ילקוט שמעוני מסעי

<< · ילקוט שמעוני · מסעי · >>

במדבר - פרק לג - המשך רמז תשפו

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לג, א). אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע. משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מזכיר את המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת ראשך, כך אמר הקב"ה למשה מנה להם את כל המקומות [היכן הכעיסוני] לכך נאמר אלה מסעי בני ישראל. זש"ה נחית כצאן עמך מה צאן אין מכניסין אותו לצל הקורה כך ישראל ארבעים שנה לא נכנסו לצל הקורה.

דבר אחר מה צאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר כך ישראל כל ארבעים שנה נזונו בלא אוצרות.

דבר אחר מה צאן במקום שהרועה מנהיג נמשכת כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם היו נוסעים אחריהם. ויכתוב משה (כתוב ברמז תשל"ח). ויסעו מרעמסס בחדש הראשון, כתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, אמר רבי יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, יהי מאורות מארת כתיב, ואם כן למה נבראת הלבנה, לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים. רבי שילא דכפר תמרתא בשם ר' יוחנן אעפ"כ שמש ידע מבואו, מכאן שאין מונין ללבנה אא"כ שקעה החמה, יוסטא חבריא בשם ר' ברכיה כתיב ויסעו מרעמסס בחדש בראשון בחמשה עשר יום לחדש ואם ללבנה אתה מונה עד כדון לית בה אלא ארבעה עשר (משמועין) [משקועין] מכאן שאין מונין ללבנה אא"כ שקעה החמה:

ויסעו מרעמסס. אמר הקב"ה לישראל כשהייתם במצרים מהלך ארבעים יום הייתם מפורדים בה וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס, ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות אני אקבץ אתכם שנאמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו:

ממחרת הפסח יצאו בני ישראל כתיב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב. לפי שנאמר והיה היום הזה לכם לזכרון, יום שהוא לכם לזכרון אתה חוגגו אבל לא שמענו איזה הוא, כשהוא אומר ויאמר משה אל העם זכור וגו', ועדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ממחרת הפסח בלילי יו"ט והם לא יצאו אלא ביו"ט עצמו:

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תשפז · >>

במדבר - פרק לג - רמז תשפז

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם (במדבר לג, י). אותו היום שבת היה שבו ביום נתרעמו שנאמר וילונו העם על משה, והבטיחן להוריד להם מן למחרת דכתיב ובקר וראיתם את כבוד ה'. באחד בשבת ירד להם מן תחלה דכתיב ששת ימים תלקטוהו:

עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם, א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ולא הרגיש, אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות מה תאמר, א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום מה תאמר לו א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עלי, א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל, אמר הקב"ה למלאכי השרת הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה, ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי, והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו, בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו, אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה שנאמר על פי ה'. והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד, ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו, א"ל משה מה אתה רואה, א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו, והפשיטו עד צוארו, א"ל אהרן אחי מה אתה רואה מה היא המיתה, אמר ליה עד עכשיו ולא כלום אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צוארי, כיון שהפשיט את כלו כסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה, א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלואי מקודם זמן באתי לכאן, כשראה משה היאך מת אהרן נתאוה משה למיתתו. וכשא"ל הקב"ה כאשר נאסף אהרן אחיך אמר יפקוד ה' אלקי הרוחות. וכיון שמת אהרן ונתעלם מהם ירדו משה ואלעזר והיו כל ישראל עומדין וחרדין ומצפין לראותו מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום וחזר השטן ביניהם והרגיש את כל ישראל על משה ואלעזר, תפשום כל ישראל אמרו היכן הוא, א"ל גנזו הקב"ה לחיי העוה"ב, אמרו אין אנו מאמינים לך שמא דבר שלא כהוגן אמר לך וקנסת עליו מיתה, בקשו כל ישראל לסקול את משה ואת אלעזר, מיד א"ל הקב"ה למלאכי השרת הגביהו מטתו של אהרן אוהבי ברומו של עולם כדי שידעו ישראל ולא יזיקו את משה ואת אלעזר, הגביהו מלאכי השרת את מטתו ברומו של עולם והקב"ה הולך לפני המטה ומספיד עליו ומלאכי השרת עונין אחריו תורת אמת היתה בפיהו וגו', וכיון שראו ישראל מטתו ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מספידין אותו, מיד עמדו כל ישראל מגדולם ועד קטנם וספדו עליו מספד גדול ובכו עליו בכיה גדולה שנאמר ויבכו את אהרן וגו'. בוא וראה כבודו ושבחו של אהרן הצדיק שכל באי עולם בוכין אותו. אבל כשמתה מרים לא ספדוה ולא קברוה, אלא משה בראש ואהרן ברגל והלכו וקברוה. ואף למשה רבינו לא בכו עליו כל ישראל כדרך שבכו על אהרן מפני שהיה מוכיחן על כל דבר ודבר, כתיב בו ויבכו בני ישראל את משה ובאהרן כתיב כל בית ישראל שלא הכריען לכף חובה מעולם שלא אמר לאיש סרחת ולאשה סרחת. וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר אוי לי שנותרתי לבדי. כשמתה מרים לא בא אחד מישראל אצלנו אלא אני ואהרן ובניו ועמדנו לפני מטתה ובכינו עליה וספדנוה וקברנוה. כשמת אהרן נתעסקתי אני ובנו ועמדנו לפני מטתו, אני מה תהא עלי מי יעמוד עלי בשעת מיתה לא אב ולא בן ולא אח ולא אחות מי יבכה עלי, באותה שעה השיבו הקב"ה א"ל אל תירא הריני עומד בעצמי וקוברך בכבוד גדול שנאמר ויקבר אותו בגי, וכשם שנתעלמה מערה של אהרן ולא נודעה כך לא תודע מערה שלך שנאמר ולא ידע איש את קבורתו, וכשם שלא שלט מלאך המות באהרן אלא בנשיקה, כך אתה לא ישלוט בך מלאך המות ותפטר בנשיקה שנאמר על פי ה', מיד נתישבה דעתו של משה. אשריהם הצדיקים שהקב"ה בעצמו מאספם שנאמר וכבוד ה' יאספך, ולא עוד אלא שמלאכי השרת יוצאין לקראתם ושמחים בהם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות ואומרים להם בואו לשלום שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם:

על פי ה' (כתוב ברמז ק"ו):

ויחנו על הירדן. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי:

כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, [ארצה] ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען דברי ר' יהודה בן בתירא. רבי שמעון בן יוחאי אומר הרי הוא אומר מעבר לירדן ירחו מה ירחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. למאי הילכתא אילימא לנודר הלך אחר לשון בני אדם וכל היכא דקרו ליה ירדן [איתסר ליה], אלא למעשר בהמה. תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום ונופל לים הגדול ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. א"ר חייא בר אחא למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן, א"ל ר' אבא לרב אשי אנן מהא מתנינן לה ויקראו ללשם דן וגו', ור' יצחק אומר לשם זה פמיאס ותניא ירדן יוצא ממערת פמיאס:

ואם לא תורישו את יושבי הארץ. אמר הקב"ה לישראל אני אמרתי כי החרם תחרימם ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה וגו' החיה וגו' הרי ירמיה בא מבניה ועושה לכם דברים שלשכים בעיניכם ושלצנינים בצדיכם, לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו:

במדבר - פרק לד - המשך רמז תשפז

וּגְבוּל יָם (במדבר לד, ו). תניא איזהו ארץ ישראל ואיזהו חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים ארץ [ישראל], מטורי אמנון ולחוץ חוץ לארץ. והנסים שבים רואין אותן כאלו חוט מתוח עליהן מקפלוריא ועד ים אוקינוס ומנחל מצרים ועד ים אוקינוס, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ חוץ לארץ. ורבנן האי וגבול ים מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לנסים. ורבי יהודה לנסים לא צריך:

ונשיא אחד. אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, ת"ל נשיא אחד ממטה:

במדבר - פרק לה - המשך רמז תשפז

וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם (במדבר לה, ג). מעין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים בהמתן קודמת. כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת. חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. קרא מנ"ל דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם. מאי חיתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה אלא מאי חיתם, חיותם ממש [פשיטא, אלא לאו] דאיכא צער דחיפופיתא דמתגרי בחסרון הכביסה. א"ר אבהו ערי מקלט לא נתנו לקבורה, שנאמר ולכל חיתם לחיים נתנו ולא לקבורה. מיתיבי שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו, רוצח שאני דגלי ביה קרא. מקיר העיר וחוצה, נותנין קרפף לעיר. מנא הני מילי אמר רבא דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד. תניא רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר תהום ערי לוים אלפים אמה צא מהן אלף אמה מגרש נמצא מגרש רביע ושאר לשדות וכרמים. מנא ה"מ אמר (רב) [רבא] דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב אמרה תורה סבב העיר באלף נמצא מגרש רביע, [רביע] פלגא הוי. אמר רבא בר אדא משוחאה אסברה לי משכחת לה במתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, תחומין כמה הוו שיתסר, קרנות כמה הוין שיתסר, דל תמניא דתחומין וארבע דקרנות [כמה הוי תריסר], נמצא מגרש רביע רביע טפי מתילתא הוו, איתי ארבע דמתא שדי עלייהו. אכתי תילתא הוי, [מי סברת בריבועא קאמר בעיגולא קאמר] כמה מרובע יתר על העגול רביע דל ריבעא מינייהו פשו להו תשעה ותשעה מתלתין ושית אביע הוי. אמר אביי משכחת לה נמי במתא דהויא אלפא אאלפא, תחומין כמה הוו תמניא, קרנות כמה הוו שיתסר [דל] ארבעה דתחומין וארבע דקרנות כמה הוו תמניא, תילתא הוי, [מי סברת בריבועא קאמר בעיגולא קאמר], כמה מרובע יתר על העגול רביע, דל רבעא מנהון פשו להו שיתא ושיתא מעשרין וארבעה רבעא הוי. רבינא אמר מאי רביע רביע [דתחומין, רב אשי אמר מאי רביע רביע דקרנות. אמר ליה (רבנן) [רבינא] לרב אשי והא סביב כתיב, מאי סביב סביב דקרנות, דאי לא תימא הכי גבי עולה דכתיב וזרקו את הדם על המזבח סביב הכי נמי סביב ממש, אלא מאי סביב [סביב] דקרנות המזבח הכא נמי סביב דקרנות העיר. א"ל רב אבא מחוזנאה לרב אשי והאיכא מורשא דקרנתא, במתא עגולתא. והא ריבעא בעינא, אמר ליה אימור דאמרינן חזייה כמאן דמרבעא ריבועי מי קא מרבעא, א"ל רב אבא מחוזנאה לרב אשי מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע הני תמני מאה שית מאה ושיתין ושבע נכי תילתא הוו, א"ל ה"מ בעיגול [מגו ריבוע, אבל] באלכסונא בעינן טפי דא"מ כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. בו ביום דרש רבי עקיבא מקרא אחד אומר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה, ומקרא אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים וא"א לומר אלפים שכבר נאמר אלף, הא כיצד, אלף אמה תחום מגרש ואלפים אמה תחום שבת. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, מעלים היו שכר ללוים דברי ר' (מאיר) [יהודה]. רבי (יהודה) [מאיר] אומר לא היו מעלים להן שכר, אמר רב כהנא מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר ועליהם תתנו לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כהנך מה הנך כתיב לכם לכל שבצרכיכם אף הני לכל צרכיכם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להן שכר:

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. מהו לכם, לכם היא ראויה, משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו [שפחות] מאוסיא אחרת, עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי, כך אמר הקב"ה הארץ שלי היא שנאמר כי לי הארץ, וישראל שלי הם שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לעם שלי לכך נאמר לכם:

דבר אל בני ישראל וגו' כי אתם עוברים וגו' והקריתם לכם ערים זה שאמר הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן [וחיה תתק"ל שנה ואח"כ מת, מה עשית לו גרשת אותו מגן עדן] שנאמר ויגרש את האדם, ולמה נגרש על שהביא מיתה לדורות והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשת אותו כדרך הרוצח בשגגה שגולה לערי מקלט, אמר משה רבש"ע זה שהרג בשגגה בדרום או בצפון מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם, אמר לו תכין לך הדרך, תכוין לך הדרך שלא יהו טועים וימצא אותו גואל הדם, אמר לו היאך, [א"ל] העמד להם איטלסיות מכוונות לערי מקלט, לכך נאמר טוב וישר ה' וגו', אם לרוצחים עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה הה"ד ידרך ענוים במשפט:

כי אתם עוברים את הירדן. למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר אז יבדיגל משה שלש ערים אין לי אלא שהפריש משה בעבר הירדן, מנין שצוה משה את יהושע להפריש ערי מקלט, ת"ל והקריתם לכם ערים. אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד, תלמוד לומר כי יכרית ה' אלקיך את הגוים וגו', אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. והקריתם אין הקריה אלא הזמנה. ערים שומע אני [אף] כרכים, ת"ל ערי. אי ערי שומע אני אפילו כפרים, ת"ל ערים, הא כיצד מגיד שלא היו שם אלא שוקים ובית המחיה. שש ערי מקלט מגיד (שהם) [שאין] קולטות ערי מקלט שבעבר הירדן [עד שיבדלו אותן] שבארץ כנען. ערי מקלט אל יעשו גנות ופרדסים. ערי מקלט אל יעשו חניות ופונדקין. ערי מקלט אל יעשו בתי צורה. תהיינה לחוס עליהן. תהיינה תן ממונך עליהן. תהיינה שלא יעשו עיר הנדחת. תהיינה שש שאם נטלה אחת מהן ימנו אחרת תחתיה. אם חרבו יבנו אותן. אינן צריכין אלא אחת או שתים, אמרת לאמר. ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שמשתבוא למנות ערי מקלט, ובזכות שתקבל עליך תבא אל הארץ, יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין למנות ערי מקלט שבחוצה לארץ, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר ניתן לכם אתם חייבים למנות ערי מקלט ולא בחוצה לארץ:

והקריתם לכם יכול ערים גדולות או קטנות מן הערים שבנו הכנענים או מן הערים שיבנו ישראל, תלמוד לומר ערים גדולות ולא קטנות מן הערים שבנו הכנענים או מן הערים שיבנו ישראל משבאו לארץ, לפי שנאמר לנוס שמה יכול מפי עצמו, תלמוד שמה, נאמר כאן שמה ונאמר להלן שמה מה שמה הנאמר להלן על פי הדבור אף שמה הנאמר כאן על פי הדבורץ או לעולם יהו ממונות על פי הדבור, תלמוד לומר שמה הראשונות מפי הדבור והשניות מפי עצמו:

ונס שמה. ולא יוצא לא לעדות מצוה ולא גלעדות ממון ולא לעדודת נפשות ואפילו כל ישראל צריכין לו, ואפילו שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם שנאמר שמה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו:

מכה נפש בשגגה פרט למכה אביו. ורמינהו הבן גולה על ידי האב. אמר רב כהנא לא קשיא הא לר' שמעון דאמר חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתן לכפרה שגגת חנק לא ניתן לכפרה. לרבנן דאמרי סייף חמור הורג אביו שגגת סייף הוא ושגגת סייף לא ניתן לכפרה. רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו בשוגג סד"א כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל. ונס שמה רוצח שומע אני כל רוצח במשמע, תלמוד לומר מכה נפש בשגגה. אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע, ת"ל רוצח מכה נפש, לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא מכה אביו ואמו שאינו גולה. רוצח ולא זומם. מכה נפש בשגגה פרט למכה מזיד דברי ר' חנינא. ר' אלעזר בן מתיא אומר בשגגה פרט למכה בשבת. בשגגה פרט למכה אביו בחול:

מגואל הדם למה נאמר. לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, ת"ל עד עמדו לפני העדה. הרי שהיה רודף אחר חברו להרגו ואמרו לו בן ברית הוא הוי יודע שכתוב בתורה שופך דם האדם וגו' אמר אע"פ כן, הורג הוא אמרת רשע למות קדם והרגהו והצל נפשו של זה. וכן מי שהיה רודף אחר האשה לאנסה ואמרו לו בת ברית היא אשת איש היא הוי יודע שכתוב בתורה מות יומת הנואף א"ל אעפ"כ. נואף הוא אמרת רשע למות קדם והרגהו והצל אשתו של זה בדמיו של זה. יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף, ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו. ת"ר ורצח גואל הדם וגו' מצוה ביד גואל הדם, אין לו גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו, מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי מי כתיב אם רצח. ורבי עקיבא, מי כתיב ירצח, אמר (רב) [מר] זוטרא בר טוביא אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו [כמאן לא כר' יוסי הגלילי ולא כר"ע]. הוא דאמר כי האי תנא, ר"א אומר עד עמדו לפני העדה מה ת"ל, לפי שנאמר ורצח גואל הדם יכול מיד, ת"ל עד עמדו לפני העדה. ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא עד עמדו מאי דרשי ביה. מיבעי ליה לכדתניא מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין, ת"ל עד עמדו לפני העדה:

והערים אשר תתנו. עם הראשונות, או חוץ מן הראשונות, ת"ל (ואת הערים תתנו) [את שלש הערים תתנו וגו'] הא מה תלמוד לומר והערים עם הראשונים וכו'. להיכן גולין לערי מקלט שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען שנאמר תתנו מעבר לירדן וגו'. עד שלא נבחרו שלשה שבארץ כנען לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות שנאמר שש ערי מקלט תהיינה עד שיהו ששתן קולטות כאחת. ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדו הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו כמין שתי שורות. חברון ביהודה כנגד בצר במדבר. שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד. קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשת שיהיו משולשות שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון. בעבר הירדן תלת ובארץ ישראל תלת, אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחין דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם שהיו עוקבין להרוג נפשות. ומ"ש מהאי גיסא [ומהאי גיסא] דמרחקי ומ"ש (מהאי גיסא) מציעאי דמקרבי [אמר אביי] בשכם נמי שכיחי רוצחים שנאמר חבר כהנים דרך ירצחו שכמה, שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברים לחלק תרומה בבית הגרנות, ותו ליכא והכתיב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, אמר אביי הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, והללו אין קולטות אלא לדעת. וחברון עיר מקלט הואי והכתיב ויתנו לכלב את חברון, אמר אביי פרוודהא דכתיב ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב, וקדש עיר מקלט הואי והכתיב רקת וכנרת וקדש ותניא ערים הללו אין עושין אותן לא כרכים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות, אמר רב יוסף תרתי קדש הויין, אמר רב אשי כגון סליקום ואקרא דסליקום:

ערי מקלט תהיינה. אין לי אלא שקולטות בארץ בחוצה לארץ מנין, ת"ל תהיינה. באו אנשי עבר הירדן לארץ כנען יכול ימנו שם שש, אמרת את שלש הערים תתנו מעבר לירדן. באו אנשי ארץ כנען לעבר הירדן יכול ימנו שש, תלמוד לומר את שלש הערים תתנו בארץ כנען, לפי שאמרתי אם חרבו יבנו אחרות תחתיהן חזרו הראשונים ונתישבו לא יחזרו אלו למקומן מעתה, ת"ל שש ערי מקלט תהיינה והשניות חוזרות למקומן. כתיב ולגר ולתושב בתוכם תהיינה וכתיב לכם למקלט לכם ולא לגרים, לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג את ישראל, ורמינהו לפיכך גר ועו"א שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעו"א מה עו"א לא שנא קטל בר מיניה ולא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג אף גר לא שנא קטל בר מיניה ולא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג, אמר רב חסדא לא קשיא כאן שהרגו דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי גלי, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג. אמר ליה רבא ולאו כל דכן הוא השתא ומה דרך ירידה דישראל גלי הוא נמי סגי ליה בגלות, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג, אלא אמר רבא באומר מותר, אמר ליה אביי אומר מותר אנוס הוא, א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא:

ולגר ולתושב. או כשם שגולה ע"י ישראל כך ישראל גולה על ידו, אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק"ו שלא יגלה, אלא אם הרגו ישראל הרוג, ואם הוא הרג את ישראל נהרג. תהיינה שש הערים האלה למקלט למה נאמר. לפי שהוא אומר את שלש הערים תתנו מעבר לירדן שומעני את הראשונה שמפרישין תהא קולטת, ת"ל תהיינה שש הערים האלה מגיד שלא קלטה אחת מהן עד שהופרשו כולן:

ואם בכלי ברזל הכהו. אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל, מפני שהברזל ממית בכל שהוא לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור. וה"מ דברזי מיברז. כפפו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. מנא לן אמר שמואל א"ק או באיבה לרבות המצמצם. ההוא גברא דצמצמיה לחיותא דחבריה בשמשא ומתה. רבינא מחייב רב אחא בר יעקב פוטר. רבינא מחייב ק"ו מה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם, נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שנחייב בו את המצמצם. רב אחא בר יעקב פוטר א"ק מות יומת המכה רוצח הוא, ברוצח הוא דחייבתי לך מצמצם, בנזקין לא חייב מצמצם. ואם בכלי ברזל הכהו וימת למה נאמר. לפי שהוא אומר ואם באבן יד וגו' אין לי אלא שהרגו באלו שיהא חייב, בברזל מנין, ת"ל ואם בכלי ברזל. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם כשהרגו באבן ובעץ חייב ק"ו בברזל. אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר ואם בכלי ברזל. [או מה אבן מלא יד אף ברזל] מלא יד, אמרת גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית במשהו לפיכך לא נאמר בו יד, אלא אפי' במחט ואפי' בצינורא, אין לי אלא שהרגו בכלי ברזל שיהא חייב השליך עשתות וגולמין עליו מנין, ת"ל מות יומת הרוצח מ"מ:

מות יומת (כתוב ברמז שכ"ב). מות יומת הרוצח על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו (כתוב ברמז ש"מ). אתיא רוצח רוצח (כתוב ברמז שנ"ב). רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין (כתוב בשופטים):

ואם באבן יד' למה נאמר. לפי שהוא אומר וכי יריבן אנשים שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו ובין בדבר שאינו כדי להמיתו, ת"ל ואם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו. ומנין שעל מקום שהוא כדי להמיתו, תלמוד לומר וארב לו וקם עליו מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ועל מקום שהוא כדי להמיתו. אין לי אלא שהרגו באבן שהוא חייב, גלגל עליו סלעים ועמודים מנין, ת"ל רוצח הוא מות יומת מ"מ:

או בכלי עץ למה נאמר. לפי שהוא אומר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט שומע אני בין בדבר שיש בו כדי להמיתו ובין בדבר שאין בו כדי להמיתו, ת"ל או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית. על מקום שהוא כדי להמית מנין, ת"ל וכי יהיה איש שונא וגו' מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ועל מקום שהוא כדי להמית. אין לי אלא שהרגו בעץ שהוא חייב, השליך עליו קורות וכלונסאות מנין, ת"ל רוצח הוא מות יומת הרוצח מ"מ. אין לי אלא שהכהו באבן מנין אתה אומר שהכהו בגוש מלח או בפלח של דבלה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות, תלמוד לומר ואם באבן יד וגו' או בכלי עץ. מנין אתה מרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התורן של ספינה, תלמוד לומר או בכלי עץ יד. מנין אתה מרבה הדוחף חברו לתוך המים או לתוך האור או שהסית בו את הנחש [ת"ל בידו מ"מ]. לפי שנאמר יד העדים הרי מי שברח לבבל יכול ילכו לשם, אמרת גואל הדם הוא ימית וגו'. מנין אפילו אמר אינו יכול להקבילו, ת"ל בפגעו בו וגו'. גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין גואל הדם, תלמוד לומר בפגעו בו מ"מ. גואל הדם למה נאמר, לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל הכהו ואם באבן יד [או בכלי עץ יד] אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חייב, ב

דבר אחר מנין, אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן, ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו אף כל שהוא כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו. ואם בשנאה יהדפנו מ"מ. או אפילו דחפו לתוך המים או לתוך האור או שיסה בו את הכלב והכיש בו את הנחש, הרי אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן, ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן מחמת הממיתים והמית הרי זה חייב יצא את שדחפו לתוך האור או לתוך המים ושסה בו את הכלב ושסה בו את הנחש שדינו מסור לשמים. או השליך עליו בצדיה שצודה לו ומתכוון לו. מנין אפילו אמר איני יכול להקבילו, תש"ל בפגעו בו הוא ימיתנו. ואם בשנאה יהדפנו והלא שנאה הוא איבה ואיבה הוא שנאה ומה ת"ל איבה ושנאה, אלא מה שנאה שערו את המכה וכו' אף איבה שערו וכו'. בצדיה וימת נאמר כאן צדיה ונאמר למטה צדיה מה צדיה הנאמר למטה מגיד ששערו את ההשלכה ואת המכה וכו'. לפי שנאמר מות יומת המכה יכול כל המכים מתים, קטן שהכה שוטה שהכה מלמד סופרים שהכה ומלמד תינוקות והמכה מכת מרדות והמכה מאהבה, אמרי כי יזיד פרט לשוגג. איש פרט לקטן. על רעהו פרט לתושב. להרגו שנתכוון לו. בערמה פרט לשוטה. אך אם יום או יומים יעמד. [פרט לרב שהכה לעבדו]. לפי שאמר בבלי דעת פרט למכה שלא בדעת והמלמד סופרים והמכה מכת מרדות והמכה מאהבה. לפי שנאמר ועשית לו כאשר זמם יכול אף השולח, אמרת מות יומת המכה ולא השולח. ממעט אני בשולח להכות מכה שאינה כדי למכה והכה ולא אמר בשולח להכות מכה שהיא כדי למכה והכה, אמרת מות יומת ולא השולח. מיקל אני באלו ולא אקיל בעבד אחרים, ת"ל מות יומת המכה. מיקל אני בעבד אחרים ולא אקיל בעבד עצמו, תלמוד לומר מות יומת המכה. ארבה אני אביו נשיא ולא ארבה אביו דיין, ת"ל מות יומת המכה (מות יומת). ארבה אביו דיין בבית דין הגדול [שלא בב"ד הגדול מנין], ת"ל מות יומת המכה, אפשר לומר כל אלו באביו בזמן שעשה בהן חבורה מגיד שהוא חייב. לפי שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו התקינו שיהו הורגין ברגל. יכול אם היתה אשה עוברה יאריכו לה עד שתלד, ת"ל מות יומת המכה. יכול אם היתה בת שלשה חדשים לא יאריכו לה עד שתלד אבל אם היתה בת תשעה חדשים יאריכו לה עד שתלד, ת"ל מות יומת, או מות יומת מיתה שגזרו עליו ב"ד, מנין שיכו אותו באבנים ובחצים ובפלחות, ת"ל מות יומת מכל צד. אין במשמע אלא בזמן שהסנהדרין במקומה, בזמן שאין סנהדרין במקומה נתחייב אדם סקילעה ביתו נופל עליו או חיה גוררתו וכו'. לפי שנאמר כבד את אביך הרי מי שהרג את בנו מנין שבנו מותר בו, תלמוד לומר גואל הדם הוא ימית וגו':

או באיבה הכהו בידו למה נאמר. לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן וגו' או בכלי עץ וגו' אין לי אלא שהרגו באלו חייב, דעכו חנקו ובעטו מנין, ת"ל (וכו') [בידו] מכל מקום:

במדבר - פרק לה - רמז תשפח

וְאִם בְּפֶתַע (במדבר לה, כב). פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט למתכוון לצד זה והלכה לה לצד אחר. ואשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. ת"ר הסומא אינו גולה שנאמר בלא ראות למעט את הסומא דר"י. [ר"מ אומר בלא ראות לרבות את הסומא]. מ"ט דר' יהודה דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער ואפילו סומא אתא בלא ראות מעטיה. ור"מ בלא ראות למעט ובבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. ורבי יהודה, בבלי דעת פרט למתכוון הוא דאתא. בלא ראות להביא את הזורק בלילה. תניא רבי יהודה אורמ סומא אין לו בשת, מ"ט דר"י דכתיב ולא תחוס עינך וגמר עינך עינך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא. וכן היה רבי יהודה פוטרו מחייבי מיתות ב"ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות. וכן מחייבי מלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות ב"ד. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה דאמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא מצוה, כיון דשמעית להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי לית הילכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות שבתורה דאמר קרא אלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה וכו'. אלמא קסבר רבי יהודה מקצת ידיעה לאי ככל ידיעה ור"מ איפכא. ורמינהו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירים (נעשה כמי שלא שמע כלל) [יפר] , יודע אני שיש מפירים [אבל] איני יודע שזה נדר. ר"מ אומר לעולם לא יפר אלא אם הוא יודע בתוך היום שהוא נדר ולא אמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. ורבי יהודה אומר יפר בתוך היום אע"פ שאינו יודע שהוא נדר דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. רבי יהודה סבר גבי רוצח כתיב ואשר יבא את רעהו ביער כל דבר מיעל יער וסומא נמי בר מיעל יער, ואי אמרת בלא ראות לרבות את הסומא מיער נפקא ליה, אלא ש"מ למעט את הסומא. ור"מ סבר בבלי דעת כתיב כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא, ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה, אלא ש"מ לרבות את הסומא, אבל גבי נדרים כתיב ושמע אישה ושמע אביה, רבי יהודה סבר מקצת שמיעה ככל שמיעה, ורבי מאיר סבר איפכא:

וַיַּפֵּל עָלָיו (במדבר לה, כג). אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו. היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו. היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו. הרי זה גולה. אבל היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו. היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה, זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה, שלא בדרך ירידתו אינו גולה. מנא ה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה. ויפל לרבות שקפץ לתוך מעין. והוא לא אויב לו להעיד. ולא מבקש רעתו לשפטו. מגיד שדבבו של אדם לא דנו ולא מעידו. ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו. ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא, אוהב מנלן, סברא הוא, שונא מ"ט משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן האי ולא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה, חד לדיין, ואידך כדתניא והוא לא אויב לו איסי בן יהודה אומר מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד:

וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ (במדבר לה, כג). לפסול את השונאין מלישב בדין. אין לי אלא שונאים, קרובים מנין, ת"ל בין המכה ובין גואל הדם. אין לי אלא דיינין שפוסל בהן שונאים וקרובים, עדים מנין, הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג ע"פ דיינין הרוג ע"פ עדים מה דיינין פוסל בהן שונאים וקרובים אף העדים יפסול בהן שונאים וקרובים. ועוד ק"ו ומה דיינין שאין הדברים נגמרין על פיהם פוסל בהן שונאים וקרובים, עדים שהדדברים נגמרין על פיהם אינו דין שיפסול בהן שונאים וקרובים. אין לי אלא רוצח, שאר חייבי מיתות ב"ד מנין, ת"ל המשפטים האלה. אין לי אלא לישראל, לגרים מנין, ת"ל (המשפטים האלה) [כגר כאזרח]. אין לי אלא דיני נפשות, דיני ממונות מנין, תלמוד לומר (על המשפטים האלה) [משפט אחד]. או כשם שדיני נפשות בכ"ג כך דיני ממונות בכ"ג ת"ל האלה, אלה בכ"ג ואין דיני ממונות בכ"ג. דיני נפשות מנין, ת"ל ושפטו העדה הרי עשרה. והצילו העדה הרי עשרה, [ועוד] שלשה מנין. הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ מטין דיינין מה עדים שנים אף מטין שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. דורשי רשומות אומרים שלש עדות הכתובות בפרשה ללמדך שדיני נפשות בשלשה:

מנין לסנהדרי קטנה שהיא כ"ג שנאמר ושפטו העדה והצילו העד עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שיהיה עמהן לטובה, א"כ למה נאמר אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, לטובה ע"פ אחד, לרעה ע"פ שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כ"ג:

והצילו העדה את הרוצח. מכאן אתה אומר הרג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו, מי שלא נתחייב פטרוהו, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה:

עד מות הכהן הגדול. תניא כ"ג שהרג את הנפש במזיד נהרג בשוגג גולה ועובר על עשה ועל לא תעשה והרי דוא כהדיוט לכל דבריו. במזיד נהרג פשיטא, בשוגג גולה איצטריך ליה, סד"א הואיל וכתיב עד מות הכהן הגדול אימא כל דאית ליה תקנתא בחזרה [ליגלי דלית ליה תקנתא בחזרה] לא ליגלי דתנן ההורג כהן גדול או כ"ג שהרג אין יוצא משם לעולם קמ"ל, ואימא הכי נמי, א"ק לנוס שמה כל רוצח אפילו כ"ג במשמע. ועובר על עשה לא סגי דלא עבר, הכי קאמר אם עבר הרי הוא כהדיוט, פשיטא, סד"א הואיל ותנן אין דנין כה"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול קמ"ל. ואימא הכי נמי, מי כתיב דברי גדול, הדבר הגדול כתיב. אחד משוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח. רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. מנא ה"מ דא"ק עד מות הכהן הגדול וכתיב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. ורבי יהודה, כתיב קרא אחרינא לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. ואידך מדלא כתיב הגדול חד מהנך הוא. עד מות הכהן הגדול. לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. טעמא דלא מצלי הא מצלי מייתי והכתיב קללת חנם לא תבא, א"ל ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. ואיכא דאמרי כדי שיתפללו על בניהן שלא ימותו, טעמא דמצלי הא לא מצלי מייתי מאי הוה להו למעבד, הכא אמרי טוביא חטא וזיגוד מינגיד, התם אמרי שכם נסיב ומבגיא גזיר. א"ל ההוא סבא וכו' כי ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי:

כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולטת. ורמינהו וישב בה ולא בתחומה, אמר אביי לא קשיא כאן לקלוט כאן לדור, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ומגרש שדה לא מגרש עיר ולא עיר מגרש, אמר רב ששת לא נצרכה אלא למחילות:

עד מות הכהן הגדול, ר"מ אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ימיו של אדם אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם, רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ אינו דין וכו'. ואם יצא יצא א"ר אלעזר בן עזריה אם מדת פורענות מועטת הפוסע פסיעה אחת הרי הוא מתחייב בנפשו, ק"ו למדת טובה מרובה. ת"ר ואם יצא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד, בשוגג מנין, ת"ל ואם יצא יצא מ"מ, והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה, לא קשיא הא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ"ד לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אמר אביי מסתברא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה:

ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה. ר"מ אומר אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו. כיוצא בו ושב אל משפחתו חוזר לשררה שהיה בה דברי ר"מ. רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה. ושב אל משפחתו למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה, ר"מ אומר אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו. ואל אחוזת אבותיו כאבותיו גמר שיבה שיבה מהתם:

והשיבו אותו העדה. יכול משנתחייב גלות ולא הספיק לגלות עד שמת כה"ג יגלה, ת"ל והשיבו שאינו זז ממקומו. אל עיר מקלטו, החזירו רוצח לידון היו מגלין אותו. יכול יהו מגלין אותו לעיר שדר, ת"ל אל עיר מקלטו אשר נס. שמה, לא יצא להציל מן הגייס מן הנהר מן הדלקה מן המפולת. שמה, לא יצא לחלק לעניים. יכול אם היה עני לא יצא אבל אם היה עשיר יצא, ת"ל שמה, יכול אם היו עשירים כיוצא כבו לא יצא אבל לא היו עשירים כיוצא בו יצא, ת"ל שמה. וישב בה אל יהי מחזר מעיר לעיר. ממעט אני שנמשח בימיו והוא איש ולא אמעט שנמשח בימיו והוא קטן, ת"ל בשמן הקדש (הוא) [בו] תלוי הדבר ולא באיש. והשיבו אותו העדה. הרי מי שנתחייב לגלות וגלה חוזר למיתתו של שני. שומע אני עד מות זה ועד מות זה, ת"ל עד מות הכהן הגדול (שאמר). עד מות הכהן הגדול זה המרובה בבגדים. אשר משח לרבות משוח מלחמה. אותו פרט למשוח (את) עצמו. לפי שנאמר מקלט העיר קולטת ואין מגרשה קולט, או העיר מצלת ואין מגרשה מציל, ת"ל אל עיר מקלטו. ומצא אותו פרט למצא הוא גואל דם. לפי שנאמר ערי מקלט העיר קולטת ואין תחומה קולט, או העיר מצלת ואין תחומה מציל, ת"ל מחוץ לגבול עיר מקלטו. ורצח גואל הדם ביד כל מי שיהרגנו, וכה"א ואך את דמכם לנפשותיכם מגיד שתובעין דמו של אדם ביד כל מי שיהרגנו. בעיר מקלטו ישב לרבות אנשי עיר מקלטו שגלו גולה עמהן, שומע אני ישב לו בגלות ת"ל כי בעיר מקלטו, ישב לרבות שהרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר. עד מות הכהן וגו' מגיד שאחוזתו מצלת. אין לי אלא אחוזתו מצילתו, מנין אף כל הארץ מצלת, ת"ל ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו מגיד [שארץ] אחוזתו מצלת. והיו אלה לכם, סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ת"ר לדורותיכם בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, א"כ מה ת"ל בשעריך, בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בתי דינין בכל פלך פלך ולא בכל עיר ועיר:

כל מכה נפש לפי עדים למה נאמר. לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאינו הורגו אלא בעדים דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר כל מכה נפש לפי עדים למה נאמר. לפי שהוא אומר ולא ימות הרוצח וגו' שומע אני יהרגנו בב"ד ושלא בעדים, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאינו הורגו אלא בעדים ובב"ד:

ועד אחד לא יענה בין לזכות בין לחובה, ר' יוסי בר יהודה אומר עונה לזכות ואינו עו נה לחובה. מ"ט דר' יוסי ב"ר יהודה, א"ק ועד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה. ורבנן, משום דמחזי כנוגע בעדותו. ורבנן האי למות מאי דרשי ביה, מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו, ת"ל ועד אחד לא יענה, מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו (זכות) [חובה] מנין שאין שומעין לו, ת"ל אחד לא יענה. ועד אחד לא יענה בנפש למות, אבל עונה בו לשבועה. ועד אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הוא בכלל שני עדים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. בכל מושבותיכם בחוצה לארץ, יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, ת"ל בכל מושבותיכם הדיינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ וערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ:

כל מכה נפש לפי עדים, מנין אף הגולה לפי עדים, ת"ל כל מכה לפי עדים. דיני גלות ומלקות מנין, ת"ל כל מכה נפש לפי עדים עד שהוא כשר להעיד, ומנין אף עד שאינו כשר להעיד, ת"ל עד ועד, שאמר עד ועד לרבות בעל דין:

ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מניה ותפטריה מן קטלא. לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי, דאמר רחמנא לא תשקול מניה ממונא ותפטריה מגלות. תרתי קראי למה לי, חד במזיד וחד בשוגג וצריכי. מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה מנין שהוא פטור, ת"ל ולא תקחו כופר וגו' לשוב לא תקחו כופר לשב. ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה נאמר, לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו או כשם שנותנין פדיון למומתין בידי שמים כך יהו נותנין למומתין בידי אדם, ת"ל ולא תקחו כופר וגו'. רבי יאשיה אומר הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים חייב, חבלו אחרים פטורין בגופו ולא בממונו. או עד שלא נגמר דינו, ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. ר' יונתן אומר הרי שיצא ליהרג וקדם אחד והרגו פטור. או עד שלא נגמר דינו, ת"ל אשר הוא רשע למות עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו. הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני יתן ממון ויגלה, ת"ל ולא תקחו כופר לנוס. ולא תקחו כופר הרי מי שנתחייב לגלות וחבל בו ואמר לו צא ולך, יכול יש לו חבל, אמרת לנפש לגולה. ולא תקחו כופר לנוס לרבות שגלה לעיר מקלט וחבלו בו אמרו לו צא ולך יכול יש לו חבל, ת"ל לשוב. הנמ כר לשנים ושלמו שש וחבלו בו ואמרו לו צא ולך יכול יש לו חבל, תלמוד לומר לשוב:

ולא תחניפו את הארץ. הרי זו אזהרה לחנפים. ד"א ולא תחניפו את הארץ אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם. כי הדם הוא יחניף רבי יאשיה אומר לשון נוטריקון יחון אף על הארץ. ולארץ לא יכופר למה נאמר. לפי שהוא אומר וערפו שם את העגלה הרי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג שומע אני פוטרין אותו, ת"ל ולארץ לא יכופר. ולארץ לא יכופר הרי עגלה כאדם מה אדם תולה אף עגלה תולה. ולא תטמא את הארץ היא טהורה מליטמא ואין כל הארצות טהורות מליטמא. שוכן בתוך בני ישראל יכול בתוך מאה בתוך אלף, ת"ל בתוך בני ישראל. ויש אומרים בתוך כל שבט ושבט. וי"א בכל השבטים. רבי נהוראי אומר כי אני ה' שוכן [יכול] בגלות, ת"ל בארץ. או בארץ ואתם בגלות, ת"ל בתוך בני ישראל בשעה שבני ישראל בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ. ולא תטמא את הארץ מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה. מפני שפיכת דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהם את חברו בתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו, בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה וגו' בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות, געו כלם בבכיה. ואח"כ בא אביו של התינוק ואמר להם אחינו אני כפרתם עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת, ללמדך שטומאת סכינין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך וגו'. מכאן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל ומקדש מיטמא. אשר אני שוכן בתוכם חביבין ישראל שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם שנאמר השוכן אתם בתוך טמאותם. רבי נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום, וכשהן חוזרין שכינה חוזרת עמהם שנאמר ושב ה' אלקיך וגו' והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה וגו'. רבי אומר מלה"ד למלך שאמר לעבדו אם בקשתני הריני אצל בני כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכה"א השוכן אתם בתוך טמאותם:

כן מטה בני יוסף דוברים (כתוב ברמז תשע"ד). לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, בשלמא יוה"כ יום מחילה וסליחה [יום שניתנו בו לוחות אחרונות] אלא בט"ו באב למה, אמר רב [יהודה] יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. רב נחמן אמר רב שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה דכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכתיב ויאמר ה' אלי לאמר אלי היה הדבור:

א"ר יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהם, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להם. ולא תסוב נחלה (כתוב ברמז תשע"ה). א"ר יוחנן משום רבי יהודה ברבי שמעון דבר תורה אשה יורשת את בנה, אמר קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב האב יורש את בנו, אף מטה האם האם יורשת את בנה, איתיביה רבי יוחנן האשה את בנה והאשה את בעלה מנחילין ולא נוחלים, א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה, ותנא דידן [ממ"נ] אי דריש מטות אשה תירש את בנה, ואי לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנא ליה, לעולם דריש מטות ושאני הכא דכתיב וכל בת יורשת ואינה מורשת, תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיינה בנות צלפחד הויה אחת לכלן (כתוב בפנחס). אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש (כתוב בסוף תורת כהנים):

תם ונשלם ספר במדבר: ^[1]

<< · ילקוט שמעוני · מסעי · >>

1. לע"נ הר' מנחם ברודי ז"ל.