בקדושת א"י). כמ"ש ופרשת כנפך וגו' כי גואל אתה, וכן אמנם כי גואל אנכי. ועוד כמה פעמים נזכר בענין הזה שם "גאולה", שעיקרה על שדה אחוזה. והנשים לא אמרו שם "יולד בן למחלון". כתיב "ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה" - שהקיחה מורה על הקדושין, "ותהי לו" על החופה, ואח"כ "ויבא עליה" כנשואי כל הנשים. ומה שאמרו השכנות יולד בן לנעמי, הוא בשביל שהיתה לו לאומנת.
ישבו אחים יחדו. ע"פ הפשט, יש מקום לפרש בשני אחים היושבים ביחד, ונזונים בנחלת אביהם. ו"ישיבה" לשון דירה, כמו "וישב יעקב", וכמו שדרשו חז"ל על "תשבו, כעין תדורו", והוא ע"ד הכתוב בתהלים קלג א "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ולפ"ז לא היה מצות יבום נוהגת רק ע"ז האופן. אבל לא יתכן, מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ופי', מי הוא החוצה לבית שבת האחים? רק איש זר. וכאשר נבאר בסמוך, ש"החוצה "מיותר, ובא להורות שרק איש זר הוא חוץ ממושב האחים. ולכן אמר בספרי ובגמ', שהיה להם ישיבה א' בעולם (באותו פרק זמן).
ו"ישבו" הוא מלשון עכבה, שנתעכבו מה בעולם, ולא אם נולד אחר מיתת אחיו. ו"יחדיו" פירשו, שאינו מוסב על הישיבה, רק הוא דבר בפ"ע; שאין מצות היבום, רק אם יתאחדו בענין הנחלה, ולמעט אחים מן האם. (והנ"ל, כי מלת "יחד", שנתאחדו בהישיבה, וכן הרבה. אבל "יחדו", יבא על התאחדותם בדבר שלא נזכר בכתוב. כמו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, שפירושו שיהיו קשורים השור והחמור ביחד. אבל אם זה קשור למחרישה בפ"ע (=בפני עצמו) וזה בפ"ע והאדם נוהג בהם - אינו עובר. וכן לא תלבש שעטנז צמר ופשטים יחדיו, שאם לבש זה בפ"ע וזה בפ"ע אינו עובר, רק כשיש התקשרות ביניהם - לדעה א', שיהיו שוע טווי ונוז ביחד; ולדעה ב', אם כ"א הוא שוע טווי ונוז בפ"ע, והם קשורים או תפורים ביחד - עובר. ומזה דרשו חז"ל וילכו שניהם יחדו, שבא על המחשבה ולא על ההליכה).
ונמצא שמ"ישבו" ממעט אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלל זה יהיה בידך, שבכ"מ שמיעט הכתוב ממצות יבום - אסורה עליו משום אשת אח, והרי היא ככל ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן. וז"ש ספרי "הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה".
ומת אחד מהם. אם אמר "מהם", משמעו אחד או יותר, ולמה אמר עוד "אחד"! ודרשו בספרי, שבא למעט אשת שנים, כגון ג' אחים נשואות לג' נשים וכו'. אבל לא יתכן שהכתוב ידבר מזה, כי מאמר אינו קונה אלא מדרבנן, ומן התורה אין עליה רק (=אלא) זיקת הראשון! ועי' בתוספות (יבמות ד וגיטין ד פ"ב) שיש מחלוקת, אם יש אופן שמן התורה תקרא בשם "אשת שני מתים". ואם שלא יתכן כלל, לא בא הכתוב למעט, רק מפני שבכ"מ (=שבכל מקום) שיבא עשה או לא תעשה, מדבר הכתוב בלשון יחיד; ועכ"ז אם הוא שנים, עובר על כאו"א (=כל אחד ואחד). א"כ, אף אם היה כתוב רק "ומת אחד", לא היינו ממעטים שנים. ורק מפני שאשת אח הוא באיסור כרת, והיה עולה על הדעת שלא התירה התורה רק אחת, לכן כתיב "מהם". ועכ"ז לא רצה לשנות מכמו שכתב בכ"מ, וכתב גם "אחד".
ובן אין לו. לפי משפט הלשון היה לכתוב "ולו אין בן", שהיה להסמיך מלת "לו", ל"ומת אחד מהם" שלא מוסב על המת; או היה לכתוב "ומת אחד מהם בלא בן"! ולזה דרשו חז"ל, "ובן אין לו, עיין עליו". שפי', ש"אין" ביו"ד, הוא במבטא קרוב לעיין. ופירושו לעיין על הבן של המת, שאף אם אינו בעולם, רק שנשאר ממנו בן או בת; וכ"ש אם יש להמת בעצמו בת. ויש לפרש גם באופן הזה - ובן אין לו, שהבן של המת אין לו מאומה לא בן ולא בת וכו'. ונמצא למדין, שאם נשאר בעולם זרע מהמת - פטורה מן היבום.
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. הזהיר על היבמה שלא תנשא לאיש, כל עוד שזקוקה ליבום; ואם נשאת, היא והנושאה עוברים בלאו. ולא באה האזהרה לא בלשון צווי על האשה ולא צווי על האיש, רק כמצוה את הב"ד, שיצוו מלקחת את אשת המת, ואותה שלא תנשא החוצה. והנכון היה לכתוב העשה מיבום וחליצה, קודם הלאו ד"לא תהיה החוצה"; מפני שהעשה הוא חובה, והלאו הוא רק במקרה! אלא מפני שהלאו אינו נוהג רק קודם קיום העשה. אבל אחר שנתקיים העשה, כגון שיבמה וגרשה או חלצה, אז היא מותרת לכל אדם. לכן הקדים הלאו להורות ע"ז.
ובספרי "לא תהיה וגו', למה אני צריך וכו'"והוא תמוה, שהרי הוא אזהרה על היבמה שלא תנשא לשוק! ולא יתפרש, רק (=אלא) ע"פ הכלל שכתבנו - שבכל לאו שאינו מובן מעצמו, יקדים ללאו את נושא הענין, והיה לכתוב "אשת המת לא תהיה החוצה"! לכן למד מזה שבא אזהרה, אף שאינה אשת המת, רק אשת שני מתים, שאינה בכלל יבום; רק מפני שהיא צריכה חליצה - אסורה לאיש זר. ומזה למד שם גם על הנותן גט, שאף שלא תתייבם עוד, רק מפני שצריכה חליצה אסורה לאיש זר. ולהדעת שזכרנו לעיל, שאין שום אופן שתהיה אשת שני מתים מה"ת, והוא רק מדרבנן; י"ל מה שלא אמר "אשת המת לא תהיה החוצה", מפני שנושא הענין כבר כתוב קודם - כי ישבו אחים וגו' ומת אחד מהם ובן אין לו. א"כ, "לא תהיה "שהיא על הוית האשה, מובן שבאשת האח המת מדבר.
ומ"ש עוד "ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, אלא בחליצה". ואינו מובן. והנראה לי, שבחליצה שנאמר בה "אשר לא יבנה את בית אחיו", ודרשינן, כיון שלא בנה שוב לא יבנה; ונמצא שבית אחיו נהרס ואין לו תוך. וא"כ אין לו חוץ, ולכן מותרת לכ"א. אבל בגט שלא נמצא מפורש בכתוב, עדיין קרינן ביה "החוצה".
עוד שם, "יכול תהא מאמר קונה בה? ת"ל יבמה יבא עליה, ביאה גורמת בה". גם הלמוד הזה אינו מובן. ויש להסביר, כי מצינו בכ"מ קיחה קודם הביאה, כמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (בראשית כד סז), ויקחה ויבא אליה (שם לח ב), וכן לעיל כי יקח איש אשה ובעלה. וכאן אמר יבמה יבא עליה ולקחה. וגם "עליה "כתיב ולא אליה, שיורה שאין לו עדיין עמה השתוות קודם הביאה, אף ע"י קדושין.
יבמה יבא עליה. בכ"מ יאמר בלשון "אל". כמו אל אשת אחיך (בראשית לח ח), מה תתן לי כי תבא אלי (שם טז), ואל אשת עמיתך (ויקרא יח כ), ואקרב אליה (דברים כב יד) ועוד הרבה. והנכון שיאמר גם כאן, "יבמה יבא אליה"! וההבדל בין "אל" ל "על"- ש"אל" מורה השתוות בדבר מה. ו"על" יורה שאין עדיין השתוות. ולכן למד מזה בספרי, שאם בא עליה בין בשוגג ובין באונס, שאין השתוות ביניהם; ואפי' אחד מהם באונס ואחד מהם ברצון, שאף בזה לא היה בהם השתוות - קונה. וגם באחות אשה נאמר ג"כ, ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. ולמדו חז"ל בגז"ש, שבא לומר שאף במקום יבום שנא' בה "עליה", ג"כ "אל תקח". ומזה למדו, שהעריות אינן מתייבמין. ובספרי כאן למד מדכתיב "ולקחה", דהיה לכתוב "ולקח". וכן כתיב "ויבמה", דהיה לכתוב רק "ויבם"- שבא למעט עריות וצרות.