ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרטז
ערלה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דתניא אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ, שומע אני לא יהו נוהגין אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אי כל הימים יכול יהו כל המצות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, תלמוד לומר בארץ, אחר שרבה הכתוב ומעט צא ולמד במה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה אף על גב דחובת קרקע נינהו נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש בארץ אין בחוצה לארץ לא. מאי טעמא, מושב לאחר ירושה וישיבה משמע. רבי אליעזר אומר אף חדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע. אמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור. מיתיבי ממשמע שנאמר ונטעתם איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל הוא לומר לך עץ שטעמו ופרי שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין ארץ ישראל חסרה כלום דכתיב לא תחסר כל בה, לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא. אמר רבי אבהו אמררבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי ערלה דרחמנא אמר ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, תלמוד לומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות אם כלם, טעמא דכתב רחמנא וערלתם ערלתו ערלים דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. לעולם לא יאכל משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ואיצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתב לכם שלכם יהא קא משמע לן. אלא השתא דכתב תרי קראי לכם למה לי, לכדתניא לכם להביא את הנטוע לרבים. מאי טעמא דתנא קמא ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים. ורבי יהודה ונטעתם בין יחיד בין רבים משמע, לכם בין יחיד בין רבים משמע, הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט:
וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו. אמר רבא היכא אמרינן דהוי ליה שומר לפירי [היכא דכי] שקלת ליה לשומר ולקי פירא אבל היכא דשקלת ליה לשומר והוי פירא לא הוי שומר לפרי. הוה עובדא ושקליה לניצא דרמונא ולקה רמונא, לניצא דפרחא והוה בוטיתא, (כך כתוב בספרא דרא"ה):
באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה מנא לן, דכתיב שלש שנים יהיהלכם ערלים לא יאכל וכתיב ובשנה הרביעית וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה אחרית שנה, וניגמור שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים. המקדש בערלה אינה מקודשת שנאמר ערלים לא יאכל. אין לי אלא באכילה וכו' כדלעיל. מנין ששלים יום לפני ראש השנה הרי הם כשנה תלמוד לומר ובשנה הרבעית יהיה כל פריו קדש להביא את הפרט ואת העוללות דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עולולות ועניים פודים לעצמן, ובית הלל אומרים כולו לגת, קדש מה קדש. האמור להלן טעון חומש ובעור אף קודש האמור כאן טעון חומש ובעור (כתוב ברמז תש"ג). הלולים שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא לא יטעום אדם כלום עד שיברך. מנין ששלשים יום לפני ראש השנה הרי הם כשנה, תלמוד לומר ובשנ ההחמישית תאכלו את פריו, להוסיף לכם תבואתו. ר"י הגלילי אומר הריני מוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. רבי עקיבא אומר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו, תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה, מכאן אמרו אין פודין את הרביעי עד שיבוא לעונת המעשרות. רבי אומר נאמר כאן ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וכתיב התם ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם:
נד לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא אחר שנתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים. ר' עקיבאאומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם. מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. דבר אחר לא תאכלו הבשר ועדיין הדם במזרק. רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי בית דין וכו'. דבר אחר אזהרה לבן סורר ומורה ואמר רבי אבין בר חייא על כולן אינו לוקה דהוה ליה לאו שבכללות:
לא תנחשו כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות ובכוכבים ובכל כיוצא בהן. ולא תעוננו אלו אוחזי העינים. ר' ישמעאל אומר זה המעביר על העין. רבי עקיבא אומרא לו נותני עונות כגון אלו האומרין למודות ערבי שביעית להיות יפות ועוקרות (קינוניות) [קטניות] להיות רעות. לא תקיפו (כתוב למעלה ברמז תקס"ב וכתוב ברמז תרכ"ז):
לא תקיפו, תנו רבנן פאת ראשו סוף ראשו זה המשנה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. תני תנא קמיה דרב חסדא לא תקיפו אחד ואחד הניקף לוקה. אלא מעתה דאכיל תמרי בארבלא לקי. תתרגם מתיתין כרבי יהודה דאמר שאין בו מעשה לוקין עליו רבא אמר במקיף לעצמו ודברי הכל רב אשי אמר במסייע ורברי הכל. ולא תשחית את פאת זקנך פאת זקנו סוף זקנו ואיזהו סוף וקנו שבולת של זקנו, וחייב על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן. רבי אליעזר אומר אם נטלן כולן כאחד אינו חייב אלא אחת ואינו חייב עלד שיטלנו בתער, רבי אליעזר אומר ואפילי לקטו במלקט וברהיטני חייב. מאי טעמייהו דרבנן דכתב ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב תלמוד לומר ולא תשחית את פאת זקנך. אי לא תשחית יכול אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, תלמוד לומר ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ורבי אליעזר מאי טעמא. (כתוב למעלה ברמז תקע"ב) אמר רבי אלעזר אפילו לקטו במלקט וכו' מה נפשך אי אית ליה נזרה שוה ליבעי תער ואי לית ליה גזרה שוה אפילו במספרים נמי ליחייב. לעולם אית ליה גזרה שוה וקסבר הני נמי גלוח נינהו:
ושרט יכול אפילו שרט על ביתו שנפל, על ספינתו שטבעה בים, תלמוד לומר לנפש לחייב על המת בלבד. ומנין שאם שרט ארבע וחמש שריטות על מת אהד שהוא חייב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר ושרט לחייב על כל שריטה ושריטה. רבי יוסי אומר מנין שאם שרט שריטה אחת על ארבעה וחמשה מתים שחייב על כל אחד ואחד. תלמוד לומר לנפש לחייב על כל מת ומת. והאי לנפש אפיקתיה וביתו שנפל, קבסר רבי ויסי שריטה וגדידה אחת הן וכתיב התם למת. תיי תנא קמיה דרבי יוחנן למת בין ביד בין בכלי חייב לעבודה זרה ביד פטור בכלי חייב דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבו' וברמחים. וכתובת קעקע יכול כתב ולא קעקע יהא חייב, תלמוד לומר קעקע. אי קעקע יכול קעקע ולא כתב יהא חייב. תלמוד לומר וכתובת הא אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע שנאמר וכתובת קעקע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אינו חייב עד שיכתוב את השם שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה' אני תני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם ע"ז שנאמר אני ה' אני הוא ולא אחר. אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע רב ביבי בר אביי קפיד אריבדא דכוסילתא, רב אשי אמר מכתו מוכחת:
אל תחלל את בתך להזנותה בתו מאנוסתו מנין. אמר אביו קל וחומר על בת בתו ענש הכתוב על בתו לא כל שכן. וכיעונשין מן הדין, גלוי מילתא בעלמא הוא רבא אמר אמר רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, תנא אבוה דרבי איבן לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הצוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן. אי מה בת כהן היא בשרפה ואין בועלה בשרפה אף בתו מאנוסתו היא בשרפה ואין בועלה בשרפה אמר אביי אמר קרא את אביה היא מחללת מי שמחללת את אביה יצאה זו שאביה מחללה. רבא אמר בשלמא התם אפיקתיה מדינא דבת כהן ואוקמתיה אדינא דבת ישראל הבא אדינא דמאן מוקמת לה אדינא דפנויה מוקמת לה, אזהרה לבתו מאנוסתו מנין אי לאביי ורבאמהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה. אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי, אמר רבי אלעאי אמר קרא אל תחלל את בתך להזנותה האי מיבעי ליה לכדתניא אל תחלל את בתך יכול בכהן שמשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר. תלמוד לומר להזניתה בחלולין שבזנות הכתוב מדבר במוסר את בתו שלא לשם אישות. אם כן לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל, שמע מינה תרתי. ואביי ורבא חאי תחלל מאי עבדי ליה אמר רבי מני זה המשיא בתו לזקן. ר' עקיבא אומר זה המשיא בתו בוגרת ואי זה עני ורשע ערום זה המשהה בתו בוגרת אמר ר' עקיבא הוי זהיר ממי שיועצך לפי דרכו: