ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקצה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות. מידי צרה כתיבוא הכא ועוד צרה מלצרור נפקא. לצרור מפיק ליה לדר' שמעון. צרה היכא כתיבוא, הכי קאמר אם כן ליכתוב ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב שריא ואי לא תרוייהו אסורין, ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום יבום שריא צרה. ורבנן האי ולקחה מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ויבמה בעל כרחה. ורבי האי עליה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא אין חייבין אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת דכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה. רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן. ורבנן האי סברא מנא להו, נפקא להו כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. ור' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשה צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן: