ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז תכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


רבי ראובן בשם רבי חנינא אמר עתיד הקב"ה לבנות לו ישיבה של זקנים משלו, הה"ד כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגז זקניו כבוד, אמר שלמה חמיתיה מצומצם ביניהם, הדא הוא דכתיב נודע בשעערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. ועתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים שנאמר שיתו לבכם לחילה. והם עולים ומראים עליו באצבע שנאמר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות, בזריזות כאליו עולמיתא, כד"א בתוך עלמות תופפות. ד"א על מות תרגם עקילס איתנסיאה, עולם שאין בו מיתה. ד"א על ימות עולמות בשני עולמות ינהגנו בעוה"ז ולעוה"ב:

ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים (יא) יכול שמנים (שאין) [שיש] בהם צורך ושמרים (שאין) [שיש] בהם צורך, ת"ל שמנים ממוחיים שמרים מזוקקים כו' (בתהלים בפ' כי כוס ביד ה' ברמז תתי"ג):

בלע המות לנצח. עולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב והנער בן מאה שנה ימות, לא קשיא הא בישראל הא בעובדי אלילים, ועובדי אלילים מאי בעו התם לאכרים ולכורמים וליוגבים דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם. כי ה' דבר, והיכן דבר אני אמית ואחיה כו' (בשופטים ברמז מ"ג):