כתבי ברל כצנלסון/כרך א/מימיו הראשונים בארץ
מימיו הראשונים בארץ (ממכתביו; נכתב באידיש, ותורגם על ידי מנחם פוזננסקי)
- מאת ברל כצנלסון
א[עריכה]
(עין גנים, תשרי תר"ע)
– – עד לאחר ראש-השנה ישבתי בּיפוֹ. הייתי קם לפני עלוֹת השחר, יוֹצא והוֹלך ל"אחוּזת-בּית"[1] להיפּגש שם עם חבוּרת מבקשי-עבוֹדה כּמוֹני, עוֹמד שעה-שעתיים, שוֹמע סיפּוּרי-מעשיוֹת וּפוֹנה והוֹלך משם. מהַלך אתה בּרחוֹב ועיניך נוֹפלוֹת על פּני אנשים אבֵלי-תענית, על דמוּיוֹת מוּכנוֹת לברוֹח מכּאן. נכנס אתה לבית ושוּב תמוּנה זוֹ. חוֹלי-קדחת. והכּל תלוּי בּאויר. מתנוֹדד ותוֹעה לכאן וּלכאן ללא תכלית. בּמצב זה היו גם אַחַי לנסיעה בּים. איש ואשה. וארשת-שממוֹן גדוֹלה גם יוֹתר היתה בּפני המכּרים הנמצאים כּאן זמן ממוּשך, והאוֹצר הדל שלהם כָּלה זה כּבר והם מתלבּטים וּמפרפּרים בּתוֹך המים העוֹמדים האלה. וּככל אשר אדם היה סימפַּטי לי יוֹתר, כּן עגוּם יוֹתר היה הרוֹשם שעשה עלי. כּאן לחיוֹת ללא תכלית – אין לך דבר קשה מזה. הכרח היה לי לאזוֹר כּוֹח ולעזוֹב את יפוֹ. אלא שלא דבר קל היה לעשׂוֹת זאת. הניאוּ מכּך הדירה הטוֹבה והארוּחוֹת אשר – – היתה מכינה לנוּ; הפחידוּ הידיעוֹת על אוֹדוֹת המוֹשבוֹת ועיכּבה גם העבוֹדה בּעתיד, שהובטחה לאחר החגים, בּיפוֹ. דרוּש היה שאעשׂה כּאן את החג הראשוֹן בּארץ-ישׂראל, חג שוֹמם וּמדכּא את רוּחי, ואראה את כּל הנֶכֶר, שאני נתוּן בּוֹ כּאן, ואתמלא כּוֹח לצאת. סוֹף דבר, בּעמל הוֹצאתי את הזוּג שלי – – ויצאתי בּלי אמוּנה לדרך, לפתח תקוה. הכּל דיבּרוּ על לבּנוּ לא לעשׂוֹת זאת. אין זה מן הדברים הנעימים לבוֹא למוֹשבה בּיוֹם-השבּת, וּביחוּד לפתח תקוה הנוֹדעת. הוּזהרנו איפוֹא, על הרוֹשם הרע שיעשׂה מעשׂנוּ. יוֹם אחד לפני זה יצאוּ לכאן דויד[2] וּבּרֶנר. נדבּרנוּ ללכת שמה יחד, אך איבּדנוּ זה את זה. את בּרנר ראיתי בּפּעם הראשוֹנה ימים אחדים קוֹדם לכן, בחדרוֹ של דויד. לעת-עתה זוֹהי הפּגישה החשוּבה בּיוֹתר שהיתה לי בּארץ. ניכּרוּ בּוֹ פּשטוּת, טוּב-לב, גילוּי-נפש וכוֹח – וּמבּחינה זוֹ רב הדמיוֹן ליעקב לֶשצ'ינסקי – חוֹסר כּל בּרק חיצוֹני, מידה כּל כּך גדוֹלה של דרך רישוּל עגוּמה, של תנוּעת בּיטוּל כּלפּי עצמוֹ ושל יאוּש אמיתי, מוּכן לקבּל כּל דין – שכּל לבּך משתוֹחח בּך וכוֹאב מאוד. למחרת פּגישתנוּ הראשוֹנה כּבר נתפּתחה בּינינוּ שׂיחה חזקה, וּבכל מלה שלוֹ, בּכל רעיוֹן שהבּיע, היה לי כּאחד משלנוּ. כּלוֹמר: אוֹתם החסרוֹנוֹת ממש, שהם מצוּיים כּל כּך בּדרך-המחשבה של אינטליגנט יהוּדי, ועם זה כּל כּך לא-דוֹמה למחשבה הרגילה של סוֹפר יהוּדי. כּל כּך הרבּה לב, תחוּשה כּל כּך שוה לשלנוּ לגבּי צרוֹת חיינוּ, שכּל אשר הוּא אוֹמר – גם בּשעה שהדברים אינם עמוּקים כּלל ואף אם הם תמימים ודנים על הענין מנקוּדה צרה אחת – אי-אפשר לוֹ שלא יעשׂה רוֹשם. הוּא רוֹגש וּמתחבּט, מטיח עצמוֹ לכאן וּלכאן, רוֹגז על עצמוֹ ועל היהוּדים, מסתלק מדברים שכּתב זה לא כּבר, מבטל ושוֹלל הכּל בּבת אחת, שקוּע עכשיו כּוּלוֹ באֶפּיקוֹרסוּת שלוֹ – וּבכל אלה לב כּל כּך פּצוּע ורחשי-נפש כּל כּך עמוּקים של יוֹשר-יחס וכוֹבד-ראש. הליכוֹתיו עם הסוֹפרים הצעירים: כּמה אוֹהב הוּא אוֹתם וחרד עליהם, כּמה מעציבים אוֹתוֹ החסרוֹנוֹת שלהם, והידלדלוּת-מקוֹר-יצירתם. כּמה הוֹמה הוּא לכל דבר קטן בּספרוּת היהוּדית וכמה כּוֹבד ראש בּו עת ידבּר על מצבוֹ הוּא בּספרוּת, בּאיזוֹ בּדידוּת קשה עשׂה את דרכּוֹ ואיש לא שעה אליו, אף על פּי שהיה היחיד שגילה עֵרנוּת לשאלוֹת ולצרוֹת שלנוּ. כּל חבריו בּעבר, חברים לעבוֹדה, התפּזרוּ, אבדוּ אחד אחד: זה משַׂחק את המִשׂחק האינטליגנטי שלוֹ עם האלוֹהים, את המִשׂחק בּזכוּת-אבות וּבקדשים מני קדם; זה נשא אשה וניחא לוֹ בּמנוּחה וּבטמטוּם, וזה דלל ליחוֹ סתם, לאט-לאט. הוּא סיפּר לי על סיפּוּר חדש שכּתב כּאן. מין סך-הכּל, אמר.
דבקתי בוֹ כּוּלי, וּכשאני חוֹזר מן העבוֹדה וּמוֹצא אוֹתוֹ שוֹכב על יד הבּית בּחוּץ, וכוּלוֹ שקוּע בּיגוֹן שלוֹ, וּמיד מַתחילוֹת השׂיחוֹת הארוּכּוֹת, השוֹטפוֹת-הנוֹבעוֹת, וּמשוּלבים בּהן זכרוֹנוֹת-עלוּמים ותקווֹת מימים עברוּ, פּירוּרים וּשברים מכּל אשר קרוֹב ויקר לך וּמתבּקש להיוֹת מבוּטא וּמוּבּע – תוֹקף אוֹתי רצוֹן לנחם אוֹתוֹ, ללטף, להקל עליו ולאמוֹר לוֹ את אשר לבּי רוֹחש אליו. לי טוֹב אוֹתה שעה, אני חש אוֹתוֹ וּמבּיע לוֹ חלק של חלק ממה שאני חש. ואוּלם לוֹ? סוֹף כּל סוֹף קמים ועוֹמדים והוּא פּוֹנה והוֹלך בּלב כּבד, כּבד אוּלי מכּפי שהיה קוֹדם, ואנוּ מחליטים שלא לשוּב לענינים כּאלה. טוּב-לבּוֹ מיוּחד בּמינוֹ. זוֹ הדאגה שלוֹ לזוּלת, למאכל ולמשכּב של כּל מי שהוא בּא בּמגע עמוֹ – לפני שבּאתי הנה כּבר דאג, שאַל לעבוֹדה ולמקוֹם-לינה לי.
א' דסוּכּות.
הנה כּך מוּפסקת כּתיבתי בּכל שעה. אני – כּל כּך כּבר שקעתי בּחיי כּאן, שעכשיו שוּב לא אוּכל, כּנראה, לתאר את מגעי הראשוֹן עם מושבה יהוּדית. ישנה מימרה אצלנוּ, כּי האור והצל משמשים בּערבּוּביה. על כּל אשר אני רוֹאה ותוֹפס בּארץ-ישׂראל חל דבר זה פּי כּמה. תקוה ויאוּש. אין מגַמוֹת קיימוֹת בפני עצמן. מסוּכסכוֹת הן וּמעוֹרבוֹת יחד וּלעתים ללא אפשרוּת להפריד בּיניהן. כּן הוּא אצלי בּכל דבר וענין כּמעט, וקשה עד מאד לספּר ולתת מוּשׂג נכוֹן מכּך. בּפרט, כּשהרשמים אינם קופאים על עמדם והם גם מתרבּים בּלי הפסק, ואני אינני בּעל זכּרוֹן חזק די שמירת הדברים בּדמוּתם האמיתית הראשוֹנה, כּפי שנצטיירוּ לי לכתחילה.
לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח-תקוה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק-נוי, שׂדרות של ברושים רכים וזקופים מן השער אל הבית. הבתים – דירות-עשירים מטופחות. גזוזטרות, מרפסות וּוילאות. בשער בית אחד לא חסר גם לוח-נחושת קטן ועליו שֵם בעל-הבית, ובצד – עמוד-פנס. אין זו היציבות והאמידות של האכר בשרונה. זהו ברק-הנוי של בעל-האחוזה או של הסוחר שלבו הולך שבי אחרי חיי בעל-האחוזה. במבוא אחד הבתים, שלפניו נמשכה שורת ברושים הדורה להפליא, התנוססה כתובת: "הוטל ירקון". זהו בית-המלון האריסטוקרטי שבמושבה. והואיל ונדברתי עם ברנר להיפגש כאן באחד מבתי-המלון חפצתי לברר, אם סר הנה. לא העזתי להיכנס אל הבית. יצא משם אותו רגע איש גנדרן. ביקשתי מאת –– לשאול אותו, וזה לא זיכה אותו אפילו במלה של תשובה. הלכנו הלאה עד שנזדמן לנו בחור, שהפנה אותנו ל"הוטל-רבינוביץ". זוהי האכסניה של הפועלים. כאן אוכלים ושותים, לנים וכותבים מכתבים. כאן משתגעים. כאן חי כל איש בזכות ה"הַקָפָה", עד שבא יום וזכות זו נשללת ממנו פתאום. וכאן, אמנם, מצאנו את הציבור שלנו: את דויד ואת ברנר. ––
הוצע לנו לקום ולטייל קצת לעין-גנים, המושבה החדשה שנוסדה בשנה שעברה על ידי פועלים. הן קראתם. הרעיון הוא שלפועל יהיו דירה, גינת-ירקות ומשק-חלב – באופן שיוכל להיות פועל ולהחזיק מעמד. לא יצאנו מתחום פתח-תקוה וכבר נראו לנו מן הגבעה בתי עין-גנים החדשים, הקטנים, המוטלים בפיזור על פני המרחב. היתה שעת-צהרים נעימה. מן האויר הדחוס שבחדרי-ההוטל ומן האויר הרוחני הממלא את פתח-תקוה הגענו ובאנו אל הרפובליקה הקטנה, החפשית, שצמחה וקמה בצדה של זו. כל אשר אינו מוצא לו מקום בפתח-תקוה החרדית נמלט לכאן. כאן עולם חפשי. אני צועד ומשיב אל לבי, שאין אני יודע עדיין מה טיבו הממשי של הקיים כאן. הן ידוע גם ידוע לי, שבארץ-ישראל צריך אדם להיות זהיר במסקנות-רשמים שלו, שהחיים כאן עשירים בקישוטי-חיצוניות – וממילא אין השמחה שלי שלמה. ואולם עצם המראה, רוחב-האופק, הרי יהודה מרחוק, בקצות כל המרחב הזה, הבתים החדשים, הקטנים, של חדר אחד, של שנים וזעיר שם גם של שלושה, וההכרה שכל המושבה כמעט (כמעט!) נבנתה בידי יהודים בלבד, לבסוף זו גאוַת עין-גנים, הבאר בעלת המוטור באמצע המושבה – כל אלה מילאו את הלב שמחה ואור. חוט של משהו חדש, צעיר ורענן משוך כאן על הכל. האדמה עוד איננה מעובדת כמעט, אבל בפינות בודדות מבצבץ כבר משהו, ומסביב לבית אחד נראות כבר נטיעות חשובות קצת. ברור: כאן מתבסס אִכּר "תקיף". ומה שורש-תקפו: כסף או מרץ? פתרון שאלה זו אני דוחה לשעה אחרת. אני שואל את האיש המלוה אותי, כמה שנים הוא בארץ. הוא אומר: שש שנים. כמה חדש לי צליל זה אחרי יפו! הרחוב, הבתים, האנשים, האופק – הכל מקבל אותך בסבר של נפשיות מאירה.
ברנר מוליך אותי אל גורדון. זכות היתה לי לבוא במגע עם שני האנשים האלה, התופסים בי מקום כל כך גדול, בלי כל קושי שהוא וימים מעטים מאד לאחר בואי לארץ. אבל כלום יכול היה דמיוני לתאר לי את גורדון כך? בחוץ, על יד הבית, על מחצלת בלויה, יושב יהודי כבן חמישים, והוא יחף, גלוי-ראש והמכנסים מלאים טלאים. זהו – הוא מודיע – הטרקלין שלו, המסוגל לקבל אורחים בלי מספר, ורק חסרון קטן אחד אתה מוצא בו, שבימי גשמים נוטף גגו מים. זו היא ה"חכמה" החביבה עליו, שהוא חוזר עליה לעתים קרובות. התישבנו על הארץ ול"כיבוד" הוגש לנו כד מים שהובאו במתכוון מן הבאר. מתוך הבית נראתה אשתו של גורדון, אשה יהודית פשוטה. קרבה וניגשה הבת. ועל הכל היתה שרויה רוח-שכינה, הרגשה שאתה נמצא בבית, שבעל בו ואב, זו הרוח הטהורה, הנלבבת, שעליה סיפרתי לכם בּדַבּרי על בֵּית –– הרגישו בנו אנשים מן הבתים הסמוכים ובאו והצטרפו אלינו. ומרחוק הגיעה שירה של חבורת בחורים וצעירות, שהתקרבה והלכה לכאן. סוף דבר, אידיליה ארץ-ישראלית. כנהוג, שרו קצת ופיטפטו קצת והתוכחו קצת, אבל הדבר שהרנין את לבי ביותר היתה זו ההתלקטות מסביב לגורדון, העובדה שילדים בני 18–20 מוכשרים להתלקט מסביב ליהודי לא צעיר כלל. אמנם, לא נעלם מעיני, שהוא, כנראה, זר להם לא מעט, אף על פי שהוא שר יחד עמהם וגם מתבדח ושום דבר אינו למשא לו.
הרבה ראיתי אותו יום ואותו ערב בעין-גנים. גורדון הלך בענין עבודה לי. אשר למקום-לינה הרי זה היה מובטח ומוכן לכתחילה. כאן מקיימים הכנסת-אורחים ביד רחבה. שכבנו – אנשים אחדים יחד – על הרצפה, ומאד הפליאה אותי חביבותם של בעלי-החדר, שני בחורים, שהניחו ללא שימוש את מיטותיהם – של ארגזים וקרשים – והשתרעו לצדנו. אפס שינה זו לא הסבה לגופי המפונק הנאה יתירה. בחפץ-לב הייתי יושב אותו לילה לכתוב לכם מכתב ומשיח לפניכם את כל האצור בלב. אלא בחדר שבו מצטופפים חצי-מנין אנשים, ולשולחן משמשים ארגזים מחוברים – עכשיו אני כותב עליהם – כלום אפשר לקום ולעשות זאת?
כשקמנו בבוקר ונראתה השמש ויצאתי מעין-גנים בדרך לפתח-תקוה לשאול לעבודה, עוד היה לבי טוב עלי. דבקתי בעין-גנים. המרחב הזה, הסביבה החפשית, שעות-הבוקר המוקדמות ושעות-הערבים – משהו מיוחד בהם כאן. קלות ונופש הם מביאים ללב – בשעה שאתה עשוי, כמובן, לקבל אותם. ואולם כשהגעתי לבית-המלון והוברר לי שעבודה אין, ואתי שם עוד מחוסרי-עבודה, לא פחות מעשרה אנשים, ואזני קלטו הרבה דברי התחכמות ועקיצות, ושוב דובר על עזיבת הארץ ועל קדחת ועל בטלה – שוב היה לי כאילו אני ביפו, לא נגרע דבר. אמנם בשעת מעשה לא נעלמו מעיני הדיליז'נסים העושים דרכם ליפו, הפּוֹסטה היהודית, המחאות הכסף מטעם ועד-המושבה שכוחן כמטבעות, אלא כל זה הוא ענין בפני עצמו, שאינו מתמזג עם השאר. ואשוב לעין-גנים. כאן שקט. דממה. הנה, נערה עוברת ודלי בידה, הנה ילדים מספר משחקים בפינה. הגברים אינם, הם בעבודה.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ היא תל-אביב בּראשיתה
- ^ דויד שמעונוביץ