לבוש אורח חיים קסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

קיצור דרך: LEV:OH168

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכותלבוש התכלת על אורח חייםסימן קסח | >>

סימן קסח בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

על איזה פת מברכין
ובו שבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיז

סעיף א[עריכה]

מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלם משום כבוד הברכה אם יש לו שלם, ואם אין לו בוצע על הפרוסה. היו לפניו חתיכות גדולות ושלימים קטנות והכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר וקטן והחתיכה היא פת נקייה וגדולה, וכל שכן אם השלימה חטין והפרוסה שעורין דאיכא תרתי למעליותא בשלם שמברך על השלם. אבל אם השלם שעורין והחתיכה חטין אפילו היא קטנה שקולין הן, לפיכך ירא שמים יצא ידי שניהם ויניח הפרוסה תחת השלימה ויברך ובוצע משתיהן יחד אם רוצה לאכול משתיהן, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע על אותו שרוצה לאכול ולא יחוש לשני אף על פי שהוא חשוב או חביב עליו:

סעיף ב[עריכה]

ואם היו לפניו שתי שלימות ממין אחד אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה. יש לו שתי חצי ככרות ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם, ואפילו בשבת יכול לחברם ויכול ליקח אותו ללחם המשנה:

סעיף ג[עריכה]

שני גלוסקאות שנדבקו יחד ונאפו כך, ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלימה, יותר טוב הוא להפריד החתיכה מהשלימה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אף על פי שנראית גדולה בעודה דבוק בה, דהא קיימא לן שלימה קטנה עדיפה לענין ברכה מפתיתין גדולים, מכל מקום לא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחבירתה, ששם נראית כפרוסה, רק יבצע ממקום השלם שבה:

סעיף ד[עריכה]

היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין ורצונו לאכול משתיהן, אף על פי שהכוסמין יפין, מברך על השעורים כיון שהוא ממין שבעה. וכן פת נקייה ופת קיבר ורצונו לאכול משתיהן מברך על הנקייה, ואפילו שתיהן נקיות אלא שאחת לבנה יותר מחברתה, מברך על הלבנה יותר, ואם יאמר הבוצע אותו שאינו נקי או שאינו לבן חביב עליו, לאו כל כמיניה ובטלה דעתו אצל כל אדם, אבל אם אין רצונו לאכול אלא מאחד, מברך על אותו שרוצה לאכול ממנו אפילו אינו נקי ולבן:

סעיף ה[עריכה]

פת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת של גוים שקולים הם, דהא לשניהם יש להם עילוי אחד זה נקי וזה של ישראל ורצונו לאכול משתיהן, מברך על איזה מהן שירצה. ואם היה בעל הבית נזהר מפת של גוים וישראל שאינו (מוזהר) [נזהר] מיסב עמו על השלחן, וכבר אמרנו [סימן קסז סעיף יד] שבעל הבית בוצע, מותר לו לבעל הבית לבצוע על היפה של גוים ואף על פי שהוא נזהר מפת של גוים, מכל מקום לא משום שאינו חביב לו נזהר בו אלא משום פרישות, ולכך כל מקום שימצא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא משום חיבוב מצוה, שרו ליה רבנן שיבצע על איזה מהם שירצה, ואז כיון שהותר לו לבצוע עליו הותרה לו לכל אותה סעודה הפת של גוים, אף על פי שבזימנא אחריתא נזהר בו. מיהו אם אינו חביב עליו, גם בלא איסור פת של גוים אינו צריך להקדימו. ואם הוא נזהר מפת של גוים ואין אחר שאינו נזהר מיסב עמו, ושתי ככרות לפניו אחת של גוים ואחת של ישראל, מסלק פת הנקי של גוים מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא, הואיל ומן הדין היה לו להקדימו, והוי ליה בזיון אם אינו מקדימו. ואם בעל הבית אינו נזהר מפת של גוים ואין דעתו לאכול בכל הסעודה רק פת של גוים כי היא נקייה, אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקי והוא של ישראל, ושתי הלחם האלו מונחים לפניו על השלחן, צריך לברך על פת נקייה של גוים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת כך הוא מסקנת רבינו יוסף קארו בשלחן ערוך שלו. אבל צריך עיון למה פסק שאם בעל הבית נזהר ואין אחר שאינו נזהר מיסב עמו שצריך לסלק פת של גוים מן השולחן, ולמה לא יהא גם כן הרשות בידו [לבצוע] על איזה מהם שירצה מן הטעם הזה בעצמו שהתיר גבי אם אחר שאינו נזהר מיסב עמו, וכמו שהוא משמעות לשון בעל תרומת הדשן [סימן לב]. ואפשר שדעתו הוא משום שכשיש אחר שאינו נזהר עמו אינו יכול לסלקו משום אותו האחר שרוצה לאוכלו, דודאי הנקייה חביב ליה וצריך שתעלה גם הברכה עליו, וכיון שאינו יכול לסלקו משום חבירו, התירו לו לבעל הבית לבצוע על איזה שירצה, אבל אם אין אחר עמו ואין רצונו לאכול ממנו, טוב הוא שיסלק ולעמוד בפרישתו, נראה לי:* הג"ה ועיין לקמן סימן קצ"ו סעיף ג':

סעיף ו[עריכה]

אין מברכין המוציא ושלש ברכות דאורייתא שיתבארו בעזרת השם [סימן קפז] אלא על פת שתחלתו עיסה והוא הנקרא לחם בפי רוב בני אדם, והיינו אותו שלשין אותה העיסה במים וקמח ואין מערבין בה דברים אחרים שהוא המשביע ביותר, וכתיב עליו [דברים ח, י] ואכלת ושבעת וברכת ורוב בני אדם קובעים עליו סעודתן, אבל שאינו נקרא לחם אין מברכין עליו המוציא. לפיכך פת הבאה בכיסנין אין מברכין עליו המוציא ושלש ברכות. ופירוש הבאה בכיסנין, פת שעשוי כמין כיסין שממלאין אותה דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין וכיוצא בהן, ויש מפרשים שהוא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. ויש אומרים שזהו פת גמור, כיון שאין בו אלא מעט דבש או שמן או חלב או תבלין והקמח והמים הם עיקר מברכים עליהם המוציא, וכן נוהגין. ואיזה נקרא פת הבאה בכיסנין, שיש בהן הרבה תבלין או דבש כאותן שאנו קורין לעקו"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר. ויש מפרשים שהוא פת שעושים אותו כעבים[1] יבשים שנקראים בלשון המקרא נקודים ביהושע ט, ה, בין מתובלת ובין שאינה מתובלת. ונקרא כיסנין על שם שכוססין אותה לתיאבון בעלמא. ואנן נקטינן כדברי כולם שכל אלו נקראו פת הבאה בכיסנין ואין מברכין עליהם המוציא ולא שלש ברכות לאחריהן, אלא בורא מיני מזונות לפניו ומעין שלשה לאחריו, ואף על גב שנקראו לחם דכתיב [שם] וכל לחם צידם יבש היה נקודים דלחד פירושא הוא פת כיסנין, אפילו הכי אינו מברך המוציא ושלש ברכות, דלא קבעו חכמים המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך רוב בני אדם לקבוע עליו סעודתו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד והקמח ומים עיקר ונאפת כדרכה בלי שינוי וטפלות שהוא החשוב בפי כל וקובע ברכה לעצמו מחמת חשיבותו, אבל כל שנעשה בה שינוי שאין דרך רוב בני אדם לעשות כמותו ולקבוע עליו, לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל מהן שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו:

סעיף ז[עריכה]

ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו סעודתן, אף על פי שהוא לא שבע עדיין ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם תחלה היה דעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו ברכת המזון אף על פי שלא בירך המוציא תחילה, ואם לא אכל אלא שיעור שאין אחרים קובעים עליו אף על פי שהוא קבע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, דהא מכל מקום משביע וזן את האדם, ואינו מברך אחריו אלא ברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם, ואפילו נטילת ידים אין צריך במה שאין דרך בני אדם לקבוע עליו כדלעיל סימן קנ"ח [סעיף א]:

סעיף ח[עריכה]

אבל פת גמור אפילו פחות מכזית מברך עליו המוציא, דברכה ראשונה שהיא ברכת הנהנין אין לה שיעור לפניו, דהא מכל מקום מתהני, אבל לאחריו אינו מברך כלום אם אין בו כזית, דלא אמרה תורה [דברים שם] וברכת אלא אחר ושבעת, כלומר אחר שאכל כדי שביעה, ושיערו חכמים דבכזית יש בו כדי שביעה בפת גמור ומברך לאחריו שלש ברכות ולא בפחות:* הג"ה ועיין לקמן סימן ר"י סעיף א' ובסימן קפ"ד סעיף ו':

סעיף ט[עריכה]

לחמניות שבלילתן עבה הרי תחלתן וסופן עיסה ולחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאד אינן נקראים מתחלתן עיסה ואינם לחם של רובא דעלמא, לפיכך אין מברכין עליהם המוציא לחם מן הארץ אלא בורא מיני מזונות ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש. ויש אומרים שאם קבע סעודתו עליהם, קביעתו לסעודה עליהם עושה אותם לחם ומברך עליהם המוציא וברכת המזון. ואי אכל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם דהיינו בורא מיני מזונות, שאין ברכת המוציא דמקמי סעודה פוטרן, דהוי להו כמו פירות שבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שמברכין לפניהם, כמו שיתבאר לקמן בעזרת השם [סימן קעז סעיף א], אבל לאחריהן אין צריכין ברכה, דברכת המזון שיברך אחר הסעודה יפטור אותן:

  • הג"ה ועיין לקמן [סימן קע"ז] סעיף א':

ואותן רקיקין דקים שנותנין עליהם מרקחת, המרקחת עיקר והם טפלים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן, עיין לקמן סימן רי"ב [סעיף ב]:

סעיף י[עריכה]

חביצא, דהיינו פרורי לחם שנדבקין יחד על ידי מרק אם נתבשלו במרק והיה קודם שנתבשלו בכל פירור מהם כזית, אף על פי שעכשיו אין בהם תואר לחם מכל מקום הואיל והפירורין עודן היו גדולות בכשיעור שהיו קובעין ברכה לעצמו, לא פקע מהן הברכה ראשונה על ידי הבישול ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון. ואם נתפררו דק דק עד שלא היה בכל פירור כזית קודם שנתבשלו אלא שנתחברו על ידי הבישול, אז פקע מהן הברכה ראשונה ואינו מברך עליהם אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, אף על פי שעדיין ניכר בהם שהם לחם שיש להם תואר לחם, כיון שנתפררו כל כך ונתבשלו הפסיד חשיבותו על ידי בישול ואינו קרוי עוד לחם, שאין לחם אלא אפוי או מבושל ויש בו שיעור זית. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או על ידי שלשה אותם במרק, אז אם היו בפרוסות הפרורים כזית מברכין עליהם המוציא ושלש ברכות אפילו אין להם תואר לחם עכשיו, שאין השינוי הנעשה על ידי הדבש או המרק מפקיע שמם וברכתן ועדיין לחם מקרו. ואם לא היו בכל פירורין מהם כזית, אם עכשיו עדיין יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, עדיין לחם הם ומברך עליהם המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם עכשיו תואר לחם אין מברך עליהם אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, הואיל ואיכא תרתי לריעותא שהפסיד צורתו וגם לא היה בכל פירור כזית. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק, אף על פי שאין כזית בשום פירור מהם וגם הפסיד צורתו על ידי הפירור שאין מכירין אותם שהוא לחם, לא הפסיד ברכתו על ידי הפירור ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות דעדיין לחם אפוי הוא ולא נשתנה על ידי שום דבר אחר:

סעיף יא[עריכה]

וכששורין פירורים במים עד שהמים מתלבנים מהם, וכן פת השרוי ביין אדום ואין בפרוסות כזית, בזה אזיל ליה תוריתא דנהמא:* הג"ה הואיל וסימוק: ואין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש:* הג"ה דהא מכל מקום מיזן זיין:

סעיף יב[עריכה]

דבר שבלילתו עבה ובשלה במים או טגנה בשמן, אף על גב דלמקצת רברבתא נתחייב בחלה, אין מברכין עליהם המוציא ושלש ברכות רק בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו יש לו תואר לחם. וטעמא, דלענין חלה אין הדבר תלוי אלא כשנקרא עיסה דכתיב [במדבר טו, כ] ראשית עריסותיכם וגו', וכשעורכין אותה בתחלתו עב הרי מיד נקרא עיסה ונתחייב בחלה בשעת גילגול, אבל לענין ברכת המוציא ושלש ברכות כשנקרא לחם הדבר תלוי, ואינו נקרא לחם אלא כשנאפה בתנור ולא כשבשלה במים או טגנה בשמן, וכן נוהגין. ויש אומרים שאם יש בהם תואר לחם, הואיל ותחלת בלילתן עבה אף על פי שבשלם אחר כך במים או טגנם בשמן מברך עליהם המוציא ושלש ברכות, ואם אין בהם תואר לחם אין מברכין עליהם המוציא ושלשה ברכות:

סעיף יג[עריכה]

ולפי זה אותן עיסות שעושין מהן לאקש"ן או ורימזל"ש חייב בחלה, ואין מברכין עליהם המוציא ושלש ברכות לכולי עלמא שאין זה תואר לחם, אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך מיקרי תואר לחם, ולפי היש אומרים היו מברכין עליהם המוציא ושלש ברכות. מיהו ירא שמים יצא ידי שניהם, ואין אוכל דברים אלו אלא אם כן בירך תחלה ברכת המוציא על שאר פת גמור ואחר כך אוכל את זה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שלא עירבו בו מתחלה לא שמן ולא דבש וחלב, אלא עירבוהו במים וקמח לבדו ואחר כך טגנו אותו בשמן ודבש וחלב, אבל אם לשוהו מתחלה באלו הדברים כבר נתבאר דינו למעלה בדין פת הבאה בכיסנין:

  • הג"ה ועיין בסמוך סעיף ו':

סעיף יד[עריכה]

וחלוט שחלטו ברותחין אחר לישתו ואחר כך אפאה בתנור, לא שנא היתה בלילתו עבה ולא שנא היתה בלילתו רכה, פת גמור הוא ומברכין עליהם המוציא ושלש ברכות. והוא הדין אם אפאו באילפס בלא משקה, ואפילו נתן בו מעט משקה כגון שמשח האילפס בשמן כדי שלא ישרוף העיסה, לא מיקרי משקה ומברך עליו המוציא ושלש ברכות, אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש:

סעיף טו[עריכה]

טרוקנין, והיינו שעושין גומא בכירה ונותנין בה מים וקמח ומערבין בה ואופין אותה שם, מסתמא אינו נקרא לחם, שאין זה דרך לישה ולא דרך אפיית לחם, ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, מכל מקום אם קבע עליו סעודתו קביעתו עושהו לחם ומברך עליו המוציא ושלש ברכות:

  • הג"ה ועיין בסמוך סעיף ט':

אבל טריתה דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבין אותה בכלי בבלילה רכה מאד ושופכין אותה על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכין עליו אלא ברכת בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע עליו סעודתו:

סעיף טז[עריכה]

נהמא דהינדקא, והוא לחם שאופין אותה בשפוד עב ומושחין אותה בשמן או במי בצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה, אינו לחם ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות:

סעיף יז[עריכה]

פשטידא הנאפת בתנור בבשר או בדגים או בחלב או בגבינה, הרי זה לחם ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון, דכל אפוי נקרא לחם:

  • הג"ה ואף על גב דבשר ודגים וגבינה הם עיקר ולעולם מברכין על העיקר ופוטר את הטפלה כמו שיתבאר לקמן סימן רי"ב סעיף א', אפילו הכי מברכין עליהם המוציא, דמין דגן חשיבי ליה אינשי ואזלינן בתריה, ועיין לקמן סימן רי"א סעיף ו':

ודווקא שאפאו בתנור ובלא משקה, אבל אם אפאו במחבת ובמשקה אין לברך עליו המוציא, ואין לירא אלהים לאוכלו אלא בתוך הסעודה שבירך ברכת המוציא על פת אחר, כמו שנתבאר לעיל בשאר פשטידי"ן וקרעפלי"ך:

  1. ^ נראה דצ"ל: כעכים