מ"ג בראשית ג יד
<< · מ"ג בראשית · ג · יד · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כׇּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתְּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חַיַּת בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזֵיל וְעַפְרָא תֵּיכוֹל כָּל יוֹמֵי חַיָּךְ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתְּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חַיַּת [נ"א חֵוַת] בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזִיל וְעַפְרָא תֵּיכוּל כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַיְתֵי יְיָ אֱלהִים תְּלָתֵיהוֹן לְדִינָא וַאֲמַר לְחִוְיָא אֲרוּם עָבַדְתְּ דָא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכָּל חֵיוַת בְּרָא עַל מֵיעָךְ תְּהֵא מְטַיֵיל וְרַגְלָךְ יִתְקָצְּצוּן וּמִשְׁכָךְ תְּהֵי מִשְׁלַח חֲדָא לְשֵׁב שְׁנִין וַאֲרֵיסָא דְמוֹתָא בְּפֻמָךְ וְעַפְרָא תֵיכוֹל כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ: |
רש"י
"מכל הבהמה ומכל חית השדה" - אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן העמידו רבותינו מדרש זה במסכת (בכורות דף ח) ללמד שימי עיבורו של נחש שבע שנים
"על גחונך תלך" - רגלים היו לו ונקצצו
מפרשי רש"י
ותימה על דבריו, דאין זה נכון כלל לומר שיהיה (המסית) [המוסת] שוגג, שאם עבד עבודה זרה על ידי הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה, ודבר פשוט הוא. ועוד דאם האשה היתה שוגגת - למה חייבה הקב"ה באותן עונשין, והיא לא עשתה רק בשוגג, אלא מזיד הוא. ועיקר קושיא לאו קושיא, דמה שהקשה דלא יוכל להיות מפטר בכך כמו שאין המסית פטור בהך טענה, דודאי שפיר מצי למפטר בכך, ומה שאין המסית פטור משום ד'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' - דהתם אין החיוב שלו בא על שעשה המוסת העבירה - דתקשה לך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אלא שהסיתו לדבר עבירה, דודאי כל מילתא שעיקר חיובו בא על שעשה המוסת העבירה - שייך בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אבל גבי מסית חייבה תורה משום הסתה דידיה, ולא משום עבירה של מוסת. תדע לך שהרי חייב - אף על גב שלא עשה המוסת העבירה, חייב על ההסתה (רמב"ם הל' עכו"ם פ"ה ה"א), והכא אילו לא חטא האדם - היה [הנחש] פטור לגמרי, משום דהכא עיקר החיוב משום דהביא האדם לידי חטא, ולא משום הסתה, ובמה שהביא האדם לידי חטא שייך שפיר בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דלא משום הסתה חייב כאן, ולא הקפיד הקב"ה על הנחש, ואם היה הסתה בלא חטא האדם - לא היה כאן עונש לנחש, דהרי לא בא לעונשו רק אחר שחטא האדם, דמשמע שכל עונשו של נחש בשביל שהיה גורם לחטא את האדם, ופשוט הוא. וכן פרשו התוספות פרק (קמא) [שלישי] דסנהדרין (דף כט.):
אך קשה אף על גב דאין מהפכין בזכותו של מסית, מכל מקום אם יודע זכות גמור למה לא ילמוד עליו, כיון דזכותו גמור הוא, ולא אמרינן רק ד'אין מהפכין בזכותו', אבל אם ידוע לו זכות גמור - בודאי אין להעלים זכותו, ודבר זה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' זכות ברור, והיה נראה לפרש - וכן משמע מדברי רש"י שאמר 'שאין מהפכין בזכותו של מסית' - דהכי פירושו, דגבי אדם ואשתו מצאנו ששאלו הקב"ה למה עשית זאת, והשיבו האדם (פסוק יב) "האשה אשר נתת עמדי", האשה אמרה (פסוק יג) "הנחש השיאני", ואף על גב דלא היה תשובת אדם ואשתו תשובה כלל, דסוף סוף יש לדיין להפוך ולשאול בזכותם, אולי יש להם זכות, וגם כן היה לשאול לנחש - למה עשית זאת, ומה שתלה טעמא דהוי מצי להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', הכי פירושו - שמא לכך לא שאל בשביל שאין לנחש שום התנצלות כלל; שהאדם היה לו התנצלות אף על גב דלא היה מועילו, מכל מקום היה צריך לישא וליתן עמו, אבל הנחש אין לו התנצלות כלל - שזה אינו, דודאי היה לו לישא וליתן עם הנחש, שהרי גם לנחש יש תשובה כמו לאדם - להשיב תשובה זאת - 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואם כן היה לו לכתוב השאלה והתשובה כמו שכתב באדם ובאשה, אלא לומר לך דאין מהפכין בזכותו של מסית, ומאחר דאין מהפכין בזכותו של מסית לכך לא שאלו כלל 'למה עשית' כדי שלא להפך בזכותו. אבל בודאי כמו שלא היתה התשובה מועיל לאדם ולחוה, כך לא היה מועיל גם כן לנחש, אלא דמכל מקום היה לשאול (להם) [לנחש] 'למה (עשו) [עשית]' והשתא אין צריך לתירוץ דלעיל:
אך בפרק ג' דסנהדרין (דף כט.) משמע כפשוטו דהוי מצי הנחש לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואפילו הכי לא טען לו הקב"ה, וצריך לומר כיון דהסית את האדם על כל פנים חל עליו עונש מסית, ולא מהני ליה לפטור אותו אלא אם כן טען בעצמו, וכיון דלא טען לא טענינן ליה, והנה יש לו דין מסית עד שיטען בעצמו:
[כא] אם מבהמה נתקלל וכו'. דפחות שבבהמות עבורה יותר מן החיה, אלא ללמדך שימי עבורה של נחש ז' שנים. והכי פירושו - כמו שהבהמה נתקללה שבעה פעמים יותר מן החיה, שהרי עבור החתול - שהוא חיה - נ"ב יום, ועבור החמור שס"ה יום, ונ"ב יום שביעית שס"ה, כך תהיה הנחש מקולל יותר מן הבהמה שבעה פעמים, והוא ז' שנים, והחמור עיבור שלו שנה, נמצא הנחש הוא מקולל הימנה ז' פעמים. אבל ליכא למימר כמו שנתקללה הבהמה מן החיה ג' פעמים, דעז עבורה ה' חדשים והוא יותר מן החתול ג' פעמים, כן תהיה קללת הנחש שלשה פעמים מן הבהמה, ויהיה עבורו ג' שנים, דכיון דקללה הוא תלינן בו קללה מה שאפשר. ואין לומר כמו שנתקללה החיה מן הבהמה, והוא ארי דעיבורו ג' שנים, והוא יותר מבהמה דהוא חמור ג' פעמים, כך תהיה עיבורו של נחש ג' פעמים יותר מן החיה שהוא ארי, ויהיה עבור הנחש ט' שנים, כבר תרצו בגמרא בבכורות (דף ח:) דאטו 'מכל החיה ומכל הבהמה' כתיב, "מכל הבהמה ומכל החיה" כתיב, מה שנתקללה הבהמה יותר מן החיה, כך נתקלל הנחש יותר מן הבהמה, כל זה תרצו שם:
[כב] רגלים היו לו. דאם לא כן מאי "על גחונך תלך", דגם קודם היתה הולכת כן, אלא מתחלה היה לו רגלים (כ"ה ברא"ם):בד"ה היה לו להשיב כו' של מסית דקאמר נ"ב ושרי ליה מרי שכח מה שכתבו התוס' בפרק זה בורר וז"ל שאני מסית שנצטוה שלא להסית ואם כן כשמסית עובר אבל הנחש לא נצטוה רק שתקלה בא על ידו כו' מהרש"ל:בד"ה רגלי' היו כו' הכי הוי נ"ב ומה שפי' נתקוצצו משו' שעינינו רואו' שאין לו עתה רגלי' מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה – אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל, מֵחַיָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן? הֶעֱמִידוּ רַבּוֹתֵינוּ מִדְרָשׁ זֶה בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (ח' ע"א): לְלַמֵּד שֶׁיְּמֵי עִבּוּרוֹ שֶׁל נָחָשׁ שֶׁבַע שָׁנִים.
עַל גְּחוֹנְךָ תֵלֵךְ – רַגְלַיִם הָיוּ לוֹ וְנִקְצָצוּ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
על גחונך — החזה. ולא נדע אם הנו"ן שורש כ'אדון', או נוסף כ'זדון'.
והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו, זה דרך דרש. וכן אמרו על "גיחון" (בראשית ב יג), גם "פישון" (בראשית ב יא) מגזרת "כי תפושו" (ירמיהו נ יא), גם "פרת" (בראשית ב יד) מגזרת "פרו ורבו" (בראשית א כב). והנה "הנהר הגדול הוא חדקל" (דניאל י ד) עמד בפניהם ולא יכלו לעבור. ויאמרו: שתי מלות הן, שהמים חדים וקלים:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד המדרש הוכיחו רז"ל מכאן זמן עבורו של נחש שבע שנים. והוא שדרשו רז"ל במסכת בכורות מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ"ש מכאן שעבורו של נחש שבע שנים. ובאור הענין כי היה הכתוב ראוי להקדים המועט ואחר כן המרובה והנה זמן עבורה של חיה נ"ב יום והוא אחד משבעה לבהמה שזמן עבורה י"ב חדש, ולפיכך הקדים הכתוב בהמה לחיה לבאר כי כשם שנתקללה הבהמה בשבעה חלקים על החיה כך נתקלל הנחש בשבעה חלקים על הבהמה, והנה ר' יהושע הוכיח כן בתלמוד לאותו המין מן הכתוב הזה והמין לא האמין עד שנסה הדבר ומצא כדבריו וחבט המין את ראשו בקרקע.
על גחונך תלך ועפר תאכל. מדה כנגד מדה הוא השפילם ממעלתם והורידם לעפר לפיכך השפיל קומתו ונתן מזונו עפר. ולא הזכיר בקללתו שיאלם כי קללת האלמות היה קשה מן הכל וע"כ היה מן הראוי להענישו בה, אבל הנחש היה גוף מוכן לפורעניות כמו שהעיד הכתוב ערום מכל חית השדה והיה כלי לקבל הכח הנקשר בו כי הנגלה והנסתר בו אמת וה' שהשפיל קומתו כן השפיל הכח הנקשר בו שהורידו למטה מן הספירות שהן שלש של שלש שלש כי לא אל חפץ רשע הוא לא יגור עמו רע ולכך הוא משולח מכלן משלש מחנות של מעלה כענין המצורע שהוא משולח משלש מחנות של מטה.
וכבר ידעת כי הכח ההוא התחיל לספר לשון הרע מבוראו לכך נצטרע ונטרד ממעלתו והבן זה. מכאן אמרו רז"ל תמיד על כל האומר דבר שאינו ראוי או היועץ עצה שאינה הוגנת עפרא בפומיה, כמו שאמר עפרא בפומיה דאיוב והוא העונש הראוי לכל מי שהוא מסית.
כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש כענין שכתוב (ישעיה יא ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית הוא שכתוב (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, וע"כ אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח וכן אנו יכולין להביא בכאן.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(יד – יט) קללת נחש כפי הנראה אינה קללה רק דברים טבעיים שיש בע"ה הרבה שהם ארסיים. ושאין להם רגלים. ושהם מזיקים לאדם. וכן קללת האשה והאדם. וכמו שהאריך בזה הרי"א:
(יד) ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. מבואר שגם הבהמות והחיות נתקללו, והנחש נתקלל יותר מהם, כי כפי שירד האדם ממעלתו ירדו גם הם עמו, וחיות השדה נתקללו יותר מהבהמה, שע"כ מוסיף לא זו אף זו, כי תחלה לא אכלו בשר, וכמ"ש בפסוק א'. וחז"ל דייקו שלענין ימי ההריון הבהמה מקוללת יותר שיאריכו ז' פעמים מן החיה, ומזה הוציא ר"י שהנחש נתקלל בערך זה ז"פ מן הבהמה שימי עבורו ז' שנים, ור"ל ארור אתה בערך שבהמה נתקללה מכל חיה, ומבואר שגם הבהמות נתקללו בצער עבור והריון, והוסיף על גחונך תלך תחת שתחלה הלך בקומה זקופה שזה סימן שהושפל עד זוחלי עפר, ושיהיה עפרורי בטבעו, שלכן עפר תאכל, והוסיף כל ימי חייך כי האיבה תסתלק לעת"ל כמ"ש ושעשע יונק על חור פתן, אבל עפר תאכל גם אז כמ"ש ונחש עפר לחמו, וכמ"ש חז"ל, וע"ז אמר כל ימי חייך להביא לימות המשיח:
אלשיך
א. כי איך ערב אל לבו ללכת לעדן גן אלהים והוא טמא, ומה גם להרע.
ב. כי גם שערב לאיש תככים לדבר רע על גבר כמותו הוא עון פשוט, אך נוסף על זה כי היה על יוצר הכל יתברך לעד על כן נוסף על עונשו - ואילו היה על בן אדם - ראוי ענוש יענש.
ג. כי לתאוה יבקש נפרד (משלי יח), כי לדבקה בה בקש לקשר אהבה עמה, ומי יתן טהור בטמא ומה לתבן את הבר. על כן תחת שלש אלה נתוסף עונשו על עונש מיתתו. האחד שערב אל לבו ללכת עד גן בעדן, לענשו - נחתכו רגליו, וזהו "על גחונך תלך".
ועל השנית ניתן עפרא לפומיה, כי ערב אל לבו לדבר בפיו על אלהי העולמות כולם, וזהו "ועפר תאכל", ועל זה יהיה מאן דאמר הסובר שאיוב דבר נגד ה', עפרא לפומיה דאיוב (בבא בתרא טז א) כעונש הנחש. ועל השלישית אמר (טו) "ואיבה אשית" כו' תחת האהבה אשר בקש. והנה איבת זרעו עם זרעה להמית זה את זה, לא יצדק כי אם הוא גרם מיתתה גם הוא מת, ויהי נא נפש תחת נפש, ומה להם עוד איבה, לזה אמר "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", לומר כי זרעה יזכור כי זולת המות נחתך ראשו כנודע, כי נגדעה קומת אדם שהיתה עד לשמים, וממנו נמשך לזרעו עד לעד לעולם. כמו שאמרו ז"ל (תורת כהנים) על ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו) שפירשו לשון קומה. על כן "הוא ישופך ראש" שהוא על אשר הושפל ראשו, יכנו בראש מדה כנגד מדה, "ואתה תשופנו" על "עקב", שנתחתכו "עקב"ותיך נוסף על המות. אך על אוכלו עפר לא יקפיד, כי בה בחינת ברכה כמו שאמרו ז"ל (יומא עה א) שלא יחסר לחמו לעולם:
או יאמר מעין זה, "ואיבה אשית" כו' ואיך יהיה הדבר זכור לזרעם לנטור האיבה, הלא הוא כי בראות זרעה ראש ושפל, וזרעו רגליו חתוכות, לא ישכחו לא זה ולא זה, וזהו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב":כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
שנו רבותינו: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו הימנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו, ומה שבידו נטלו הימנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור הוא מכל הבהמה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר תאכל. הוא אמר: אהרוג את האדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם, דואג ואחיתופל וגיחזי, ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם, ומה שבידם נטלו מהם:
ויאמר ה' אלהים אל הנחש. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מנין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען; ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שאין טוענין למסית. מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תניא, רבי אומר: בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: "ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר"; ובקלקלה מתחילין מן הקטן, שבתחילה נתקלל נחש, ואחר כך חוה, ולבסוף נתקלל אדם.
הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, מפני שעמהם דבר הקב"ה, ואלו הן: אדם ונחש ודג. אדם, שנאמר: "ולאדם אמר". נחש, ויאמר ה' אלהים אל הנחש. דג, "ויאמר ה' לדג".
כי עשית זאת. כל מה שעשית בשביל זאת, כל פעולה שלך לא בשביל זאת? מתחלת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:
אררו בצרעת; הלין סלעיא דביה, צרען אינון. ארור הוא מכל הבהמה. ראית מימיך, מאחר שאדם מכה את חבירו במקל, הוא חוזר ומכה אותו ברצועה? כך ארור אתה מכל הבהמה, לא כל שכן מכל חית השדה? תני: בהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים, בהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חדשים, בהמה דקה טהורה יולדת לה' חדשים, הכלב לנ' יום, החתול לנ"ב, החזיר לס' יום, הנמיה לע' יום, השועל לו' חדשים, ושאר כל השרצים לו' חדשים. הארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוד לג' שנים, והנחש לז' שנים, והאפעה לע' שנה. פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד. כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות, עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל. אמר לו: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו. נתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע, אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? אמר לו: לכמה הנחש מוליד? אמר לו: לז' שנים. אמר לו: מנין? אמר לו: הכלב חיה טמאה, מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש; וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה. כמפני רמשא סלק ואמר להם. התחיל להטיח ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד:
תנו רבנן: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט; חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מיניק. הדולפינין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפינין? אמר רב יהודה: בני ימא. וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום מוליד ביום. נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביום טוב. והלא בדק? אימור יצתה רובה וחזרה, דאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותר לאכלה ביום טוב. כל שתשמישו ביום יוליד ביום, תרנגולת. תשמישו בלילה יוליד בלילה, עטלף. תשמישו בין ביום ובין בלילה יוליד בין ביום ובין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. כל שתשמישן ועיבורן שוה, יולדין ומגדלין זה מזה; אין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה. תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן לוז. כלב לז', וכנגדו באילן תאנה. חתול לנ"ב, וכנגדו באילן תות. חזיר לס', וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, וכנגדן תבואה. בהמה דקה טהורה לה' חדשים, וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לט', וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש, וכנגדה באילן דקל. הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה, משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססין.
מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע: ארור אתה מכל הבהמה; אם מהבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו? חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים. אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה, אחד לשלש, ומאי ניהו? ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחד לשלש, דהוה ליה תשע שנין? מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה"? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב; ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו? עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי? איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו: קללה הוא, שדי קללה עילוי.
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה איעבר ומוליד? אמר ליה: לשבע שנים. והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת? הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני. והא קמשמשי שמושי? אינהו נמי משמשי כאדם. והא אינהו חכימי? אנן חכימינן מנייהו. אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי. אמר ליה: כמה הוו? אמר ליה: שיתין גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימי דיהודאי אנא, ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו. אמרו ליה: אי הכי ניבעי מינך מילתא. אמר להו: לחיי; אי זכיתו לי, עבידו בי כל דבעיתו; אי זכינא לכו, איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו'. עד זכינהו, אייתינהו לכל חד וחד. כד חזא שיתין ביסתרקי, סבר כולהו חבריי להכא אתו. אמר ליה לספנא: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו. כי מטא בי בליעי, שקיל כוזא דמיא מבי בליעי. כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני, אמר ליה: לאו אינהו נינהו. שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא. אמר ליה: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא, אמר להו: מליוה לה ואיזילו לכו. שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול:
על גחונך תלך. בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: "קולה כנחש ילך", ונמצא למד הימנה. אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה; אילולי שאמר ליה הקב"ה על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?
ועפר תאכל. לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, ושומט גידי אדמה ואוכל. ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו". גבעונים, דכתיב: "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל".רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
כי עשית זאת מכאן שאין טוענין למסית וכו'. קשה שהרי נחש לא היה מסית דאין מסית אלא לע"ז. וי"ל דהיה כמסית לע"ז משום דקא' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וקשה למה נענשה חוה והרי לא הזהיר הכתוב אלא לאדם בלבד. וי"ל דאשה בכלל אדם כדכתיב זה ספר תולדות אדם וכו' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם והנה פי' ויצו ה' אלהים על האדם ר"ל על מין האנושי והנה גם האשה בכלל הצווי היתה דיקא נמי דכתיב האדם ולא כתיב את אדם ואין לתרץ שנענשה על שבאה תקלה על ידה כמו הנחש ולא נענשה על האכילה שהרי היא השיבה הנחש השיאני ואוכל למדנו בעל האכילה ממש היה טוען אותה הקב"ה ועל כך נענשה: קשה לפי הפשט כי הקב"ה אמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות והוא אכל ולא מת בו ביום והנה א"כ לא נתקיימה גזרתו של מקום. י"ל שפי' מות תמות י"ל תהא חייב מיתה וכששב בתשובה שב המקום ונחם על הרעה כמו שרחם על אנשי נינוה כששבו מדרכם הרעה. עוד יש לפרש כמו שאמרו במדרש שיומו של הקב"ה אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה לא חי אלף שנים ונתקיימה הגזירה: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא מכאן למדו רבותינו שימי עבורו של נחש ז' שנים. פי' הכי קאמר ארור אתה מן הבהמה בדוגמא ובענין שהיא מקוללת מן החיה כלומר כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה שהיא החמור נתקללה שבע ידות יותר מחיית השדה שמקצרת יותר ימי עבורה שהיא החתול כי ימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ"ט שבועות כך נתקלל נחש יותר מאותה בהמה שבע ידות הרי לך שימי עבורו של נחש ז' שנים ואע"פ שאינן שלמין ממש שהרי חסר ג' או ד' שבועות לשנה מ"מ יותר מששה וקרוב לשבעה הם וי"ו זו דומכל חית השדה יתירה היא כך מפורש בבכורות ושם ואימא כשם שנתקלל מבהמה נתקלל מחיה לאחר ג' ודאי ניהו תשע שנים ומשני מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל חיה כתיב:
<< · מ"ג בראשית · ג · יד · >>