כרתי/יורה דעה/סו
חיה ועוף וכו' ג"כ דמו אסור רק הא דאמרי' בכריתות רבוי לאסור דם כוי היינו למ"ד ברי' בפ"ע אבל לפי דקיי"ל הבא מן הבהמה וחי' פשיטא דאסור דהא בין בחי' ובין בהמה דם אסור כ"כ פר"ח הלכך השמיטו הש"ע ויפה כתב אלא דיש לתמוה למה כתבו גבי ג"ה
חייבים עליו והא דכתב לקמן סי' פ"ו ס"ח דהא וכל מרוקם אפרוח אסור מדרבנן שם לא הוי דם ואמת אם ניכר דם אסור מהתורה ועי' פלתי:
ויש מחמירין וכו' על קשר של חלבון גזירה שמא ימצא על קשר של חלמון שהוא אסור ד"ת ש"ך והפ"ח תמה מנין לכו לגזור גזרה לגזרה. וזהו בגמ' אבל בחומרא שהחמירו הפוסקי' מצינו טובא גזרה לגזרה וביצת בת יומא דעת מהרש"ל להקל וכן דעת הפר"ח:
ומזה נתפשט וכו' כתבו מחמת חומרא והאחרונים כתבו מדינא כי הרא"ה דעתו להיפוך נמצא על חלבון אסור כי זהו עיקר הריקום ועל חלמון מותר כי בזו לא שייך ריקום והפ"ח הסכים לדינא כרא"ה כי לדעתו מסתבר טעמי' ועי' פלתי כי בררתי דברי גאוני' בטוב טעם וממנם אין לזוז.
וכל זה וכו' ואם נמצא או נתבשל ולא ידעינן אם היה במקום האוסרו יש לאסור כ"כ האו"ה והסכימו האחרונים ואם נתערב בשאר בצים חד בתרי מותר דמהתורה ברובא בטל ולא הוי רק איסור דרבנן וספיקא לקולא וכן אפי' בנצלה או נתבשל אם נתערב חד בתרי ג"כ מותר ועמ"ש פלתי ולא אמרינן דדם שבביצה הוא איסור דבוק עם הביצה וא"כ בעינן ס' נגד הביצה דלא הוי דבוק בתולדה.
הביצה לבדו. לשון לבדו משמע דאם יש עוד ביצה ג"כ מותר אבל הפר"ח השיג וס"ל חד בחד לא קרוי תערובת כלל.
אם הוא ואם נתערב באין מינו אסור אפילו ברוב דמין בשא"מ לא מהני רוב בטעם כעיקר ואיירי דנתערב לח בלח דיבש ביבש אף באינו מינו מהתורה בטל ברוב וע"ל סי' ק"ט במ"ש. ודע כי ביצה שיש בה טפת דם דאסור משום דשדא תכלא בכולא אותו ביצה שנתער' באחרי' הוי מין במינו כי טעם דם כל שהוא וטעם ביצה אשר בו התכלא חד טעם עם שאר ביצים כ"כ פר"ח
נ"ל שהוא מותר ולדידן דמחמירין לאסור הביצה בכל צד שיהי' נמצא הדם גם זה טריפה ש"ך ופ"ח:
מותר והיינו דביצה אינו מונח על חתיכה אבל אם מונח על חתיכה אסור דהא ביצה אסור מחמת עצמו דשדי תכלא בכולה כדלקמן סי' ק"ה איסור המונח על היתר ולדידן לעולם בס'
מותר לאכלם עיין פלתי הביצה שישבה עליה תרגולת ג' ימים אסורים וה"מ דלא ספנא מארעא אבל בדספנא מארעא תמיד מי שאין איסטניס יאכלנה וג' ימים משמע מעל"ע
מותר והרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א פסק אפי' בלי קשקשים מותר וכבר השיגו הראב"ד והמ"מ דחק עצמו ביותר ואני הארכתי בחידושי אבל הכל באריכות גלל כן לא חפצתי להעתיקו והיותר קרוב הוא שס"ל לרמב"ם אם הוא מכניס הדם ואחר שותהו בזו יש לחוש למראית עין ובעינן קשקשים אבל אם הוא המכניס הדם ובעצמו שותהו בזה ליכא מראית עין וא"צ קשקשים. וזהו שדייק הרמב"ם ושתהו היינו הוא המכניס. לכך לא אסרו ודוק וצ"ע
אם פירש ממנו ואי מהני היכרא כמו בדם דגם נחלקו התוס' ורשב"א ובמלתא דרבנן שומעין להקל: