ילקוט שמעוני חיי שרה
<< · ילקוט שמעוני · חיי שרה · >>
פרק כג
ויהיו חיי שרה. "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה"; כשם שהם תמימים, כך שנותיהן תמימים. בת עשרים כבת שבע לנוי; בת מאה כבת עשרים לחטא. דבר אחר: "יודע ה' ימי תמימים", זו שרה; "ונחלתם לעולם תהיה", שנאמר: "שני חיי שרה" וגו'. "וזרח השמש ובא השמש": אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. יום שמת ר' עקיבא נולד רבי, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". יום שמת רבי נולד רב אדא בר אהבה. יום שמת רב אדא נולד ר' אבין. יום שמת ר' אבין נולד ר' אושעיא בריה. יום שמת ר' אושעיא נולד אבא הושעיא איש טריא. יום שמת אבא הושעיא איש טריא נולד ר' אושעיא. עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנאמר: "קח לך את יהושע בן נון". עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר: "וילכדה עתניאל בן קנז". עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל, שנאמר: "ונר ה' טרם יכבה ושמואל שוכב". עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר: "הנה ילדה מלכה גם היא", ואחר כך "שני חיי שרה".
רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה, שחיתה קכ"ז שנה ,ותמלוך על קכ"ז מדינה.
ותמת שרה בקרית ארבע. ארבעה שמות נקראו לה: אשכול, ממרא, קרית ארבע וחברון. ולמה קורא אותה קרית ארבע? שדרו בה ארבעה צדיקים: ענר, אשכול, וממרא ואברהם, ושמלו בה ארבעה צדיקים: אברהם, ענר, אשכול וממרא; ושנקברו בה ארבע אמהות: חוה, שרה, רבקה ולאה, ועל שם בעליה, שהן ארבע: ענק ושלשת בניו. אמר ר' עזריה: שמשם יצא אברהם אבינו ורדף ארבעה מלכים קוזמוקטורין. שהוא עולה בקרנסין של ארבעה: בתחילה ליהודה, ואחר כך לכלב, ואחר כך לכהנים, ואחר כך ללוים. שהוא אחד מארבעה מקומות מגונים שבארץ ישראל, ואלו הן, ר' יצחק אומר: דור ונפת דור ותמנת סרח וחברון; ורבנן אמרי: דנה וקרית דנה ותמנת סרח וחברון.
מערת המכפלה. רב ושמואל. חד אמר: שני בתים זה לפנים מזה, וחד אמר: בית ועליה על גביו. בשלמא למאן דאמר זה למעלה מזה, היינו דכתיב מכפלה; אלא למאן דאמר שני בתים זו לפנים מזו, מאי מכפלה? שכפולה בזוגות:
רבי יוסי הגלילי אומר: אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים למעשה ארץ כנען, שנאמר: "כמעשה ארץ מצרים" וגו', למה זכו כנענים שישבו על ארצם ארבעים שנה ושבע שנים, שנאמר: "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים"? מפני שכבדו את אברהם אבינו, שאמרו לו: נשיא אלהים אתה בתוכנו וגו', זכו שישבו על ארצם מ"ז שנה. רשב"ג אומר משום ר' יהודה בן לקיש: הרי הוא אומר: "האדם הגדול בענקים", "והארץ שקטה ממלחמה"; בזכות (אברהם) שכבדו את אברהם אבינו, זכו שתשקוט עליהם הארץ:
(ממרא) קרית ארבע. קרית ארבע זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
ויבא אברהם לספוד לשרה. כששב אברהם מהר המוריה בשלום, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה ליה: לאו. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו על עולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת, שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה. ויבא אברהם, מהיכן בא? מהר המוריה בא:
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. איבעיא להו: הספדא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי הוא? למאי נפקא מינה? נפקא מינה לההוא דאמר: לא תספדו לההוא גברא; אי נמי לאפוקי מיורשין. מאי? תא שמע: ויבא אברהם לספוד לשרה; אי אמרת משום יקרא דחיי הוא, משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה. שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמתיקר בה אברהם! תא שמע: רבי נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה; מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו. שמע מינה יקרא דשכבי הוא? שמע מינה:
ויבא אברהם. מהיכן בא? ר' לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא. אמר לו רבי יוסי: והלא קדמה קבורתו של תרח לקבורתה של שרה שתי שנים! אלא מהיכן בא? מהר המוריה בא, ומתה שרה מאותו צער; לפיכך נסמכה עקדה ל"ויהיו חיי שרה".
ויקם אברהם מעל פני מתו. מלמד שהיה רואה מלאך המות מתריס כנגדו. אמר ר' יוחנן, מן הן תנינן: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה? מן הכא, ויקם וידבר. אמר רבי בון: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים. רב אסי אמר: כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר: "ואקברה מתי מלפני". אטו ההיא שעתא קמיה הוה רמיא? והכתיב: "ויקם אברהם מעל פני מתו"! אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, והמשמר את המת אף על פי שאינו מתו, מתו אף על פי שאינו משמרו, אינו מברך, ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי:
גר ותושב אנכי עמכם. גר – דייר, תושב – מרי ביתא? אם רציתם גר, ואם לאו מרי ביתא, שכך אמר לי הקב"ה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי, חד מית. דבר אחר: איני מבקש מכם אלא מת אחד, שנאמר: תנו לי אחוזת קבר.
ויענו בני חת את אברהם וגו' שמענו אדני. אמרו לו: מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו, אלקים אתה עלינו! אמר להם: אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו.
במבחר קברינו. במובחר שבקברינו. קבור את מתיך. מתים הרבה.
וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם וגו' ופגעו לי. פגעוניה לי סרסרוניה לי, ואם לאו צלו לו עילוי.
וישתחו אברהם לפני עם הארץ. מכאן שמודין על בשורה טובה.
ועפרון יושב בתוך בני חת. ישב כתיב, אותו היום מנו אותו ארכיטיגוס, דלא יהא בר נש רב זבין מאינש זעיר.
ויתן לי את מערת המכפלה (כתוב ברמז י"ג).
ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת. מלמד שנעלו דלתותיהן והלכו לגמול חסד לשרה:
תמן תנינן: האשה נקנית בשלש דרכים: בכסף בשטר ובביאה. בכסף מנא לן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון; כתיב הכא: "כי יקח איש אשה ובעלה", וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממני. וקיחה אקרי קנין, שנאמר: "השדה אשר קנה אברהם"; אי נמי: "שדות בכסף יקנו":
אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף. זהו שאמר הכתוב: "נבהל להון איש רע עין", זה עפרון שהכניס עין הרע בממונו של אברהם. אמר: אי את בעי למיתן ארבע מאה קנטרין דכסף מן סחורתא דביתך, את יכיל יהב לי. "ולא ידע כי חסר יבואנו", שחסרו הכתוב וי"ו, שנאמר: "וישקול אברהם לעפרן" (פס' טז), עפרון תנינא חסר וי"ו:
אמר רבי חנינא: שקלים שנאמר בתורה – סלעים, בנביאים – ליטרין, בכתובים – קנטרין, חוץ משקלים של עפרון שהן קנטרין, שנאמר: ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, פרקמטיה נפיק:
ויקם שדה עפרון אשר במכפלה. מלמד דהות נפילה וקמת, דהות דבר אינש זעיר ואתעבדית דבר אינש רב. אשר במכפלה, מלמד שנכפלה בעיני כל אחד ואחד, שכל מי שקבור שם בטוח ששכרו כפול ומכופל. אמר ר' אבהו: שכפף הקב"ה קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה.
השדה והמערה אשר בו. תמן תנינן: המוכר שדהו צריך שיכתוב סימניה ומצריה, מן הכא: השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה:
המוכר את השדה מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי אלו כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר חרוב המורכב וסדן השקמה, דאמר קרא: ויקם שדה עפרון וגו' [וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב], מי שצריך לגבול [סביב], יצאו אלו שאינן צריכין לגבול סביב; מכאן למיצרים מן התורה:
לאברהם למקנה לעיני בני חת. אמר ר' אלעזר: כמה דיות משתפכות כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת בני חת עשרה פעמים, וללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות. אמר ר' יודן: חמשה פעמים כתיב "ולבני ברזילי הגלעדי", ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאילו מקיים חמשה חומשי תורה.
ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. הדא הוא דכתיב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". רודף צדקה זה אברהם, שנאמר: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". וחסד, שגמל חסד לשרה. ימצא חיים, שנאמר: "ושני חיי אברהם". צדקה וכבוד, אמר לו הקב"ה: אני אומנותי גמילות חסדים, תפסת אומנותי, בוא ולבוש לבושי, שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים":
רמז קג ואברהם זקן בא בימים. כתיב: "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא". ר' מאיר אזל לממלא, ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להם: תאמר ממשפחות בני עלי אתם, דכתיב ביה: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים". אמרו לו: רבי, התפלל עלינו! אמר להם: לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, דכתיב: "עטרת תפארת שיבה", מהיכן היא מצויה? "בדרך צדקה". ממי את למד? מאברהם; על ידי שנאמר בו "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה" – זכה לזקנה, שנאמר: ואברהם זקן.
"עוז והדר לבושה", עוז והדר לבושה של תורה. "ותשחק ליום אחרון", אימתי משחקת? ליום אחרון, מתן שכרה לעתיד לבא. ממי אתה למד? מאברהם; על ידי שכתוב "ושמרו דרך ה'" וגו' זכה לזקנה, שנאמר: ואברהם זקן.
"אורך ימים בימינה", לעתיד לבוא; "בשמאלה עושר וכבוד", בעולם הזה: אפילו שהיא באה להשמאיל לאדם, עושר וכבוד. ממי אתה למד? מאברהם, על ידי שכתוב בו וכו'.
"יפיפית מבני אדם", נתיפית בעליונים, שנאמר: "אראלם צעקו חוצה"; נתיפית בתחתונים, "נשיא אלהים אתה בתוכנו"; "על כן ברכך אלהים לעולם", וה' ברך את אברהם בכל.
"מי יעלה בהר ה'", זה אברהם; "ומי יקום במקום קדשו", זה אברהם, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום". "נקי כפים", "אם מחוט ועד שרוך נעל". "ובר לבב", "חלילה לך מעשות כדבר הזה". "אשר לא נשא לשוא נפשו[1]", זה נפשו של נמרוד. "ולא נשבע למרמה", "הרמותי ידי אל ה'". "ישא ברכה מאת ה'", וה' ברך את אברהם בכל.
אברהם היה מברך את הכל, שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה"; ומי מברך את אברהם? הקב"ה, שנאמר: וה' ברך את אברהם בכל. משה נִסָן של ישראל: "מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'"; ומי הוא נסו של משה? הקב"ה, שנאמר: "ויקרא שמו ה' נסי". דוד רועה של ישראל, שנאמר: "אתה תרעה את עמי את ישראל"; ומי הוא רועה של דוד? הקב"ה, שנאמר: "ה' רועי לא אחסר". ירושלים אורו של עולם, שנאמר: "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך"; ומי הוא אורו של ירושלים? הקב"ה, שנאמר: "והיה ה' לך לאור עולם".
ואברהם זקן בא בימים. זקן, זה שקנה שני עולמים. יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה; אבל כאן זקנה כנגד ימים, וימים כנגד זקנה. בא בימים, בא בדיופלין. ר' ברכיה אמר: בא בפילון מפולש לחיי העולם הבא. אמר ר' יצחק: בא באותן הימים שכתוב בהן, "עד אשר לא יבואו ימי הרעה".
וה' ברך את אברהם בכל. ר' יהודה אומר: שנתן לו נקבה. אמר ר' נחמיה: עיקר ביתו של מלך לא כתיב בו ברכה? אלא וה' ברך את אברהם בכל, שלא נתן לו נקבה כל עיקר. ר' לוי אמר תלת: שהשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חסר קילרין שלו כלום. ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינא: שלא חזר ונסה אותו:
רמז קד רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל". במדבר ישיבה עמהם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: ואברהם זקן. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזוקן". אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו". מהו "המושל בכל אשר לו"? המושל בתורת רבו. "הוא דמשק אליעזר", שדולה ומשקה תורת רבו לאחרים.
ואברהם זקן, זה אחד משבעה מופתים (כתוב ברמז ע"ז):
רמז קה עד אברהם לא הוה זקנה, [מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק], אתא אברהם ובעי רחמי והוי זקנה, שנאמר: ואברהם זקן. עד דאתא יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא, שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". עד דאתא אלישע לא הוי קצירא דאתפח, אתא אלישע ובעי רחמי, שנאמר: "ואלישע חלה את חליו" וכו', ושלשה חלאים חלה וכו':
ואית דמפקין לה בהאי לישנא: אברהם תבע זקנה, אמר לפניו: רבונו של עולם, אדם ובניו נכנסין למקום אחד, אין העולם יודעין למי יכבד; ומתוך שאתה מעטרו בזקנה ושיבה, אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל. מתחילת הספר ועד כאן אין בו זקנה, וכיון שעמד אברהם אבינו נתן לו זקנה, הדא הוא דכתיב: ואברהם זקן. יצחק תבע יסורין, אמר לפניו: רבונו של עולם, אדם מת בלא יסורין, מדת הדין מתוחה כנגדו ומת, ואם את מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל. מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין, וכיון שעמד אבינו יצחק נתן לו יסורין, דכתיב: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות". יעקב תבע את החולי, אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי, אינו מיישב בין בניו; ומתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים, הוא מיישב בין בניו. אמר לו: חייך, דבר חטוב תבעת וממך הוא מתחיל, הדא הוא דכתיב: "ויגד ליוסף הנה אביך חולה". אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורין, יעקב חנידש את החולי, חזקיהו מלך יהודה חידש חולי שני; אמר לפניו: רבון העולמים, לא טוב לאדם שהעמדת אותו עד יום מותו, אלא מתוך שאדם חולה ועומד הוא עושה תשובה שלמה. אמר לו: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל; הדא הוא דכתיב: "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו", מכאן שהיה בין חולי לחולי חולי כבד משניהם:
רמז קו וה' ברך את אברהם בכל. עד שהוא בין הבתרים, בשרו שהוא נותן לו בן אחר נ"ב שנה. בן מ"ח שנה הכיר לבוראו, באותה שעה בשרו. בכל, בזכות המעשר, שנאמר: "ויתן לו מעשר מכל".
תניא: וה' ברך את אברהם, ר' מאיר אומר: שלא היתה לו בת. ר' יהודה אומר: שהיתה לו בת. אחרים אומרים: בת היתה לו ובכל שמה. ר' אלעזר המודעי אומר: איצטגנינות גדולה היתה לאברהם בלבו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מרגלית טובה היתה לאברהם אבינו תלויה בצוארו, שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו, נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. אמר אביי, היינו דאמרי אינשי: מידלי יומא אידלי קצירא. דבר אחר, שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
תנו רבנן: שלשה לא שלט בהם יצר הרע, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל, "מכל", "כל". שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל. ששה לא שלט בהן מלאך המות: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל. משה אהרן ומרים, דכתיב בהו "על פי ה'"; ומרים אף על גב דלא כתיב בה, אתיא "שָם" "שָם" ממשה. ומפני מה לא נאמר בה? שגנאי הדבר לומר אצל אשה. תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה. אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל. משה אהרן ומרים, דכתיב בהו על פי ה'. בנימין בן יעקב דכתיב ביה: "ידיד ה' ישכן לבטח". ויש אומרים אף דוד, דכתיב: "אף בשרי ישכון לבטח":
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. המושל בכל אשר לו, שהוא שליט ביצרו כמותו. שים נא ידך תחת ירכי. לפי שניתנה להם המילה בצער, לפיכך אין נשבעין אלא בה. דבר אחר: למה היו מחבבין את המילה? שהיו יודעין שהיא עתידה להציל את בניהם מגיהנם, שנאמר: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק", ואין חק אלא מילה שנאמר: "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב לחק". וישראל שהיו מולין נמלטין ממנה, שנאמר: "כי תעבור במים אתך אני" וגו' "כי תלך במו אש לא תכוה":
רמז קז ואשביעך בה' אלהי השמים. עד שלא הודעתי אותו לבריותיו, אלהי השמים; וכיון שהודעתי אותו לבריותיו, ואלהי הארץ.
אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא.
כי אם אל ארצי ואל מולדתי. אמרי חיטיא דקרתך זונן מנהון זרע.
ויאמר אליו העבד אולי וגו'. הדא הוא דכתיב: "כנען בידו מאזני מרמה". כנען זה אליעזר. בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקל בתו, אם ראויה אם אינה ראויה. לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם, זה יצחק. אמר: אולי לא תאבה האשה, אתן לו בתי. אמר לו: אתה ארור ובני ברוך, ואין ארור מדבק בברוך.
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, זה בית אבי; ומארץ מולדתי, זה שכונתי. ואשר דבר לי, בחרן; ואשר נשבע לי, בין הבתרים. הוא ישלח מלאכו לפניך, הרי מלאך מסוים; בשעה שאמר (הקב"ה) [אברהם]: הוא ישלח מלאכו, זימן לו הקב"ה שני מלאכים: אחד להוציא את רבקה, ואחד ללוות את אליעזר.
ואם לא תאבה האשה וגו' רק את בני לא תשב שמה, רק, מיעוט: בני אינו חוזר, בן בני חוזר.
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו. גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים, שבכל מקום שהיו יוצאין, יוצאין זמומין.
וילך אל ארם נהרים, בר יומו, היא דעתיה דר' ברכיה; "ואבא היום אל העין", היום יצאתי, היום באתי. הדא הוא דכתיב: "הרעשתה ארץ", בימי אברהם; "פצמתה", בימי אליעזר; "רפה שבריה", בימי יעקב; "כי מטה", בימי ישבי בנוב. הדא הוא דכתיב: "וישבי בנוב אשר בילידי הרפה". אניף במגיניה, קפץ דוד לאחוריה י"ח אמין. זה נתירא מזה וזה נתירא מזה. זה נתירא לומר: אם לאחורוהי קפץ כדין, לקדמוהי לא כל שכן. וזה נתירא לומר: אם במגיניה אניפיה כדין, היך אנא יכול למיקמא ביה. באותה שעה אמר דוד: הלואי הוה לי חד מן בני אחתי ויסייעני. מיד "ויעזור לו אבישי בן צרויה". לאחורי תרעא הוה קאי? אתמהה. רבנן אמרין: אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקב"ה והביאו, כדי שלא יהא אותו צדיק עומד ומצטער.
תנו רבנן: שלשה קפצה להן הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. אבישי כדכתיב (ברמה) "ישבי בנוב". אליעזר דכתיב: "ואבא היום אל העין", למימרא דההוא יומא נפק, אלא מלמד שקפצה לו הארץ. יעקב אבינו דכתיב: "ויצא יעקב", וכתיב: "ויפגע במקום וילן שם". אלא כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו? כיון דהרהר בדעתו למיזל, מיד קפצה ליה ארעא ועאל וצלי, דכתיב: "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה. ואכתי הוה עידנא ליומא, בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד "וילן שם כי בא השמש". כתיב: "ויזרח לו השמש"; וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה, אלא שמש שבאה בעבורו זרחה בעבורו:
ויברך הגמלים, ארבעינון. לעת ערב לעת צאת השואבות. אמר ר' הונא: בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחין, הוא ציית מה אינון אמרין; לעת ערב לעת צאת השואבות.
ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום. "מי בכם ירא ה'", זה אליעזר. "שומע בקול עבדו", בקולו של אברהם. "אשר הלך חשכים", בשעה שהלך להביא את רבקה. "ואין נוגה לו", ומי מאיר לו? הקב"ה מאיר לו בזיקים וברקים. "יבטח בשם ה' וישען", הקרה נא לפני היום.
כתיב: "עבד משכיל ימשל בבן מביש". "עבד משכיל", זה אליעזר; ומה היתה השכלתו? אמר: כבר קללת אותו האיש בידו, שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי; מוטב לי שאשתעבד בבית זה ולא אשתעבד בבית אחר. "ימשול בבן מביש", זה יצחק שבייש את כל העולם כולו בשעה שנעקד על גבי המזבח. "ובתוך אחים יחלק נחלה", בתוך ישראל: מה אלו מזכירין זכות אבות, אף זה מזכיר זכות אבות, שנאמר: ה' אלהי אדוני אברהם.
הקרה נא לפני, התחלת, גמור. ועשה חסד עם אדוני אברהם, הכל צריכין לחסד; אפילו אברהם, שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, נצרך לחסד, שנאמר: ועשה חסד עם אדוני אברהם:
הנה אנכי נצב על עין המים והיה הנערה. ארבעה הן ששאלו שלא כהוגן, לשלשה נתן להם כהוגן ולאחד נתן לו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, וכלֵב, ושאול, ויפתח. אליעזר, "והיה הנערה אשר אומר אליה": אילו יצתה אמה אחת והשקהו, היה משיאה לבן אדוניו? זימן לו הקב"ה כהוגן, והנה רבקה יוצאת. כלב אמר: "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה"; אילו לכדה עבד אחד, היה נותן לו את בתו? זימן לו הקב"ה כהוגן, "וילכדה עתניאל בן קנז". שאול אמר: "והיה האיש אשר יכנו" וגו'; אילו יצא כושי אחד או גוי אחד או עבד אחד והכהו, היה נותן לו את בתו? זימן לו הקב"ה כהוגן, "ודוד בן איש אפרתי". יפתח אמר: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי"; אילו יצא חמור אחד או כלב אחד, היה מעלה עולה? זימן לו הקב"ה שלא כהוגן, "ויבא יפתח המצפתה והנה בתו יוצאה לקראתו":
רמז קח ויהי הוא טרם כלה לדבר. שלשה הן שנענו במענה פיהן: אליעזר עבד אברהם, משה, ושלמה. אליעזר דכתיב: ויהי הוא טרם כלה לדבר; משה דכתיב, "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם"; שלמה דכתיב, "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים".
והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה. תמן תנינן: מוכת עץ כתובתה מאתים, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים, מוכת עץ כתובתה מנה. טעמא דר' מאיר מהכא: ואיש לא ידעה; הא אם נבעלה מעץ, בתולה. טעמא דרבנן, בתולה; הא נבעלה מעץ, אינה בתולה. אמר ר' יוחנן: לא נבעלה אשה ממהול לשמונה תחילה אלא רבקה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לפי שבנות הכותים משמרות עצמן ממקום ערותן ומפקירות עצמן ממקום אחר; אבל זו, בתולה ממקום בתולים, ואיש לא ידעה ממקום אחר. א"ר יוחנן: ממשמע שנאמר בתולה, אין אנו יודעין שאיש לא ידעה? אלא אפילו אדם לא תבע בה, על שם "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים".
ותרד העינה ותמלא. כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים, מיד עלו. א"ל הקב"ה: את סימן לבניך, מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו, כך בניך, כיון שהבאר רואה אותן מיד תהא עולה, הדא הוא דכתיב: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה".
וירץ העבד לקראתה. לקראת מעשיה הטובים:
רמז קט הגמיאיני נא מעט מים. גמיאה אחת, הדא הוא דכתיב: "צדיק אוכל לשובע נפשו", זה אליעזר שאמר: הגמיאיני נא, גמיאה אחת. "ובטן רשעים תחסר", זה עשו הרשע, שאמר לאבינו יעקב: "הלעיטני נא"; אמר ר' זעירא: פער פיו אותו רשע כגמל, אמר: אנא אפתח פומי ואת משדר ואזיל; כהדין דתנינן: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין:
והאיש משתאה לה. ממצמץ ומביט בה:
ויקח האיש נזם זהב. אבן יקרה היה בה, והיה משקלה בקע. ושני צמידים על ידיה, כנגד שני לוחות. עשרה זהב משקלם, כנגד י' הדברות:
היש בית אביך מקום לנו ללין. לינה אחת. "גם מקום ללון", לינות הרבה.
ויקוד האיש וישתחו לה'. מכאן שמודין על בשורה טובה.
ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. ממה שקפצה הארץ והדרך לפני, הייתי יודע שבדרך נחני ה' בית אחי אדני.
ותרץ הנערה ותגד לבית אמה. אין האשה רגילה אלא לבית אמה. התיבון ליה, והכתיב: "ותרץ ותגד לאביה"? אמר להון: שמתה אמה, ולמי היה להגיד? לא לאביה?
ולרבקה אח ושמו לבן, פרדיכוס. רבי ברכיה אמר לגנאי, מלובן ברשע. וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, מעייני ליה. "ויהי כראות את הנזם", מעייני גרמיה:
ויהי כראות את הנזם, מיד הלך לו להמיתו. הכיר בו שמרוצתו לרעה, הזכיר שם והעמיד הגמלים על העין באויר, והוא עומד על הגמלים, באויר. ויהי בראותו כן, הכיר שהוא צדיק ואמר: "בוא ברוך ה'", שהיה סבור שהוא אברהם, שהיה קלסתר פניו דומה לו.
כנען הוא אליעזר, ועל ידי שישמש את הצדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך: ויאמר בוא ברוך ה'. ר' יעקב בשם ר' יוחנן דבית גוברין עבד ליה אפטריה: ומה אם אליעזר, על ידי ששימש את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך; ישראל, שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן, על אחת כמה וכמה.
למה תעמוד בחוץ, אין כבודך שתעמוד בחוץ. ואנכי פניתי הבית, מטינופת עבודה זרה.
ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים, התיר זממיהן. ר' ירמיה שאל לר' חייא בר אבא: לא היו גמלים של אברהם דומין לחמורו דר' פנחס? חמרתיה דר' פנחס נסבו יתה לסטאי, עבדת גביהון תלתא יומי ולא טעמה כלל, אמרי: סופה מתה ומסרייה עלן, נמסרה לרבונה. שלחו יתה ועאל בביתא דמארה, כיון דעאלת נהקת וחכם קלא, אמר: פתחון לאותה עניה והבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומי דלא טעמה כלום. יהבו לה שעורים ולא טעימנן; אמר להו: תקנתין יתהון? אמרו ליה: אין. אמר להו: אפיקתון דמאי? אמרו ליה: ולא כן אולפן ר', הלוקח לזרע ולבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי? אמר להו: ומה נעביד לה, דהיא מחמרא על גרמה.
ר' ירמיה שלח ליה לר' זעירא חד טרסקל של תאנים. אמר ר' זעירא: אפשר ר' ירמיה משלח לון דלא מתקנן? אמר ר' ירמיה: אפשר ר' זעירא אכיל לון דלא מתקנן? בין דין לדין אתאכיל תאנים בטבלן. למחר קם ר' ירמיה עם ר' זעירא, אמר ליה: תקנת אלין תאנים? אמר ליה: לא. אמר ר' זעירא: אי הוו קדמאי מלאכים אנן בני נש, ואי הוו בני נש אנן חמרין. אמר ר' מנא: אפילו חמרין לית אנן, דחמרתא דר' פנחס בן יאיר יהבין לה שערין טבלין ולא טעמתהון, ואנן אכלין תאניא בטבליא.
ויתן תבן ומספוא לגמלים. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא אמורה; והשרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. ר' שמעון בן יוחאי אומר: "טמא" "הטמא", ר' אלעזר ברבי יוסי אומר: "זה" "וזה". "ויושם לפניו לאכול" (פס' לג), אמר ר' אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים; שאילו רחיצת רגליהם צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה וכו':
ויאמר עבד אברהם אנכי. מילתא דאת בהית בה אמור לה קודמי:
ואבא היום אל העין. מקרית ארבע עד חרן מהלך י"ז ימים, ובג' שעות בא העבד לחרן, והיה תמיה בלבו והיה אומר: היום יצאתי והיום באתי, שנאמר: ואבא היום אל העין. רצה הקב"ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר, ונקפצה הדרך לפניו, ובת מלכים שלא יצאת לשאוב מים מימיה יצאת לה באותה שעה, והנערה שלא היתה יודעת מהו איש קבלה עליה להזדווג ליצחק, שהיתה ראויה לו ממעי אמה. וכתיב: "הנה רבקה לפניך", והשכים העבד בבקר וראה את המלאך עומד וממתין לו בחוץ. אמר להם: "אל תאחרו אותי". ובשביל שלא יתיחד העבד עם הנערה בלילה, נקפצה הארץ לפניו, ובשלש שעות בא לחברון לעת תפילת הערב, "ויצא יצחק" להתפלל תפלת מנחת הערב. אמר אברהם ליצחק: העבד הזה חשוד על כל עבירות שבתורה ומרמה בידו, שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה". הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה באצבע, אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך. וכך עשה, והראה אותן לאברהם ואחר כך לקחה לאשה. ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק, הוציאו לחירות; ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך, והוא עוג מלך הבשן:
כיון שראו את הצמידים, נתקבצו להרוג לאליעזר, וראו שהיה נוטל ב' גמלים בב' ידיו ומעבירן את הנחל. כיון שראו כן, אמרו: אין אנו יכולין להרגו; והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה, ובזכות אברהם נתחלפה הקערה, ואכל בתואל ממנה ומת. ואין ויושם אלא לשון סם. ומפני מה מת בתואל? שהוא היה מלך בארם נהרים, וכל בתולה שתנשא בועל אותה לילה ראשונה, ואחר כך חוזרת לבעלה. נתקבצו כל השרים ואמרו: אם הוא עושה לבתו כשם שעשה לבנותינו מוטב, ואם לאו אנו הורגים אותו ואת בתו; לפיכך מת, כדי שינצל אליעזר ורבקה.
בשתי שעות ביום יצאו מחרן וקפצה הארץ לפניהם. ויצא יצחק לשוח בשדה, מהיכן יצא? מגן עדן.
ותפול מעל הגמל. לפי שראתה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עשו הרשע, נזדעזעה ונעשית מוכת עץ ויצא ממנה דם בתולים. מיד אמר הקב"ה לגבריאל: רד ושמור את הדם שלא יסריח ולא יהיה בו מום. בא יצחק עליה ולא מצא לה בתולים, חשדה מאליעזר, אמר לה: בתולותיך היכן הן? אמרה לו: כשנפלתי מן הגמל נעשיתי מוכת עץ. אמר לה: שקר את מדברת, אלא אליעזר פגע ביך. ונשבעה לו שלא נגע בה. הלכו ומצאו העץ צבוע דם, מיד ידע יצחק שהיא טהורה. אמר הקב"ה: מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד? אמר למלאכי השרת: הכניסוהו חי בגן עדן, הוא אליעזר בן נמרוד ,והוא תמיה גדולה: יצחק יצא מגן עדן חי, ואליעזר נכנס לגן עדן חי:
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, שאין זווגו של אדם אלא מאת הקב"ה. מן התורה, ויאמרו מה' יצא הדבר. מן הנביאים, "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא"; ומן הכתובים, "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת":
ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת וגו' ואפנה על ימין, זה ישמעאל; או על שמאל, זה לוט, כמה דאת אמר: "אם השמאל ואימנה".
מה' יצא הדבר. מהיכן יצא? מהר המוריה יצא. ורבנן אמרין: מהיכן יצא? "ותהי אשה לבן אדוניך".
ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומגדנות. רב הונא אמר: קונפי; רבנן אמרי: קליות ואגוזים. וקליות היו חביבות מן הכל? אלא ללמדך שאם יוצא אדם לדרך, אם אין מזונותיו עמו מסתגף הוא.
ויאמרו אחיה ואמה. ובתואל היכן היה? ביקש לעכב וניגף בלילה. הדא הוא דכתיב: "צדקת תמים תישר דרכו וברעתו ילכד רשע". "צדקת תמים", זה יצחק, "תישר דרכו" של אליעזר; "וברעתו ילכד רשע", זה בתואל, שביקש לעכב וניגף בלילה:
תמן תנינן: נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל כדי לפרנס את עצמה. מנא הני מילי? דאמר קרא: תשב הנערה אתנו ימים או עשור. מאי ימים? אילימא תרי יומי, משתעי אינש הכי? אמרו ליה תרי יומי ואמר להו לאו, והדר אמרי ליה עשרה יומי? אלא מאי ימים, שנה, דכתיב: "ימים תהיה גאולתו". ואימא מאי ימים? חודש, דכתיב: "עד חדש ימים"? דנין ימים סתם מימים סתם, ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדשים:
תשב הנערה אתנו ימים, אלו שבעת ימי אבלו של בתואל; או עשור, אלו י"ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס את עצמה.
ויאמרו נקרא לנערה. מכאן שאין משיאין את הקטנה אלא על פיה.
ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי. אמרה: הולכת אני על כרחכם שלא בטובתכם.
ויברכו את רבקה. אמר רבי איבו: דווים ושפופים, ולא היו מפרינין (אותו) אלא בפה.
כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שלא טבלה. ומנין לברכת חתנים מן התורה? שנאמר: ויברכו את רבקה אחותם. ומנין שאפילו אלמנה צריכה ברכה? שנאמר: "ויקח בועז עשרה אנשים".
אחותנו את היי לאלפי רבבה. מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עליה? שלא יהו אומות העולם אומרים: תפילתנו עשתה פירות, אלא "ויעתר יצחק לה'".
"ברכת אובד עלי תבא", זה לבן הארמי, שנאמר: "ארמי אובד אבי". "עלי תבא", זו רבקה, שנאמר: אחותנו את היי לאלפי רבבה, ועמדו ממנה אלופים מעשו ורבבה מיעקב: אלופים מעשו, "אלוף תימן אלוף אומר"; רבבה מיעקב, שנאמר: "רבבה כצמח השדה". ויש אומרים: אלו ואלו עמדו מישראל, שנאמר: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש. ולא לפני האיש, כעור לאיש להיות מהלך אחרי אשה. אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, שנאמר: וילך מנוח אחרי אשתו. ודלמא אחר דבריה ואחר עצתה? ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו פסוקי בי רב לא קרא, דכתיב ותקם רבקה ונערותיה וכו'. ותרכבנה על הגמלים, שכן דרך הגמלים גדלים במזרח. רבנן אמרין: מה גמל זה יש בו סימן טומאה וסימן טהרה, כך העמידה רבקה צדיק ורשע.
ויצחק בא מבוא, אתא מלמיתי. ולהיכן הלך? באר לחי רואי, הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים ראה בעלבוני.
ויצא יצחק לשוח. אין שיחה אלא תפילה (כתוב ברמז פו):
ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. צפת שידו שטוחה בתפילה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא; לכך שאלה עליו.
ותפול מעל הגמל. אתרכינת, כמה דאת אמר: "כי יפול לא יוטל".
ותאמר מי האיש הלזה. ראתה אותו הדור, כמה דאת אמר: "הנה בעל החלומות הלזה בא". רבנן אמרי: הוא ופלסונו. הלזה, אלון זה.
ותקח הצעיף ותתכס. שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים: רבקה, ותקח הצעיף ותתכס; תמר, "ותכס בצעיף ותתעלף".
ויספר העבד ליצחק. אמר ר' אלעזר: כלליה של תורה מרובין מפרטיה, שאילו בא לכתוב שנים שלשה דפין היה כותב. ורבנן אמרי: דברי שבח גילה לו, מה שקפצה הארץ לפניו.
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על האהל; וכיון שמתה, פסק אותו ענן; וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היתה ברכה משולחת בעיסה; וכיון שמתה שרה, פסקה אותה ברכה; וכיון שבאת רבקה, חזרה אותה ברכה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היו דלתותיה פתוחות לרוחה; וכיון שמתה שרה, פסקה אותה רוחה; וכיון שבאת רבקה, חזרה אותה רוחה. כל זמן שהיתה שרה קיימת, היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת; כיון שמתה שרה, פסק; וכיון שבאת רבקה, חזר אותו הנר. וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמו, עושה חלתה בטהרה וקוצה חלתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו:
וינחם יצחק אחרי אמו. רבי יוסי אמר: שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו; ולאחר שלש שנים לקח את רבקה, ושכח אבל אמו. מכאן אתה למד: עד שלא לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר הוריו; לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" וגו'; וכי יעזוב איש את מצות "כבד"? אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו, שנאמר "ודבק באשתו":
אמר רבי יודן: לימדתך תורה דרך ארץ, שאם יהיו לאדם בנים גדולים, יהיה משיאן תחילה ואחר כך נושא לו אשה. ממי אתה למד? מאברהם: בתחילה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ולבסוף "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (בראשית כה, א):
פרק כה
ויוסף אברהם ויקח אשה. כתיב: אשרי האיש (תהלים א, א), זה אברהם. אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור הפלגה. ובדרך חטאים לא עמד, אלו אנשי סדום, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים". ובמושב לצים לא ישב, זה אבימלך שאמר לו: "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב", ולא קיבל עליו. כי אם בתורת ה' חפצו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ובתורתו יהגה יומם ולילה – אב לא למדו ורב לא היה לו, מהיכן היה למד תורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנין והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה; הדא הוא דכתיב: "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). והיה כעץ שתול על פלגי מים, ששתלו הקב"ה בארץ ישראל. אשר פריו יתן בעתו, זה יצחק; ועלהו לא יבול, זה ישמעאל; וכל אשר יעשה יצליח, אלו בני קטורה, שנאמר: ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.
"עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (תהלים צב, טו), זה אברהם; "דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ", ויוסף אברהם וגו'. "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" (איוב יד, ז), זה אברהם אבינו שהיה לו תקוה. "אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף", אם יאמר עליו הקב"ה: כרות הברית, הוא כורת הברית, ועוד יחליף מצוות ומעשים טובים. "וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל", זה לחלוחית שבו. "אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ" (איוב יד, ח), "ואברהם זקן בא בימים". "וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ", "ותמת שרה בקרית ארבע". "מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ" (איוב יד, ט), מריח מצוות ומעשים טובים יפריח. "וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע", "נטע" אין כתיב כאן אלא "כמו נטע", התוספת מרובה על העיקר.
ויוסף אברהם ויקח וגו'. "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך", אם יהיו לך בנים בנערותך, קח לך אשה בזקנותך והעמד בנים; ממי אתה למד? מאברהם, שלקח אשה והיו לו בנים בנערותו, ולקח אשה בזקנותו.
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ר' יהודה אומר: זו הגר. אמר ליה רב נחמן: והכתיב ויוסף? אמר לו: על פי הדיבור, כמה דאת אמר: "ויוסף ה' דבר אלי". אמר ליה, והכתיב: ושמה קטורה? שקטרה מצוות ומעשים טובים. אמר ליה, והכתיב: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם"? אמר ליה: "פילגשם" כתיב. "בעודנו חי", אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני. אמר ר' ברכיה: אף על גב דאת אמר: "ותלך ותתע במדבר", תאמר שנחשד עליה בריה? תלמוד לומר: ושמה קטורה, כזה שהוא חותם גנזכאי ומוצאה בחותמה:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי: שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל? שנאמר: "ולי אני עבדך ולצדוק הכהן" וגו'. אמר ליה: את אמר מהתם, ואנא אמינא מהכא: "ויביאה יצחק האהלה", וכתיב בתריה ויוסף אברהם.
ר' שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר; קין עיקר, והבל על ידי שהוא תוספת נולד הוא ושתי תאומותיו. יוסף עיקר, ובנימין על ידי שהוא תוספת מעמיד עשרה, שנאמר: "ובני בנימן בלע" וגו'. ער עיקר, ושלה על ידי שהוא תוספת מעמיד עשרה בתי דינין, שנאמר: "בני שלה בן יהודה ער אבי לכה ולעדה אבי מרשה" וגו'. עיקר שנותיו של איוב לא היו אלא ר"י שנים, ונתוספו לו ק"מ שנה, שנאמר: "ויחי איוב אחרי זאת ק"מ שנה". עיקר מלכותו של חזקיהו לא היו אלא י"ד שנה, ונתוספו לו ט"ו שנה, שנאמר: "הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה". ישמעאל עיקר, ובני קטורה על ידי שהן תוספת – ותלד לו את זמרן וגו'. כיון שראו הנביאים שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, עמדו וברכו את ישראל בתוספת: "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים"; "יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם". ואף לעתיד לבוא כתיב: "יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו".
זמרן, שהיו מזמרין בעולם. יקשן, שהיו מתקשין בעולם. ורבנן אמרין: זמרן, שהיו מזמרין בתוף לעבודה זרה; ויקשן, שהיו מקישין בתוף לעבודה זרה.
ויקשן ילד את שבא ואת דדן. אף על גב דאינון מתרגמין תגרין ולופרין וראשי אומין, כולן ראשי אומות הן:
רמז קי ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ר' יהודה אומר: בכורה, ר' נחמיה אומר: ברכה, רבנן אמרין: קבורה ודייתיקי. רבי לוי בשם ר' חמא בר חנינא: לא ברכו, אלא מתנות נתן לו. משל למלך שהיה לו פרדס, ומסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה: אחד של סם חיים, ואחד של סם המות. אמר האריס: אם אני משקה זה של סם חיים, זה של סם המות חי עמו, ואם אין אני משקה זה של סם המות, היאך זה של סם חיים חי? חזר ואמר: אנא אריס אנא, מה דאהני למריה דפרדסא למעבד עבד ליה. כך אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק בני, עכשיו ישמעאל ובני קטורה בכלל, ואם אין אני מברך ישמעאל ובני קטורה, היאך אברך את יצחק? חזר ואמר: אריס אנא, אלא מה שהקב"ה עושה בעולמו יעשה. כיון שמת אבינו אברהם, נגלה הקב"ה על יצחק בנו וברכו, הדא הוא דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" (בראשית כה, יא):
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל לעורר עם ישראל על הבכורה, ובאו עמהן שתי משפחות רעות, כנעניים ומצריים. אמרו: מי הולך ודן עמהם? אמר גביעה בן קוסם: אני הולך ודן עמהן. אמרו לו: הזהר שלא תחליט את ארץ ישראל. אמר: אני הולך ודן עמהן; אם נוצח אני, הרי מוטב; ואם לאו, הרי אתם אומרים: מה הגרוע הזה שיעיד עלינו? הלך ודן עמהן. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי? אמרו בני ישמעאל: אנו תובעין מידן, ומתורתן אנו באים עליהם. כתיב: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", וישמעאל בדין הוא שיטול פי שנים. אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה חפצו בין בניו? אמר לו: הן. אמר לו, והכתיב: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". אמר לו: והיכן הוא נותן לבני קטורה? אמר לו: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות; ונסתלקו משם בבושת פנים.
אמרו כנענים: מתורתן אנו באין עליהן. בכל מקום כתיב "ארץ כנען", יתנו לנו ארצנו! אמר לו: אדוני המלך, אין אדם עושה מה שהוא רוצה בעבדו? אמר לו: הן. אמר לו, והכתיב: "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"; הרי הארץ שלנו, והן עבדים לאדונינו המלך! ונסתלקו בבושת פנים.
אמרו מצרים: מתורתם אנו באין עליהם. שישים ריבוא יצאו מארצנו טעונין כלי כסף וכלי זהב, דכתיב: "וינצלו את מצרים"; יתנו לנו כספנו וזהבנו! אמר להם גביעה בן קוסם: אדוני המלך! ס' רבוא עשו אצלם עבודה ר"י שנים, מהם כַסָפים מהם זֶהָבים, יתנו לנו מדינר דינר בכל יום. ישבו פילוסופים, חשבו לא הגיעו למאה שנה, עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון, ונסתלקו משם בבושת פנים.
ביקש לעלות לירושלים. אזלין אלין כותאי ואמרו לו: הזהר, שאינם מניחין אותך ליכנס לבית קדש הקדשים שלהם. כיון שהרגיש גביעה בן קוסם, הלך ועשה לו שני אנפילאות, ונתן בהן שתי אבנים טובות בשני ריבואות כסף. כיון שהגיע להר הבית, אמר לו: אדוני המלך, שלוף את מנעליך ונעול אלו שני אנפילאות, שהרצפה חלקה, שלא תחלק רגליך. כיון שהגיע לבית קדש הקדשים, אמר לו: עד כאן יש לנו רשות ליכנס; מכאן ואילך אין לנו רשות ליכנס. אמר לו: לכשאצא אני משוה לך את גבהתך. אמר לו: אם אתה עושה כן, רופא אומן תקרא ושכר הרבה תיטול:
תנו רבנן (סנהדרין צא א): בכ"ה בניסן אתנטול דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל וכו', אמר להו גביהה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואדון עמהן. אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם; ואם אני אנצחם, אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם. נתנו לו רשות וכו' עד עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי? ולא עוד, אלא כמה שנים שלא עבדתנו. אמר להם: חזרו לו תשובה. אמרו: תן לנו זמן. נתנו להם זמן שלשה ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד ויתן אברהם את כל וגו' ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. אב שכתב לגיטיין לבניו בחיים ושיגר זה מעל זה, יש לזה על זה כלום?
מאי מתנות? אמר רבי ירמיה: שמסר להם שם טומאה וכו'. וישלחם מעל יצחק בנו .אמר להם: מה שאתם יכולין להרחיק הרחיקו, שלא תכוו בגחלתו של יצחק. אבל עשו על ידי שבא ונזדווג ליעקב, נטל את שלו מתחת ידו; הדא הוא דכתיב: "הזאת לכם עליזה" וגו', "מי יעץ זאת לצור המעטירה" וגו'.
ואלה ימי שני חיי אברהם. "יודע ה' ימי תמימים", זה אברהם; "ונחלתם לעולם תהיה", ואלה ימי שני חיי אברהם.
ויגוע וימת אברהם. אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה:
אמר ר' יהודה בר אילעאי: חסידים הראשונים היו מתים בחולי מעים, בעשרה ובעשרים יום; לומר שהחולי ממרק. ר' יהודה אומר: כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים. שלשה שנאמר בהן בשיבה טובה: אברהם, דוד, וגדעון:
מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? רבי יהודה ור' אבהו. ר' יהודה אומר: נר זה, בשעה שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה; וכל זמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. ר' אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה; בשעה שהיא נלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאנה. ר' חייא רבה ותלמידיו, ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי ר' יוסי בן חלפתא ותלמידיו, היו למודין להיות משכימין ויושבין ושונין תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה משכים ולוקטה. אמרו: שמא חושדינן. מה עבדון? חלפון אתריהון. אזל לגבייהו אמר להון: רבותי, חדא מצוה דהויתון ילפין זכיין בי, יושבין ושונין תחת תאנתי, בטלתון יתה? אמרו לו: אמרינן שמא אתה חשדינן. פייסן וחזרו לאתריהון. מה עשה? השכים בשחרית ולא לקטן, וזרחה עליה חמה והתליעו. אמרו: בעל הבית יודע אימתי עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטן. כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים ומסלקן, הדא הוא דכתיב: "דודי ירד לגנו".
זקן ושבע. הדא הוא דכתיב: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא, ומראה הקב"ה להן עד שהן בעולם הזה מתן שכרן, מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבוא, ונפשם שבעה והם ישנים. משל למלך שעשה סעודה לאורחים והראה להם מה שהן אוכלין ושותין ושבעה נפשם וישנו להם. כך הקב"ה מראה לצדיקים עד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד, ונפשם שבעה והם ישנים. מה טעם? "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". כד דמך רבי אבהו חזי י"ג נהרין דאפרסמון, אמר לון: אלין דמאן? אמרין ליה: דידך. אמר לון: אלין דאבהו? "ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי". זבדי בן לוי ור' יהושע ורבי יוסי בן פטרא תלתיהון אמרין הלין קריא כד דמכין. חד מנהון אמר: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך" וגו'. וחד מנהון אמר: "תערוך לפני שלחן וגו' דשנת בשמן ראשי כוסי רויה", "וישמחו כל חוסי בך" וגו' וחרנא אמר: "כי טוב יום בחצריך מאלף". רבנן אמרי: "מה רב טובך אשר צפנת", הוי בשעת סילוקן של צדיקים מהעולם, הקב"ה מראה להם שכרן המתוקן להן; ואימתי? סמוך למיתתן, דכתיב: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". הוי "ותשחק ליום אחרון":
ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה.
כל מי שנאמר בו גויעה ואסיפה אינו אלא מיתתן של צדיקים. והא ישמעאל כתיב ביה גויעה ואסיפה? ישמעאל עשה תשובה, דכתיב: ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. מכדי ישמעאל קשיש, מאי טעמא חשיב ליה יצחק מקמיה? שמע מינה תשובה עביד ואדבריה יצחק לקמיה. ודילמא דרך חכמתן קא חשיב? אלא מעתה דכתיב: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו", הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב? אלא מדאקדמיה ואדבריה, שמע מינה עשה תשובה:
השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת וגו'. אמר ר' תנחומא: והלא מקבורתה של שרה לקבורתו של אברהם אבינו ל"ח שנה, והכא את אמר: שמה קֻבר אברהם ושרה? אלא בא ללמדך, שכל מי שגמל חסד עם שרה זכה לגמול חסד עם אברהם. אמר ר' שמואל בר נחמן: שם ועבר היו מהלכין לפני מטתו וראו איזה מקום מופנה לאבינו אברהם, וקברו אותו בדיוטרין שלו.
ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק. (כתוב ברמז י"ו ול"ג).
אמר רבי סימון: כל מקום שנאמר "ויהי אחרי", חזר העולם לאחור. ויהי אחרי מות אברהם, מיד "כל הבארות אשר" וגו'. "ויהי אחרי מות משה", מיד פסק הבאר והמן וענני כבוד. "ויהי אחר מות יהושע", מיד נתגרו בהן יתדות הארץ. "ויהי אחרי מות שאול", מיד "ופלשתים נלחמים בישראל". מתיבין חבריא לר' סימון: (ויהי) ["ו]אחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך"? אמר ר' תנחום: לא אתא ר' סימון למימר אלא "ויהי אחרי". אמר ר' יודן: אילולי שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם, כבר חזר העולם לאחוריו, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם, "וישב יצחק ויחפור את בארות המים". כתיב "ויהי אחרי מות משה", [וכתיב] "ויאמר ה' אל יהושע". כתיב: "ויהי אחרי מות יהושע", וכתיב: "ויאמר ה' יהודה יעלה". כתיב: "אחרי מות שאול", וכתיב: "ודוד שב מהכות את עמלק":
ואלה תולדות ישמעאל. ר' חייא בר אבא ורבנן הוו יתבין ומקשין: מה ראה הקב"ה ליחס תולדותיו של רשע? כאן עבר ר' לוי, אמרין: הא אתא מרא דשמעתא, נשאליניה. אתא רבי לוי ואמר בשם ר' חמא בר חנינא: להודיעך בן כמה שנים נתברך זקנך. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס שנותיו של יעקב, דכתיב: ואלה ימי שני חיי ישמעאל וגו', וכתיב: "ואברהם בן פ"ו שנה", "וישמעאל בנו בן י"ג שנה". עד דאתיליד יצחק הוה בר ארביסר, וכתיב: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם", וישמעאל בר כמה הוה? בר ע"ד. כמה פיישן משניה? ס"ג, ובו בפרק שנתברך יעקב מת ישמעאל, דכתיב: "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל". ממשמע שנאמר "בת ישמעאל", איני יודע שהיא אחות נביות? אלא שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה. ס"ג, וי"ד עד דאתיליד יוסף, הרי ע"ז. וכתיב: "ויוסף בן ל' שנה", הרי ק"ז. שבע דשבעא ותרתי דכפנא, הרי קי"ו, ואמר ליה יעקב לפרעה: "ימי שני מגורי ק"ל שנה". וי"ד שנה בבית עבר אחר ירידתו לארם, נמצא יעקב כשעמד על הבאר בן ע"ז שנה היה. כשם שפירש יעקב מיצחק כ"ב שנה, כך פירש יוסף מיעקב כ"ב שנה. והא יעקב פירש ל"ו? אלא י"ד דשימש בבית עבר לא נענש עליהם, ללמדך שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.
ואלה שני חיי ישמעאל. מה ראה הכתוב ליחס שניו של ישמעאל כאן? אלא על ידי שבא מקדקדו של מדבר לגמול חסד לאביו.
וישכנו מחוילה עד שור וגו'. הכא את אמר נפל, ולהלן את אמר "ישכון"? אלא כל ימים שהיה אברהם אבינו חי, "ישכון"; וכיון שמת אברהם אבינו, נפל. עד שלא פשט ידו בבית המקדש, "ישכון"; כיון שפשט ידו בבית המקדש, נפל. בעולם הזה "ישכון", אבל לעתיד לבוא נפל:
הערות[עריכה]
- ^ כן הוא נוסח הכתיב בחלק מהמסורות, עיינו מנחת שי על תהלים כד.