לשון חכמים/חלק ב/כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

להשתטחות על קברי הצדיקים[עריכה]

כשילך האדם על המצבה של הצדיק יאמר תחלה לימוד מקראות אלו:

רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ האזינו

יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ שמואל ב׳

יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃ וְנָחֲךָ֣ יְהֹוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חׇרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת׃ אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖ךָ בְּי֣וֹם קׇדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהֹוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃ אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהֹוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־בָּ֣מֳותֵי אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ ישעיה

לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵל׃ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ יחזקאל ל״ז

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃ מיכה ז׳

ואח״ך יאמר הסוד הזה השייך לצדיקים:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּדְחִֽילוּ וּרְחִֽימוּ, וּרְחִֽימוּ וּדְחִֽילוּ, לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה), בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל, הריני לומד בשבח הצדיקים. ויהי רצון שעל ידי לימוד זה שאני לומד ימשך נחת רוח להצדיק הזה הקבור פה. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ:

אמר רבינו יצחק לוריא אשכנזי ז״ל (שערוה״ק דט״ל ע״ב) הנה אין ספק שלא ידמה האדם כי הצדיקים בפטירתם והיותם שוכני עפר בטלים מן העבודה והיחוד ח״ו, כי הם מיחדים תמיד בסוד נפשם ורוחם ונשמתם העולות למעלה המיחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם. ותפארת עם מלכות בסוד רוחם, ומ״ן דירם בסוד נפשם. ומה גם בחצי הלילה שהקדוש ברוך הוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים אשר בג״ע כמבואר בזוהר, ולא עוד אלא שגם הם מזדווגים בג״ע ומולידים נפשות לגרים במבואר בפ׳ שלח לך (כריש דף קס״ח ע״ב) אלא שסוד עבודתם ויחודם בהיותם בחיים הולכים ומתחדשים ומוסיפין כח למעלה מדי יום ביום ומאירים באצילות אור לאין ערך בכל יום נוסף על חבירו:

האמנם אחר פטירתם מיחדים כאשר כבר עשוהו בהיותם בחיים, וגם הם שהם מתפללים על החיים כנודע בזוהר (פ׳ שמות) כמו שמצינו שם באבות העולם שהם מתפללים על החיים, וכמבואר בגמרא (מציעא בעובדא ר״ח ובניו). ומבואר שם בספר הזוהר שאלמלא תפלת המתים לא היו החיים מתקיימים. ואחרי אשר הקדמתי לך שהם עובדים ומיחדים תמיד בסוד נפשם ורוחם ונשמתם למעלה בעולם העליון, הנה כאשר מיחד האדם היחוד העליון ויכוין לעשות כל יחוד כנגד הנוגע לו. הנוגע לנפש לנפש והנוגע לרוח לרוח, והנוגע לנשמה לנשמה, ויכוין לדבק נר״ן של הצדיק ההוא ביחודים אלו כל אחת בנוגע לו. וכן ידבק נפשו ורוחו ונשמתו בנר״ן של אותו הצדיק בשעת היחוד, אז בלי ספק תדבק נפשו בנפשו:

והנה היחוד העליון של חו״ב הוא שם ההוי״ה בחכמה ושם אהיה בבינה ובהתחברם יחד כזה: י״א ה״ה ו״י ה״ה הוא זווג עליון, והשם המחברם הוא שם הוי״ה במלוי יודי״ן כזה יו״ד ה״י וי״ו ה״י והוא עולה בגי׳ ע״ב כמנין חסד, והוא חסד עלאה המזווג את הזווג העליון והוא הנקרא מזלא. וזה נעשה על ידי נשמת הצדיק העולה למעלה בבינה, ואולי שהוא מ״ן דבינה כאשר נבאר וז״ס כך עלה במחשבה: (מנחות כ״ט ע״ב)

ואמנם תפארת ומלכות הם, שם ההוי״ה הוא בתפארת ושם אדני במלכות, ובהתחברם יחד כזה יהיה י״א ה״ד ו״נ ה״י והשם המחברם הוא שם הוי״ה במלוי אלפין כזה יו״ד ה״א וא״ו ה״א וזה נעשה על ידי הרוח של הצדיק ונפש הצדיק היא מ״ן דיליה:

ועוד ביאר רבינו חיים ויטאל ז״ל בשם רבינו יצחק לוריא ז״ל בפסוק ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש׳ הפסוקים), כשהצדיק נפטר מן והעולם הנר״ן שבו מצד עולם האצילות עולים בעולם האצילות והנשמה שלו מצד הבריאה עולה בג״ע העליון, והרוח שלו מצד עולם היצירה עולה בג״ע הארץ, ונפש דעשיה נשארת בכל בחינותיה על הקבר כל זמן שהבשר קיים, ואחר שנתעכל הבשר ונשארו העצמות לבדם אז גם הנפש עולה בג״ע הארץ. וההוא דאקרי הבלא דגרמי נשאר תמיד באינון גרמי דאשתארו בקברא כנז׳ בזוהר (ס׳ שלח לך). וביאור נפש זו וכוחותיה הענין הוא כי הנה כל בחינת העשיה אפילו רוח ונשמה חיה יחידה כולם נקראים נפש בכללות כנודע. האמנם הבחינות שהם מצד המוחין דגדלות שבעשיה אלו עולים למעלה אחר עיכול הבשר, אבל הבחינות שמצד אלהים דקטנות דעשיה הם הנקראים בשם הבלא דגרמי ורפ״ח ניצוצין, ואלו נשארים בקבר על העצמות עד תחיית המתים לפי שהמוחין אלו הם מבחינת קטנות, ולא עוד אלא שהם בחינת אלהים:

והנה דע כי זה הבל דגרמי יש בו ב׳ בחינות שהם פנימיות המחובר בתוך הגרמי, ובחינת חיצוניות החופף על הגרמי ולא בתוכם, כי הבל דגרמי ה״ס הש״ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא זהו מחובר חיבור גמור בעצמות אחר המיתה אך הנפש שהיא מצד אימא חופפת עליהם מלמעלה בסוד ונפשו עליו תאבל, עליו דייקא, כי גם אחר מיתה חופפת על העצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמי. ואע״פ שבזוהר (דף ק״ע) אמר זה על הנפש הכונה הוא על הבל דגרמי עכ״ד ז״ל:

בקשה על מצבה של הצדיק

שלום עליך אדוני הצדיק, שלום לך ושלום על משכבך, שלום על נפשך הקדושה והטהורה, אשריך שזכית ללכת בדרכי יוצרך ולעבדו וליראה אותו. ועשית מצות ומעשים טובים, על כן גדול שכרך, והקב״ה יחיש תחייתך וימהר עמידתך. ונזכה ונחיה לראות פניך המאירים ומזהירים כזוהר הרקיע, וזכותך יעמוד לנו ותורתך מגן בעדנו, ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים והשלום את ה׳ אלהים:

יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַנְּנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם׃ רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהֹוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ א֭וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה׃

רבון העולמים ואדוני האדונים אב הרחמים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶֽיךָ כי בשר אנחנו ואין בנו כח לכוין וליחד יחודי שמותיך הקדושים הראויים ליחד ולזווג בהשתטחות על קברי הצדיקים. וגם אין אתנו יודע שרשי היהודים וזווגי המדות הקדושות לדבקא נפשא בנפשא ורוחא ברוחא:

על כן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה וּמְקוּבֶּלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶֽיךָ ביאתנו על קבר הצדיק הזה כְּאִלּוּ כִּוַּנְנוּ ויחדנו היהודים וזווגי המידות הקדושות בדבקות נפשא בנפשא ורוחא ברוחא להאציל עלינו רוח טהרה וקדושה, רוח דעת ויראת ה׳, ותתעורר נפש הצדיק הזה להתפלל עלינו. ותמליץ טוב בעדינו ויתעוררו הרחמים הגדולים לזכרנו בזכרון טוב לְפָנֶֽיךָ. ונזכה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחֵן, לְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם:

ויהא רעוא דתתער נפש הצדיק הזה ותהוי סלקא ואזלא ושאטא לגבי אבהן דמיכי חברון לאודעא להו צלותא ובעותא דאנא בעי ומצלי ומתחנן בהאי שעתא. ותתחבר ותתעטר בזכותא דאבהן ותעול בההוא פתחא דבג״ע. ואודעא לרוח, ורוח סליק ואתעטר ומודע לנשמה, ונשמה אודעא לקב״ה, וכולהו בעאן רחמי עלן, וחס קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עלן בגיניהון. ובגין זכותא דכלהו צדיקייא דזכו למידת כבוד דלעילא, וזכו לקשר קשרא עלאה. קשרא קדישא. קשרא דמהימנותא. וקב״ה יריק עלן ברכאן ממבועא דנחלא ויתקיימון גבן כולהו ברכאן בדיל שמיה רבא:

אָֽנָּֽא ה׳ אָבִינוּ מלכנו, אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמָךְ הַגָּדוֹל וּלְמַֽעַן זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן ויוסף ודוד ופנחס ושלמה, וּלְמַֽעַן זכות כל הצדיקים והחסידים, וּלְמַֽעַן זכות הצדיק הזה, וְתָּחוּס וְתַחְמוֹל וּתְרַחֵם עלי ועל כל בית יִשְׂרָאֵל, ותחיינו חיים ארוכים טובים ומתוקנים, ותפרוש עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ, ותמלא יָדֵֽינוּ מִבִּרְכוֹתֶֽיךָ, מֵעֹֽשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶֽיךָ, ותורנו הדרך הטוב אשר נלך בו והמעשה אשר נעשה:

(ויוסיף לשאל על צרכיו ועל עניניו כאשר יחפוץ)