כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/הלילה השנים עשר (טשרניחובסקי)/מערכה שנייה/מחזה א

מחזה א

על חוף הים

[נכנסים אנטוניו וסבסטיאן]
 
אנטוניו
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר יוֹתֵר? אֵינְךָ רוֹצֶה שֶׁאֵלֵךְ
אִתְּךָ?
סבסטיאן
בִּרְשׁוּתְךָ – לֹא! מַזָּלִי מֵאִיר עָלַי בְּאוֹר עָכוּר;
וְרֹעַ מַזָּלִי יַשְׁפִּיעַ לְרָעָה עָלֶיךָ. וּמִשּׁוּם זֶה אָנוּס
אֲנִי לְבַקֶּשְׁךָ כִּי תִתֵּנִי וְאֶשָּׂא אֲנִי לְבַדִּי עָנְיִי
וּמְרוּדִי. תּוֹדָה רָעָה תִהְיֶה בְּעַד אַהֲבָתְךָ, אִלּוּ
הָיִיתִי מַעֲמִיס גַּם עָלֶיךָ מֵהֶם.
אנטוניו
נָא, הוֹדִיעֵנִי לְמִצְעָר אָנָה פָנֶיךָ מוּעָדוֹת.
סבסטיאן
לֹא, שָׂאֵנִי, אֲדוֹנִי. דַּרְכִּי לְפָנַי אֵינָהּ אֶלָּא
דֶרֶךְ-תּוֹעִים. וְאוּלָם מַכִּיר אֲנִי בְּךָ מִדָּה כֹּה יָפָה
שֶׁל צְנִיעוּת, וְאֵינְךָ בָא לְהַכְרִיחֵנִי לְגַלּוֹת מַה
שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לְהַסְתִּיר. מִשּׁוּם זֶה מַכְרִיחָה אוֹתִי
מִדָּה טוֹבָה לִהְיוֹת אִתְּךָ גְּלוּי לֵב. אַנְטוֹנִיוֹ –
שְׁמִי סֶבַּסְטְיַאן, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתָ לִי רוֹדְרִיגוֹ.
אָבִי הָיָה סֶבַּסְטְיַאן אִישׁ מֶסַּלִינָה, שֶׁכַּיָּדוּעַ לִי
אַתָּה שָׁמַעְתָּ עַל אֹדוֹתָיו. הוּא הִשְׁאִיר אַחֲרָיו
אוֹתִי וְאֶת אֲחוֹתִי, שֶׁשְּׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בְּשָׁעָה אֶחָת.
וְאִלּוּ לֹא עִכְּבוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְהָיָה רְצוֹנִי שֶׁהָיִינוּ
גַם מֵתִים בְּשָׁעָה אֶחָת. אֶלָּא שֶׁאַתָּה הִקְדַּמְתָּ
וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִתּוֹךְ הַמִּשְׁבָּרִים שָׁעָה אַחַת קֹדֶם
שֶׁטָּבְעָה אֲחוֹתִי.
אנטוניו
אִי שָׁמָיִם!
סבסטיאן
וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים אָמְרוּ, כִּי דוֹמָה הִיא לִי,
הָיְתָה נַעֲרָה יָפָה מְאֹד. וְאִם כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל
לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ בְּהַעֲרָכַת עַצְמִי, הֲלֹא יֵשׁ לִי
רְשׁוּת לֵאמֹר בְּעָזְמָה שֶׁהָיְתָה לָהּ נֶפֶשׁ כָּל כָּךְ
יָפָה, שֶׁגַּם הַקִּנְאָה לֹא יָכְלָה לִבְלִי הוֹדוֹת בָּזֶה.
הִיא טָבְעָה בַמַּיִם הַמְּלוּחִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה
לִי כְּאִלּוּ אֲנִי מַטְבִּיעַ שׁוּב זִכְרָהּ.
אנטוניו
סְלַח לִי, אֲדוֹנִי, כִּי הֶאֱרַחְתִּיךָ כָּל כָּך רַע.
סבסטיאן
סְלַח לִי, אַנְטוֹנִיוֹ הַטּוֹב, כִּי הֶלְאֵיתִיךָ.
אנטוניו
אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָרְגֵנִי עַל אַהֲבָתִי אוֹתְךָ, תַּרְשֵׁנִי
לְשָׁרְתֶךָ.^[1]
סבסטיאן
אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַהֲרֹס מַה שֶּׁבָּנִיתָ, כְּלוֹמַר, אִם
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָמִית אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הִצַּלְתָּ, אַל
תִּדְרֹש זֹאת מִמֶּנִּי. וּבְכֵן, אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה –
הֱיֵה שָׁלוֹם! לִבִּי כָּל כָּךְ רַךְ – וּמִדָּה זוֹ יְרֻשָּׁה
לִי מֵאִמִּי – אִם אַךְ יֵשׁ לִי אֲמַתְלָא כָּל שֶׁהִיא,
וּמָלְאוּ עֵינַי דְּמָעוֹת. הִנְנִי הוֹלֵךְ אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל
הַדֻּכָּס אוֹרְסִינוֹ.
[יוצא]
אנטוניו
יֶהֱמוּ לְךָ רַחֲמֵי כָל הָאֵלִים!
הַרְבֵּה שׁוֹנְאִים לִי בַּחֲצַר אוֹרְסִינוֹ,
וְלוּלֵא הֵם מִהַרְתִּי לִרְאוֹתְךָ.
וִיהִי אֲשֶׁר יְהִי – יָקַרְתָּ לִי מְאֹד,
אֶשְׂחַק לַסַּכָּנָה – אֲנִי אֶרְאֶךָ עוֹד.
[יוצא]

1. לפי אמונתם של המון העם בשוטלנדיה בימים ההם, המציל נפש הטובע כאילו לוקח על עצמו את האסון אשר היה עתיד לאיש אשר הצילו. הוא אומר לו: היות שהצלת אותי, יש לך לירוא שיבוא אסון עליך.