ילקוט שמעוני וישלח
<< · ילקוט שמעוני · וישלח · >>
רבי פנחס בשם רבי ראובן פתח: "קומה ה' קדמה פניו", קדמיה לרשיעא עד דלא יקדימך. "הכריעהו", הכריעהו לכף חובה, שוברהו, כמה דאת אמר: "המה כרעו ונפלו". "פלטה נפשי מרשע חרבך", מאותו רשע שבא מכוחה של אותה חרב, שנאמר: "ועל חרבך תחיה". דבר אחר: מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך, כמה דאת אמר: "כי ריוותה בשמים חרבי". אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר: כה אמר עבדך יעקב.
רבי יהודה בר סימון פתח: "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". כשם שאי אפשר למעין להרפס ומקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך וכו'. רבי הונא פתח: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". משל לארכיליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, ועבר חד מעיר ביה. אמר ליה: קום לך, דבישא שכיח הכא. קם ושרי מקפח ביה. אמר ליה: ינער בישא, דהוא דמיך ועוררתיה. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך וכו'.
"אל תתן ה' מאויי רשע", רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע מחשבות לבו. "זממו אל תפק", עשה לו זמם לעשו הרשע, שלא תהא לו נחת רוח שלמה. ומה זמם עשה לו הקב"ה? אלו בני ברבריא ובני גרמניא, שאדומיים מתיראים מהם.
דבר אחר: וישלח יעקב מלאכים. מה כתיב למעלה מן העניין? "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה". כמה הוא מחנה אלקים? שני אלפים רבוא, שנאמר: "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן". ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שתי מחנות, למה? מלמד שנתנו לו ליעקב ארבעת אלפים רבוא מלאכי השרת, ונדמו כולם לחיילות של מלך. מהם לבושי ברזל, מהם רוכבי סוסים, מהם יושבי קרנות. פגע בלבושי ברזל, אמר להם: של מי את? אמרו לו: של יעקב. וכן רוכבי סוסים, וכן ביושבי קרנות. הדא הוא גכתיב: "מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי". ואף יעקב היה מזכיר לעשו הרשע שמו של הקב"ה כדי ליראו ולבהלו, דכתיב: "כי על כן ראיתי פניך" וגו'. משל דיעקב ועשו למה הדבר דומה? לאחד שזימן חבירו לסעודה, והכיר בו שהוא מבקש להרגו. אמר לו: דומה תבשיל זה לאותו תבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ביה מלכא? מסתפי ולא קטליה. אף הכא, כיון שאמר לעשו: "כראות פני אלהים", אמר עשו הרשע: הגיעו הקב"ה לכבוד הזה? שוב איני יכול לו.
מלאכים. שלוחי בשר ודם. אמר רבי חמא בר חנינא: הגר שפחת שרה היתה, ונזדווגו לה חמשה מלאכים; זה שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה. יוסף קטנן של שבטים, נזדווגו לו שלשה מלאכים: "וימצאהו איש", "וישאלהו האיש", "ויאמר האיש"; זה שהוא אביהם, על אחת כמה וכמה.
לפניו. זה שבא עתו ליטול מלכות. לפניו, חלש פורפוריה וטלקיה קודמוי, אמר ליה: אין שני זרזירין ישנים על דף אחד:
אל עשו אחיו. אפילו עשו, אלא אחיו.
ארצה שעיר שדה אדום. למה נקרא שמו שעיר? שהוא מעמיד שערותיהם של אדם.
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו. רבינו אמר לרבי אפס, כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, וכתב ליה: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקראה וקרעה; אמר ליה, כתוב: מן יהודה עבדך למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: מה את מבזה על כבודך? אמר ליה: מה אנא טב מן סבי? לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך יעקב?
עם לבן גרתי. לבן רבהון דרמאי יהביתיה בחפתי, ההוא גברא לא כל שכן.
ואחר עד עתה. שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש, דאמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת היא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל.
דבר אחר: ויצו אותם לאמר, אל תאמר: כשיצא נטל כלום מתפוסת בית אביו, אלא בשכר קניתי כל המחנות האלו, בכוחי, שנאמר: "ועתה הייתי לשני מחנות".
באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו 'אדוני', אמר לו הקב"ה: אתה השפלת את עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך, דכתיב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל".
אמר ליה: אם לשלום אתה מתוקן – אני כנגדך, ואם למלחמה – אני כנגדך, יש לי גבורים ובעלי מלחמה, ואומר לפני הקב"ה דבר והוא עושה, שנאמר: "רצון יראיו יעשה":
ויהי לי שור וחמור. רבי יהודה אומר: משור אחד יצאו שוורים הרבה, ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה. רבי נחמיה אומר: לישנהון דברייתא, חמרוותא, גמלוותא. רבנן אמרין: שור זה משוח מלחמה, שנאמר: "בכור שורו הדר לו"; חמור זה מלך המשיח, שנאמר: "עני ורוכב על חמור". צאן אלו ישראל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי"; ועבד ושפחה, "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו". דבר אחר: ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף, דכתיב: "בכור שורו הדר לו". חמור זה יששכר, דכתיב: "יששכר חמור גרם"; ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק, דכתיב: "ויחלוש יהושע" וגו'; ובניו של יששכר יודעים מה הקב"ה עושה בעולמו, שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". וצאן אלו ישראל, שנאמר "ואתן צאני". ועבד זה דוד, שנאמר: "אני עבדך בן אמתך"; ושפחה זה אביגיל, שנאמר: "הנה אמתך לשפחה".
באותה שעה הלכו אותן שלוחים וראו את עשו, שהיו עמו גבורים מזויינים, וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו. את נוהג בו כאח, והוא נוהג בך כעשו. וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ריש לקיש אמר: עמו כעמו, מה הוא עשוי על ארבע מאות איש, כך כל אחד מהם עשוי על ארבע מאות איש. עמו, רבי שמואל בר נחמן אמר: ארבע מאות [קושרי] כתרים היו עמו. ויש אומרים: ארבע מאות איפרכין היו עמו. רבי ינאי אומר: ארבע מאות ראשי גייסות היו עמו. רבי לוי אמר: הלך ונטל אגרמי ממצרים, אמר: אי יכילית ליה, טבות; ואי לא, אנא אמר ליה: אייתי מכסא; מיגו כן אנא קאים עליה וקטל יתיה.
כיון שאמרו לו ליעקב כל אותה גדולה, היה מתירא ממנו והיה מחלק את בניו ואת נשיו לשני מחנות, שנאמר: ויירא יעקב מאד ויצר לו. באותה שעה עמד יעקב בתפילה לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, כתבת בתורתך: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"; ואם יבוא רשע זה ויאבד בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקראנו? בבקשה ממך הצילני מידו, שלא יבוא ויכני אם על בנים, שנאמר: הצילני נא. מה עשה? מיד שלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר: "כי השחד יעור עיני חכמים", ואין חכמים אלא אדום, שנאמר: "והאבדתי חכמים מאדום".
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. מהו ורוח תשימו בין עדר ובין עדר? אמר לפניו: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרויח להן מצרותיהן. באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שבא מרחוק, ונשא עיניו למרום ובכה; ושמע הקב"ה תפילתו והבטיחו שהוא מושיעו, שנאמר: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב":
רמז קלא
ויירא יעקב מאד ויצר לו. שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתיראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים. הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר: "כי יעקב בחר לו יה", ואמר לו הקב"ה: "הנה אנכי עמך", וסוף נתירא ויירא יעקב. הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר: "לולי משה בחירו", ואמר לו הקב"ה: "כי אהיה עמך", ונתיירא, ויאמר ה': "אל תירא אותו", מכלל שנתירא (כתוב ברמז רס"ו). ראויין היו ישראל כליה בימי המן, אילולי שסמכו דעתן לדעתו של זקן. אמרו: ומה אם אבינו יעקב שהבטיחו הקב"ה – נתיירא, אנו על אחת כמה וכמה. ויירא יעקב, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. כתיב: "הנה אנכי עמך", "אם יהיה אלהים עמדי", מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. כתיב: "ויאמר כי אהיה עמך" ואין דבר רע מזיקך, וכתיב: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה'", מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. כתיב: "ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה'". לא כן כתיב: "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה"? אלא אמר: הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון:
רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך", וכתיב: ויירא יעקב? אמר: שמא יגרום החטא. תניא נמי הכי: "עד יעבור עמך ה'", זו ביאה ראשונה; "עד יעבור עם זו קנית", זו ביאה שניה. אמור מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להן נס בימי עזרא כדרך שנעשה להן בימי יהושע, אלא שגרם החטא:
ויירא יעקב מאד ויצר לו. לא היא יראה ולא היא צרה? אלא ויירא, שלא יֵהרֵג; ויצר, שלא יהרוג. אם מתגבר הוא עלי, הורגני, ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו. אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל? כל השנים הללו הוא יושב ומכבד הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם? כך אמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". תאמר שמת אותו זקן? כך אמר לי הקב"ה: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". תאמר, עד כאן היו התנאים ולא יותר?
ויחץ את העם אשר אתו. זיינם מבפנים והלבישן בגדים מבחוץ והתקין עצמו לשלשה דברים. לדורון, "ותעבור המנחה על פניו". למלחמה, "אם יבוא עשו אל המחנה". לתפילה, "ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם".
והיה המחנה הנשאר לפליטה. לימדתך תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד. ממי את למד? מיעקב, ויחץ את העם אשר אתו וגו'; וכן הוא אומר: "ואחביאם חמשים חמשים איש במערה".
אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום; והיה המחנה הנשאר לפליטה, אלו אחינו שבגולה. אף על פי כן היו מתענין עליהן בשני ובחמישי:
ויאמר, ה' אלהי אבי אברהם. הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליהם. מי היה קרוב לדוד? לא אחז? הוא מניח לאחז ואמר לחזקיהו: "כה אמר ה' אלהי דוד אביך"? אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליהם.
קטנתי מכל החסדים. ר' אבא בר כהנא אמר: איני כדאי, קטנתי מכל החסדים. ר' לוי אמר: כדאי אני. קטנתי מכל החסדים (כתוב ברמז ל"ב).
כי במקלי עברתי את הירדן הזה. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכות יעקב. בתורה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה. בנביאים, "ביבשה עבר ישראל את הירדן", ישראל סבא. בכתובים, דכתיב: "הירדן תסוב" וגו' "מלפני אלוה יעקב". אמר ר' לוי: אתר הוא תמן מצווח ירדן בחמי טבריא, בבהלה נכנס יעקב לשם ונעל עשו בפניו, חתר לו הקב"ה ממקום אחר, הדא הוא דכתיב: "כי תעבור במים אתך אני":
הצילני נא. הצילני נא מיד אחי, שבא עלי מכוחו של עשו, פן יבוא והכני אם על בנים, ואתה אמרת: "לא תקח האם על הבנים".
דבר אחר: ואתה אמרת היטב איטיב עמך. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך.
עזים מאתים. מכאן לעונה האמורה בתורה: עזים מאתים, שהן צריכות תישים עשרים. רחלים מאתים, שהן צריכות אילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים, ובנאיהן שלשים. פרות ארבעים, שהן צריכות פרים עשרה. אתונות עשרים, שהן צריכות עירים עשרה.
אמר רבי לוי: אילו היית מחזר בכל אהלי קדר אין את מוצא גמלים מיניקות ובניהם שלשים, ראה עשרו של יעקב.
ויקח מן הבא בידו. אבנים טובות ומרגליות.
ולמה הוא נותן גמלים באמצע? אלא אמר לו: הוי רואה עצמך כאילו אתה יושב על הבימה ודן אותי ואני נדון מלפניך, ואתה מתמלא עלי רחמים.
ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה. רבי ור' יוסי בר יהודה היו מהלכים בדרך, ראו גוי אחד מהלך כנגדן. אמרין, תלת מילי הוא שאיל לן: מה אתון, ומה אומנותכון, ולאן אתון אזלין. מה אתון? יהודים; ומה אומנותכון? פרגמטוטיא; ולאן אתון אזלין? למיזבן חטין מן אוצרא דיבנה. עמד לו רבי כנגד הגוי לראות מה ישאל, והמתין לו רבי יוסי בר' יהודה; אמר: אם אמר מלה אנא אמר אוחרי. אמר ליה, מן הן אית הדא? אמר ליה: מאבונן יעקב, כדבר הזה תדברון אל עשו. במוצאכם אותו, בגדולתו:
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. למה לא הכניסן בערבוביא? כדי לתמהו על דורון שלו; ולמה לא הכניסן כולן כאחד? כדי לשבוע עיניו של אותו רשע. אתי למחסל והוא אמר קבל, אתי למחסל והוא אמר קבל.
ותעבור המנחה על פניו. אף הוא הוה בעקא.
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו. ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה; אמר: עינו של אותו רשע רמה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. אמר לו הקב"ה: "למס מרעהו חסד"; מנעת חסדך מן אחוך, ונסבתה לאיוב ולא גיירתיה, לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת דרך איסור. הדא הוא דכתיב: "ותצא דינה בת לאה":
רמז קלב
ויקחם ויעבירם את הנחל. עשה עצמו כגשר, נסב מהכא ויהיב הכא.
ויותר יעקב לבדו. "אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך". אין כאל, ומי כאל? ישורון, הנאים והמשובחים שבכם. את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא, הקדים הקב"ה לעשות על ידי צדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחיה מתים, ואליהו מחיה מתים; הקב"ה עוצר גשמים, ואליהו עוצר גשמים; הקב"ה מברך את המועט, ואליהו מברך את המועט; הקב"ה מחיה מתים, ואלישע מחיה מתים; הקב"ה פוקד עקרות, ואלישע פוקד עקרות; הקב"ה מברך את המועט, ואלישע מברך את המועט; הקב"ה ממתיק את המר, ואלישע ממתיק את המר; הקב"ה ממתיק את המר במר, ואלישע ממתיק את המר במר. אין כאל ישורון, ומי כאל? ישורון, ישורון סבא. מה הקב"ה כתיב ביה "ונשגב ה' לבדו", אף הכא, ויותר יעקב לבדו.
ר' הונא אמר: נדמה לו בדמות רועה, לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו: העבר את שלי, ואני מעביר את שלך. העביר יעקב אבינו את שלו, חזר וראה שמא שכח דבר, מיד ויאבק איש עמו.
ר' חייא (בר) רבה ור' שמעון ברבי ורשב"ג עסיקין בפרקמטיא במטכסין בהדא צור. כיון שיצאו להם, אמרו: נלך ונתפוס אומנות אבותינו; אמרו: נחזור ונחמי אי אנשינן כלום. חזרו ואשכחו חדא מחיילא דמטכסיה. אמרין לו: מן הן אית לכון הדא? אמרו לו: מאבונא יעקב דחזר.
ויותר יעקב לבדו. רבנן אמרי: לארכיליסטים נדמה לו, לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו: העבר את שלי ואני מעביר את שלך. עבר המלאך כהרף עין, והיה יעקב אבינו מעביר וחוזר ומשכח. אמר לו: פרקמוס מכשף. נטל פוקרין ונתן בצוארו, אמר לו: פרקמוס פרקמוס, לית חרשין מצלחין בלילה. בסוף אמר המלאך: אני מודיעו עם מי הוא עסוק; ומה עשה? נטל אצבעו ונתנה בארץ והתחילה [הארץ] תוססת אש. אמר לו: מן דא את מדחיל לי? אנא כולי מניה! הדא הוא דכתיב: "והיה בית יעקב אש".
רבי חמא בר חנינא אמר: שרו של עשו היה, הוא דהוה אמר ליה: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני".
וירא [כי לא יכול לו] וגו'. לאתליטיס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך. תלה עיניו וראה שהיה המלך עומד על גביו, והרפיש עצמו לפניו. אמר ר' ברכיה: אין אנו יודעים מי נצח, אם המלאך אם יעקב; מן מה דכתיב: ויאבק איש עמו, מי נתמלא אבק? האיש שהיה עמו.
ויאבק איש עמו. יש אומרים: מיכאל היה. אמר לו מיכאל: ומה אני שאני אחד מן השרים הראשונים כך עשית לי, ואתה מתירא מעשו? אמר ר' טרפון: לא היה לו רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות, שנאמר: שלחני כי עלה השחר. אמר לו: וכי גנב או קוביוסטוס אתה, שאתה מתירא מן השחר? באו כתות כתות של מלאכי השרת שאמרו לו: מיכאל עלה, כי זמן הזמיר הגיע לומר; אם אין אתה פותח בשיר, נמצא השיר בטל. התחיל מתחנן ליעקב, אמר לו: בבקשה ממך, שלח אותי שלא ישרפוני מלאכי השרת שבערבות בשביל עכוב השיר. אמר לו: לא אשלחך כי אם ברכתני. אמר לו: וכי איזה מהם חביב? השמש או הבן? אני השמש ואתה הבן, ואתה צריך לברכתי? אמר לו: אף על פי כן. מיד אמר לו: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. אמר לו: אשריך ילוד אשה, שנכנסת בפלטין של מעלה וניצלת.
אמר רב: בשעה שהיו מתאבקים, רצה כת של מיכאל לסכנו, אלא שנגלה עליהן הקב"ה, וכיון שראה להקב"ה תשש כוחו, שנאמר: וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. אמר לו הקב"ה למיכאל: יפה עשית, שעשית כהן שלי בעל מום? אמר לו: רבונו של עולם, והלא אני כהנך! אמר לו: אתה כהני ברקיע והוא כהני בארץ. מיד קרא מיכאל לרפאל, אמר לו: חברי, בבקשה ממך עמוד עמי בצרה, שאתה ממונה על הרפואות. ירד ורפאו. ויש אומרים, שמש שעתיד לזרוח על הצדיקים ולרפאותן מחליים הזריח עליו הקב"ה ורפאו, דכתיב: ויזרח לו השמש, וכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי"; זה שאמר הכתוב: ויזרח לו השמש והוא צולע. משל בא פלוני רופא בעיר, אין צריך לשאול למה בא, אלא כדי לרפאות את החולה. אמר ליה הקב"ה למיכאל: למה עשית כן לבני בכורי? אמר לפניו: לכבודך עשיתי! אמר ליה: מעכשיו תהא ממונה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות. הדא הוא דכתיב: "כי אם מיכאל שרכם", "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול", וכתיב: "כי מי גוי גדול"; יבוא גדול ויעמוד על הגדול. אתה [אש והוא] אש, דכתיב: "והיה בית יעקב אש"; יבוא אש ויעמוד על אש. אתה ראש למלאכי השרת, והוא ראש לכל האומות; יבוא ראש ויעמוד על הראש. אתה עליון למלאכי השרת, והוא עליון: "ונתנך ה' אלקיך עליון"; יבוא עליון ויעמוד על עליון, ויבקש מן העליון רחמים עליהם, דכתיב: "כי גבוה מעל גבוה שומר".
ויברך אותו שם. אמר לו: יהי רצון שיהיו בניך צדיקים כמותך.
ויותר יעקב לבדו. אמר רבי אלעזר: מלמד שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם יותר מגופן; וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.
ויאבק איש עמו עד עלות השחר. אמר רבי יצחק: מכאן לתלמיד חכם שאל יצא יחידי בלילה. רבי אבא בר כהנא אמר מהכא: "הנה הוא זורה את גרן השעורים הלילה". רבי אבהו אמר מהכא: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". ורבנן אמרין מהכא: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן".
וירא כי לא יכול לו. אמר ר' חנינא בר יצחק, אמר הקב"ה: הוא בא אליך וחמש קמיעין תלויין בו, זכותו, זכות אבות, זכות אמו, זכות זקנו, זכות זקנתו. מדוד עצמך, אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו. משל למלך שהיה לו כלב אגריאון וארי נמירון, והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי, שאם יבוא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך: ארי לא היה יכול לעמוד בו, ואתה מבקש להזדווג לבני? כך שאם יבואו אומות העולם להזדווג להם לישראל, יאמר להם: שרכם לא היה יכול לעמוד בו, ואתם מבקשים להזדווג לבניו?
ויגע בכף ירכו. נגע בצדיקים שעתידין לצאת ממנו, ואיזה זה? זה דור השמד.
ותקע כף ירך יעקב. ר' ברכיה ור' אליעזר. רבי ברכיה אומר: שייעה; רבי אליעזר בשם רבי יוסי אומר: סידקה כדג. רב נחמן בר יעקב אמר: פרשה [ממקומה], כמה דאת אמר: "ותקע נפשי מעליה", "כאשר נקעה נפשי". אמר רבי חנינא בר יצחק: כל אותו הלילה היו שניהם פוגעין זה כנגד זה, מגיניה דדין לקבל מגיניה דדין; כיון שעלה עמוד השחר מה כתיב? שלחני כי עלה השחר.
ויאבק איש עמו. אמר לו המלאך: לא כך אמרת, "עשר אעשרנו לך"? מיד לקח כל מקנהו ועישר מהן תק"נ. מכאן אתה למד, שכל מקנהו ה' אלפים ות"ק. אמר לו המלאך: הרי יש לך בנים ולא עשרת אותם. מה עשה יעקב? הפריש ארבע בכורות לארבע אמהות, ונשתיירו שמונה, והתחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו, ועוד התחיל משמעון ועלה לוי מעשר קודש, שנאמר: "העשירי יהיה קודש".
רמז קלג
רבי ישמעאל אומר: כל הבכורות, כשהן בשמירת עין חייבין להתעשר. ולא עישר יעקב אלא למפרע, התחיל בבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה'. ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני כסא הכבוד, אמר לפניו: רבון העולמים! זה הוא גורלך וחלק מעשרך. ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בניו משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. אמר מיכאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם? לכך נאמר: "אשי ה' ונחלתו יאכלון". לקח יעקב את כל מעשר מקנהו ושלח ביד עבדיו ונתן לעשו. אמר לו הקב"ה: יעקב! עשית את הקודש חול? ויאמר לפניו: רבונו של עולם, אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו שמחניפים לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום.
ויאמר עשו יש לי רב. בשביל שחלק כבוד ליעקב, בו בלשון חלקו ישראל כבוד לבני עשו: "רב לכם סב את ההר הזה". אמר לו הקב"ה יעקב: לא דייך שעשית את הקודש חול, אלא שאמרתי "ורב יעבוד צעיר", ואתה אמרת: "כה אמר עבדך יעקב"? חייך כדברך, הוא ימשול בך בעולם הזה, ואתה תמשול בו לעתיד לבוא:
ויאמר שלחני כי עלה השחר. "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן: בכל יום ויום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרות שירה חדשה והולכים להם. אמר ר' ברכיה, [השבתי] לרבי חלבו: והכתיב, ויאמר שלחני כי עלה השחר? אמר לו: חנוקא, מה סברת למחנקני? מיכאל וגבריאל הן הן שרים של מעלה, וכולהון מתחלפין ואינון אינן מתחלפין.
אדריינוס שחיק טמיא שאליה לר' יהושע בן חנניא, אמר לו: אתון אמרין, אין כת למעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום הקב"ה בורא מלאכים חדשים והן אומרים שירה והולכין להן. אמר ליה: ולאן אינון אזלין? אמר ליה: לאן דאיתברון. אמר ליה: מן הן איתברון? אמר ליה: מן נהר דינור. אמר ליה: מה עסקיה דהדין נהר דינור? אמר ליה: כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא. אמר ליה: מן הן הוא אתא? אמר ליה: מן זיעתא דחייתא דאינון מזיעין מן דטענין כורסייא דקב"ה. אמר ליה סנקתדרין דידיה: והא הדין ירדנא מהלך ביממא ולית הוא מהלך בליליא? אמר ליה: נטר הוינא בבית פעור, כמה דהוא מהלך ביממא הוא מהלך בליליא.
ר' מאיר אומר: מי גדול? השומר או הנשמר? מן מה דכתיב: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", הוי אומר, הנשמר גדול מן השומר. ר' יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? מן מה דכתיב: "על כפים ישאונך", הוי הנישא גדול. ר' שמעון אומר: מי גדול? המשלח או המשתלח? מן מה דכתיב: ויאמר שלחני, הוי המשלח גדול מן המשתלח.
ויאמר שלחני, שהגיע זמן קלוסי לקלס. אמר לו: יקלסו חבריך. אמר לו: איני יכול; למחר אני בא לקלס, ויאמרו לי חבירי: כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. אמר לו: שייצת סייפת? לא אשלחך כי אם ברכתני. אמר לו: אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פרשו ממנו אלא בברכה. אמר לו: אותן נשתלחו על מנת כן, אני לא נשתלחתי לכך. אמר לו: שייצת סייפת וכו'. אמר לו: מלאכי השרת, על ידי שגלו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן מאה ושלושים ושמונה שנים; אשמע לך ואדחה ממחיצתי? אמר לו: שייצת סייפת וכו'. בסוף אמר: אני מגלה; ואם הקב"ה אומר לי: למה גלית? אני אומר לו: בניך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן, ואני הייתי יכול לבטל? אמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך, ואני עומד שם; הדא הוא דכתיב: "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו", "עמך" אין כתיב כאן אלא "עמנו".
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך (כתוב ברמז פ"א):
כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. נתגוששת עם העליונים ויכלת להם, עם התחתונים ויכלת להם. ר' חמא בר חנינא אמר: שרו של עשו היה. הוא דהוא אמר ליה: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים". מה פני אלהים דין, אף פניך דין. מה פני אלהים – "ולא יראו פני ריקם", אף אתה לא יראו פני ריקם. עם התחתונים, זה עשו ואלופיו. דבר אחר: כי שרית עם אלהים, את הוא שאיקונין שלך חקוקין למעלה.
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. כתוב אחד אומר: "מונה מספר לכוכבים" וגו', וכתוב אחד אומר: "המוציא במספר צבאם" וגו'. אלא מלמד שיש שם שינוי, לא כשהוא נקרא עכשיו הוא נקרא לאחר זמן, שנאמר: "ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", איני יודע מאיזה שם אני מתחלף (כתוב ברמז ק"ה וברמז קי"ט):
ויזרח לו השמש. אמר ר' ברכיה: ולמי לא זרחה? אלא לו, לרפואתו, אבל לאחרים אורה. אמר ר' אחא: השמש מרפא ביעקב אבינו ומלהטת בעשו ואלופיו. אמר לו הקב"ה: את סימן לבניך; מה [את] השמש מרפא בך ומלהטת עשו ואלופיו, כך [בניך], השמש מרפא בהם ומלהטת אומות העולם. מרפא בהם דכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה"; ומלהטת אומות העולם, דכתיב: "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום הבא".
והוא צולע על ירכו. ר' יהושע בן לוי סלק לרומי, וכיון דאתא לעכו נפק ר' חנינא לקדמותיה, אשכחיה מטלע על רגליה. אמר ליה: את דמי לסבך, והוא צולע על ירכו:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אמר ר' חנניא: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה את מקומו. ר' הונא אמר: הדין פקוקלתא דגידא שריא, וישראל קדושים הן ואסרו אותה עליהן. ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה אומר: באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה. רבי יוסי אומר: באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו. אית תנא תני: הדעת מכרעת שהיא של ימין, כדרבי יהודה; ואית תנא תני שהוא של שמאל, כדרבי יוסי. מאן דאמר הדעת מכרעת שהוא של ימין, "ויגע בכף ירכו"; ומאן דאמר הדעת מכרעת שהוא של שמאל, כי נגע בכף ירך יעקב.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. תנן: שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה. רבי אבהו אמר: כל מקום שנאמר "לא יאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. קסבר רבי אבהו, כשהותרה נבלה, חלבה וגידה הותרו. לרבי יהודה דאית ליה יש בגידים בנותן טעם, ולרבי שמעון דלית ליה סבירא ליה דגיד הנשה אסור בהנאה:
תמן תנינן: גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל. רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין. וטעמא מאי? אמר רבא, דאמר קרא: הירך המיומנת שבירך. ורבנן, ההוא דפשיט איסורא בכוליה ירך, לאפוקי חיצון דלא, דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן, פנימי הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. רבי יהושע בן לוי אמר, טעמא דרבי יהודה מהכא: בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו. ורבי שמואל בר נחמן אמר, כגוי נדמה לו, ואמר מר: ישראל שנטפל לו גוי בדרך, טופלו לימינו. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר: המהלך לימין רבו הרי זה בור. ורבנן אמרי: מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו. ורבנן, האי בהאבקו עמו מאי דרשי ביה? ההוא מיבעיא ליה לכאידך דרבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד שהגיע לכסא הכבוד; כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב התם "וענן אבק רגליו".
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה; וכן הוא אומר: "נשתה גבורתם היו לנשים". אמר רבי יוסי בר' חנינא, מאי דכתיב: "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל"? זה גיד הנשה, שפשט איסורו בכל ישראל.
ויאמר שלחני כי עלה השחר. אמר לו: וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתיירא מן השחר? אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. מסייע ליה לרבי חננאל, דאמר רבי חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.
"וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו". איני יודע מי נעשה שר למי; כשהוא אומר: כי שרית עם אלהים, הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך.
"בכה ויתחנן לו", איני יודע מי בכה למי; כשהוא אומר: שלחני כי עלה השחר, הוי אומר מלאך בכה ליעקב.
כי שרית עם אלהים. אמר רבא: רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה בבבל ונשיא שבארץ ישראל.
אמר שמואל: לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, דכתיב: אשר על כף הירך. אמר רב פפא, כתנאי: אכלו ואין בו כזית, חייב; רבי יהודה אומר: עד שיהא בו כזית. מאי טעמא דרבנן? בריה בפני עצמה היא; ורבי יהודה? אכילה כתיב בה. ורבנן? ההוא דאי היו ארבעה וחמשה זיתים במקום אחד ואכל מניה כזית, חייב; ורבי יהודה? מאשר על כף הירך נפקא. ורבנן? ההוא מיבעיא ליה לכדשמואל: לא אסרה תורה אלא על כף הירך בלבד. ורבי יהודה? ההוא לא מצית אמרת; הירך, דכולה ירך משמע. ורבנן? הירך, ההוא דמשיך בכולי ירך, למעוטי חיצון דלא; ולעולם שעל הכף, והאי כף מבעיא ליה למעוטי עופות, דלית להו כף.
האוכל גיד הנשה של טמאה, ר' יהודה מחייב שתים, ור' שמעון פוטר. ר' שמעון מאי קסבר? אי קסבר איסור חל על איסור ויש בגידין בנותן טעם, ליחייב תרתי; ואי קסבר אין בגידין בנותן טעם, ליחייב משום גיד? אמר רבא, לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם, וטעמא דרבי שמעון מהכא: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה בהמה טמאה שגידה ובשרה אסור.
נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר: אף בטמאה. אמר ר' יהודה, והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. אמר ליה: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו. אמרו ליה לר' יהודה: וכי נאמר "על כן לא יאכלו בני יעקב"? והלא לא נאמר אלא בני ישראל; לא נקראו בני ישראל אלא בסיני, ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, מה טעם נאסרה. מתיב רבא: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם"? לאחר מעשה. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאותו מעשה ואילך ליתסרי. וכי תורה פעמים נתנה? ההיא שעתא לא שעת מעשה הואי ולא שעת מתן תורה הואי.
גיד הנשה של כוי אסור, בכף הירך תלה רחמנא, והא אית ליה כף. דמו [מנין]? מ"כל דם לא תאכלו". אצטריך קרא למיסר ספיקא? קסבר כוי בריה בפני עצמה היא. חלבו מנין? מ"כל חלב". נבלתו מנין? "כל נבלה":
פרק לג[עריכה]
וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא. אמר ר' לוי: ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרין: מאן אזיל ומפייס יתיה? אמר להון הדין תעלה: אתון [להכא], דאנא ידע תלת מאה מתלין ואנא מפייס יתיה. אמרין ליה: אגומין. הלך צבחר וקם ליה, אמרו ליה: מה את קאים? אמר לון: אנשית מאה. אמרו ליה: אית לך במאתן, ברכאן. הלך צבחר וקם ליה, אמרו ליה: מה את קאים? אמר לון: אנשית מאתן. אמרו ליה: אית לך במאה, ברכאן. כיון דמטא [תמן] אמר לון: אנשית כולהון, אלא כל חד וחד יפייס על נפשיה. כך יעקב אמר: יש בי כוח לסדר תפילה, יש בי כוח לערוך מלחמה. וכיון דמטא, ויחץ את הילדים, אמר לון: כל חד וחד זכותיה תקום ליה.
וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה. הדא אמרה: אחרון אחרון חביב.
והוא עבר לפניהם. הדא הוא דכתיב: "כרחם אב על בנים", כרחמן שבאבות, זה יעקב. והוא עבר לפניהם, טב דיגע בי ולא בהן.
וישתחו ארצה שבע פעמים. למה שבע? על שם "כי שבע יפול צדיק וקם". דבר אחר, למה שבע? אמר ליה: הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבע קינקלין ויושב ודן, ואני נדון לפניך ואת מתמלא עלי רחמים.
וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו. נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב; הנקודה רבה על הכתב, אתה דורש את הנקודה. וכאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב, מלמד שלא נשקו בכל לבו. ר' ינאי אומר: מלמד שלא ביקש לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של שיש וקהו שניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר ויבכו? זה בכה על צוארו, וזה בכה על שניו.
אמר עשו הרשע: איני הורג את יעקב בקשת ובחיצים, אלא בפי ובשני אני הורגו ומוצץ את דמו, שנאמר: וירץ עשו לקראתו, אל תקרי וישקהו אלא וישכהו, ונעשה צוארו של יעקב כשיש, ועליו הכתוב אומר: "צוארך כמגדל השן", וקהו שניו של עשו והתחיל כועס וחורק בשיניו, שנאמר: "רשע יראה וכעס" וגו':
וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים. לפי שמצינו חנינה באחד עשר שבטים, ובשבט בנימין לא מצינו, והיכן מצינו? להלן, "אלהים יחנך בני".
ותגשן השפחות הנה וילדיהן, ותגש גם לאה וילדיה. וביוסף כתיב: ואחר נגש יוסף ורחל? אלא אמר יוסף: הרשע הזה, עינו רמה היא, שמא יתלה את עיניו ומביט באמא; וגבהה קומתו וכסה אותה. הוא דהוא אמר: "בן פורת יוסף", פרת – רבית יוסף. "בן פורת עלי עין", עלי לפרוע אותו עין.
ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כל אותו הלילה נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות, והיו מגיעין באלין דעשו, והוו אמרין להון: מן דמאן אתון? הוו אומרים: מן דעשו; אמרין: הכון לון! והכון. מן בריה דיצחק! הוו אמרין לון: הכון לון. מן בר בריה דאברהם! הוון אמרין: הכון לון. מן דאחוהי דיעקב! הוון אמרין: שבקון, דמן דידן אינון. בצפרא אמר ליה: מי לך כל המחנה וגו'? אמר ליה: אמרין לך כלום? אמר ליה: מכתת אנא גביהון! ויאמר למצוא חן בעיני אדוני:
ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. אמר ר' איבו: לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו; והיכן נתאוששו? כאן, דאמר לו: אחי יהי לך אשר לך.
אמר ר' שמעון: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: "ולא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע", מכלל דבעולם הזה שרי. ריש לקיש אמר מהכא: כראות פני אלהים ותרצני. ופליגא דר' לוי, דאמר ר' לוי: משל דיעקב ועשו למה הוא דומה? לאדם שזימן את חבירו, והכיר בו שמבקש להרגו. אמר לו: טעם תבשיל זה, שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ביה מלכא? מסתפי ולא קטלא ליה:
קח נא את ברכתי אשר הובאת לך. אמר לו: אני כמה יגע כמה צער היה לי עד שלא תבוא אצלי, עתה מאליה היא באה אצלך, שנאמר: אשר הובאת; "אשר הבאתי" אין כתיב כאן, אלא אשר הובאת לך.
ויפצר בו ויקח. מתחמי חזר וידיה פשוטה.
ריש לקיש אזל למשאל בשלמיה דרבינו, אמר ליה: צלי עלי, דהדין מלכותא בישא סגין. אמר ליה: לא תיסב מן בר נש כלום ולית את יהיב כלום. מן דיתיב, אתא חדא איתתא טעינא ליה דיסקרא חד וחדא סכינא בגווה. קם, נסיב סכינא, ואהדר לה דיסקרא. אתא בלדר ממלכותא, חמיתיה, חמדה ונסבה. בפתי רמשא סליק ריש לקיש למשאל בשלמיה, וחמיתא יתיב ושחיק. אמר ליה: ההוא סכינא דחמידית, אתא חד בלדר וחמדה ונסבה. אמר ליה, ולא כן אמרית לך: לא תיסב מבר נש כלום, ולא את יהיב כלום?
כל שנים עשר חודש שהיה אצלו, מכבדו בכל יום. אמר יעקב: "כי השחד יעור פקחים", קל וחומר לרשעים. דבר אחר: נכסי חוץ לארץ אין בהן ברכה, לכך היה מבזבז שם.
חד עם דארעא אמר ליה לר' אושעיא: אי אמרין לך חדא מילא טבא, את אמרת לה משמי בציבורא? אמר ליה: מה היא? אמר ליה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו, עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח; מאי טעמא? "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו"; "יביאו" אין כתיב כאן אלא ישיבו. אמר ליה: חייך, מילא טבא אמרת, ומשמך אנא אמרה בציבורא:
רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר. אחוי ליה ההוא מינאה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה. אחוי ליה איהו: ידו נטויה עלינו. אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה: מאי אחוי לך ומאי אחוית ליה? אמר ליה: אחוי ליה, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה, ואחוית ליה ידו נטויה. אמר ליה קיסר למינאה: מאי אחוית ליה? אמר ליה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מניה. ומאי אחוי לך? אמר ליה: לא ידענא. אמר: גברא דלא ידע מאי קא מחוי ליה במחוג, מחוי קמי מלכא? אפקוהו לההוא מינאה וקטלוהו. כי נח נפשיה דר' יהושע בן חנניה, אמרו ליה רבנן: מה תהוי עלן ממינים? אמר להו: "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם"; אבדה עצה מישראל, נסרחה חכמתם של אומות העולם. ואי תימא מהכא, ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך:
ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים. זה משה ואהרן; והצאן והבקר עלות עלי, אלו ישראל, "ואתן צאני צאן מרעיתי". אילולי רחמיו של הקב"ה, כבר מתו כל הצאן בימי אדריינוס. ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: אדוני יודע כי הילדים רכים, זה דוד ושלמה; והצאן והבקר, אלו ישראל. אילולי רחמים של הקב"ה, כבר מתו כל הצאן בימי המן.
יעבר נא אדוני לפני עבדו. אמר לו: מבקש את שנהא שותף עמך בעולמך? אמר לו: יעבר נא אדוני לפני עבדו. אמר לו: ואת מתירא מאפרכי ומאסטרטליטין; אמר לו: ואני אתנהלה לאטי, להוני להוני אנא מהלך, כמה דאת אמר: "מי השלוח ההולכים לאט". דבר אחר: בפנים כרוכות אנא מהלך, כמה דאת אמר: "הנה היא לוטה בשמלה". דבר אחר: יעבר נא אדוני, אמר לו: עד עכשיו יש לפני לעשות מלאכת המשכן ומלאכת המקדש. לרגל הילדים. אמר לו: עד עכשיו יש לי להעמיד חנניה מישאל ועזריה, שנאמר בהן: "ילדים אשר אין בהם כל מום". דבר אחר: עד עכשיו יש לי להעמיד מלך המשיח, שכתוב בו "כי ילד יולד לנו":
אדוני יודע כי הילדים רכים. אמר לו יעקב: אני רואה שיסורין עתידין לבוא מבניך על ילדי, אלא נהוג אתה בשררותך ושמש בכתרך עד שיעמוד משיח מחלצי ויקבל המלכות ממך, שנאמר: יעבר נא אדוני לפני עבדו עד אבוא אל אדוני שעירה, זה בית גוברין. דרש ר' אחא: עתידין כל אומות העולם לבגוד במלכות הרביעית ולפנותה מבינם, ואין מניחין לה לא כרך ולא מדינה, ודוחין אותה מאומה לאומה עד שמגעת לבית גוברין, ומוצאה שם מלך המשיח ומשלים לו המלכות, ומנהן הוא בורח לבצרה, ונגלה עליו הקב"ה להרגו. והוא אמר: ולא צוית, "ונס אל אחת הערים האל וחי"? והקב"ה משיב לו, לא קראת מה כתיב בצדו: "גואל הדם הוא ימית את הרוצח"? וכתיב: "בני בכורי ישראל", וכתיב "אחי ורעי", וכתיב: "לבני ישראל עם קרובו", וכתיב: "דודי צח ואדום", וכתיב: "או דודו או בן דודו יגאלנו". מיד הקב"ה תופס לשרו בציצת ראשו, ואליהו שוחטו ודמו נתז על בגדיו. בחזרתו משם אומר: "מי זה בא מאדום" וגו':
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. אמר ר' אבהו: חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמתי היה מרמה ביה? אלא אימתי הוא בא אצלו? לעתיד לבוא; הדא הוא דכתיב: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו":
תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו כותי בדרך, טופלו לימינו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף, טופלו לימינו; במקל, טופלו לשמאלו. עולין במעלה או יורדין בירידה, לא יהא ישראל למטה וכותי למעלה, אלא ישראל למעלה וכותי למטה. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ גלגלתו. שאלו לאן אתה הולך, ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו, דכתיב: עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, וכתיב: "ויעקב נסע סכותה". ומעשה בתלמידי ר' עקיבא שהיו הולכין לכזיב. פגעו בהן לסטים, אמרו להם: לאן אתון הולכין? אמרו להון: לעכו. כיון שהגיעו לכזיב, פרשו. אמרו להן: תלמידי מי אתם? אמרו: תלמידי רבי עקיבא. אמרו: אשריך רבי עקיבא ותלמידיך, שלא פגע בהן אדם רע מעולם. ר' מנשיא הוה אזיל לבי תורתא, פגעו ביה גנבי. אמרו ליה: היכן קאזלית? אמר להו: לפומבדיתא. כי מטא לבי תורתא פירש. אמרו ליה: תלמידי דיהודה רמאה את! אמר להו: ידעיתו ליה? ניהוו הנך אינשי בשמתא. אזלו עבדו גניבותא עשרין ותרתי שנין ולא אצלחו. כולהו שרו שמתייהו. חד גרדנא דלא אתא שרא שמתיה, אכליה אריא. והיינו דאמרי אינשי: גרדנא דלא טייזן שמתא בצרא משניה. תא חזי מה בין גנבי דבבל ללסטין דארץ ישראל:
ויאמר אציגה נא עמך מן העם אשר אתי. בקש ללוותו ולא קבל עליו. רבינו כד הוה סליק למלכותא, הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאים. חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאים, ולא הגיע לעכו עד שמכר פינס שלו.
וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. וארבע מאות איש היכן היו? שמטו אחד אחד בפני עצמו; אמרו: לא נכוה בגחלתן. אימתי פרע להן הקב"ה? להלן, "ולא נותר מהם איש כי אם ארבע מאות איש אשר רכבו על הגמלים".
ויעקב נסע סכותה. כמה שנים עשה אבינו יעקב בסוכות? ר' אבא בר כהנא אמר, שמונה עשרה חודש: סוכות ובית וסוכות. דרש רבי לוי: כל אותן שנים שעשה אבינו יעקב בבית אל, כיבד את עשו באותו דורון. ר' אבין בשם ר' הונא: תשע שנים היה מכבד את עשו באותו דורון. ר' פנחס בשם ר' אבין: כל אותן השנים שעשה יעקב אבינו בבית אל, לא מנע מלנסך נסכים. אמר ר' חנן: כל מי שהוא יודע לחשב כמה ניסוכין נסך אבינו יעקב בבית אל, יודע לחשב את מי טבריא:
ויבוא יעקב שלם. "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע": אי שית אינון – קאימנא בהון, ואי שבע אינון – קאימנא בהון. ברעב פדך ממות, "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". ובמלחמה מידי חרב, "יש לאל ידי לעשות עמכם רע". בשוט לשון תחבא, קשה הלשון, שמי שבראו עשה לו מקום שיטמן בתוכה. לא תירא משוד כי יבוא, עשו ואלופיו. לשוד ולכפן תשחק, זה לבן, שהיה כפון על ממונו לשדדו. כי עם אבני השדה בריתך, ויקח מאבני המקום. וידעת כי שלום אהלך, מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר. ופקדת נוך ולא תחטא, אבינו יעקב בן שמונים וארבעה שנים [היה] ולא ראה טיפת קרי מימיו. וידעת כי רב זרעך, לא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה שישים רבוא מבני בניו. תבוא בכלח אלי קבר, רבי יצחק אמר: תבוא בך לחלוחית. רבנן אמרי: תבוא בכלח, שאינו חסר כלום, שנאמר ויבוא יעקב.
"שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל", אמר לו הקב"ה: ויכלו לך? אמר לו: "גם לא יכלו לי". ויבוא יעקב שלם. "רבות רעות", זה עשו ואלופיו. "צדיק", זה אבינו יעקב. "ומכולם יצילנו ה'," ויבוא יעקב שלם. "ה' ישמר צאתך", "ויצא יעקב מבאר שבע". "ובואך", ויבוא יעקב שלם. "הזורעים בדמעה", זה יעקב שזרע את הברכות בדמעה, "אולי ימושני אבי". ברנה יקצורו, "ויתן לך האלהים מטל השמים". הלוך ילך, "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". ובכה, "וישא את קולו ויבך". נושא משך הזרע, שמשך זרעו. בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו, אתא טעין עולמין ועולמיתא:
ויבוא יעקב שלם. אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, ושלם בתורתו. ויחן את פני העיר, אמר רב: מטבע תיקן להן. ר' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להן. לפי שכתוב: "והוא צולע על ירכו", ברם הכא שלם בגופו. לפי שכתוב: "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", ברם הכא שלם בבניו. ואף על גב דאמר ר' אבא: תשע שנים היה מכבד את עשו באותו דורון, ברם הכא שלם בממונו. ר' יוחנן אמר: אף שלם בתורתו; אבל יוסף שכח, "כי נשני אלהים את כל עמלי". ויחן את פני העיר, חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להן דורונות. דבר אחר: התחיל מעמיד אטליסין ומכר בזול, הדא אמרה שצריך האדם להחזיק טובה למי שיש לו הנאה ממנו.
רבי שמעון בן יוחאי הוי טמון במערה שלש עשרה שנה הוא ובנו, והיו אוכלין חרובין של גידורא, עד שהעלה גופן חלודה. בסופיה נפיק יתיב על פומא דמערתא, חמא חד צייד צד צפורין. כד הוה שמע ברת קלא אמרה מן שמיא: דמוס, דמוס פסגא, וכד הוה שמע ברת קלא אמרה: ספקולא, הות מתצדא. אמר: צפור מבלעדי שמיא לא מתצד, על אחת כמה וכמה נפש דבר נש. נפק וחמא מיליא משדכן ונתבטלה הגזירה. אתון ואסחון בהדא בני דבית מוקד דטבריא. אמר ליה בריה: אבא, כל הדא טבתא עבדא לן טבריא ולא אנן מדכיין לה מן קטוליא? מה עבד? נסב תורמוסא, והוה קצרן תורמוסא ושדי קצוצותיה ומקלק בשוק, וכל אתר דהוה קטילא סליק, ואינון מדכין ונפקין, עד זמן דדכי יתה מן קטיליא. כל מקום שלא היתה שם טומאה, תורמסא עומדת, והוה מציין איזה מקום טומאה ואיזה מקום טהרה. חמתיה חד כותי עם דארעא, אמר: לית אנא אזיל ומשחק בהדין סבא דיהודאי. אית דאמרי: מן הדא שוקא דגרגינא, ואית דאמרי: מן הדין שוקא דסקאי. נסב קטיל וטמריה בשוקא דהוו מדכי. בצפרא אזל אמר להון: אמריתון דדכי בן יוחאי טבריא? אתון וחמון הדין קטילא. צפה רבי שמעון ברוח הקודש שהוא נתנו שם, אמר: גוזר אני על העליון שירד ועל התחתון שיעלה, והוה כן וסליק ושבת בביתיה. ועבר בהדין מגדלא דצבעיא. שמע קל דנקאי ספרא, אמר: לא אמריתון דדכי בר יוחאי לטבריא? אמרין: אשכחון חד קטילא. אמר: יבוא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא [שהיא טהורה], חוץ מזה וזה, ואתה לא היית במניין עמנו שנטהרה? פרצת גדרן של חכמים, עליך נאמר: "ופורץ גדר ישכנו נחש". מיד נעשה גל של עצמות. עבר בהדא בקעתא דבית נטופא, חמא חד בר נש קאים ומלקט ספיחי שביעית. אמר ליה: ולא ספיחי שביעית הן? אמר ליה: ולא אתה הוא שהתרת? לא כך תנינן, ר' שמעון אומר: כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה? אמר ליה: והלא חברי חולקין עלי! פרצת גדרן של חכמים, ופורץ גדר ישכנו נחש, וכן הות ליה.
דבר אחר: ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין לשבת מבעוד יום. הדא אמרה ששמר יעקב אבינו את השבת קודם שנתנה (לעיל ברמז ע"א):
ויקן את חלקת השדה. זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר להן: גזולין הן בידן; ואלו הן: מערת המכפלה, וקבורתו של יוסף, ובית המקדש. מערת המכפלה, "וישקול אברהם לעפרון את הכסף". בית המקדש, "ויתן דוד לארנן במקום" וגו'. וקבורתו של יוסף, ויקן את חלקת השדה. במאה קשיטה, במאה אונקיאות, במאה טלאים, במאה סלעים. אמר רבי סימון: ק' קמיליא, ש' סלעים, ט' טריון, יו"ד ה"א מה עבדית הכא? אלו חליות ודייקניתא וזמרגדין, שדרכן להנתן בנזמים. ומי הוא כותב האוני? אמר ר' ברכיה: י"ה כותב האוני. ומי מעיד על האוני? י"ה מעיד; הדא הוא דכתיב: "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל", י"ה מעיד עליהן שהן בני אבותיהם:
ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. אמר לו: אני אלוה בעליונים ואתה בתחתונים. אמר לו הקב"ה: אפילו חזן [הכנסת] אינו נוטל שררה, ואת נוטל שררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה; הדא הוא דכתיב: "ותצא דינה בת לאה".
פרק לה[עריכה]
ויסעו ויהי חתת אלהים. אמרו: אם שני בני יעקב עשו הדבר הגדול הזה, אם יאספו כולם יכולים להחריב את העולם; ונפל פחדו של הקב"ה עליהם, לכך לא רדפו אחרי בני יעקב.
רבותינו אמרו: אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא, אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב, ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם. אמרו: לא די להם שהרגו כל אנשי שכם, אלא שיורשים את ארצם? נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.
כיון שראה יהודה כך, קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם, והרג בתחילה לישוב מלך תפוח, שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחושת והיה רוכב על הסוס, והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו, לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל, כי היה גבוה בכוחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתיירא ממנו ולא מגבורתו; קפץ ורץ לקראתו. נטל אבן מן הארץ משקלה ששים סלעים והשליכה עליו, והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס, שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה, מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות, והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום, רץ יהודה וביקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מיהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו, ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקיבל הכאת הכידון, ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה? גזל והכהו בכידונו, וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים, ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו, וקפץ וקטע ראשו.
ועד שהיה חולץ שריונו, באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו, נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו, ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן, והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה. ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה.
וכולם לא קמו לקראת בני יעקב, ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם, והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש. ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו, ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר[1] העיר. ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר, ופסוסי מלך סרטן, וללבן מלך ארם, לשביר מלך מהנהי.
ויהודה היה ראשון, ועלה לחומה של חצר. וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו, שהיה עולה אחריו, וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים, ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא, וכבשו לחצר והרגו כל הגבורים, ולא הניחו איש שלא הרגוהו, ושבו כל השבי.
ביום השני הלכו לסרטן, וגם פה היה עמם מלחמה כבדה, עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה, ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד, ולא היה מקום ללכדה. ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה, וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח, גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר. לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש, מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה. והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח, מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר. והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.
ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר. וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה, אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום, ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר, והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח. באו אצלם ועמהם שלל תפוח. ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר. יצאו אף הם להציל את השבי, וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם, והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.
ביום החמישי הלכו לגעש, משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם. ועיר חזקה היתה געש, אחת מן ערי מלכי האמורי. הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום, ולא יכלו ללכדה מפני ששלוש חומות היו לה, חומה לפנים מחומה; והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות, אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג, שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב, וחמשתן הגיעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגיבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.
ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום, ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה. ואז עשה יעקב עמהם שלום, ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי. ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.
פרק לו[עריכה]
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב; ויש אומרים, מפני הבושה. שאמרו רבותינו, שבוודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך, לא שהסיר הקנאה מלבו, אלא "ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח"; אף על פי שהלך לו באותו זמן, לאחר זמן בא עליו למלחמה. היא השנה שמתה לאה, והיו יעקב ובניו יושבין באבלות, וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת, והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים, והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם, כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה, והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה, לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים, באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה, ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו: עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה, והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו? כיון ששמע כן, משך בקשתו והרג לאדורם האדומי, ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית, ואז נחלה מן החץ. נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין, ויש אומרים לא מת שם וכו'.
ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה, וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם, ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה, וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה, כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה. נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד, ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל, וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם, והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים ויריית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם. ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים, ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל, והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבעה גבורים, כל אחד הרג שנים, וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו, חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה, ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה, ויאספו כולם וילחמו בו, ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן, אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם, והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם, לא יכלו להסיעם, אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו, ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים, ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה, נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם, והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים, ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו, עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס.
כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו, אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו, ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל, וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו. וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה. כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה, תלה עיניו להקב"ה לעזור להם, לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפילתם וראה בצרתם ועזרם, והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם, ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות, כי הרוח באה להם מאחריהם. והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם, ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו, ועשה אותם גדישים, שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם.
ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם, הלכו אצל אחיהם לעזור להם, ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך, וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה. וראובן ולוי שהיו נגד שמעון, נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבעת בני עשו, רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר, והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין, והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא, ומצאו לעשו מת מוטל, וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם, אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים. יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם, עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד:
המשך פרק לג[עריכה]
במאה קשיטה. אמר ר' עקיבא: כשהלכתי לאפריקא היו קורין למעה קשיטה.
מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל? שנאמר: ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. אי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל, 'ויקרא לו יעקב אל' מבעיא ליה; אלא מי קראו אל? אלהי ישראל:
פרק לד[עריכה]
"הנה [כל] המושל עליך ימשול [לאמר] כאמה בתה". לית תורתא נגחא עד דברתא בעיטא, לית איתתא זני עד דברתא זני. א"ל, אם כן לאה אמנו זונה היתה? א"ל, לפי שכתוב "ותצא לאה לקראתו", יצאה מקושטת כזונה; לפיכך כתיב: ותצא דינה בת לאה. "וכחכי איש גדודים", כשם שהלסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלין את ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "חבר כהנים", כשם שהכהנים מתחברים על הגורן ליטול חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם. "דרך ירצחו שכמה", מדרך רצחו לשכם:
רמז קלד
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו. מה הן נוהגים בנו כבני אדם של הפקר? ומי גרם? "ותצא דינה בת לאה".
"החוח אשר בלבנון", זה חמור אבי שכם. "שלח אל הארז אשר בלבנון", זה יעקב. "תנה את בתך לבני",שכם בני חשקה נפשו בבתכם. "ותעבור חית השדה וגו' ותרמוס", ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. מי גרם? ותצא דינה בת לאה. ר' ברכיה בשם רבי לוי: לאחד שיש בידו ליטרא של בשר, וכיון שגלה אותה, ירד העוף עליו וחטפה ממנו; כך ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור.
וישכב אותה, כדרכה; ויענה, שלא כדרכה.
והחריש יעקב עד בואם. הדא הוא דכתיב: "ואיש תבונות יחריש".
ובני יעקב באו מן השדה (כתוב ברמז ל"ז).
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. אפילו אומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן הערוה.
שכם בני חשקה נפשו. אמר ר' שמעון בן לקיש: בשלשה לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל: בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה. בדביקה, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם"; בחשיקה, שנאמר: "חשק ה' בכם"; בחפיצה, "כי תהיו אתם ארץ חפץ". ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע. בדביקה, "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב"; בחשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם; בחפיצה, "כי חפץ בבת יעקב".
ר' אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין: באהבה ובדיבור. באהבה, "אהבתי אתכם אמר ה'"; בדיבור, "דברו על לב ירושלים". ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע. באהבה, "ויאהב את הנערה"; בדיבור על לב, וידבר על לב הנערה, דברים שהן מנחמים את הלב. אמר לה: אביך בשביל שדה אחת ראי כמה ממון הוציא; אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים, כמה שדות בית זרע, על אחת כמה וכמה.
והתחתנו אותנו. אמר רבי אלעזר: לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של כותי וכו'. והתחתנו אותנו, "לא תתחתן בם".
הרבו עלי מאד מהר ומתן. מוהר, פורנון; ומתן, פרא פורנון.
ויענו בני יעקב את שכם. מה את סבור, רמיית דברים יש כאן; ורוח הקודש משיבה: אשר טמא את דינה אחותם.
מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם. סברין למחפת ואיתחפתון.
וישמעו אל חמור ואל שכם בנו. הוה חד מנהון טעון מובלתיה והוה אמר: שכם נסיב ומבגאי גזר?
"כאשר ינוס איש מפני הארי", זה לבן, שרדף אחריו לחטוף את נפשו. "ופגעו הדוב", זה עשו, שעמד על הדרך כדוב שכול. "ובא (אל) הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש", זה שכם בן חמור. שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה חוצה לראות בבנות הארץ, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת. ואמרו בני יעקב להרגה; אמרו: יאמרו בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב. מה עשה יעקב? כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה. והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים, לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף. והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה, וגדלה אותה כבת, ולקחה יוסף לאשה:
רמז קלה
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבי רבי: מרחיצין את המילה. אמר רבי אסי: על כרחין אית תניא מרחיצין את הקטן. אמר ר' זעירא: בכל שעה הוה רבי אסי אמר, ליתני מתניתך, דתנן: אין מונעין לא שמן ולא חמים מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת. ואם תאמר: מרחיצין את הקטן, מאי שנא הוא מכת קטן ממכת גדול? ר' אלעזר בן עזריה אמר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת. אמר ר' יעקב בר אחא: בכל שעה הוו ר' יונתן ור' יוחנן מפקידין חייתא ואמרו להון: כל שקועים דאתון עבדין בחולה עבדין בשלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. [אמר לו ר' יוסי]: אם מפני הסכנה, נעשה לו חמין בשבת? דתנינן: מיחם אדם אלונטית ונותנה על גבי כרסו בשבת. אמר ר' יהושע בן לוי: לית כאן אסור אלא מותר.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי, איני יודע שהן בני יעקב? אלא שלא נטלו עצה מיעקב. שמעון ולוי, שלא נטלו עצה זה מזה. אחי דינה, וכי אחות שניהם [בלבד] היתה? והלא אחות כל השבטים היתה! אלא לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם. ודכוותה "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן". וכי אחות אהרן בלבד היתה? והלא אחות שניהם היתה! אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה נקראת על שמו. ודכוותה "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם". וכי אחותם היתה? והלא בת אומתן היתה! אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה לשמה.
איש חרבו. בני שלש עשרה שנה היו.
ויבואו על העיר בטח. בטוחים היו על כוחו של זקן. ולא היה יעקב אבינו יודע שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? אני נלחם כנגדן. הוא דאמר ליה ליוסף: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי".
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. היו גוררין בה ויוצאין. אמר ר' הונא: הנבעלת מערל קשה לפרוש. אמרה: [ואני אנה] אוליך את חרפתי? עד שנשבע לה שמעון שהוא נושאה; הדא הוא דכתיב: "ושאול בן הכנענית", רבי יהודה אומר: שעשתה כמעשה כנענית; ר' נחמיה אומר: שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנען; ורבנן אמרין: נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. צלולה היתה החבית ועכרתוה. מסורת היא ביד הכנענים שהן עתידין ליפול ביד בני, אלא שאמר לו הקב"ה: עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, בששים רבוא. אמרו: עכורה היתה החבית וצללנו אותה; ואמרו: "הכזונה יעשה את אחותנו", מה הן נוהגין בנו כבני אדם של הפקר! מי גרם? "ותצא דינה בת לאה":
פרק לה[עריכה]
"מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר", תבוא מארה לאדם שהוא אוכל קודשים בלועו. תני ר' חייא: תבוא מארה לאדם שהוא נהנה מן ההקדש. ואין קודש אלא ישראל, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ואחר נדרים לבקר, איחר אדם נדרו נתבקרה פנקסו. ואחר נדרים לבקר, צריך מכות, כמה דאת אמר: "בקורת תהיה". ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו', בשעת עקתא נדרא; בשעת רווחא שטפא. מהולתך טרשא אקיש עלה. קום עלה בית אל, קום עלה לביתו של אל. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך, מה עשו נודר ואינו מקיים אף את נודר ואינך מקיים.
ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו וגו'. אין אנו בקיאים בדקדוקי עבודה זרה כיעקב אבינו, דתנינן: מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת דרקון יוליך לים המלח. אמר ר' יוחנן: כל כסות בכלל עבודה זרה.
ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר. ר' ישמעאל בר' יוסי סליק לצלאה בירושלם, עבר בהדין פלטנוס וחמתיה חד שמראי, אמר ליה: לאן את אזיל? אמר ליה: למצלא בירושלם. אמר ליה: ולא טב לך למצלא בהדין טורא בריכא ולא בביתא קלקלתא? אמר ליה: אומר לכם, למה אתם דומין? לכלב שהוא להוט אחר הנבלה. כך לפי שאתם יודעין שעבודה זרה טמונה תחתיו, שנאמר: ויטמן אותם יעקב, לפיכך אתם להוטין אחריו. אמרין, דין בעי מינסבה. קם וערק בליליא.
כי שם נגלו אליו (כתוב ברמז י"ג).
ויסעו ויהי חתת אלהים. בג' מקומות נתכנסו אומות העולם לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניחן הקב"ה, שנאמר: ויסעו ויהי חתת אלהים. שנית בימי יהונתן, שנאמר: "ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים" (וירב ביער לאכול). שלישית בימי יהושע, אמר ר' אלעזר: בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה. והיכן נתכנסו? בחצור; הדא הוא דכתיב: "כל הערים העומדות על תלם" וגו'. במסורת שרפה, הקב"ה אמר למשה ומשה אמר ליהושע.
ויבוא יעקב לוזה. למה נקרא שמה לוז וכו' (לעיל פסיקתא).
ותמת דבורה מינקת רבקה וגו'. לשון יווני הוא, אלון, אחר; עד שהוא משמר אבלה של דבורה, באתה לו בשורת אמו. הדא הוא דכתיב: וירא אלהים אל [יעקב] עוד [ויברך אותו]; מה ברכה ברכו? ברכת אבלים ברכו. הדא הוא דכתיב: "יזכר עון אבותיו וחטאת אמו אל תמח". וכי אבותיו של עשו רשעים היו? צדיקים היו, יצחק אביו, אברהם זקנו. אלא חטא שחטא על אבותיו: אברהם – גרע חמש שנים משנותיו; יצחק – כהו עיניו; רבקה – מתה, והוציאו מיטתה בלילה. אמרי: מאן יפוק קמוה? יצחק – כהו עיניו; יעקב – בבית לבן. יפוק רשיעא קומה, דיימרון: ליטי ביזיא דהכדין אינוק? הוציאו מיטתה בלילה. אף הכתוב לא פירסם מיתתה אלא מן הצד, ויקרא שמו אלון בכות. עד שהוא משמר אבלה, באתה לו בשורת אמו.
יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות. עשה שם י"ח חודשים, שנאמר: "ויעקב נסע" וגו'. ובית אל עשה ששה חודשים, מקריב עולות וזבחים. יצא משם, נולד בנימין ומתה רחל בדרך. בו בפרק מתו רבקה ודבורה, ונמצאת רחל מתה בת שלושים ושש שנה, ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה, ורחל ולאה נשאו בנות עשרים ושנים שנים. בא לו אל יצחק אביו ושמשו עשרים ושנים שנה, "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה". בו בפרק מתה (רחל) [לאה]. כתיב: "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני", "ויסעו ויהי חתת אלהים"; "ונחמתני", בברכת אבלים:
וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'. ר' יצחק פתח: "מזבח אדמה תעשה לי" וגו'. ומה זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, כדכתיב: "אבוא אליך וברכתיך", יעקב שאיקונין שלו חקוק בכסאי על אחת כמה וכמה. ר' לוי פתח: "ושור ואיל לשלמים" וגו'. "ברוך אתה בבואך", בבואו לבית חמיו נטען ברכות, "ואל שדי יברך אותך"; בצאתו מבית חמיו נטען ברכות, וירא אלהים אל יעקב וגו'. רבי ברכיה פתח: "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור", על שני דרכיך; בבואו לבית חמיו נטען ברכות, בצאתו מבית חמיו נטען ברכות. "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". מלאך אחד נגלה על אבינו יעקב ואמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך וכו'. ירושלים, שכל הנביאים מתנבאים עליה, על אחת כמה וכמה.
וירא אלהים אל יעקב עוד, כבראשונה: מה בראשונה על ידי מלאך, אף שניה על ידי מלאך. אמר רבי אבא בר כהנא: עוד איני מיחד שמי על בריה.
אני אל שדי פרה ורבה, ולא 'פרו ורבו'; האיש מצווה על פריה ורביה [ואין האשה מצווה על פריה ורביה]:
רמז קלו
פרה ורבה וגו'. ראובן כבר מבחוץ, שמעון כבר הוא מבחוץ, ובנימין כבר יצא מחלציו ועדיין הוא במעי אמו! אלא גוי זה בנימין, וקהל גוים זה אפרים ומנשה; ומלכים מחלציך יצאו, זה ירבעם ויהוא. רבנן אמרין: אפשר אבנר אדם צדיק חולק על מלכות בית דוד? אלא מדרש דרש והמליך את איש בושת; הדא הוא דכתיב: ומלכים מחלציך יצאו, זה שאול ואיש בושת. ומה ראו לרחק ולקרב[2]? מקרא קראו ורחקו, מקרא קראו וקרבו. מקרא קראו ורחקו, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"; מקרא קראו וקרבו, גוי וקהל גוים יהיה ממך.
עתידין בניך ליעשות כקהל עמים: מה קהל עמים מקריבין בשעת איסור במה, אף בניך מקריבין בשעת איסור במה. ר' יוחנן מייתי לה מן הדא: "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו' ישראל יהיה שמך", שמשעה שנתן לו השם הזה נאמר לו: גוי וקהל גוים יהיה ממך. ואית דמייתין לה מהכא: "עמים הר יקראו", משיעשו בניך כעמים, להרו של זבולון יקראו, "שם יזבחו". איסור במה אין כתיב כאן אלא "זבחי צדק", עושה עמהם צדקה ומקבל את קרבנם.
גוי וקהל גוים, לחייב על כל שבט ושבט, דברי ר' שמעון; ר' יהודה אומר: לחייב על כל קהל וקהל.
ויעל מעליו אלהים. האבות הן הן מרכבה (כתוב ברמז קא).
ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ. בשעה שארץ חלולה ככברה והבר מצוי. רבנן אמרי, כבר הבר מצוי ועונת גשמים עברה ועדיין השרב לא בא.
ותלד רחל ותקש בלדתה. שלוש הן שנתקשו בשעת לידתן ומתו. רחל, ותקש בלדתה. אשת פינחס, "וכלתו אשת פינחס הרה ללדת"[3] וגו'. ומיכל בת שאול, דכתיב: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה"; עד יום מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה; הדא הוא דכתיב: "והששי יתרעם לעגלה". למה נקרא שמה עגלה? שפעת כעגלה ומתה.
ויהי בהקשותה בלדתה. שני תלמידים של ר' יהושע שינו עטיפתם בשעת השמד. פגע בהן איסטרטיגוס [משומד] אחד. אמר להם: אם בניה אתם, תנו נפשכם עליה; ואם אין בניה אתם, למה אתם נהרגים? אמרו לו: בניה אנו ועליה אנו נהרגים וכו'[4]. אמר להם: שלוש שאלות אני שואל אתכם; אם אתם משיבין לי מוטב, ואם לאו, אני משמיד אתכם. אמר להם, כתוב אחד אומר: "נצב לריב ה'", וכתוב אחד אומר: "כי שם אשב לשפוט את כל הגוים". אמרו לו: בשעה שהקב"ה דן את ישראל, דן אותם מעומד ומקצר בדין; ובשעה שהוא דן את אומות העולם, דן אותם מיושב ומאריך בדין, ואחר כך פוסק הדין. אמר להם: לא כך דרש יהושע רבכם, אלא זה וזה באומות העולם: משהוא דן אותם, מדקדק בדין ומאריך בדין, ואחר כך עומד ונעשה אנטידיקוס כנגדן. אמר להם, מהו דכתיב: "עובד אדמתו ישבע לחם"? אמרו לו: מוטב מי שחוכר שדה אחת ומעדרה ומזבלה ממי שהוא חוכר שדות הרבה ומובירן. אמר להם, לא כך דרש יהושע רבכם; אלא עובד אדמתו, אלו ישראל; ישבע לחם, ישבע לחמו לעולם הבא וכו'. אמר להם: מהו דכתיב, ויהי בהקשותה בלדתה? אמרו לו, כך משיבין נפשה של חיה ואומרים לה בשעת הלידה: אל תיראי, כי בן זכר ילדת. אמר להם: לא כך דרש יהושע רבכם, אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו וכו', תאומה יתירה נולדה עם בנימין.
ויהי בצאת נפשה כי מתה וגו' בן אוני. בן צערי בלשון ארמי. ואביו קרא לו בנימין, בלשון קודש.
ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם שתהא מבקשת עליהם רחמים. הדא הוא דכתיב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא. אמר ר' סימון: קשה הוא לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומה; הדא הוא דכתיב: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו [לבני יוסף] וגו' ולא להתיחש לבכורה". אמור מעתה: בכורת ממון נטלה ממנו ולא בכורת יוחסין. ר' לוי ור' סימון, חד אמר: לא לראובן להתיחס; וחד אמר: אין מייחסין ליוסף אלא לראובן, ואפילו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן; הדא הוא דכתיב: ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר:
רמז קלז
בני לאה בכור יעקב ראובן. ראובן בכור לעיבור בכור לבכורה בכור לנחלה בכור לתשובה בכור לנבואה, "תחילת דיבר ה' בהושע".
אמר ר' שמואל בר נחמן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולן שקולין כאחת. אלא מה אני מקיים: וישכב את בלהה פילגש אביו? שבלבל מצע אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא חטא בא לידו; אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבוא חטא זה לידו?! ומה אני מקיים וישכב? עלבון אמו תבע; אמר: אם אחות אמי תהא צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של אביו ואחת של שכינה; היינו דכתיב: "אז חללת יצועי עלה". כתנאי: "פחז כמים אל תותר", רבי אליעזר אומר: פזת"ה חבת"ה זלת"ה. רבי יהושע אומר: פסע"ת על דת חטא"ת זני"ת. רבן גמליאל אומר: פלל"ת חלת"ה זרח"ה תפלתך. רבי אלעזר המודעי אומר: זעזעת הרתעת פרח"ה חט"א ממ"ך. ר' ירמיה בר אבא אמר: זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול, פרשת מלחטוא.
"אלה בני לאה" (בראשית מו, טו) [כתוב בפסוק "אשה כי תזריע" (ילקוט שמעוני על ויקרא יב ב)].
פרק לו[עריכה]
ויקח עשו את נשיו וגו'. כותי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם: "אחרי רבים להטות", ואנו רבים מכם; מפני מה אינכם משוים עצמכם עמנו לעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי; בשעה שהן יושבים על שלחני [זה מברך לאלוה פלוני וזה מברך לאלוה פלוני], ואינן עומדין עד שמפצעין מוחיהן אלו לאלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן? אמר לו: לאו. אמר לו: עד שאתה אומר לי להשוות עמך, לך והשוה עם בניך! נדחף והלך לו. אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: איני משיב אתכם ריקנין; בעשו כתיב נפשות הרבה, וביעקב כתיב "שבעים נפש"? אלא עשו, על ידי שעבד אלוהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה; יעקב, שכל ביתו עובדין לאלוה אחד, כתיב בו נפש, "ויהי כל נפש יוצאי" וגו':
רמז קלח
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. אמר עשו ליעקב: חלוק כל מה שהניח אבי לשני חלקים, ואני בוחר, שאני הוא הגדול. אמר יעקב: הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר. מה עשה? חלק כל מה שהניח אביו לחלק אחד, וארץ ישראל ומערת המכפלה לחלק אחד. הלך עשו לישמעאל לימלך בו. אמר לו: הכנעני יושב בארץ, ויעקב בטוח לרשת את הארץ? טול מה שהניח אביך, ואין ליעקב מאומה. ולקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב, וכתבו שלום ביניהם. אמר יעקב לעשו: לך מארץ אחוזתי מארץ כנען; ולקח עשו את נשיו ואת בניו והלך לו להר שעיר, מפני יעקב אחיו. ובשכר שפנה, נתן לו מאה מדינות, משעיר עד מגדיאל זו רומי. אז ישב יעקב בטח שאנן ושלו בארץ אחוזתו ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו, שנאמר: וישב יעקב:
ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח. כתיב: "כי אני חשפתי את עשו", קליפת בצלים. כל כך למה? גיליתי את מסתריו, כדי לגלות הממזרים שבו. וכמה ממזרים העמיד? רב אמר: שלשה; לוי אמר: ארבעה, קרח דהכא ממזר הוא.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ר' אליעזר אומר: מפני שטר חוב; ר' יהושע (בן לוי) אמר: מפני הבושה.
ותמנע היתה פילגש (כתוב ברמז קנ"ט).
הוא ענה אשר מצא את הימים (כתוב ברמז ז). כל שאזניו דקות, אמו סוסיא ואביו חמור; ושאזניו גדולות, אמו חמורה ואביו סוס. ר' חנינא הוה מפקד לאילין דבי נשיאה, הוו זבנין מן אילין דאודניהון דקיקין, מפני שאמו סוסיא ואביו חמור. מה עשה ענה? הביא חמורה וזיווג לסוס ויצאה מהן פירדה. אמר הקב"ה: אני לא בראתי בעולמי דבר של היזק. מה עשה? הביא חכינא וזיווג לחרדון ויצא מהן חברבר. מעולם לא אמר אדם שנשכו חברבר וחיה, מעולם לא אמר אדם שבעטתו פירדה לבנה וחיה. והא קא חזינן דחיה? אימא וחיית. והא קא חזינן דמיתסי? בדסומקא איהי וחוורן רישי כרעייהו. אמר ר' יהושע: למה נקרא שמם ימים? שאימתן מוטלת על הבריות.
ר' פנחס בן יאיר הוה קא אזיל לפדיון שבויים, פגע ביה גינאי נהרא. אמר ליה: גינאי נהרא! חלוק לי מימיך ואעבור בך. אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק אתה עושה ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה. אמר לו: אם אין אתה חולק לי, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה. הוה בהדייהו ההוא גברא דהוה דרי קמחא לפסחא. אמר ליה: חלוק נמי להאי, דבמצוה קא עסיק. חלק ליה. הוה ההוא טייעא דאלוי בהדייהו. אמר ליה: חלוק נמי להאי, דלא לימא: כך עושין לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה נפיש האי גברא ממשה ושיתין רבוון וכו'. איקלע לההוא אושפיזא, רמו שערי לחמריה ולא אכל, נקרינהו ולא אכל, חבטינהו ולא אכל. אמר ליה: דלמא לא מעשרן? עשרינהו ואכל. אמר ליה: עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילין אותה טבלים?! ומי מחייבן? והתנן: הלוקח לזרע ולבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי? התם הא אתמר עלה, אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלקחו מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה, חייב לעשר. שמע רבי נפק לאפיה. אמר ליה: רצונך שתסעוד אצלי? אמר ליה: אין. צהבו פניו של רבי. אמר ליה: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? בני ישראל קדושים הם, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: "אל תלחם את לחם רע עין" וגו'; ואתה רוצה ויש לך. השתא מסרהיבנא, דבמלתא דבמצוה אנא קאזיל; כי הדרנא אתינא, עיילנא לגבך. כי אתא, איתרמי עאל בההוא פתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא. אמר: מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו? שמע רבי, נפק לאפיה, אמר ליה: מזבנינא להו! אמר ליה: "ולפני עור לא תתן מכשול". מפקרנא להו? מפשת היזקא. עקרנא להו? איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו? איכא בל תשחית. הוה קא מבטש ביה טובא, גבה טורא בינייהו. בכה רבי ואמר: בחייהון כך, במיתתן על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר, מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.
רמז קלט
קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בשיתא טפחים לא ינקי מהדדי, מנלן [דהא] דקים להו לרבנן מילתא היא? דאמר ר' יוחנן: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", גבול אשר גבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבול ראשונים? אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן, דכתיב: אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ. אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים: מלא קנה זה לזיתים. חורי, שמריחין את הארץ כחויא. למה נקרא שמם חוי? שטועמין את הארץ לאיזה דבר ראויה, כנחש שמאכלו עפר.
חורי. רב אחא בר יעקב אמר: שנעשו בני חורין מנכסיהן, כדכתיב: "ובני עשו יירשום", ולא הצריכו לעבוד את אדמתן:
רמז קמ
תנו רבנן: "איש כי ימות ובן אין לו". אין לי אלא בן. בן הבן ובת הבן מנין? תלמוד לומר: אין לו, עיין עליו. "בת", אין לי אלא בת. בת הבת ובן הבת מנין? תלמוד לומר: אין לו, עיין עליו. הא כיצד? נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. ולימא עד יעקב? גמירי דלא כליא שבטא. אמר ר' הונא אמר רב: כל האומר תירש הבת עם בת הבן, אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו, שאינו אלא מעשה צדוקים, דתניא: בעשרים וארבע בטבת תבו לדייננא, שהיו צדוקין אומרין: תירש הבת עם בת הבן. נטפל להם רבי יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, זו מנין לכם? ולא היה אדם שהחזיר לו דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: ומה בת בנו שבאה מכח כוחו תירשנו, בתו הבאה מכחו אינו דין שתירשנו? קרא עליו המקרא הזה: אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה, וכתיב: "ואלה בני צבעון ואיה וענה"? מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה. ודלמא תרי ענה הוו? אמר רבא: אנא אמינא מלתא דשבור מלכא לא אמרה, ומנו? שמואל; אמר קרא: "הוא ענה", הוא ענה דמעיקרא. אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם! מה לבת בנו שכן יפה כוחה אצל האחין, תאמר בבתו שהורע כוחה אצל האחים? ונצחום, ובטלום; ואותו היום עשאוהו יום טוב:
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. ר' יצחק פתח: "אלונים מבשן עשו משוטיך". נמשלו אומות העולם כספינה, מה ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחד והוגנים ממקום אחר, כך אומות העולם, "שמלה ממשרקה", "שאול מרחובות הנהר".
"נחלה מבוהלת בראשונה", ואלה המלכים; "ואחריתם לא תבורך", "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". בשעה שזה מעמיד מלכים, זה מעמיד שופטים; זה מעמיד אלופים, זה מעמיד נשיאים. זה העמיד שמונה: בלע, יובב, חושים, שמלה, שאול, הדד, בעל חנן, הדר; וזה העמיד שמונה: שאול, ואיש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. בא נבוכדנאצר וביטל של אלו ושל אלו, שנאמר: "שם תבל כמדבר ועריו הרס". בא אויל מרודך ונתן גדולה ליהויכין, בא אחשורוש ונתן גדולה להמן. משל לבן מלכים שהיה לו דין עם אחד, וכלו מזונותיו, ובא אחד והספיק לו מזונות, ואמר המלך: אין לי עסק אלא עם זה שהספיק לו מזונות. כך אמר הקב"ה: כבר היתה מלכות עקורה מאדום, ובאתה בצרה והספיקה מלכים, אין לי עסק אלא עמה; הדא הוא דכתיב: "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום"; אף על פי כן, "טבח [גדול] בארץ אדום".
וימת בעל חנן בן עכבור. ר' לוי אמר, מטיבי אלוהות היו. מהיטבאל, שהיו מטיבין עצמן לעבודה זרה. מטרד, שהיו מעמידין טריון לעבודה זרה. ר' סימון אמר: מטיבי נשים היו. מהיטבאל בת מטרד, שהיו מטיבין אותה לבעלה [ואחר כך] היו טורדין אותה מבעלה. בת מי זהב, מן דעתירין אמרין: מהו דהבא? מהו כספא?
אלוף מגדיאל אלוף עירם. יום שמלך לוטינוס, נראה לר' אמי בחלום: היום מלך מגדיאל; אמר: עוד מלך אחד נתבקש לאדום. אלוף עירם, למה נקרא שמו עירם? שהוא עתיד לערום תסבריות למלך המשיח. מעשה בשלטון אחד שהיה מבזבז תסבריות של אביו. נראה לו אליהו ז"ל בחלום ואמר לו: אבותיך מצמצמין ואתה מבזבז? ולא זז עד שמלאן.
הוא עשו אבי אדום (כתוב ברמז ס"ב).
החטין והתבן והקש מריבין זה עם זה, החטין אומרים: בשבילנו נזרעה השדה, והקש אומר: בשבילי נזרעה השדה. אמרו להם החטים: תבוא השעה ותהיו רואים. וכיון שהגיע שעת הגורן, בא בעל השדה נוטל את הקש ושורפו, התבן ומשליכו; החטין מעמידן בכרי. התחילו הכל מנשקין אותן. כך [אומות העולם הללו] אומרים: בשבילנו נברא העולם, [והללו] אומרים: בשבילנו נברא העולם; אומרים להם ישראל: תבוא השעה ותהיו רואים. לעתיד לבוא מה כתיב? "תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם"; אבל ישראל, "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל":