כל בו/נח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נח[עריכה]
נח. דין הלכות יום טוב
ערבי ימים טובי׳ מן המנחה ולמעלה אסור לעשות מלאכה כמו בערבי שבתות. פירוש וזמן המנחה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה והר״מ כתב כי מנחה גדולה מששה שעות ומחצה ולמעלה וכל העושה בהם מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם וגוערין בו ומבטלין אותו על כרחו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו חוץ מערב הפסח שהעושה בו מלאכה מנדין אותו ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו לפי שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ולפיכך אסור בעשיית מלאכ׳ מדברי סופרים כמו בחולו של מועד והוא קל מחול המועד ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה וקודם זמן זה תלוי במנהג כמו שבארנו במקומו.
ונראה שאסור לספר מספר ישראל בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ואפשר להתיר תספורת מעשה הדיוט דלא גרע מחול המועד דאמרי׳ הדיוט תופר כדרכו.
מוליכין כלים מבית האומן בי״ד עד חצות ואף על פי שאינן לצורך המועד וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמ׳ ומוציאין אותו לאשפ׳ ומושיבין שובכין לתרנגולין ותרנגולת שישבה על הביצים ג׳ ימים או יותר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בי״ד כדי שלא יפסדו הביצים ובמועד אין מושיבין אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה.
ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם השם ממכת בכורי׳. ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענין הבכורות בערב הפסח. וכבר באר הרב הנזכר טעם מכת בכורים לפי שהיו כומרי ע״ז שלהם כפי מנהג הקדום שהיתה העבודה בבכורות ואפשר שהמנהג היה אף באומות. ואפשר שהרבה היו מבכורי ישראל בזמן ההוא מן החטאים כמו שנתנבא עליהם הנביא ואמר איש שקוצי עיניו השליכו ואע״פ כן המקום חס עליהם והצילם ולכך צוה עליהם לפדותם עכ״ל.
כתב הר״מ נ״ע אין מקיזין דם בערבי ימים טובים לפי שגזרינן כל ערבי י״ט אטו ערב שבועות. וכן נמי אין מקיזין דם ביום הושענא רבא לפי שיום רבא הוא. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו כיון שהורגלו בהן רבים שומר פתאים ה׳ מדי דהוה אערב שבת דאע״ג דהוי מאדים כדאיתא במסכת שבת.
כשם שמקדישין בלילי שבת כך מקדישין בלילי ימים טובי׳ ומבדילין במוצאיהם ובמוצאי יום הכפורים שכלן שבתות ה׳ הן. ומבדילין במוצאי שבת ליום טוב וכבר כתבנו נוסח הקדוש למעלה אם חל בחול או בשבת או במוצאי שבת.
ואחר הקדוש נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל ומי שהיה מתאוה לפת יותר מיין או שלא היה לו יין מקדש על הפת אבל אשכר׳ ואמיא לא מקדשין.
בכל ליל יום טוב ובליל ר״ה ויום הכפורים ובליל שמיני חג העצרת מברכין זמן אבל לא בליל שביעי של פסח לפי שאינו רגל בפני עצמו וכבר ברכנו על הזמן בתחלת הפסח.
ועקר הקדוש וההבדלה בלילה ואם לא קדש או לא הבדיל בלילה מקדש ומבדיל למח׳ כל היום אחד שוגג ואחד מזיד. ואסור לאדם שיטעום כלום משקדש היום עד שיקדש וכן אסור לטעום כלום ולעשות מלאכה משיצא היום עד שיבדיל ולטעום מים מות׳. שכח ועבר ואכל או שתה קודם לכן מקדש או מבדיל אחר כן. ומדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין ואע״פ שהבדיל בתפלה.
ואין קדוש אלא במקום סעודה כלו׳ שלא יאכל בבית זה ויקדש בבית אחר אבל קדש בזוית זו אוכל בזוית אחר. והרי״ף ז״ל פסק מפנה לפנה צריך לחזור ולקדש. ונוכל להכריע שתי הדעות האלו הא בדוכתא דחזי ליה הא בדוכתא דלא חזי ליה. וכן כתב הרי״ג ועוד כתב דאי קדיש בבית ואזיל לחצר וקא חזי לדוכתא דקדיש התם וקא חזי נמי הנר ואע״פ שאינו יכול להשתמש לאורו אינו צריך לחזו׳ ולקדש.
ולמה מקדשין בבית הכנסת בזמן הזה שאין אורחים אוכלין שם כדי להסדיר להמון העם סדר הקדוש הצריכין ללמוד אותו דלא גרע מתפלת של פרקים שצריך להסדיר.
ואין נוטלין הידים קודם שיקדש על היין. קדש על הפת נוטל ידיו תחלה ואחר כך מברך המוציא ומקדש ובוצע ואוכל. ואין מבדילין אלא על הכוס.
נתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש מקדש על הפת ואינו מקדש על היין כיון שנטל ידיו לסעוד׳. ואפשר לומר שאם נתכוון מתחלה לקדש על היין וליטול ידיו לצור׳ סעודה שיכול לעשות כן וכן עמא דבר.
וכן ביום יקדש קודם שיאכל כיצד מברך בפ״ה ושותה מלא לוגמיו וזהו הנקרא קדושה רבא. וגם קדוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה ולא יטעום כלום קודם שיקדש קדוש זה.
ויש לו לאדם לקדש מבעוד יום אף על פי שלא קדש היום. וכן מבדיל מבעוד יום ואע״פ שלא יצא היום שמצות זכירה לאומר׳ בין בכניסתו בין ביציאתו בין קודם לשעה כמעט וראוי שלא לסעוד בערבי ימים טובי׳ מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב אם לא יהיה שבת.
ונרא׳ שצריך לברך על הדלקת נר יום טוב כמו על הדלקת נר שבת לפי שכשם שמצוה לכבד שבת ולענגו כך מצוה לעשות ליום טוב וזהו מכלל הכבוד והעונג.
מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום בעודו בתוך הסעודה פורס מפה על השלחן ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל הסעודה בשבת ויצא היום והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ומברך ברכת המזון על הכוס ואחר כך מבדיל עליו. והראב״ד ז״ל חולק בזה אם יש לו כוס אחר. ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל וחוזר לשתיתו. האוכל וגמר סעודתו אם הכנסת יום טוב מברך ברכת המזון על כוס אחד תחלה ואחר כך מוזגין לו כוס אחר שאין עושין ב׳ מצות של תורה על כוס אחד אם אינן ענין אחד כמו שבארנו בהלכות הפסח.
וחייב אדם לאכול שלש סעודות בימים טובים כמו בשבתות ולקבוע שלשתן על היין ולבצוע על ב׳ ככרות שלמות זכר למן שלא היה יורד ביום טוב והיה משנ׳ מבערב. ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה פטור מג׳ סעודות. כל זה דעת הרמב״ם.
ויש כתבו שהסעודה השלישית ביום טוב היא כשאוכלין תבשיל אחד לבד הראשון ואף ע״פ שאין מפסיק בה בברכת המזון ולא החמירו לעשותן רק בשבת לפי שגם בשבת לא מצאנו המצוה הזאת מבוארת בתורה רק מדקדוקי המקראות ואינן אלא אסמכתא בעלמא ודי לנו לדקדק בה בשבת משום חומרא דשבת לא ביום טוב שאנו אופין ומבשלין בו כל צרכי היום.
וכל הימים טובים אסורין בתענית ואפי׳ חולו של מועד אבל אכילת הפת בחולו של מועד רשות ובלבד שיהיה מטפל בפרות שלא יתענה. ואפשר לומר דדוקא להתענות מחמת עסקו או מחמת יאוש שמחת י״ט הוא שאסור אבל המתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו לו תענוג ומותר. ומכל מקום אין ראוי לאדם להרגיל על זה ואם לא ימצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתו׳ וימים טובי׳.
יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קדש לחול וכו׳ כמו במוצאי שבת שסדר הבדלות הוא מונה אבל אין מברכין על הבשמי׳ לפי שאין ביום טוב טעם נפש יתרה כל כך לפי שיש בו טורח וגם אין מברכין בו על הנר. לפי שהותרה הבערה אבל במוצאי יום הכפורי׳ מברכין על הנר. ובעינן אור ששבת. ואין צריך לברך בו על הבשמים ואף אם יהיה במוצאי שבת לפי שאין בו נשמה יתרה מפני התענית.
והימי׳ הנקראים ימים טובים הם ראשון ושביעי של פסח ויום חג השבועות ואחד לחדש השביעי וראשון ושמיני של חג הסוכות. ואסרן הכתוב בכל מלאכה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אוכל נפש שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והעושה בהם מלאכ׳ בעדים והתראה שאינה לצורך אכילה לוקה מן התורה. ואם עשה מלאכות הרבה בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת שאין חלוק מלאכו׳ ביום טוב. ובגולה עושין מכל יום מאלו שני ימים ויום שני מדבריהם. ונתחדש דבר זה בגלות מפני הספק ואנו נוהגין באותו מנהג אע״פ שנסתלק הספק ממנו.
כל המלאכות האסורות בשבת מפני שהן מלאכה או מביא לידי מלאכה או משום שבות אסורות ביום טוב אם לא לצורך אכילה חוץ מן ההבערה וההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך. ופי׳ הגאון והוא שיהיה צורך הנאת יום טוב.
ושביתת בהמה ומחמר י״א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה אבל בחול המועד ודאי מותר. ויש אומרים שאפילו ביום טוב מותר שאין לאוסר רק בשבת שפרט לך בה הכתוב. אבל הרכיבה על גבי בהמה לדברי הכל אסורה ביום טוב שמא יחתוך זמורה.
וכל מלאכה שאפשר לעשותה מעי״ט בלתי הפסד וחסרון טעם אסור לעשותה ביום טוב אפי׳ לצורך אכילה והטעם כדי שלא יהיה יום טוב כלו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב שלא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. ומזה הטעם הותרה ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל ההוצאה אפשר לעשותה מעי״ט אבל התירוה כדי שיוליך ויבוא כל מה שירצה כדי להשלים חפציו בשמחת יום טוב ולא יהיה כמי שידיו אסורות.
וכתב הר״ז ז״ל זה ההתר אינו שוה בכל דבר אלא יש לו דרכים חלוקים זה מזה קטן ולולב וספר תורה והוצאת כלים אפילו שלא לצורך מלבושו וכן מפתח האוכלין כיון דאיכא צורך כל דהו אע״ג דליכא צורך אוכל נפש מותר לכתחלה אבל הוצאת מפתח של כלום שאינן צריכין לו וכן הוצאת אבנים לבנין אסור. וה״ר יצחק ז״ל כתב שמפתח של כלי׳ אם לבו דוה עליו כשלא יוציאנו מותר לו להוציאו.
וההוצאה שהותרה צריך שלא ישא משואות גדולו׳ כדרך שהוא עושה בחול אבל נושא הוא על ידי שנוי ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שנוי. על גבי בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
אבל כל מלאכה שהיה בה חסרון טעם אם נעשית מאמש עושין אותה ביום טוב ועם כל זה אין תולשין את הירק ואין מלקטין פרות מן המחובר ואף ע״פ שבני יומן הן חשובין יותר. והירושלמי סומך לזה הטעם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות דומיא דמצה שהיא בתלוש.
וכל שדרכו לאכול אסור להריח בו במחובר שמא יבא לתלוש ולאכול אבל שדרכו להריח ולא לאכול מותר להריח שלא יבא לתלוש כדי להריח שהרי די לו ממנו בעודו במחובר.
מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון טעם אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב כגון שחיקת פלפלין המפיגין טעמן וכיוצא בהן. אבל מלח אינו נדוך אלא על ידי שנוי לפי שאפשר לעשות מעי״ט בלי חסרון טעם. ואין שוחקים פלפלין ברחים שלהן אבל דכין אותן במדוכה ככל התבלין. וה״ר יצחק כתב דוקא תבלין או פלפלין בשלא ידע איזו קדרה יבשל ביום טוב או בתבלין שמפיג טעמן אפילו ידע. והר״ף כתב וז״ל לדוך שומין שמפיג טעמו יותר מדאי שרי כך פי׳ בתוספות פ״ק דביצה. ומיהו רב אלפס פסק כשמואל דאמר כל התבלין נדוכין כדרכן בלי שום שנוי חוץ ממלח. ולפי זה שרי לדוך פלפלין וכן כל תבלין ואפי׳ במדוכה של אבן ואפי׳ ידע מעי״ט דבעי לבשולי ביום טוב קדרה דבעיא תבלין אפילו הכי שרי ואפילו הרבה ביחד. ומיהו לדוך פלפלין בתוך הרחים שלהן שקורין מוליני״ט אסור דמחזי כעובדי דחול כיון דמיוחד לכך כדאיתא פר״ק דביצה. ומנהג העולם כששוחקין פלפלין אף במדוך של אבן לעשו׳ בו שנוי קצת דרך הטיה או לדוך מעט מעט. ושמא היינו טעמא משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מצורך יום טוב אף ע״פ שנדוכין יחד כולן אע״ג דשרי לבשל כמה חתיכות בשר בקדרה אחת אע״פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת והתם היינו טעמא משום דבשול אחד לכלם אבל גבי שחיקת פלפלין הדבר ידוע שאין כולן נדוכין יחד. הלכך אם היה שוחק פלפלין הרבה יחד אף ע״פ שיש צורך למקצתן אין שחיקה אחת מועלת לכולן ואם כן לא דמי לקדרה. ופסקו התוס׳ בתרי לישני שבתלמוד להחמיר ולאסור היכא דידע או בתבלין שאינו מפיג טעמן. עכ״ל.
ירושלמי הדין סקריא אסו׳ למעבד ביומ׳ טבא דלא מפסיק בנימיה פי׳ סקריא מוליאתא שקורין קומפינדור״א. גזרה שמא יחתוך חוט התפירה אלא כיצד יעשה יתקן מעי״ט חוט משזר וישימהו בחודה של מחט ויזהר שלא יחתוך החוט מן החודה של מחט שאי אפשר שלא יחתכנו שלא ישים בה כי אם חציו.
וכל מכשירין שאפשר לעשותן מעי״ט אסור לעשותן בי״ט. כך כתב הראב״ד ז״ל. ואין כותשין הריפות אם לא על ידי שנוי כגון במכתשת קטנה.
ואין עושין גבנה ביום טוב לפי שאין מפיג טעמו והר״ף ז״ל כתב אם כן היה אפשר לעשו׳ מעי״ט וכיון דאפשר אין לעשותו ביום טוב. ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן דמותר דהתם א״א לעשותו מעי״ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו. וגם אפיה החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת ולפי שיש חלוק בין אפשר לאי אפשר גבי אוכל נפש ניחא הא דמקשינן גבי ההיא דשמא יעלה ויתלוש ומה בכך אוכל נפש הוא מדי דהוה אאפיה ובשול. ולפי זה ניחא דאפיה ובשול א״א לעשותו מעי״ט אבל תלישא אפשר לעשותה מעי״ט בלא קלקול כלל. ומה שמקשי׳ בתוספו׳ מההיא דר׳ יהודה דמחלק בין מכשירין שאפשר לעשותן למכשירין שאי אפשר לעשותן מכח פסוק משמע הא גבי אוכל נפש ליכא חלוק כלל בין אפשר לאי אפשר מדלא מוקי׳ קראי שמחלקין לדין אפשר לשאי אפשר בין לענין אוכל נפש גופא י״ל דלענין אוכל נפש גופא לא בעי קרא לחלק בין אפשר לשאי אפשר דמסבר׳ נפקא לן דלא קרי ביה התרא אך אשר יאכל לכל נפש יעשה היכא דאפשר לעשות מעי״ט בלא קלקול כלל דמשמע יעשה לכם דעשייה דיום טוב צריכה לכל נפש והיינו היכא דלא אפשר בלא קלקול כלל כדתריץ בתוספות רבנו יהודה. ואפי׳ לפי׳ הירושלמי דריש אך שלא לקצור. וכן לפי׳ הקדוש רבנו נתנאל ז״ל דמייתי הירושלמי דלא שרי מלאכה כ״א מלאכות דשיכי גבי מצה איכא נמי לפרש טעמ׳ דקרא משום אפשר כי היכי דמפרש ר״י גבי מכשירין. וא״ת לפי׳ זה היכי שריא טחינת תבלין היכא דאפשר לעשות מעי״ט כגון דידע מאי בעי בשולי מעי״ט וגם אינו מפיג טעמו כדמפרש הרי״ף ז״ל כשמואל דשרי הכל חוץ ממלח והיכי שרי ליה לפי מה שפירש גבי אוכל נפש יש חלוק. ושמא יש לפרש כיון דעקר התבלין לתקן התבשיל והתבשיל אי אפשר לעשותו מעי״ט הלכך תבלין נמי שרי. ומיהו אמוראי קמאי דהוו אסרי בתבלין שאינו מפיג לא סבירי להו האי סברא. עכ״ל הר״ף ז״ל.
ולא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אלא כדי ליהנות בה ביום טוב ואם הותיר מותר המותר בחול דהכי איתא בירושלמי אין הכן לחול. ואסור להערים בדבר זה ואם הערים הכל אסור שהחמירו במערים יותר מן המזיד והטעם שהמזיד יודע שפושע ויתן לבו לשוב. והמערים חושב לעשות בהתר ולא ישוב לעולם.
כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו ואין מערימין לבשל ביום טוב קדרה אחת לבדה ואם הערים אסור. ובהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום וקדרה אחת מלאה מותר כדתני׳ ממלאה אשה קדרה בשר אע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. והר״ף ז״ל כתב פי׳ והשאר לצורך חול והא דתני ואם הערי׳ אסור התם בקדרה לבדה כך פי׳ בתוספות פ״ק דביצה. וכן יש להזהר שלא לשחוט מיום טוב לחברו דשמא השני חול ואפי׳ בשני ימים טובים של ר״ה אף על גב דקדושה אחת הן היינו להחמיר ולא להקל. ועוד דעתה יום ראשון עקר אך אם אוכל מן העוף או מן הבהמה קצת בו ביום שרי. אבל לאפות ולבשל מי״ט לחברו אסור אפי׳ כשאוכל בו ביום דלא שייך ביה האי טעמא עכ״ל הר״ף.
והתירו ז״ל להערים במקום שיש בו הפסד ממון או חסרון טעם כגון לשחוט בהמה מסוכנת או להעלות אותו ואת בנו שנפלו לבור או למלאת התנור פת שתהא נאפת יפה ואף על גב שאינו צריך אלא לככר אחד מפני שהפת יפה כשהתנור מלא. והרי״ף ז״ל כתב מיהו כירה שקורין פוגיי״ר אסו׳ לאפות בה כי אם לצורך דלא שייך בה האי טעמא ואפי׳ בתנור נמי היינו בתנוריהם שהם קטני׳ אבל בשלנו הגדולים לא עכ״ל.
וכן נמי מותר למלוח כמה חתיכות בשר ואף ע״ג שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וכן כל כיוצא בזה.
והאופה מי״ט לחול כתב הר״ף שאינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים דחזי ליה השתא נמי פטור. ורבנו אפרים ז״ל כתב דלוקה דלא אמרינן הואיל.
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת שוחטה ביום טוב להאכיל לגוים או לכלבים לפי׳ אין מזמנין הגוי בי״ט גזרה שמא ירב׳ בשבילו והירושלמי מתיר אם אין מכירו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו אבל אם בא הגוי מאליו אוכל ממה שהכינו כבר בשביל עצמם עמהם. וכן העושה לעצמו והותיר מאכיל המותר לגוי או לבהמה. והמבשל לגוי׳ או לבהמה אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחי׳ דחזי ליה.
וצדין חיה או עוף מן הביברי׳ בי״ט ונותנין לפניה׳ מזונו׳ ומתירין פקיעי עמיר ומהלקטין לתרנגולין.
בהמ׳ המשותפת עם הגוי שוחטין אותה בי״ט לפי שאי אפש׳ לאכול ממנה כזית בלא שחיטה. פי׳ ואף על פי שיש להן ב׳ בהמות אם אינן שוות בדמיהן שיאמר לו הגוי טול אי זה מהן שתרצה. אבל עסה משותפת עם הגוי אסור לאפותה שאפשר לחלקה בבצק. פי׳ ואע״פ שאמרו ממלא׳ אשה תנור פת בזה אסור לפי שאין פת הגוי ראוי לישר׳. וכתב בירושלמי העושה עיסתו עם הגוי פטור מן החלה. ויש מעמידין הירושלמי כשהגוי עומד עליו שהדבר מפורסם שידו באמצע. והרמב״ם כתב שאם יש בחלקו של ישראל שעור חלה חייבת בחלה.
ובני החיל שבידם להטיל טורח תקון מזונותם על ישראל שנתנו קמח לישראל לעשו׳ להם פת בי״ט אם כשנותנין ממנה פת לתינוק אין מקפידין מותר לאפותה בי״ט שכל פת ופת ראוי לתינוק והם כמו שמזונותן עליו ויש עוד לחוש שאם ימאנו לתקן להם מזונותיהם שיחטפו להן מה שתקנו לצורך יום טוב וימנעו משמחת יום טוב ולפיכך הקלו להם חכמים ז״ל.
וכן עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה אופין אותה בי״ט דכיון דמזונותן עליו אמרינן דכל פתא ופתא חזיא לרועי׳ אבל עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביום טוב דלענין מלאכה הלכה כרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים אך בזמן שאין בדבר רק טלטול בעלמא בלא מלאכ׳ כגון חתוך דלועים וכיוצא בהן מותר בשביל בהמה והר״ז ז״ל כתב דודאי נראה הלכה כרבי עקיבא דכל נפש במשמע ואפילו נפש בהמה ומביא ראיות גדולות לדבריו. אמנם בעיסת כלבים מודה רבי עקיבא כיון דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיה לא טרחינן לה במלאכ׳ יתרה אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותם עליו שכל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפת ביום טוב. אבל אין ראוי ליחד להם פת או מצה לבדם וכן ראוי להזהיר לאלו שאופי׳ פתן בתנורי הגוי׳ ונותנין שכרם פת או ככר שלא ייחדו לו אותו ככר עד אח׳ האפיה כדי שלא יהיה טורח האפיה ועשית הככר וטלטולו ידוע ומפורסם שהוא בשביל הגוי אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה שירצה לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותן עליו ואח׳ אשר לא יאפה לו הפת אם לא יתננו חלקו. ושריית המורסן לתרנגולין מותר ובלבד על ידי שנוי לפי שהדבר קרוב לגבול.
רחיצה וסיכה הרי הן כאכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש כלומר לצורך הגוף. פירוש שזה הדבר השוה לכל נפש. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומותר להחם הרבה מן המי׳ דומיא דממלאה אשה קדרה בשר. ועל זה הורו חכמים הראשונים במקו׳ שיש תינוק שיש צורך לרחוץ כל גופו שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות ומי השירים רוחצין גוף התינוק אבל במרחץ אסור אפילו פניו ידיו ורגליו. וכן נמי כל גופו בחמין שהוחמו ביום טוב משום גזרת מרחץ. ובירושלמי פרק יום טוב מתיר כל גופו אבר אבר. ובחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. והר״ף ז״ל כתב מיהו בשבת פרק כירה אסר רחיצה בשבת אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת משום גזרת חמין שהוחמו בשבת אם כן אפילו ביום טוב נמי לא שנא כיון דביום טוב עצמו אסור מדאורית׳ לרחוץ כל גופו כדאמ׳ בתוספות על מחם אדם חמין לרחוץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזרת מרחץ. ובתוספתא פר״ש טעמא משום דלא הוי דבר השוה לכל נפש דאין לרחוץ כל גופו כי אם למעונגים. וכן מההיא דביצה דפי׳ חמין דמוקים לה להזיע קודם גזרה משמע אבל כל גופו אסור לרחוץ ביום טוב כמו בשבת וצ״ע ברב אלפס ובספר גדול. עד כאן לשון הר״ף ז״ל.
ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה כלי של שייטין. ואין חולצין ולא מיבמין ביום טוב גזרה שמא יכתוב. ואין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביום טוב גזרה משום מקח וממכר. וכתב גאון אחר דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר.
וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב חוץ ממוקצה שאסור ביום טוב ומותר בשבת. פירוש דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת אסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקין וביום טוב אית לן כל מוקצה. והטעם לפי שיום טוב קל משבת וחששו שמא יבאו לזלזל בו. וכן זמון הגוי מותר בשבת לפי שאין לחוש בשבת שירבה בשבילו והר״ז ז״ל חולק על זה ואמר ומי איכא מדי דבשבת שרי וביום טוב אסור ולפיכך אומ׳ כלל אחר דכל מוקצה שעקר הנאתו על ידי מלאכ׳ שהיא אסורה בשבת ומותרת ביום טוב כגון שחיטת בהמות מדבריות ובקוע עצים מן הקורות והסקה בשברי כלים ולשחוט עז העומדת לחלבה וכיוצא בה כל אלה הן מוקצה האסור ביום טוב דממילא הוא נאסר מפני המלאכה האסורה בשבת. אבל המוקצה שדרך הנאתו שלא על ידי מלאכה האסורה בשבת כגון הגבהת עצמות וקלפין מן השלחן וכגון חתוך נבלה לכלבים ותמרי דעסקא כל אלה הם מוקצה המותר בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ע״כ.
וכל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה. ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין מים בגגית בע״ש או בעי״ט ונדחו על זה מיד או אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל י״ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אדם שהו שם כפי הצורך.
ומוציאין גרף של רעי לאשפה וכן עביט של מי רגלים ואף הרעי עצמו בלתי הכלי ועושין גרף של רעי לכתחלה כיצד אם יהיה דבר שאינו ראוי לטלטל מאוס לו וקץ בחיותו במקומו משים שם ויהיה אותו הדבר שם כגרף של רעי ומוציא לאשפה.
כיצד הוא המוקצה התרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופרות העומדות לסחורה והאוצר וכיוצא בהן הרי זה מוקצה ואסור לאכול מהן ביום טוב אם לא הכין אותן מבערב ויחשוב עליהן לאכילה אבל בשבת הכל מוכן ואין צריך הכנה.
ולגמור האוצר אסרו בשבת גזרה משום השוית גומות ובי״ט בעיא ולא אפשיטא ואפשר לומ׳ דהוי ספקא דרבנן ולקולא. שכן משילין פרות דרך ארובה ביום טוב מה שאין כן בשבת. ובהשלמה כתב דלחומר׳ עבדינן ודין המוקצה והנולד שוה ביום טוב.
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה לי״ט לפיכך ביצה שנולדה בי״ט אחר השבת אף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה אסורה לפי שמאמש נגמרה הביצה ונמצא שבת מכינה ליום טוב ואסורה בכל י״ט משום יום טוב אחר שבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת משום שבת אחר יום טוב ואין ערוב מועיל להתיר המוקצה והנולד שאין ערוב מתיר רק טורח הבשול והאפיה אבל דבר הבא מאליו אינו מתיר. בדק בקנה של תרנגולים מעי״ט ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת בידוע שמאמש ילדה אותה שכל שתשמישו ביום נולד ביום ומאי ננהו תרנגולת ואף על פי שבדק מעי״ט שמא לא בדק יפה ואף על גב דבדק יפה יפה שמא יצתה רובה וחזרה ומותרת בי״ט ודוקא בדאיכא זכר בהדה אבל אי ספנא מארעא אפשר דילדה בלילא ואסור. ועד כמה כל דמשמע קלא ביממא עד שתי בתי אי איכא נהרא לא עברא וכן אי איכא מיצרא ואי איכא מברא עברה.
וכשם שאסור לאכול הביצה שנולדה בי״ט כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולם אסורות שהרי למחר יותר הכל ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וספק שנתערב מותרת ואף על גב דיש לו מתירין משום דהוי ספק ספקא.
וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מיהו ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג בו ביום עם בשר ותבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניח עד למחר. דהא דקיימ׳ לן געולי ביצים מותרות דמיא דביעי הוא כלומר שאין נותנין טעם כלל. ועוד כתב שזה היה מעשה בלוניל בביצים שנולדו ביום טוב והושמו בטפלה שקורין פנד״ה והתירו הכל חוץ מן הביצים ע״כ.
השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרת משום דהוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה. ובאר הר״ז ז״ל ואפי׳ ביום טוב אחר השבת.
שני ימים טובים של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפי׳ דבר המוקצה או הנולד ביום טוב ראשון מותר בשני אם הכינו לו. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני חיה ועוף ודגים שנצודו בראשון יאכלו בשני וכל דבר המחובר לקרקע שלקטו בראשון או תלשו יאכלו בשני וכן כל כיוצא בזה.
ובראשון מותר לכחול את העין על ידי גוי ואף על פי שמסייע לו בפתיחת העין ובעצימתו אין בכך כלום. ובשני מותר לכחול ואף על פי שאין שם חולי.
ושני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל דבר אם לא לענין מת בלבד. אבל כל מוקצה ונולד בראשון אסור גם בשני.
ונשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך עליו בי״ט ראשון ואמר הריני מכינו למחרת אי שרינן ליה ממה נפשך כיון דשתי קדושות הן כי היכי דשרינן בגוי שהביא דורון לישראל בדבר שיש במינו במחובר ביום טוב ראשון דשרינן ליה ביום טוב שני בכדי שיעשו. והשיבו דבמוקצה דאיכא למגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזית ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמ׳ זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למגזר האי גזרה כגון עצים ופרות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרי׳ מה נפשך. אבל לענין מת אין הפרש בינם ובין שני ימים טוב׳ של גליות שביום ראשון אף על גב דלא אשתהי יתעסקו בקבורתו עממין ובי״ט שני יתעסקו בו ישראל ויעשו לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב ואפילו בשני ימים טובים של ר״ה.
וכתב הר״י ומת ביום טוב שני לא יתעסק בו ישראל כדברי ר״ת אך בהרבה מקומות נהגו כדברי בכור שור שמתיר. והר״ף ז״ל כתב לא שנא אשתהי ולא שנא לא אשתהי ואפילו בשני ימים טובים של ר״ה כדאמרינן פ״ק רביצה. ומיהו ר״ת אסר גם כן ביום טוב שני מההיא דשבת דאסר להו לבני בשכר לפי שאינן בני תורה וגם אנו אין להחזיק עצמנו כבני תורה. ומיהו אשכחי׳ בדבר שהוא נאכל כמו שהוא חי דאין בו משום בשולי גוים ואנו נוהגין בו התר עכשו. גם לדידן אף על גב דאסר להו רבא לאותן שאינן בני תורה ביבמות אפילו הכי אנו נוהגין בו התר עכשו. ומורי רבנו יחיאל היה מחלק דלענין מת יש להחמיר משום דאוושא מלתא. עכ״ל הר״ף ז״ל.
וקצת חכמי צרפת ז״ל מתירין ביום טוב שני לוית המת חוץ לתחום ואפילו על ידי רכיבה. וכן התירו חכמי בדר״ש ז״ל במת שהיה באקד״י ללוותו עד בדר״ש שנים מן הקרובים ולרכוב בדרך אך לא שבו אותו היום למקומם אך נשארו בעיר בדר״ש היום ההוא ורבים העידו שנעשה כן בימי ה״ר משולם ז״ל.
ונהגו בנרבונה שישראל נושאין המת אפי׳ ביום טוב ראשון עד הקבר וכן רוחצין אותו בלי ככר או תינוק. והטעם משום דטלטול בעלמא הוא ולחמם המים לרחיצה גם כן מותר שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוא דאיכא צורך יום טוב או צורך מצוה והא איכא שעקר מנהג הרחיצה מקדם הוא לכבוד המת שלא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו ולפיכ׳ נהגו לנקותו ולטהרו מכל טנוף וההוצאה הותר׳ נמי שלא לצורך היכא דליכא נמי צורך יום טוב או צורך מצוה קצת והא איכא. אבל אחר יציאת נשמה מטלטלין אותו מן המטה לארץ על ידי ככר או תינוק משו׳ דהוי כמחמה לצל. ועל ידי ככר מותר ואפילו בשבת כיון דליכא אלא אסור טלטול דרבנן משו׳ כבוד הבריות דחינן ליה. ועוד שהוצאת המת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה ובמקום מצוה מותר לכתחלה.
וכל שאר דברים האסורין בראשון אסורין בשני אע״פ שהוא מדברי׳ סופרים ואפי׳ בשני ימים טובים של גליות כשם שהראשון אסור בהספד ובתענית וחייב בשמחה כך בשני וכל המחלל יום שני אפי׳ לצאת חוץ לתחום מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדו׳ אם לא נדוהו.
אפרוח שנולד ביום טוב אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביום טוב מותר אם היתה אמו עומדת לאכילה וקים ליה שכלו לו חדשיו דאי לא קים ליה שכלו לו קדשיו צריך להמתין עד שבעה ימים שלמים שהוא ליל שמנה וזולת זה אסור משום ספק נפל אבל על דרך זה מותר לפי שהוא מותר באכילה אגב אמו. ואם שחט אמו העובר מותר ביום טוב אע״פ שלא נולד.
ועגל שנולד בשבת מותר ביום טוב דשבת ויום טוב שתי קדושות הן ומשום הכנה ליכא למסריה שהרי אם נולד ביום טוב עצמו מותר. ואפילו למאן דאמר שבת ויום טוב קדוש׳ אחת הן מותר מידי דהוה אתרנוגלת ואבהמה שמותר לשחט׳ ולאוכלה ביום טוב אחר שבת מפני שמערב שבת היתה מוכנת ליום טוב.
בהמות שיוצאות ורועות באפר חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מותרות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל אם לנות חוץ לתחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן לפי שהן מוקצה שאין דעת אנשי העיר עליהן.
בהמת חולין שנפלה מן הגג והרי היא צריכ׳ בדיקה שוחטין אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל והטעם משום דלא מחזקינן ריעותא. והבעל ההשלמ׳ פסק זה לחומרא.
אווזין ותרנגולין שבבית מותרין הן ואין צריכין זמון אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בפרדס ובטפיחין הרי הן מוקצה וצריך לזמן אותן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל אבל צריך לנענע. זמן שחורי׳ ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורי הרי אלו אסורין שאני אומ׳ אותן שזמן פרחו להן ואלו אחרים הן. וכל ספק מוכן מותר זמן שנים ומצא ג׳ הכל אסור ג׳ ומצא שנים מותרין. זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם אלא הן ואינן יכולין לפרוח אף על פי שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה. וכל שהוא מחוסר צידה עד שיאמר הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותו ביום טוב ואם צד אותן לא יאכלו אבל אפשר לצוד דגים מעט ולהניחן בתוך המצודה במים ומותרין.
ואין נותנין מזונות לפני המחוסר צידה וכל שאין צריך הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו כגון חיה ועוף שקננו בפרדס סמוך לעיר ילדיהן כשהם קטנים שאין צריכין צידה ודעתו עליהם אין צריכין זמון. אבל האם אסורה על כל פנים ולא יועיל בה זמון אחר שהיא צריכה צידה. מצודות חיה ועוף שפרשן מערב יום טוב לא יטול מהם ביום טוב אלא אם כן יודע בודאי שנצודו מערב יום טוב אבל בספק אסור. ואף ע״ג דשחיטה ואפיה מלאכות גדולות מצידה ומותרות הטעם בהיתירן לפי שיש בהן חסרון טעם אם יעשה מאמש מה שאין כן בצידה. ובצידת דגים אפשר לומר דטעם האסור משום תלישה מן המחובר שהיא אסורה ביום טוב כדאמרי׳ פרק כלל גדול מאן דצייד כוורא חייב משום קוצר. אבל הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין לפי שבודאי מעי״ט נצודו שהרי סכר אמת המים שלא יוכלו ליכנס עוד דגים רק אותן שהיו שם באותו הפרק.
שיירי השמן ושיירי הפתילו׳ מן הנר שכבה בשבת יש אוסרין אותן ביום טוב וכן נמי שיירי השמן והפתילות מן הנר שכבה בליל ראשון של ראש השנה אוסרין אותן ביום טוב שני ומביאין סמך מן הירושלמי. אך הר״ז ז״ל וה״ר אשר והבעל ההשלמה ז״ל מתירין.
בית שהוא מלא פרות ונפחת נוטל ממקום הפחת ומפרש בגמ׳ והוא שלא יהיה הסתימה חשובה שלא יהיה בה אסו׳ תורה על הסתירה.
וקשרי החבלים שעושין בדלתות הכלים כגון שדה תיבה ומגדל מתיר ומפקיע רוצה לומר סותר גדילת החבל וחותך ואין בזה משום סותר לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וזהו שאמרו ז״ל חותמות שבכלי׳ אבל בקרקע כגון דלתות בור ודות מתיר אבל אינו מפקיע ולא חותך משום סותר. גוי שהביא דורון לישראל בי״ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה ועוף או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין אפי׳ בטלטול עד לערב אותו היום שבא בו ולערב ימתין בכדי שיעשו ר״ל שיבאו ממקום קרוב אלפים אמה. וכתב ה״ר יצחק ופר״ש ז״ל לערב זהו ליל שני של יום טוב. ויש חולקין עליו לאסור עד ליל חול. ורבותי היו נוהגין לעשות מדינה ומדינה מנהגה.
והרמב״ם ז״ל כתב ואפי׳ הדס וכיוצא בו אסור להריח בו עד לערב בכדי שיעשו. אבל למחרתו והוא יום טוב שני מותר דלא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא משום דחד מניהו ודאי חול וממה נפשך הוא מותר ביום שני.
ואם אין מאותו המין במחובר או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואין חוששין לשאר דיני מוקצה לפי שאין דין הכנה לגוי להכין שאם היו לו תמרי דעסקא או גרוגרות וצמוקין ועז לחלבה הכל מותר ואין צריך הכנה. והראב״ד ז״ל פי׳ אין הכנה לגוי שאין הכנ׳ מועלת לגוי שכל מה שבידו ספק מוקצה מה שאין כן בישראל שישראל שהביא דורון לישראל מותר שאין מביא אלא מן המותר ואם הביא הגוי הדורון מחוץ לתחום אסור לזה שבא בשבילו גזרה שמא יאמר לך והבא לי עוד ולאחרי׳ מות׳ שאין לחוש שמא יאמר לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל ומפרש לבו ביום. ומהאי טעמא אמרינן דבכדי שיעשו גבי מחובר ר״ל מן הלקיטה לבד ולא מן ההבאה לגבי ישראל אחר אבל לאותו ישראל שהובא בשבילו יש מחמירין לאסור עליו עד כדי שיעשו מן ההבאה למאן דבעי כדי שיעשו בחוץ לתחום לישראל שהובא בשבילו מן ההבאה. והר״ף ז״ל כתב כדי שיעשו מן ההבאה ודאי צריך לישראל שהובא בעבורו למאן דבעי כדי שיעשו חוץ לתחום. ומיהו יש להסתפק אי סגי בכדי הבאה מחוץ לתחום לחודיה או שמא ממקום שהובאו משם אפילו רחוק הרבה. וגם יש להסתפק בכדי שיעשו הן מן ההבאה הן מן הלקיטה דשמא שעור בעינן ביום ממש שאז הוא שעת לקיטה והבאה ולא סגי הלילה ומסתבר בכולהו צ״ע. עכ״ל הר״ף ז״ל.
והרמב״ם ז״ל כתב ולאותו ישראל עצמו מותר לערב מיד ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו וגם בו ביום מותר לו לטלטל אחר שאין האסור אלא משום גזרה די לנו שנאסור אותו באכילה. וספק חוץ לתחום מותר דספקא דרבנן לקולא ואף על גב דהוי דבר שיש לו מתירין יהיה מותר גם לזה.
שני ימים טובי׳ של ראש השנה פרות שלקטו בראשון אסורי׳ גם בשני לפי שקדושה אחת הן ובמוצאי יום טוב שני ימתין בכדי שיעשו.
ואם אין מאותו המין במחובר ובאו מחוץ לתחום אסורי׳ לזה שבאו בשבילו יום ראשון בלבד ולאחרי׳ מותרי׳ מיד וגם לזה שבא בשבילו ליום שני כיון שאין האסור עליו אלא משום קנסא שלא יאמר לך והבא לי די לנו שנאסור עליו ונקנסו יום ראשון בלבד. וכן הדין בשבת ויום טוב שאם באו בשבת מותרין למחר ואין כאן אסור הכנה אחר שאין האסור שוה לכל. כך כתב הר״ז ז״ל בשם חכמי לוני״ל ז״ל. ואפשר לומ׳ דוקא גוי שהביא דורון לישראל יש לגזור שמא יאמר לך והבא לי אבל ישראל ששלח דורון לחברו על ידי גוי כגון שמסרו לו מעי״ט ונשתהה הגוי ולא הביאו עד יום טוב זה היה מעשה והסכימו חכמי׳ ז״ל להתירו אפילו למי שבא בשבילו והטעם שאין לחוש שמא יאמ׳ לך והבא לי עוד באסור לפי שלא ישמע לו.
עוד נוהגין התר חכמי לוני״ל וגם הראב״ד ז״ל בפרות שנלקטו או בביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה והוא ביום ה׳ בשבת לפי ששני ימים של ראש השנה אינן קדושה אחת אלא משום גזרה דהא אנן בקיעינן בקבועא דירחא הלכך די לנו שנאסור אותו הדבר לעצמו של יום טוב שנאמר ששני הימים הן כיום אחד כיומא אריכתא ולא נאסור אותו ליום השבת משום גזרה אחרת דהכנה שאין לנו לגזור שתי גזרות זו אחר זו וכל דבר שהוא גזרה לגזרה. אמנם יש מן החכמים חולקין על זה בשני ימים טובים של ראש השנה.
כתב הר״ף ז״ל דיני הנעשה מאליו גם שנעשה בידים רק שהביאו הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר ובזה יש שלשה דרכים. האחד. אם יש בו חשש דמחובר או דצידה כגון פרות שיש במינן במחובר או מים ועופות ויש בהן חשש שצנודו היום אם אינו יודע שנתלשו הפרות או נצודו הדגים מעי״ט אז ודאי בראשון אסור לכל אדם דמוקצה אסור לאותו היום. השני. אבל ביום טוב שני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור גם ביום טוב שני. אך למוצאי יום טוב שני מותר בלא כדי שיעשו כיון שנעשה ממילא או בשביל גוים. השלישי. אבל אם אין בו חשש דמחובר או דצידה כגון פרות שאין במינן במחובר או כגון דגים של ים ממקום שהוא רחוק מן הים יותר ממהלך יום אחד אז מותר גם בראשון מיד כיון שלא הביאם הגוי בשביל ישראל. הנה פרשתי לך דברים הנעשין מאליהן או שעשאן הגוי בשביל גוי ומדתם שוה בין לפר״ש בין לפר״ת. אבל אם הביאם הגוי בשביל ישראל יש בזה ג׳ דרכים. האחד אם יש בו חשש מאסורא דאורית׳ כגון מחובר או צידה אסור גם לשני הימים עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב ואפילו לשני ימים טובים של גליות כדפריש ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין. השני דאם הוא דבר שאין בו חשש דמחובר או דצידה אלא חשש דחוץ לתחום ובשביל ישראל הוא בא אז ישראל אחר מותר בו ביום כיון שלא הובאו בשבילו אבל לאותו שהובאו בשבילו אסורי׳ עד למוצאי יום טוב שני דכיון שהובאו בשביל ישראל איכא למיחש שמא יאמ׳ לגוי לך והבא לי בשביל יום שני אי שרינן ליה בשני אבל לישראל אחר שלא הובאו בשבילו הוא מותר ביום ראשון מיד דכיון דאסור חוץ לתחום אינו כי אם מדרבנן די לנו שנאסור לזה שהובאו בשבילו. אבל רבינו יצחק פרש דבירושלמי דטעמא שפירש רבי׳ שמעון דבעינן בכדי שיעשו היינו משום דלא יהנה ממלאכת י״ט. ורבינו יהודה היה אומר דכל מדי דאכילה אסור גם כשנעשה בשביל גוי גזרה שמא יעשה המלאכה דגזרינן פירות הנושרין גזרה שמא יעלה ויתלוש. והא דאמרינן פרק כל כתבי היינו במדי דלאו לאכילה שאינו להוט אחריו כל כך אבל במדי דאכילה דלהוט אחריו יש לחוש ולאסו׳. ולפי חלוק זה יש לאסור דבר הנצוד או הנלקט בשביל גוי אם יש בו חשש דמחובר אסור גם מיום טוב לחברו וצריך להמתין עד כדי שיעשו למוצאי יום טוב דאיכא למיחש ולמגזר שמא ילקוט ורבינו יהודה ורבינו יחיאל ז״ל היו נוהגין אסור בדבר. ודבר שאין בו חשש כי אם מחוץ לתהום אסור לכל בני הבית דאין אנו יכולין לומ׳ לא בא בשבילן אלא בשביל בעל הבית דודאי אדעתא דכולא ביתא אתו כדאמרינן גבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכמדומה לי שהתיר רבי׳ יחיאל ז״ל בשני ימים טובים של גליות גביני׳ שהובאו מחוץ לתחום גם לאותו ישראל שהובאו בשבילו. והיה אומר דאפילו כדי שיעשו לא אשכחן בדבר הבא מחוץ לתחום אך לעני׳ מחובר וצידה ובשביל ישראל יש להחמיר ולאסור עד מוצאי יום טוב בכדי שיעשו. עכ״ל הר״ף ז״ל.
הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואפילו הוא גוי ונוטל ממנו כל מה שירצה במנין והוא שלא יזכור לו דמים ולא סכום מנין כלומר תן לי עשרה ויהיה לי אצלך עשרי׳ אבל לוקח סתם ובלבד שלא יהיה מאותו המין במחובר או תהיה צורתו מוכחת עליו שמאמש נעקר או נתלש ובצים אסורין ליקח מן הגוי ביום טוב שמא נולדו בו ביום.
והולך אד׳ אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו בהמה או עופות וכל מה שירצה והוא שלא יזכיר לו דמי׳ ולא סכום מנין.
והלואת יום טוב תובעין אותה בדין כדי שלא לימנע משמחת יום טוב.
והולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואפילו גוי ונוטל ממנו פת כל מה שירצה ואפילו נטחנו החטים ביום טוב כיון שלא נעשת הטחינה בשביל ישראל מותר שאין החטי׳ מוקצי׳ מחמת אסור שהרי ראויין הן לכוס או לעשו׳ מהן דייסא. וגם משום חשש עצים שהן מוקצים או נעשה בהן בקוע דיש שבח עצי׳ בפת אין לאוסרו דלא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה דהא אמרינן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה. אבל בשבת יש אוסרין לעשו׳ כן לפי שהיה קמח בין השמשות ולא היה ראוי לאכילה אלא על ידי אפיה או בשול שאסור לעשו׳ בשבת והרי הוא עצמו כעצים דאסורא שהן עצמן אסורין הכא נמי הפת עצמה אסורה.
עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד ואם נשרו בתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן דבדרבנן מבטלין אסור לכתחלה פי׳ והוא דליכא אסור תורה.
אין מבקעין עצים מן הצואר של קורו׳ ואפילו להסק בלא בקוע אסור דמוקצין הן מחמת חסרון כיס מפני שהן עומדות לבנין ובזה אפילו ר׳ שמעון מודה. ולא מן הקורה שנשברה בי״ט מפני שהוא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב אסורין להסיקן מפני שהן נולד. אבל מסיקין בכלים שלמי׳ או בכלים שנשברו מעי״ט שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מעי״ט מסיקין בקליפתן ביום טוב אכלן בי״ט אין מסיקין בי״ט.
ערמת התבן ואוצר של עצים אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכינם מבערב לפי שהן מוקצה. ואם היה תבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן.
קוץ רטוב הואיל ואינו ראוי להסקה הרי זה מוקצה ואסור לעשות ממנו שפוד לצלות בו בשר וכיוצא בזה. נוטלין עצים הסמוכין לדפני הסוכה ומסיקין בהן אבל אין מביאין עצים מן השדה ואפילו היו מכונסים שם מבערב אבל מגבב הוא מהשדה שלפניו ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת שלש לשם דירה ובלבד שתהיה לה פותחת ותהיה בתוך התחום. ואם חסר אחת מכל אלה הרי זה מוקצה. עלי גפנים ועלי קנים אף על פי שהן מכונסי׳ בקרפס אם הרוח יכולה לפזר אותן הרי הן כמפוזרין ואסורין ואם הניח עליהן כלי כבר מעי״ט הרי הן מוכנין. בהמה שמתה בי״ט אם היתה מסוכנת מעי״ט הרי זה מחתכה לפני הכלבים ואם לאו הואיל ולא היה דעתו עליה מאתמול הרי זה מוקצ׳ ולא יזיזנה ממקומה.
דגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין נותנין לפניהם מזונות ואין משקין אותן ביום טוב שמא יבא ליקח מהן וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו. ולפרש״י ז״ל דוקא דגים שאין מזונותן עליו.
המכניס עפר בחצרו מעי״ט ויחד קרן זוית הרי זה מוכן ועוש׳ בו כל צרכיו. וכן אפר כירה שהוסק מעי״ט או אפילו הוסק ביום טוב כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה לפי שעדין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד.
וכתב ר׳ משולם וזה לשונו שאם שחט שמוטב לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ולא יכסה בדקר. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל וזה לשונו ואם שחט ולא מצא עפר רק שאין מוכן מכסה בו. מי שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום ונתקו ביו׳ טוב והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר לא יכתוש אותו ביום טוב. וכתב ה״ר משולם ז״ל ואם בא לימלך אומר לו לך חפור ושחוט וכסה אין חוששין שמא ימלך ואף על גב דלית עפר מלמט׳ מותר משו׳ שמחת יום טוב. ומי שאין לו עפר מוכן או אפר שיהיה ראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד לערב. שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערב דמן לא יכסה דמן עד לערב והבשר מותר שאין הכסוי מעכב ואם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה.
ובריה שהיא ספק חיה או בהמה וקראוה רבותינו ז״ל כוי אין שוחטין אותה ביום טוב ואם שחט לא יכסה דמו עד לערב והטעם שלא יבאו להתיר חלבו שיאמרו חיה ודאית היא אחר שעושין כסוי לדמו ביום טוב.
השוחט בהמה ביום טוב מותר לתלוש צמרה שבצוארה ובלבד שישאר שם מסובך עם שאר הצמר. והשוחט עוף לא ימרטהו מפני שהיא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. וה״ר משולם מתיר אף בעוף למרוט שהרי אף לאחר שחיטה תולש הוא וכיון שכן מה לי קודם שחיטה מה לי אחר שחיטה. השוחט בהמה מותר להפשיט עורה ולתתו לפני בית הדריסה שלא יפסד אבל לא ימלחנו שזהו עבודו ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה אבל מולח הבשר עליו לצלי עד שימלחנו כלו מעט כאן ומעט כאן. אבל לא ימלח עליו לקדרה לפי שצריך מלח הרבה.
והשוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זה לא יפשיטנה ולא יזיזנה ממקומה ואין חוששין אם תסרח לערב וגם אין חוששין שמא ימנע מלשחוט וימנע משמחת יום טוב בשביל זה. ואם ירצה להפשיט הבהמה אחר השחיטה קודם הבדיקה הרשות בידו לפי שמשנשחטה בחזקת התר עומדת ואחר ההפשטה מעמידין הבשר והעור בחום היו׳ שלא יסרח שאם נמצאת טרפה לא יזיזנה ממקומה עד מוצאי יום טוב ואף על פי שזה קרוב להערמה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב התירו זה. ומזה הטעם התירו אל השוחט בהמה להערים ולמלוח כל הבשר חתכה חתכה ואף על פי שאינו צריך אלא לחתכה אחת שלא יבאיש הנשאר וימנע על זה מלשחוט. אבל אין מולחין את החלבי׳ ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות ליבש לפי שאינן ראוין לאכילה ואף על פי שבעור התירו להערים שאני חלבים שאין לתלות הדבר רק להכרח העבוד שלהן אבל העור אם ישטחנו לא מנכרא מלת׳ דלעבוד קא מכוין. וכן כשמולחין עליו לצלי לא יהיה נכר שיעשה זה לעבדו.
המפשיט בהמה לא ירגיל כלומר לא יוציא כל הבשר מרגל אחד כגון שישאר העור שלם לעשות ממנו נאד מפני שהוא טורח גדול ואין בו צורך ליום טוב. וכן אסור לעשות בית יד בכלי בבשר כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל עושה הוא ביד. ומותר לעשות סימן בבשר שלא ימיר אותו הנושא כגון דמחתך אתלת קרנתא. ומולגין הראש והרגלי׳ ומהבהבין אותן באור והר״ף ז״ל כתב אבל כולא גופא דבהמה לא מפני שקל יותר להפשיט מלמלוג או להבהב כל הגוף ע״כ. אבל אין טופלין אותן בסיד ובחרסית ובאדמה ואין גוזזין אותן במספרים.
וכן אין גוזזין את הירק בתספורת שלהן וכתב הר״ף דבירק תלוש מיירי שגוזזין את הבמוש דאי במחובר אפילו תלש כל שהוא אסור אבל מתקנין את הירק שיש בה קוצים כגון קונדס ועכביות בתספורת. ומחמין חמין באנטיכי פי׳ הוא כלי של נחשת ואין חוששין לו משום צרוף.
אין מגביהי׳ תרומות ומעשרות ביום טוב מפני שהוא כמתקן ואם הגביהן מעי״ט מוליכן לכהן בי״ט.
מותר ללוש עסה גדולה ביום טוב והלש מעי״ט מה הוא עושה בי״ט חוזר ולש ביום טוב שעור ומצטרף אותה בסל עם אותה שנילושה מעי״ט ומפריש או אוכל והולך ביום טוב ומשייר ממנה מעט להפריש ממנה חלה למוצאי יום טוב ומשייר מפת אחת בשביל כלם כיון שהלישה היתה ביחד בכלי אחד. אבל גבי מצות שכל אחת ואחת היתה לישתה לבדה צריך שיור מכל אחת ואחת ומצרף כולן בכלי עד לאחר יום טוב ומפריש מאחת על כולן ועל כל מה שאכל. ומיהו נראה טוב שיפריש מכל אחת מחתיכות של שיור חלה ולא מהני צרוף כלי למה שנאכל כבר ולפיכך אין צריך צרוף כלי על החתיכות רק שיהא שעור חלה בכל מצתה כשהיא שלמה. והראב״ד ז״ל כתב וז״ל במקומותינו שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול אף על פי שיצאה עליו טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל או אפילו טומאתו בו שהרי יכול לבטלה ברוב ולאוכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף בשלשה מעי״ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת שהרי יכול לאכול ולהפריש לאחר כך כמו שאמרו רז״ל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. חלת חוצה לארץ אף על פי שאמרו שאוכל ואח״כ מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שעור חלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש מן המוקף. ויש מגדולי המורי׳ שהורו להקל גם בזה שאין צריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף. עכ״ל הרשב״א ז״ל.
והלש ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב ונותנ׳ לכהן ואוכלה אם הוא טהור. ואם נטמאת העיסה כמו עיסותינו היום לא יאפה החלה שאין אופין ומבשלין אלא לצורך אכילה וזו לשריפה עומדת כיצד יעשה יניחנה עד לערב ותשרף ואם יום טוב של פסח הוא שאם יניחה עד לערב תחמץ לא יקרא לה שם עד שתאפה כל העיסה ואחר האפיה יפריש חלת לחם. וכתב ה״ר יצחק ז״ל שאם שכח וקרא עליה שם תטיל לה צונן.
אין אופין בפורני חדשה פירוש תנור חדש שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואמר כמו כן בקדרות חדשות אך יש לחלק אבל בפורני ישנה אופין ואין חוששין לטרחא יתרא אם יש לו אוכלין הרבה. וכן אופין בתנור וכירים שהן קטנים ואפילו חדשים. אין גורפין תנור וכירי׳ אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורף מותר. וכן כל שאר מכשירי אוכלין אסור לעשותן אם אפשר זולתן.
וסותמין פי התנור בטיט שסביבות הנהר דסייר מאתמול פי׳ שעשה בו מעשה רושם וסימן להכינו. ויש אומרים שדרכו מאתמל אבל לגבלו ביום טוב אסור. אבל מגבלין את האפר לסתום פי התנור. וה״ר משולם ז״ל כתב שאף לגבל האפר צריך שנוי. וה״ר יצחק ז״ל כתב וקטמ׳ שרי פר״ת ז״ל היכא שאין בתנור רק קטמא שרי לגרפו או לתת קטמא יבשה בין בקעיו של תנור כדי שלא יצא חומו אבל לדברי המפרשים לגבל קטמא קשיא ובפר״ק דשבת אמרינן דלאו בר גבול הוא הלכך משעת נתינת מים הוא דמחייב.
אין מלבנים את הרעפים ולא האבנים החדשים לצלות או לאפות עליה מפני שמחסמן כלומר סותם נקביהם והוא תקון כלי והשופת הקדרה החדשה חייב ומשום לבון רעפים לא נגעו בה והטעם משום מחסם כך נראה מדעת הר״ם ז״ל.
אין עושין גבנה בי״ט שאם גבן מעי״ט אין בזה חסרון טעם. וכתב ה״ר שמואל שקילי ז״ל דבחלב חלוב מאתמול מיירי ואז באמת אם גבן אותה מאתמול היתה חשובה יותר. ובירושלמי מהו להעמיד חלב אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד בי״ט ולחלוב בי״ט ודאי אסור ואע״פ שהחלב בן יומו הוא החשוב בטעם מכל מקום על דרך הבריות החלוב מאתמול הוא המעולה ואפילו לחלוב ולגבן אסור ואף על גב דלגבנה חלב בו יומו מעולה בו כיון דאולודי אוכלא הוא אסור. וכתב הר״ף ז״ל ולא דמי לשאר אוכל נפש כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן דמותר דהתם אי אפשר לעשותן מעי״ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפית החמה טובה לאכול יותר מן הצוננת.
ואין סוחטין את הפרו׳ להוציא מהן משקי׳ ומשקין שזבו מעצמן אסורי׳ לפיכך אסור לסחוט אשכול של ענבים לצורך חרדל או דבר אחר אם לא לתוך הקדרה שיש בה אוכל. וכן לחלוב אסור אם לא לתוך האוכל שאין מלאכת אוכל נפש שלא באוכל נפש כמו שמבואר בירושלמי כתוב ושמרתם את המצות הבא לאוכל כאוכל דמי ולפיכך מותר. וכתב הראב״ד ז״ל שאם האוכל עומד למשקה אפילו לתוך הקדרה אסור. נראה לפי דעתו שאסור לאכול מהאשכול העומד למשקה ותמה הוא. וה״ר משולם ז״ל כתב דלא שנא עומד למשקה ולא שנא עומד למאכל לתוך הקדרה מותר לפי שאין זה אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שמותר אבל לתוך הקערה לא כלומר שאין בה אוכל והוה ליה משקה ואסור. וכן חולב אדם לתוך הקדרה בי״ט ויש החמירו בדבר זה אם העז עומדת לחלבה שמאחר שהעז מוקצת חלבה גם כן מוקצה. וי״א דאפילו עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אינו עומד לגבן וליבש הגבנו׳ לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל אפרוחים. וכן דעת הר״ז ז״ל.
אין שונין לרקד הקמח בי״ט פירוש פעם שניה אם לא על ידי שנוי כגון שירקד מאחורי הנפה אם לא נפל בתוכו צרור או קיסם והטעם משום דהוי דלא צרי׳. והראב״ד ז״ל כתב שפעם שניה מרקדין אותו ביום טוב אם לא נפל בו צרור או קיסם אבל אם נפל בו צרור או קיסם אין שונין לרקדו משום דמחזי כבורר ואם שנה מותר. וה״ר יצחק ז״ל כתב ושונין קמח בי״ט אגבא דפתורא לפי שהוא שנוי לפי שדרכן לרקד בתיבה או בערבה. והר״ף ז״ל כתב ושונין קמח פי׳ לרקד בכלים על ידי ברוטי״ל בלעז. ופירשו התוספות דאפי׳ בפעם ראשונה ונהגו העולם לעשות על ידי גויה וכן נכון לעשו׳ על גב השלחן ולא תוך התיבה ולא בערבה ולא בגגית.
מוללין מלילו׳ ומפרכין קטנית בי״ט ומנפה על יד ואוכל כלומ׳ מעט ואפי׳ בקנון והוא הכלי שראשו אחד רחב והשני כמו מרזב ונותנין הקטנית בראשו הרחב ומתגלגל האוכל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי ואפילו בתמחוי והוא כלי העשוי כמו קערה גדולה אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא והטעם שאין דרך לעשות באלה אלא הרבה ומחזי כמאן דעביד לצורך מחר. וכן הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו בחיקו או בתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה ולא בטבלא. בד״א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם הפסולת מרובה על האוכל בורר האוכל ומניח את הפסולת ובין כך ובין כך בורר לפי מה שיהיה טורח מעט.
אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ונראה מדברי הר״ש ז״ל שאסור לשחקו בי״ט וגם כן אסור למתקו בי״ט אחר שאפשר לעשותו מעי״ט וכתב ה״ר אשר ז״ל שהגרגיר שקורין ארוג״א אסור לעשותה בי״ט לפי שהעשויה מבערב טובה. ירושלמי השום והשחלים נדוכין בי״ט אבל נותני׳ ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו. ואם היתה משמרת תלויה מותר ליתן בה יין בי״ט אבל לא יתלה לכתחלה שלא יעשה כדרך שהוא עוש׳ בחול. ומערי׳ ותולה המשמרת לתלות בה רמונים ואח״כ נותן בה שמרים.
ההבערה לא הותרה אלא מאש מצויה אבל אין מוציאין מן העצים ולא מן האבני׳ ולא מהמתכות שהרי אפשר להמציא מעי״ט ועוד מפני שזה אולודי הוא. ואע״פ שהותרה הבערה שלא לצורך אכילה הכבוי אסור לעולם ואפי׳ היתה ההבערה לצורך לפי שהכבוי מלאכה ואין בה צורך אכילה לעולם. וכשם שאין מכבין האש כך אין מכבין הנר ואין מסלקין פי הנר למעלה כדי שיכבה ואין מסירין שמן מן הנר ואין מסירין פתילה דולקת מן השמן לפי שגורם לכבותו ואין חותכין ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראש הפתילה בידו בין שדולקת והחשיך אורה מפני הפחם בין שאינה דולקת כדי שתדלק יפה. והראב״ד ז״ל כתב דאפי׳ בכלי מותר כגון במחט מדקאמר בגמרא ומוחטין אבל בעינן שיעשה בכלי. וה״ר יצחק ז״ל כתב ולא יחתוך פי ראש הפתילה בכלי אלא ביד.
וקינבא שרי פר״ת והרי״ף ז״ל אגודה של עצי׳ שהדליקה ויש מהן שלא אחזה האור שרי לסלקן מן האור. והר״ף ז״ל כתב דוקא אותם שלא אחז בהן האור אבל אותן שאחז בהן האור אסור להסירן מן האש אף על פי שאינו מכבה אותן. ויש מפרשים קינבא מוקיר. ויש מפרשים להסיר הפחם מראש הפתילה אף על פי שנכבית ע״כ. ובספר השלחן שחבר ה״ר גרשום ז״ל מתיר גם כן להסיר מנר השעוה אף על פי שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים מדובקת ואינה כמו השמן שהכל גוף אחד.
אין מכבין הדלקה להציל ממון אלא מניחו ויוצא. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אבל עושה מחיצה בידו ולא בדבר אחר בינו ובין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אי אפשר באחת מכל אלה ימתין עד שתכבה מאליה.
ומותר לטלטל הנר והוא דולק ואין חוששין שמא יכבה בשביל הטלטול. ואסור להניח הנר על גבי האילן מעי״ט שמא יעלה באילן ויתלוש עליו או פריו והוי פסיק רישיה. וכל תשמיש במחובר אסור משום האי גזרה ודוקא למעלה משלשה אבל למטה משלשה מותר. מותר להלך על גבי עשבים בשבת.
אין מעשנין בקטורת בי״ט מפני שהוא מכבה ואינו שוה לאוכל נפש. ומותר לעשן הפרות ולהכשירן לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש אע״פ שתחלתו מכבה סופו מבעיר הלכך לא הוי כבוי גמור ולפיכך מותר.
וממתקין החרדל בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הבית או הקדרה או הפת שהכבוי בידים לעולם אסור שלא מצינו אותו צורך אוכל נפש.
אין נופחין במפוח שלא יעשה כדרך שהאומני׳ עושין אבל נופחין בשפופרת ואין פוחתין הנר כלומר יעשה בית קבול לנר של טיט שקורין קרושו״ל פירו׳ שהוא כלי לצורפי הזהב. ואין עושין פחמין בי״ט. ויש שואלין ותיפוק לי משום מכבה ויש לומר שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים. רק מכסין אותן בעפרותיהם ומתכבין מאליהן ואף על פי שיעשה אותן לצורך אוכל נפש אסור כיון שאפשר לעשותן מאמש ועוד שאפשר לו לבשל בעצים שעושה מהן הפחמין.
ואין גודלין הפתילות ולא מהבהבין אותן באור ולא חותכין אותן לשנים בכלי לפי שכל אלה תקון כלי הן אבל ממעכין הפתילו׳ ביד ושורי׳ אותן בשמן ומניחין אותן בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצ׳ הפתילה נחלקת בין שתי נרות וכן בנר שעוה. אבל לחתכה בכלי אסור.
אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר פר״ש ז״ל לשום תחת הצלי על האסכלה כדי שלא ילבן ברזל האסכלא הצלי. ואין פוצעין הקנה כדי לתת מחלקיו על האסכלא תחת הצלי. ויש מפרשים אין פוצעין הקנה כדי לתת בפצעיו בשר מליח או גבנה כנגד האור. והטעם לכל אלה מפני שמתקן כלי.
אבל פוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא יקרע שאפי׳ שנקרע אין בכך כלום שהרי אינו קורע על מנת לתפור.
שפוד שנרצף כלומר שנעקם אין פושטין אותו ואפילו ביד. וכתב ר״ש ז״ל הטעם משום טורח שאינו צריך הוא. והר״ז ז״ל כתב משום דמשני ליה מנא.
שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו. פי׳ ואפי׳ על גבי הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו אלא שומטו בקרן זוית ושוב לא יטלנו אם לא לצורך גופו או לצורך מקומו.
ומותר לכבד הבית ואע״ג דאפשר לאשווי גומות דבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה. וה״ר משולם נוטה לאסור וכן הר״ש ז״ל ובהלכו׳ שבת תמצא זה מבואר אבל הרבוץ מותר.
גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. פירוש ספסלים קטנים שאפשר להגביהן כיון דלא מתכוי׳ מותר לגררן אבל הגדולים שאי אפשר לגררן בלתי לעשות חריץ אע״ג דלא מתכוין אסור משום דהוי פסיק רישיה. וה״ר משולם כתב דעתו. כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל בפרק כל שעה גבי אפשר ולא קא מכוין או לא אפשר וקא מכוין וכו׳. וכל שכן העגלה שעושין לקטנים מפני שהיא כובשת.
אין משחיזין הסכין במשחזת שלה אבל משחיזין אותה על גבי העץ או החרס או על האבן. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ואין מורין כן לרבים כדי שלא יבא להשחזה במשחזת שלה ודוקא שיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אסור שמא ישחיזנה במשחזת. והראב״ד ז״ל כתב אסור משום דמתקן מנא. והבעל ההשלמה כתב דלהעביר שמנינות להשיאה על גבי האבן אבל לחדדה בשל עץ דוקא או להשיאה על גבי חברתה. ולפיכך אסור לראות סכין לעם הארץ כשירצה לשחוט שמא תמצא פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בשביל הפגימה וילך ויחדדנה במשחזת. ובה״ג פירש דלמא אתי לאתויי חוץ לתחום ואם תלמיד חכם רואה סכין לעצמו ומשאילה לאחרים.
אין מבקעין עצים בי״ט לא בקורנס ולא במגל ולא במגרה אלא על ידי שנוי כגון בקופיץ ובצד החד ולא בצד הרחב שלו מפני שנראה כקרדום והטעם מפני שהרי אפשר לבקוע מעי״ט ואע״פ שאסרוהו מכל וכל שאין קבע להסקה ואפשר שמא יפגע עץ עבה שלא יוכל להדליקו וימנע משמחת יום טוב. והר״ף ז״ל כתב כדמפליג בביצה בין נקבות שלו ובין זכרות שלו. ובתוספות פי׳ דאין אנו בקיאין בזכרות ומהו נקבות והכל אסור ומכל מקום נראה דלבקע בסכין שרי. וכיוצא בדברים אלו שיכול לעשות בחול אסור.
ואין מטלטלין העצי׳ לשום דבר כגון לסמוך בהן הקדרה או הדלת וכיוצא בהן אלא להסקה בלבד. לא יטול אדם קיסם לחצות בו שניו אבל נוטל הוא מאבוס הבהמה שאין במאכלי הבהמה משו׳ תקון כלי כל זמן שהן ראויין לאכילה ומותר לקטום מהם ואפי׳ שאינן ראויין לאכילה נוטל מהן ובלבד שלא יקטום. ומטלטלין עצי בשמים להריח בהן ומוללין אותן וקוטמין אותן להריח אחד קשים ואחד רכים.
מסלקין תריסי חנויות כדי להוציא התבלין הצריכין לו ביום טוב. כתב הר״ף פירוש כעין תיבות שמסלקין המכסה שעליהן לתת עליו תבלין וכיוצא בו למכור אבל כעין חנויות שלנו שהן בכותל הבית אסור הכל בין סלוק בין חזרה. ומה שאומרי׳ בגמרא דבתים הכל קאי אכלים כדפה. עכ״ל הר״ש. ושל חנויות מסלקין ומחזירין אותן ביום טוב כדי שיוציאו תבלין שהוא צריך להם מן החנות ולא ימנע משמחת יום טוב. במה דברים אמורי׳ בשיש להן ציר באמצע או שאין להם כלל אבל אם יש להן ציר מן הצד פר״ש ז״ל כאותן של דלתות בתינו שהן מלמעלה ומלמטה אסור גזרה שמא יתקע והוא כבונה ושאין להן ציר כל עיקר אפילו בבית פי׳ בכלי הבית מותר להחזיר.
מנורה של חליות וכסא ושלחן שהן חתכות מעמידי׳ אותן ביום טוב והוא שלא יתקע שאין בנין בכלים.
העושה מדורה ביום טוב לא יערוך העצים מלמטה למעלה כדרך שעושין בחול דהוי כבונה אלא שופך העצים בערבוביא או עורך בשנוי שלא יהיה כבונה וכן כל דבר הדומה לבונה כגון שפיתת הקדרה על גבי אבני׳ וכיוצא בזה יעשה בשנוי.
ומקרדין את הבהמה ביום טוב וכל שכן שמקרצפין פי׳ קרוד כלי שיש לו שני׳ דקות ועושין חבורה ועם כל זה מותר לפי שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יעשו חבורה. וקרצוף הוא כמגרה של עץ ושניה גסות ואין עושין חבורה והקרוד שאנו עושין היום נראה לומר שהוא אסור על כל פנים שאי אפשר בלתי השרת נימין ואף על פי שאין מתכוין לה פסיק רישיה הוא. ויש אומרים כי אפילו הקרוד שלנו מותר שאין משירין בו רק נימין המדולדלי׳ ולא פסיק רישיה הוא. ואין ראוי להקל בדבר. ולשון הר״ם ז״ל בזה מסירין זבובי׳ הנתלין בבהמה ואע״פ שעושין חבורה נראה שהיה הקדור שלהן להסיר הכנים והזבובין הנתלין בשער הבהמות וכן פירוש בעל הערוך ז״ל.
ואין מולידין הבהמ׳ ביו׳ טוב אבל מסעדין אותה שאוחזין הולד שלא יפול לארץ ונופחין בחוטמו ונותנין דד לתוך פיו ובהמה טהורה שדחקה הולד מזלפין משליתה עליו ונותנין בול מלח ברחמה כדי שתרחם עליו אבל לטמאה אסור מפני שאינה צריכ׳.
ואין מטבילין הכלי׳ שנטמאו מעי״ט גזרה שמא ישהם בטומאתם. וכלים הלקוחים מן הגוים כיון שהן צריכין טבילה נראה לומר שאסור להטבילן ביום טוב ויש מתירין.
וכתב הר״י ז״ל דמכשירי אוכל נפש דאי אפשר לעשותן מערב יום טוב מותר כרבי יהודה ואין מורין כן.
וסכין שנפגמה ביום טוב הלכה דמותר לתקנו ביום טוב ואין מורין כן. ורבינו יצחק התיר ללבן הטרפא ביום טוב מפני שנראה כמחממה כדי לאפות תחתיה בקל.
והרי״ף ז״ל כתב ודוק׳ כשמלבנה מחלב לבשר או אפכא דאז לא בעי לבון גמור שתסיר כדי קליפה אלא סגי בלבון קצת כמו שרגילין העולם לכסות על ידי קש שנותנין מלמעלה דבהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמיש על ידי האור היכא דהתרה בלע אבל בטרפא של גוים שבלועה מאסור וצריכה לבון גמור להסיר קלפתה זה הלבון אסור ביום טוב כי נכר בטוב שלהכשירה הוא עושה ואסור מדי דהוה אהגעלת כלי דאסור לעשות כלל משום מלאכה שלא לצורך. ואי משום מכשירין הא פסקינן דאין מורין כן ושמא חמיר טפי ממכשירין דלענין הגעלה אסור ודאי אפי׳ מחלב לבשר דלא דמי ללבון דהתם יש בו צורך אפיה. וגם ללבון דמכשירין לחלב או אפכא דשרינן יש להזהר אלא להמתין עד שתצטנן אחר הלבון אלא מיד שיעבירנה מן הלבון יתננה על גבי המאכל לאפותו.
נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת ביום טוב וטובלת בבגדי׳ ואין לחוש לסחיט׳ שכיון שלא התירו לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא. וגם אין לחוש למה שאמרו ז״ל שריתו זהו כבוסו שלא אמר אלא בבגד שיש בו טנוף או צואה או לשלשת אבל לא בבגד שאין בו כך. ומכל מקום ראוי להזהיר האשה כשמטלת מים על התינוק משום חשש סחיטה ועוד ששריתו זהו כבוסו. וכבר הארכנו בזה בהלכות שבת.
דברים הרבה נאסרו ביום טוב גזרה משום מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה אלא מביאין ב׳ בהמות שוות זו אצל זו ושוחטין האחת ואחר יום טוב מביאין האחרת ופוסקין דמיה ובזה ידעי דמי השחוטה. וכשמחלקין הבשר לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתים שאין להזכיר שום דמים אלא נוטל שליש או רביע וכיוצא בזה ולא ישקלו במאזנים שאין להשגיח בכף מאזנים כלל אפילו ליתן עליו בשר כשהן תלויין לשמרו מן העכברים. וכן הטבח האומן לא ישקול בידו ואסור לשקול במים. ואין מפילין גורלות על המנות אבל עם בני ביתו מותר ולא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אלא תן לי חלק אחד או חצי חלק ולמחרת יום טוב יעשו חשבון וכן לא יקח אדם בשר ולא דבר אחר במדה במשקל אבל אם בא אד׳ וכליו בידו יכול לומר לחנוני מלא כלי זה ואפילו היה הכלי מכלי המדה ובלבד שלא יזכור לו שום מדה. ואם הכלי מן המוכר והוא מכלי המדה אסור שזה ודאי מדידה הוא וכמו מקח וממכר.
והנחתום מודד תבלין לקדרה כדי שלא יפסיד תבשילו. ואמר רב מודדת אשה קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור. והא תנא דבי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ובתשובת הגאון פוסק כרב. והר״ם ז״ל פוסק כשמואל. וממתיבתא דסורא שדרו הלכה כרב חדא דהלכה כרב באסורי. ועוד תנא דבי שמואל כותיה סבירא ליה. והר״ף ז״ל כתב מיהו עכשו שאין מפרישין חלה כי אם כל שהוא אסור למדוד ביום טוב אפילו לענין חלה.
וכן לא ימדוד שעורים לפני בהמתו אבל משער ונותן לה. ולא ינהיג בהמה במקל ואף על פי שלא היה במקל דין מוקצה כגון שיחדו לכך מעי״ט אסור דמחזי כמאן דאזיל לחנגא.
ולא יצא הסומא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחר האיש ואחר האשה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואיש שרבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו ומוציאי׳ אותו על הכתף אפי׳ באפריון. וכן מצינו בירושלמי רבי שמואל בר׳ יוסי ורבי בון הוו מטעני ליה מערס לערס אמר ר׳ זעירא קומי ר׳ יוסי נימא דהוה אסטניס אמר ליה בריא הוי מני ומנך.
אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים שלא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו אבל ברשות היחיד מותר ואף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אבל מטהו מאותו שובך. ומי שנפלו בגדיו במים לא ישטחם בחמה מפני מראית העין שלא יאמרו שכבסם ביום טוב. מי שהיו לו פרותיו על הגג וצריך לפנותן במקום אחר לא יושיטם אפי׳ בגגי׳ השוי׳ ולא ישלשלם בחבל מן החלונות ולא יוריד בסולמות שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויהיה בדבר טורח גדול. אין משילין ממקום למקום דרך ארובה ומכסין בכלים הפרות מפני הדלף. ונותנין כלי תחת הדלף ושופך ושונ׳ כל היו׳ ואינו נמנע שכל זמן שיהיה דלף ראוי אינו מבטל כלי מהכנו אבל אם היה דלף שאינו ראוי לא יתן כלי תחתיו לפי שמבטל כלי מהכנו אלא כיצד יעשה יניח שם מטתו או שלחנו ויהיה לפניו מי הדלף מאוסי׳ ויוכל להביא כלי׳ ויניח שם כדי שלא יתלכלכו בגדיו באותו הדלף. ומכאן יש ללמוד שאם יזדמן ביום טוב של ר״ה או סכות שיזוב התירוש מן הגגית של ענבים שעדין לא נדרכו שנמצא אותו הדלף דלף שאינו ראוי שהרי המשקין שזבו אסורין ואינו רשאי להניח כלי תחתיו שלא יבטלנו מהכנו אלא כיצד יעשה יניח שם מטתו או שלחנו ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי ויוכל להניח שם כלי לקבל הדלף כדי שלא יעשה שם טיט וכשיתמלא הכלי לא יוריקנו בכלי אח׳ שלא יבטלנו מהיכנו אלא מריקו בתוך הגגית שזבו המשקין ממנה שהיא מבוטלת מהכנה על ידי משקין שבה שאסורין משום משקין שזבו ויש שהורו להניח לכתחלה כלי שיש בו מים תחת הדלף שנוטף מן הגגית אף על פי שהוא דלף שאינו ראוי משום דאמרי׳ דאותו דלף קמא קמא בטיל במים שבכלי. ויש לפקפק בהוראה זו לפי שאין זה הדלף אסור אלא משום יום טוב והוא דבר שיש לו מתירין שאפילו באלף לא בטיל. ואם אחד מכלי היין נסדק או נקב והיין זב ממנו כיון שאותו יין הזב ראוי מותר לתת כלי תחתיו שאין שם בטול כלי מהכנו כלל. השוחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במטה אבל מביאה אברים אברים.
כל שנאותין בו בחול ואף על פי שאין נאותין בה ביום טוב כגון תפלין מותר לשלחו לחברו ביום טוב ומפרש בביצה כגון סנדל מותר לשלוח לחברו בי״ט ואין צריך לומר אם נאותין בו בי״ט כגון יינות שמנים וסלתות מותר לשלחן. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דסנדל המסומר אסור לשלחו ביום טוב אע״פ שנאותין בו בחול דאית למימר כיון שהתירו חכמים לשלחו מותר לנעלו ולנעלו אסור אפילו ממטה למטה כמו שאמרו ז״ל במסכת שבת אבל תפילין אי לביש להו לית לן בה. וכל דבר שאין נאותין בו בחול עד שיעשה בו מלאכה האסורה לעשותה בי״ט אין משלחין אותו ביום טוב כיצד אין משלחין תבואה לפי שאין נאותין ממנה עד לאחר טחינה ואסור לטחון ביום טוב כדאמרינן בירושלמי כתוב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצו׳ כל שהוא משמירת מצה ואילך דהיינו מלישה ואילך מותר לעשותו ביום טוב לצורך אוכל נפש אבל כל שהוא קודם לישה כגון קצירה ודישה טחינה ברור רקוד אסור לעשותו ביום טוב. אין משלחין קטנית מפני שמבשלין או קולין אותן בי״ט ואוכלין אותן. ומשלחין בהמה חיה ועוף ואפילו חיים לפי שמותר לשחוט בי״ט וכן כל כיוצא בזה.
כל דבר שמותר לשלחו בי״ט לא ישלחנו בשורה כדרך שהוא עושה בחול כלומ׳ מין אחד ביד שלשה בני אדם אבל שולח הוא ג׳ מינין ביד ג׳ בני אדם. המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה והמוליך תבן לא יפשיל הקופה לאחוריו אבל מביאה בידו וכל שנוי שאפשר לעשות יעשה וכבר בארנו שאם אינו יכול לשנות מותר. אמימר שרא למכחל עינא בימא טבא אף על פי שאין בו סכנה. ובי״ט שני של גליות. מערבין ערובי תחומין ביום טוב ויהיו בהמתו וכליו ופרותיו כמוהו ואין מוליכין אותן אלא באלפים אמה לכל רוח ממקום ערובו.
חפצי הפקר הן כרגלי הזוכה בהן. וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן. פרות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא חוץ לתחום באונס וחזר באונס. ואפשר לומר דהני מילי לאחר אבל לעצמו לא הפסיד. המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב. מסרה לרועה אע״פ שלא מסרה לו אלא בי״ט הרי היא כרגלי הרועה והוא דקביל עליה נטירותא. מסרה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם.
מי שזמן לו אורחים ביום טוב לא יוליכו בידם מנות במקו׳ שאין בעלי הסעודה יכולין לילך שכל הסעודה כרגלי בעלי הסעודה לא כרגלי האורחים אלא אם כן זכה להם אחד מעי״ט במנות אלו. וכן מי שהיו פרותיו מופקדין בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפרותיו מפני שהן כמוהו והוא שיחד לו קרן זוית אבל אם לא יחד לו קרן זוית הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו.
בור של יחיד כרגלי הבעל ושל אותה העיר כרגלי אנשי העיר ושל רבי׳ כרגלי הממלא. נהרות המושכי׳ ומעינות הנובעין כרגלי כל אדם ואפילו באין מחוץ לתחום בתוך התחום וממלאין בהן.
שור של רעי כרגלי אנשי אותה העיר ושל פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו בי״ט לפי שדעת בעליו למכרו לאחרים מלבד אנשי אותה העיר לפי שהוא מפוטם ושמעו הולך בכל הארץ ובאין לקנותו. וכן אם שחטו בעליו למכרו כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך.
וגחלת כרגלי בעליה או כרגלי שואלה. והשלהבת כרגלי מי שהיא בידו. לפיכך המדליק נר או עץ מחברו מוליכו בכל מקום שהוא הולך.
השואל כלי מחברו מעי״ט אף על פי שלא נתנו בידו עד יום טוב הרי הוא כרגלי השואל שאלו ביום טוב הרי הן כרגלי המשאיל. שנים ששאלו כלי אחד האחד שאלו שיתננו לו שחרית והאחד שאלו שיתננו לו ערבית הרי זה לא יוליכוהו אלא במקום ששניהם יכולין לילך בו. וכן האשה ששאלה מחברתה מים או מלח ולשה בהן עיסה או בשלה בהן תבשיל הרי העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן לפי שאי אפשר להפליג המים או המלח מן התבשיל או מן העיסה. וכן שני׳ שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אע״פ שחלקוה הרי כל הבשר כרגלי שניהם לפי שכל הבשר יונק זה מזה עד אחר השחיטה ואפי׳ נחשוב זה החלק כמובדל מן הבהמ׳ מבערב ונאמר יש ברירה מכל מקום הרי יונק מהחלק האחר עד אחר שחיטה. אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביום טוב הואיל ותחומין מדרבנן נאמר יש ברירה וחלק כל אחד כרגליו שנחשוב כאלו מעי״ט נחלק ונבדל זה מזה בחבית.
כת׳ ה״ר יצחק תנן בפרק משילין כל שחייבין עליה משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. שבות כלומר דבר שאין בו מצוה כלל או דבר הרשו׳ שיש בו קצת מצוה או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבוהו רבנן לשבות מהן ביום טוב. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על גבי המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין. ובתוספות מוסיף לא מגרשין ולא חולצין ולא מיבמין. אמנם בפרק הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם. ואלו הן משום מצוה לא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומות ומעשרות. כל אלו ביום טוב ק״ו בשבת פירוש מטפחין יד על יד מספקין יד על ירך. ובירושלמי משמע ששניהם בענין אחד אלא ספוק בחמתו טפוח מרצונו. ואין מקדשין מוקים לה בתלמוד שלנו בשיש לו אשה ובנים. ומשמע דאם אין לו מותר לקדש לפירו׳ ר״ת אבל לפר״ש אסור. ונראה דלכנוס אסור.