ילקוט שמעוני/תהלים/רמז תשפב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


למנצח על ידותון מזמור לדוד. על הדתות ועל הדינין שאתה עושה לנו דכתיב כי השח יושבי מרום ואחר כך תרמסנה רגל ואח"כ קומי וגו' שביה בת ציון:

אך אל אלהים דומיה נפשי. וכן הוא אומר ואנחנו לא נדע מה נעשה. אך הוא צורי וישועתי מהו צורי תוקף, בתוקף הוא בא ובשכר התוקף שהוא בא עלי יושיעני. משגבי לא אמוט רבה גיהנם נקרא רבה מקום שהרשעים נופלים ואתם עומדים, וכן יואל אומר השיקו היקבים כי רבה רעתם המונים המונים בעמק החרוץ, מי שנוטל דינו שם חרוץ לעולם, אותה שעה לא אמוט רבה:

עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה. מלמד שהיו אנשי סדום נותנין עיניהם בבעלי ממון ומושיבין אותם אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאין ונוטלין את ממונם:

אל תבטחו בעושק ובגזל, וכי בעושק ובגזל אדם בוטח והלא מתחייב בנפשו הוא, אלא אע"פ שהוא מחזיר את העושק ומשלם את הגזלה הקב"ה קורא אותו רשע שנאמר חבול ישיב רשע גזלה ישלם, אמר ליה הקב"ה אל תבטחו בברכות שברך אתכם בלעם הרשע כי בעבור כן ברך אתכם, לא ברך אתכם בלב שלם שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם. שנו רבותינו שני סופרי הדיינין עומדים לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין, בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא ובעי למעבד הלנת הדין, אלא דברי המזכין מאי טעמא, כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעא מיניה רב אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מאי, אמר ליה אין מונין להן אלא אחד, מה"מ אמר אביי אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו':