יעלם שבני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
יַעְלָם שָׁבַנִי,
נֶעְלָם זְמַנִּי
מָתַי שָׁב אָנִי,
אֶל מוֹשַׁב עִירָם
 
שׁוּר צוּר יִשְׂרָאֵל,
בִּנְךָ עֶבֶד אֶל
אַלּוּף מַגְדִּיאֵל,
וְאַלּוּף עִירָם
 
רְאֵה לְחוּצִים,
בְּיַד לוֹחֲצִים
יִהְיוּ נִקְבָּצִים,
מַהֵר אֶל עִירָם
 
אֵל צִיּוֹן הוֹשַׁע[1],
וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע
צַדִּיק וְנוֹשָׁע,
רוֹכֵב עַל עִירָם
 
בֶּן דָּוִד שְׁלַח,
אֵל טוֹב וְסַלָּח
אֶל עַם נֶאְלָח,
לִהְיוֹת מְזוֹרָם
 
מֹשֶׁה אָז יָשִׁיר,
וְאָרְחִי יְיֵשִׁיר
אֵל! דַּל וְעָשִׁיר,
יָסִיר מְזוֹרָם


מחבר: ר' ישראל נג'ארה

[הפניה לאתר "הזמנה לפיוט"]

  1. ^ בכתב יד קיימברידג': הַפְסַע