וטעם מן הארץ ההוא יצא אשור — הוא בן יפת, וזה היה אחר הפלגה. והמלך אשר מלך על בבל בתחילה היה נמרוד. ובעל סדר עולם פירש "כי בימיו נפלגה הארץ", שהוא היה מלך על השבעים:
"מן הארץ ההיא" - במלכו עליה יצא אשור פתרונו יצא אל אשור כי אשור מבני שם היה וזהו כלשון ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (במדבר לד ד) ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו אדרעי (דברים ג א) וישוב ארצו ברכוש גדול (דניאל יא כח) ורבים כן ולכך תקרא ארץ אשור "ארץ נמרוד" כמו שנאמר (מיכה ה ה) ורעו את אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה ו"ארץ נמרוד" ירמוז אל נינוה ואל רחובות עיר ואל כלח וסיפר עוד בגבורתו כי הוא גבור ציד להתגבר גם על החיות ולצוד אותן ואמר לפני ה' להפליג כי אין תחת כל השמים כמוהו בגבורה וכן ותשחת הארץ לפני האלהים (לעיל ו יא) כי כל אשר לפניו בארץ נשחתו כענין ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כב ג) כי בכל מקום הוא לפניו
"מן הארץ ההיא יצא אשור". מבני שם היה, שנאמר בני שם עילם ואשור, ולפי שדור הפלגה היה רובן מבני שם לכך הזכיר באשור שיצא מן הארץ, ולא היה בעצת דור הפלגה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. ומה שכתוב "גם אשור נלוה עמם" (תהלים פג, ט) יורה שלא הרע אשור לישראל כשאר האומות.
(יא) "מן הארץ ההיא יצא" נמרוד אל "אשור" (כמו למלחמה אדרעי) כן פירש הרמב"ן, ובנה גם באשור ערים חזקים שחשב פה, ויתכן שתחלה כאשר התקבצו דור הפלגה בשנער היה מלך עליהם, וכשנשבת בנין העיר והמגדל בנה את בבל וארך וכו', וכאשר נפוצו אנשים עוד הלאה, ורבים נסעו לאשור, יצא אליהם ובנה גם שם ערים ובירניות. ויל"פ מ"ש את רחובות עיר, שכאשר רבו האנשים בנינוה בנה רחובות השייכים לעיר נינוה, והרחובות האלה היו ג"כ מלאות צאן אדם ונקראים רחובות של העיר, וכאשר צר להם המקום הוסיף לבנות את כלח:
מן הארץ ההיא יצא אשור. מן העצה ההיא יצא אשור. כיון שראה שהן באין לחלוק על הקב"ה, פנה מארצו. א"ל הקב"ה: אתה יצאת לך מארצך, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד': ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עמהם בחרבן בית המקדש, א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח, עכשיו ביצה? אתמול מפריח מצות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה, אתמהא? לפיכך "היו זרוע לבני לוט סלה", ללווט.
