כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/הלילה השנים עשר (טשרניחובסקי)/מערכה ראשונה/מחזה א

מחזה א

חדר בארמון הדוכס

[נכנסים אוֹרְסינו, רואי-פניו וקוּריו. קול נגינה]
הדוכס
              אִם הַזִּמְרָה – מָזוֹן לָאַהֲבָה,
              נָא נַגְּנוּ לִי, תְּנוּ לִי בְשֶׁפַע, עַד
              שֶׁתֶּחֱלֶה הַתַּאֲוָה וְתָמוּת.
              שׁוּב, שׁוּב אוֹתוֹ נִגּוּן. הָלַךְ וָמֵת...
              הָהּ, כִּי בְאָזְנַי נָגַע כְּרוּחַ נֶגֶב
              מָתוֹק חוֹלֵף עַל עֲרוּגַת-סִגְלוֹת,
              גּוֹנֵב רֵיחוֹת וּמַחֲזִירָם. דַּי! רַב לִי!
              אֵינֶנָּה עֲרֵבָה כִּהְיוֹתָהּ קֹדֶם.
              הָהּ, מָה עֵרָה אַתְּ, אַהֲבָה, רַעֲנַנָּה!
              כּוֹלֶלֶת אֶת הַכֹּל בְּגָדְלֵךְ תּוֹכֵכִי,
              כַּיָּם הַזֶּה – דָּבָר בּוֹ לֹא יִפֹּל
              בִּלְתִּי אִם בְּרֶגַע זֶה אָבַד מְחִירוֹ,
              וִיהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה גָדוֹל כַּבִּיר.
              כָּל כָּךְ מְלֵאָה הִיא דִמְיוֹנוֹת, שֶׁיֵּשׁ
              לוֹמַר: אֵינָהּ אֶלָּא דִמְיוֹן בִּלְבַד.
קוריו
              הַאֲדוֹנִי יֵצֵא לָצוּד?
הדוכס
                        אֶת מִי?
קוריו
              אֶת הַצְּבִיָּה.
הדוכס
              כֵּן, אֶת הָעֲדִינָה בִּצְבִיּוֹתָי.
              הוֹי, בּוֹ בַיּוֹם רָאִיתִי אֶת אוֹלִיבְיָה,
              אָמַרְתִּי: הָאֲוִיר נִטְהַר בְּהֶבְלָהּ.
              וּבְרֶגַע זֶה אֲנִי לִצְבִי הָפַכְתִּי,
              תַּאֲווֹתַי כָּאַכְזָרִים כַּכְּלָבִים
              מֵאָז דּוֹלְקוֹת אוֹתִי.
              [נכנס ולנטין]
                        מַה הִיא אוֹמָרֶת?
ולנטין
              יִסְלַח לִי, אֲדוֹנִי, לֹא רְאִיתִיהָ.
              אַךְ אֲמָתָהּ הִיא לִי הֵשִׁיבָה כָּךְ:
              שְׁמֵי-עָל גַּם הֵם לֹא יִרְאוּ אֶת פָּנֶיהָ
              בִּבְלִי צָעִיף שָׁנִים עוֹד שֶׁבַע;
              אַךְ כִּנְזִירָה בִּפְנֵי הַלּוֹט תֵּלֵךְ
              יוֹם יוֹם סְבִיב חַדְרָהּ, תַּרְטִיב הִיא פַעַם
              בְּמִיץ מַכְאִיב-עֵינַיִם, כְּדֵי לִשְׁמֹר
              עַל אַהֲבָה מֵתָה אֶל אָח, וִיהִי
              מִשְׁמֶרֶת לָהּ תָּמִיד רַעֲנַנָּה.
הדוכס
              הוֹי, הִיא, שֶׁיֵּשׁ לָהּ לֵב כָּךְ רַק לִגְמֹל
              הָאַהֲבָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אָח,
              אֵיךְ תֹּאהַב בִּגְבֹר חֲצַץ הַפָּז^[1]
              עַל כָּל שְׁאָר הַתַּאֲווֹת שֶׁבָּהּ מִכְּבָר,
              בִּהְיוֹת מֹחָהּ, לִבָּהּ, כְּבֵדָהּ, כָּל אֵל
              כִּסְאוֹת-מַלְכוּת וִיקַר-מַעֲלוֹתֶיהָ,
              מָעוֹן וּזְבוּל אַךְ לָאֶחָד – לַמֶּלֶךְ!
              צְאוּ וּרְעוּ בַעֲרוּגוֹת מְתוּקוֹת, –
              נָעַם חֲלוֹם אַהֲבָה בְּצֵל סֻכּוֹת.
              [יוצאים]

1. חץ האהבה, כלומר חצו של אליל האהבה.