ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


והנה מרים מצורעת כשלג. מלמד שנצטרעה בעזה וללמדך שנקית בשר היתה וכן הוא אומר ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' ללמדך שנקי בשר היה:

ויפן אהרן אל מרים. שנפנה מצרעתו, ר' יהודה ב"ב אומר עתיד ליתן את הדין כל מי שאומר נתנגע אהרן, אם הקב"ה כסה עליו ואתה מגלה עליו, ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר צלפחד מקושש היה, אם הקב"ה כסה ואתה מגלה עליו, ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר שעקביא בן מהללאל נתנדה. ויפן אהרן אל מרים מגיד שכל זמן שהיה רואה אותה היתה פורחת בה לפי שנסתכל אהרן בנגעיו והלך לו אמר אהרן אני עכשיו מסתכל בשל מרים והלך לו. ומנין אתה אומר כל מי שהיה מביט בו היה רותת, אמרת ויפן אהרן, יכול שהוצרך אהרן למי שיאמר לו צא ובקש ממשה כדרך שהוצרכו רעי איוב שנאמר ויאמר ה' אל אליפז התימני, אמר להם אתם הייתם יוצאים בפתח שאני והוא יוצא הייתם יוצאים בזכותו, ועתה קחו לכם כדאי אתם לעשות עמכם נבלה. ומה אם מי שבקש לזכות את הזכאי ולחייב את החייב כדאי הוא לעשות עמו נבלה על אחת כמה וכמה המזכה את החייב והמחייב את הזכאי. ויאמר אהרן אל משה. אמר ליה אם שוגגין היינו מחול לנו כמזידין. בי אדני בבקשה. אל נא תשת עלינו אל תקבל עלינו חובה. אשר נואלנו אמרו ליה נתפשנו ששלחנו יד בך (כתוב ברמז רס"ד). דבר אחר אשר נואלנו זו היתה תחלה לנו שלא קלקלנו בך מימינו:

אל נא תהי כמת. מה המת מטמא באהל אף כן מצורע מטמא בביאה אמר אהרן נמצאתי מפסיד לאחותי שאיני יכול לא להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה, לפי דרכנו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה נגעי קרוביו. אשר בצאתו מרחם אמו מרחם אמנו יצאת אלא שכינה הכתוב (כתוב ברמז תשל"ו). ויאכל חצי בשרו (זו היא) [בשרנו היה צריך לומר] כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא:

אשר בצאתו מרחם אמו. כולנו יצאנו מרחם אחד. ויאכל חצי בשרו מגיד שהיא היתה מלמדת הנשים ואנו אנשים, מכאן היה רבי שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו מבשל אחרים, ומנין אתה אומר שלא הוצרך משה לשמוע מפי אהרן, אלא אמר משה אינו דין שתהא אחותי בצרה ואני ברוחה ת"ל ויצעק וגו':