ילקוט שמעוני/שמות/רמז תי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מיתיבי מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לבו. שאני התם דכתיב כל נדיב לב. ונגמור מינה משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר הוי חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמירי. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו. תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כל נדיב לבו. ודלמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קא משמע לן אף על גב דלא הוציא:

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו (כתוב בויקחו לי תרומה בפסוק ואת המשכן תעשה עשר יריעות וברמז שנ"ג):