יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

א. השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. אסיקנא (להלן בבא בתרא ג,א) מאי מחיצה פלגותא, כגון שלא היה לו לאחד מהן חלק מסויים בחצר ונתרצו לעשות חלוקה בחצר כדי שיהא כל אחד מהן מכיר חלקו. וכיון שרצו לחלוק וחלקו, שנמצא שהכיר כל אחד מהן חלקו וקנו מידן זה לזה ברוחות או שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו, ורצה אחד מהם לבנות כותל באמצע כדי לסלק היזק ראיה וחבירו רוצה לעכב, בונין את הכותל באמצע, דכייפינן ליה לנתבע למיתב מנתא בהדיה בשוה בין במקום הכותל בין בהוצאת הבנין, דהיזק ראיה שמיה היזק. והני מילי בשאין בה דין חלוקה, אבל אם יש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו לחלוק נמי פלגי ולא מצי חד מינייהו לעכובי, דיכול כל חד מינייהו למכפייה לחבריה למבנייה לכותל בהדיה באמצע, דהיזק ראיה שמיה היזק כדבעינן למימר קמן.

ולא תימא הני מילי היכא דשוו חולקי להדדי אלא אפילו היכא דלא שוו חולקי להדדי, כגון בכור ופשוט שבאו לחלוק תרווייהו כי יהבי בין במקום הכותל בין בבנין כהדדי יהבי, דהאי כותל כי מתעביד לאו לאשבוחי לחולקיה דכל חד מינייהו מתעביד כי היכי דתימא כל חד מינייהו לפום מאי דמטי ליה בחולקיה מהאי שבחא הוא דיהיב, דהא לאו אשבוחי משבח אלא מגרע קא גרע, דקא ממעיט בין באוירא בין בתשמישתא כדאמרינן בגמ' בהדיא בריש פרקין (להלן ע"ב), אלא כי מתעביד לסלוקי היזק ראיה מהדדי הוא דמתעביד, וכיון דתרוייהו בהאי הזיקא כהדדי נינהו דתרווייהו מזקי אהדדי ומיחייבי כהדדי לסלוקי היזק ראיה מהדדי, דינא הוא דיהבי ביה כהדדי. ומתניתין נמי דיקא דקא פסיק ותני בונין את הכותל באמצע ולא קא פליג בין דשוו חולקי להדדי להיכא דלא שוו להדדי. וסיפא נמי דקתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם בסתמא קאי דלא ידעינן היכי פלגי, דאי ידעינן מאי לפיכך, אלא לאו מסתמא דכיון דמעיקרא מצו למכפא אהדדי למהוי המקום והאבנים משל שניהם, השתא נמי דנפל מסתמא המקום והאבנים משל שניהם, ואי ס"ד מעיקרא כל חד מינייהו לפום חולקיה הוא דיהיב כי נפל הכותל ולא ידע חולקיה דכל חד וחד כמה הוי מחמת דאישתני חולקיה דחד מינייהו, קא מטי ליה פסידא לבכור בין במקום בין באבנים, דיהיב תרי תולתי ולא קא מטי ליה השתא טפי מפלגא. ועוד בר מכל דין ומכל דין אפי' היכא דלא נפל הכותל ואתברר כמה יהיב ביה כל חד מינייהו, אי יהיב ביה בכור טפי מפשוט אית ליה פסידא, דקא יהיב ביה טפי ומשתמש ביה בהדיה בשוה. וכי תימא דמשתמש ביה פשוט תולתא ובכור תרי תולתי, מצי פשוט למימר אנא מאי דצריכנא [משתמישנא] דאי משתמישנא בציר ממאי דצריך לי אית לי פסידא דמפיקנא דמי בתשמישתא דאי לא נמטי עבידתיה לא מתהני לי מיניה ולא מידי. וכי תימא לשתמש פשוט שיעור מאי דצריך ליה ובכור לשתמש על חד תרין מפשוט, אפשר דבכור נמי לא צריך לאשתמושי ביה טפי מפשוט ואית ליה פסידא, דקא יהיב פי שנים בפשוט ומשתמש בהדיה בשוה, אלא ודאי ש"מ דמעיקרא כי יהבי ביה כהדדי יהבי.

וכי תימא אם כן נמצא בכור נוטל במדת הקרקע יותר מפי שנים בפשוט, כיון דמעיקר חלוקה דמשתמודע ליה כל חד מינייהו לחולקיה פי שנים בלחוד הוא דקא שקיל, כי קא יהבי כהדדי בין במקום הכותל בין בבנין לאו אנפא דשייך בעיקר חלוקה הוא אלא כל חד מינייהו כפורע חובתו דמי ומסתמא דמחייבי בה כהדדי הוא דקא יהבי ומעיקרא כל חד מינייהו מאי דחזי ליה קא שקיל ותו לא מידי:

ב. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. האי מקום שנהגו לבנות דקתני אכותל המחיצה קאי, דקאתי תנא למיתב ביה שיעורא, דאפי' היכא דנהיגי בכותל המפסיק בין שתי חצרות מתחלת בנינן לבנות גויל ואילו בכותל המחיצה כי האי גוונא נהגו לבנות לבנים, בלבנים הוא דבנו, דבתר מנהגא דנהיגי בההוא אנפא גופיה דאתי לידן הוא דאזלינן, דאילו מנהגא דשאר כתלי לגבי האי אנפא דאתא לידן לאו מנהג המדינה הוא.

גויל, אבני דלא משפיין. גזית, אבני דמשפיין. כפסים, ארחי, ואריח חצי לבנה. לבנים, לבני. והני שיעורי כולהו לרוחב הכותל נינהו, אבל לגובה הכותל ארבע אמות בעינן, דבבציר מהכי לא מסלק היזק ראיה כדבעינן למימר קמן. והכי קתני, בגויל זה נותן מחלקו ג' טפחים וזה נותן שלשה טפחים, חמשה טפחים לפותיא דאבנא וטפח יתירה למורשא דקרנתא דבלטי מיכא ומיכא. ובגזית דליכא מורשא דקרנתא זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה, דבגזית כל ארבע אמות בגובהא אי הוי חמשה טפחים בפותיא קאי ואי לא לא קאי (כדלקמן בבא בתרא ג,א). בכפסין דאינון ארחי ובנו ליה תרי ארכי ברוחב ושבקי טפח לביני ארכי למלויי בטינא, זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים, טפח ומחצה לחד ארחא וטפח ומחצה לחד ארחא וטפח יתירה לביני ארכי, דאי בנו ליה ברוחב חד ארחא וטפח ומחצה לחד ארחא (ו) כיון דגבי ארבע אמות לא קאי, אבל בלבנים כיון דרחבים הן סגייא ליה בחד ארכא דשלשה טפחים. וממאי דבלבנים קאי טפי מבגויל וגזית, צא ולמד מדור הפלגה דשביק אבני ובנו בלבני, דכתיב (בראשית יא,ג) הבה נלבנה לבנים וכתיב (שם) ותהי להם הלבנה לאבן, אלמא לבנים עדיפי טפי. ולאו משום דבנין לבנים תקיף טפי מדגזית, דהא חזינן דלאו הכי, ושמעתא דפ' הבית והעליה (ב"מ קיז,ב) גבי תחתון שבא לשנות בגויל איפכא משמע, אלא משום דכל היכא דשוו בגובהא ההוא דיקיר טפי בעי דנפיש בפותייא טפי מהאיך דקליל, והיינו טעמא דמתני' דגזית ולבנים דיהבינן ליה להאי שיעוריה ולהאי שיעוריה ההוא דנפיש בפותיא טפי עדיף טפי, והיינו טעמא דשמעתא דפרק הבית והעליה, וכל היכא דשוו בין בפותיא בין בגובהא ההוא דקליל טפי עדיף טפי והיינו טעמא דמגדל.

ומסקנא (דלקמן בבא בתרא ג,ב) דהני שיעורי כולהו הן וסידן נינהו, והני כפיסים ולבנים דקתני לא בכפיסים ולבנים רברבי קמיירי דהוו להו לבנים בני שלשה טפחים והוה ליה ארחא טפח ומחצה כדקתני התם (עירובין יג,ב) והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים, דא"כ נפיש ליה שיעוריה בהדי סיד, אלא בזוטרי קאי דבציר משלשה טפחים ובציר ליה אריח מטפח ומחצה, וכי קתני בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים ובלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה דהוה ליה רוחב הכותל בכפיסים ארבעה טפחים ובלבנים שלשה טפחים, בהדי מקום הסיד קא חשיב להו, והוא הדין לגויל וגזית כדבעינן למימר לקמן. והוא הדין באתרא דנהיגי בכותל המחיצה בבציר מהכי, הכל כמנהג המדינה ואפילו באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. ומסתברא דאתרא דאיכא דבנו גויל ואיכא דבנו לבנים בתר רובא אזלינן, דכי אמרינן דבממונא לא אזלינן בתר רובא הני מילי לשעבר דאיכא למימר דילמא האי גברא ממיעוטא הוי אבל לעתיד כי האי גוונא דלמיזל בתר מנהגא דאתרא הוא דבעינן, בתר רובא אזלינן, דאילו מנהגא דמיעוטא לאו מנהג המדינה הוא. ואי פלגא ופלגא אי נמי דלא איתברר מנהגא דרובא, הלך אחר הפחות שבשיעורין שהן בכלל ספק מנהג המדינה דאוקי ממונא בחזקת מאריה:

ג. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. אוקימנא (לקמן בבא בתרא ד,א) אע"ג דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא, ודוקא היכא דליכא מיגו להימנוניה כדבעינן למימר לקמן (סי' לח). ומאי לפיכך, דכיון דמעיקרא יכיל כל חד מינייהו למכפייה לחבריה בדינא למבנייה לכותל בהדיה באמצע, הרי זה בחזקת שנבנה משל שניהם באמצע. וכי תימא תינח היכא דאית בה מעיקרא דין חלוקה, אלא היכא דלית בה מעיקרא דין חלוקה דלא הוה יכיל למכפייה למפלג מאי לפיכך, ומתני' הא אוקימנא בדלית בה דין חלוקה. ובין דאית בה דין חלוקה ובין דלית בה דין חלוקה תיקשי לך, בשלמא גבי אבנים איצטריך לאשמועינן אע"ג דנפל לרשותא דחד מינייהו כדאמרן, אלא גבי מקום, לא מיבעיא היכא דאתחזק מעיקרא בשותפות דכיון דמעיקרא כולה בחזקת שותפות הוי קיימא השתא נמי דפלגי אכתי מקום הכותל בחזקתו קאי דהא לא אתחזק בחולקיה דחד מינייהו טפי מחבריה, אלא אפילו היכא דלא אתחזק מעיקרא בשותפות כיון דלאו רשותא באנפי נפשא הוא אלא דוכתא דמשמש להני שתי רשויות כהדדי הוא ולית ליה לחד מינייהו בגוויה ראיה טפי מחבריה, הרי כח שתי רשויות הללו שולט בו ומסתמא בחזקת תרוייהו קאי, והיכי תיסק אדעתין דיכיל חד מינייהו למטען ביה טפי מחבריה דאיצטריך לפיכך. וכ"ת דאיצטריך לפיכך גבי אבנים, ואיידי דאשמעינן גבי אבנים אשמעינן נמי גבי מקום, א"כ ליתני אבנים ברישא והדר ליתני מקום. ואפילו גבי אבנים נמי תינח היכא דאית בה דין חלוקה אלא היכא דלית בה דין חלוקה מאי לפיכך.

לעולם דלית בה דין חלוקה, וכי אצטריך לפיכך לאו להיכא דטעין כל חד מינייהו דכולא דידיה הוא דקא מפיק ליה כל חד מינייהו לכותל מהאי חזקה דלפיכך איצטריך, דא"כ לא הוה מהניא ליה לחד מינייהו האי חזקה ולא מידי, אלא להיכא דחד טעין דתרווייהו היא [לאוקמה] בחזקתיה ואידך טעין דכוליה דידיה הוא לאפוקיה מחזקתיה, דאי לאו לפיכך הו"ל דינא כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע לא שנא מטלטלי ולא שנא מקרקעי, דכל מילתא דאתיא מכח הודאת בעל דין ליכא לפלוגי בה בין מטלטלי למקרקעי, קמ"ל לפיכך למהוי של שניהם בשוה, דהאי חזקה לאו (לאודועי) [לאורועי] הודאת בעל דין במאי דמודי ביה קאתי אלא לאלומיה לטענתיה קא אתיא, בין בפלגא דמודי ביה בין בפלגא דכפר ביה. דלא מיבעיא היכא דהוה בה מעיקרא בכולה דין חלוקה אלא אפילו היכא דלא הוה מעיקרא בכולה דין חלוקה, כיון דהשתא חזינן לה דפליגא וקיימא אוקמא אחזקתה דהיינו בחזקת חצר של שני שותפין שכל אחד מהן מכיר חלקו דיכלי למכפא אהדדי למבנייה לכותל באמצע משל שניהם. והוא דלא אתברר דבניה חד מינייהו לחודיה כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה והני), וה"ה היכא דאתברר דבנייה חד מינייהו לחודיה לבתר דפלגי מסתמא דכיון דיכלי למכפי אהדדי למבנייה לכותל באמצע מוקמינן ליה לאידך בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, דחזקה עביד איניש דפרע מאי דידע דמיחייב ביה מדינא, מידי דהוי אכותל חצר שנפל דאע"ג דהדר בנייה חד מינייהו הרי השני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. ואפילו היכא דאיכא סהדי דהוה משתמיט ליה מעיקרא, דלא גרע ממאן דאתחזק כפרן אממונא דהוה מחייב ביה מדינא דכי הדר טען חזרתי ופרעתי מהימן.

אשתכח השתא דלא שנא אתחזק מעיקרא בשותפות ולא שנא לא אתחזק, לא שנא [דלא] הוה לה בכולה דין חלוקה ולא שנא דהוה בה דין חלוקה, לא שנא איתברר דפליגי בסתמא ולא שנא לא אתברר, כל היכא דלא אתברר דבנייה חד מנייהו לכותל בחולקיה מסתמא המקום והאבנים של שניהם, לא שנא עמד ולא שנא נפל, ואע"ג דנפל לרשותא דחד מינייהו, דכיון דאיכא האי כותל דמסהיד דהני שתי רשויות הוה מיפלגן מהדדי אחזקה דהשתא מוקמינן להו, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' נתן (לקמן בבא בתרא קנג,ב) גבי טענת שכיב מרע הייתי אלא מטעמא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל היכא דלא קאי ממונא בחזקתיה דחד מינייהו טפי מחבריה כי הכא אפילו רבנן מודו דאחזקה דהשתא מוקמינן ליה, והרי חצר בחזקת סתם חצר של שנים שכל אחד מהן מכיר בה חלקו דמסתמא יכלי למכפא אהדדי למבנייה לכותל באמצע, ומסתמא כי אתבני האי כותל כדיניה אתבני ומאן דטעין ביה שלא כדין עליו להביא ראיה. ומתני' נמי דקתני לפיכך אם נפל הכותל אפילו לאחר כמה שנים משמע דאע"ג דלא ידעינן מעיקרא היכי הוה מסתמא המקום והאבנים של שניהם. תדע דהא מתני' (הכותל) [אכותל] חצר שנפל בסתמא קיימא דלא ידעינן היכי הויא מעיקרא כסתמא דמתני', ואפילו הכי מחזקינן לה בחזקת חצר השותפין שכל אחד מהן מכיר בה חלקו דהא מחייבינן להו לתרווייהו למבנייה לכותל ולא מהימן חד מינייהו למטען דכוליה דידיה הוא מטעמא דלפיכך. דלא מיבעיא היכא דכל חד מינייהו קא טעין דכוליה דידיה הוא דכיון דקאי ברשותא דתרוייהו ולא אלימא טענתיה דחד מינייהו טפי מחבריה דתרוייהו הוי, אלא אפילו היכא דזה אומר כולו שלי וזה אומר חציו שלי נמי דתרוייהו הוי מטעמא דהאי מתני' כדפרישנא.

והני מילי דלא איתברר מאן מינייהו בנייה, אבל היכא דאיתברר דבנייה חד מינייהו מיהו לא אתברר אי באמצע בנייה ואי כונס לתוך שלו הוה, חזינן, אי הוה בה בכולה דין חלוקה דהוו יכלי למכפא אהדדי למיפלג ולמבנא, אי נמי דלא הוה בה דין חלוקה ואתברר דפלגי בסתמא, אע"ג דאיתברר דתבעיה חד מינייהו לחבריה למבני בהדיה ואישתמיט ליה ואזל האי ובנייה, כיון דהיה יכיל למכפייה למבני בהדיה באמצע מסתמא באמצע בנייה ומדתרוייהו בנייה כדברירנא לעיל. והיכא דהוה בה בכולה דין חלוקה לתרי היינו טעמא דלא תלינן בשותפי סגייא לאפוקא מדין חלוקה דכיון דהשתא לא פליגא אלא לתרי מסתמא אחזקה דהשתא מוקמינן לה כדברירנא לעיל. ואי לית בה בכולה דין חלוקה ולא איתברר דפלגי בסתמא, כיון דאיתברר דחד מנייהו הוא דבנייה מעיקרא מוקמינן ליה לכותל ולמקום בחזקתיה דההוא דבנייה, דהא לא אתחזק חלוקה בהאי חצר ולא דין חלוקה אלא מכח בניין הכותל דמסהיד עלוהי, והאי כותל כי קא מסהיד למריה בלחוד הוא דקא מסהיד, דהא איתברר מאן מינייהו בנייה ודינא הוא דמוקמינן ליה בחזקתיה. ולא דמי לכותל חצר שנפל דאע"ג דאיתברר דבנייה חד מינייהו בתר דנפל ולא מוקמינן ליה בחזקתיה, דשאני התם דכותל קמא לא איתברר מאן בנייה וכי היכי דאהנאי חזקה דלפיכך גבי מקום ואבנים לאחזוקי בכותל השותפין שנתחייבו לגדור משל שניהם באמצע אהנאי נמי לחיובינהו השתא למיגדר כדמעיקרא, וכיון דמידי דמחייבי ביה תרווייהו הוא אע"ג דאתברר דחד מינייהו בנייה הרי השני בחזקת שנתן עד שיביא זה ראיה שלא נתן. אבל הכא דכותל קמא לא הויא ליה חזקה דחיובא כלל דהא לא איתחזק חלוקה בהאי חצר אלא מכח בניין הכותל דמסהיד עלוהי, והאי כותל כי מסהיד לההוא דבנייה הוא דמסהיד דינא הוא לאוקומיה בחזקתיה, ומיגו דמוקמינן ליה לכותל בחזקתיה מקומו נמי בחזקתיה קאי דהא ברשותיה קאי והמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא איתברר דכונס לתוך שלו הוה, אבל היכי דאיתברר דכונס לתוך שלו הוה, אפילו היכא דהוה קיימא בחזקת שותפות מעיקרא והוה בה דין חלוקה אי נמי מתברר דפלגי בסתמא, כיון דמקום דידיה לחודיה הוא כותל נמי דידיה לחודיה הוא, דהא איתברר לן דברשותיה דנפשיה הוא דבנייה ולאו מידי דיכול למכפייה לחבריה למיתב מנתה בהדיה הוא ואי נמי יהיב לא מחייב בעל הכותל לקבולי מיניה וממילא הוה ליה כפייה לגבי האי כותל כי דינא דכונס לתוך שלו גבי בקעה דתרוייהו חד טעמא נינהו:

ד. וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו. אוקימנא (לקמן בבא בתרא ד,א) להא מתני' הכי, וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו כדין החצר אבל בבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו. ומאי סתם, אתרא חדתא דליכא מנהגא אי נמי דאיכא דגדרי ואיכא דלא גדרי. ומאי שנא גינה ומאי שנא בקעה, משום דגינה נמי עבידא לדירה ובעייא צניעותא מה שאין כן בבקעה דהיינו שדה הלבן. ודוקא היכא דמקפא גדר בינייהו ובין רשות הרבים מארבע רוחותיהן ולא מיחסרי גדר אלא לאפסוקיה בין תרוייהו אבל היכא דלא מקפי גדר בינן ובין רשות הרבים אפילו בגינה נמי לא מחייב, דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים. אבל אם רצה אחד מהן לגדור משלו אפילו בבקעה כונס לתוך שלו ובונה ואין חבירו יכול לעכב עליו, ועושה חזית מבחוץ שתהא לו ראיה שהכותל והמקום שלו. וחזית נמי לשון ראיה הוא, והכרת פני הדבר שמוכ (ר) חת עליו נקראת חזית כדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כא,ב) שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו. ומאי לפיכך, דאי לאו דתקינו רבנן חזית מבחוץ למהוי ליה ראיה לבעל הכותל אע"ג דעביד חזית נמי לא הויא ליה ראיה עד דמייתי סהדי דדידיה היא, השתא דתקינו רבנן למהוי ראיה אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואע"ג דנפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאיכא סהדי דהויא ליה חזית מבחוץ בחזקתיה קאי:

ה. ואם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. האי אם עשו דקתני אבנין הכותל קאי. ולאו לשעבר קאמר דאם כן מאי בונין את הכותל באמצע דקתני, מאי דעבוד עבוד, אלא אם באו לעשות קאמר, דלישנא דלשעבר היכא דסמיך ללישנא דאם משמע נמי לעתיד כענין שנאמר אם גלחתי וסר ממני כחי (שופטים טז,יז), אם באו גויים מן המזרח (עירובין לו,ב), זה גיטך אם מתי (גיטין עב,א), הכא נמי אם באו לעשות קאמר. ומאי לפיכך, כיון דתקינו רבנן חזית מכאן ומכאן למהוי ראיה דתרוייהו הוא, אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואע"ג דנפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאיכא סהדי דהוי חזית מכאן ומכאן בחזקתא דתרווייהו קאי:

יז. גמרא והא דתנן שותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע, סברוה מאי מחיצה גודא. שנמצא שכל אחד מהן היה מכיר חלקו ולא נשאר ביניהם אלא לבנות את הכותל בלבד, והא קמ"ל דאע"ג דלא אירצו להדדי אלא למיעבד מחיצה לא מצי חד מינייהו למימר לא עבידנא אלא פסיפס דהיינו כותל העשוי חלונות, דמסתמא כי אירצו להדדי לסתם מחיצה:

דף ב עמוד ב

המפסקת בין כל חצירות דעלמא הוא דאירצו להדדי דלא מפסקו מהדדי אלא בכותל. ומאי משמע דהאי מחיצה לישנא דגודא הוא, כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרין לו גדור חזרה ונפרצה אומרין לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. כדבעינן לפרושי לקמן. וטעמא דרצו לעשות מחיצה, הא לא רצו לא כייפינן להו למעבד כותל אלא פסיפס, אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק. ולית הלכתא הכין, דקי"ל היזק ראיה שמיה היזק כדבעינן למימר קמן (סי' כה). ומקשינן עלה, אי הכי דהאי מחיצה גופה כותל היא, האי בונין את הכותל בונין אותה מבעי ליה. וממילא ידענא דאכותל דאיירי ביה מעיקרא קאי. ופריק אי תני בונין אותה הוה אמינא בפסיפס בעלמא סגיין. דפסיפס נמי מחיצה מיקרי, וטעמא דרצו הא לא רצו אפילו פסיפס נמי לא, דאמר ליה לא ניחא לי למיעוטי בתשמישתא כולי האי ובבציר מהאי שיעורא סגיא לי למיעבד מחיצה, קמ"ל כותל. כדפרישנא טעמא לעיל.

ושמעינן מהא מתניתא דמחיצת הכרם המפסקת בין הכרם ובין שדה זרעים שנפרצה אומרין לו לבעל הכרם גדור כדי שלא יסכך גפנו על תבואת חבירו, גדרה וחזרה ונפרצה אומרין לו גדור, והא קמ"ל דכל זימנא וזימנא בעי התראה. נתייאש הימנה ולא גדרה והוסיף הזרע באחד ומאתים הרי זה קידש את הזרע וחייב באחריותו. ודוקא דומיא דנתייאש דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה השתא למיגדר הלכך אם הוסיף הזרע במאתים אסור דכיון דניחא ליה בעירוביה כמאן דזרע להו בידים דמי, אבל אם היה דעתו לגודרה ולא הספיק לגודרה עד שהוסיף במאתים מותר, דדומיא דלא תזרע כרמך כלאים בעינן דניחא ליה, ותנן נמי במסכת כלאים פרק כרם שחרב (פ"ה מ"ו) כי האי גוונא הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור:

יח. ושמע מינה דמאן דהוה מחייב למיגדר בינו ובין חבירו ולא גדר ואתו גנבי וגנבו לו מידי דרך הגדר חייב לשלומי ליה, וכן כל מאן דגרים לאפסודי ממונא דחבריה כי האי גוונא ואע"ג דלא קא עביד מעשה, והוא דמתרו ביה מעיקרא:

יט. ודייקינן באמצע פשיטא. אי אמרת בשלמא מאי מחיצה פלגותא כיון דהאי רצו לאו אבניין קאי אלא אעיקר פלגותא קאי, היינו דאצטריך לאשמועינן דכיון דרצו לחלוק וחלקו בונין את הכותל באמצע בעל כרחן דהיזק ראיה שמיה היזק, אלא אי אמרת מאי מחיצה גודא ומאי רצו אבניין הכותל קאי וטעמא דרצו הא לא רצו לא, צריכא למימר דכי רצו לבנותו באמצע בנו ליה באמצע. ופרקינן לא צריכא דרציה חד מינייהו לחבריה ואירצי ליה מהו דתימא מצי אמר ליה כי אירצאי לך למעוטי באוירא, דממעיט והודיה דחצר מחמת האי כותל, אבל למעוטי נמי בתשמישתא למיתן לך מחולקאי חולקא למקום הכותל לא אירצאי לך קמ"ל. דכיון דאיתרצי ליה למבנייה לכותל בין תרווייהו וקנו מיניה, מסתמא למבנייה באמצע הוא דאירצי ליה. ואע"ג דסוגיא דשמעתין אליבא דלישנא קמא, דמסתמא נמי מצי כל חד מינייהו למכפייה לחבריה למיפלג בפסיפס, וכל היכא דמדינא יכלי למיכפא אהדדי מסתמא בהדדי (נינהו) [בנינהו] ובאמצע הוא דבנו ליה, התם בדאית בה דין חלוקה ממיגדר התם, וכי איצטריך באמצע אליבא דהאי שינוייא בדלית בה דין חלוקה דדחיקא תשמישתא דכל חד מינייהו. ולאו למימרא דמוקים לה למתני' בדלית בה דין חלוקה אלא בין דאית בה דין חלוקה בין דלית בה דין חלוקה, מיהו כי איצטריך באמצע בדלית בה דין חלוקה דאילו היכא דאית בה דין חלוקה פשיטא דבאמצע בנו לה. ואי בעית אימא אפילו בדאית בה דין חלוקה נמי איצטריכא ליה לשיעורא דכותל, מהו דתימא מצי אמר ליה למעוטי בתשמישתא כולי האי לא אירצי לך דאנא בבציר מהאי שיעורא סגיא לי, אי ניחא לך למבנייה כמנהג המדינה בנייה לטופייאנא בחולקך, קמ"ל באמצע כדפרישנא. ואע"ג דהאי קושיא והאי תירוצא לא איצטריך ליה אלא לטעמא דמאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק, ואנן קי"ל היזק ראיה שמיה היזק, נפקא לן מיניה לענין בקעה דלית בה היזק ראיה וגבי גגין שאינן עשוים לדירה דלית בהו היזק ראיה, היכא דרצייה חד מינייהו לחבריה ואירצי ליה, דלא מצי אמר ליה אירצאי לך למעוטי באוירא אבל בתשמישתא לא אלא בונין את הכותל באמצע.

והיינו טעמא דלא דייקינן עלה וכי רצו מאי הוי להדרו ביה, ואי נמי קנו מידם קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו, דדייקינן לקמן (בבא בתרא ג,א) לטעמא דמאן דאמר מאי מחיצה פלגותא, משום דהכא משכחת לה כגון דקנו מיניה דמחייב למבנייה לכותל בהדיה לסלוקי היזק ראיה, דכי האי גוונא ודאי לאו קנין דברים בעלמא הוא, דהא לא קנו מיניה למבנייה אלא אודויי אודי ליה דמחייב ליה בהדי וקנו מיניה, וה"ל כמאן דא"ל חייב אני לך מנה דמשתעבד, ואילו התם אע"ג דקנו מיניה דמחייב לחלוק כיון דלא חייב נפשיה ממונא אלא חלוקה בעלמא הוה ליה קנין דברים בעלמא ולא מחייב:

כ. ומקשינן תו והיזק ראיה לאו שמיה היזק תא שמע וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחיבין אותו. ואוקימנא (לקמן בבא בתרא ד,א) וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו. ודחינן גינה שאני דא"ר אבא אמר רב אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה. [ומקשינן] וכן קתני. דאלמא כי היכי דחצר מחייבין גינה נמי מחייבין. ודחינן כי קתני וכן אגויל וגזית. וליתיה להאי טעמא, דההוא לטעמא דמאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק קאמרינן, אלא טעמא דגינה משום היזק ראיה הוא דגינה נמי עבידא לדירה ובעיא צניעותא, וכי קתני וכן אמחייבין אותו קתני דאלמא כי היכי דסתם חצר מחייבין אותו סתם גינה נמי מחייבין אותו. ואגב אורחין ש"מ דכי היכי דגבי חצר מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבינים בונין הכל כמנהג המדינה הם הכי נמי דינא גבי גינה, ואפילו למאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק וכ"ש לטעמא דמ"ד היזק ראיה שמיה היזק:

כא. ושמע מינה דאסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה משום עינא בישא:

כב. ת"ש כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה. כלומר והמקשה שהקשה אותה למה הקשה אותה, הלא היה יודע דהיכא דנפל שאני. ופריק סיפא איצטריכא ליה לאקשויי, מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות ואע"ג דהוה גביה טפי, אי אמרת בשלמא משום היזק ראיה היינו דאין מחייבין אותו לבנותו אלא עד ד"א, אלא אי אמרת משום דהוה התם כותל מעיקרא מד"א ולמעלה נמי ליחייביה כדהוה מעיקרא. והמתרץ מתרץ בדמעיקרא אין משום היזק ראיה ונפל שאני אבל לכתחילה לא מחייבינן ליה. ולית הלכתא הכי אלא לכתחלה נמי מחייבינן ליה עד ד"א לכולי עלמא מיהת שיעור (דומיא) [רומיא] דגודא לסלוקי היזק ראיה ד"א הוי:

כג. ת"ש אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה הא יש בה ד"א לזה וד"א לזה חולקין מאי לאו בכותל, אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ודחינן לא פסיפס. והוא כותל העשוי חלונות חלונות. ולית הלכתא הכין אלא כמאן דאמר כותל סתום, דהיזק ראיה שמיה היזק:

כד. ת"ש החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א ותני עלה מלמעלן שלא יציץ ויראה ומלמטן שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל. ודחינן היזקא דבית שאני. ולית הלכתא הכין אלא אפילו בחצר נמי איכא היזק ראיה. ומדקא מותבינן מינה היזק ראיה לא שמיה היזק ודחינן היזיקא דבית שאני ולא קאמרינן הכא במאי עסקינן בבית, ש"מ דפשיט לן דמתני' בבית קאי ולאו בחצר. ממאי, על כרחך מדקתני עלה ומכנגדן שלא יאפיל, דאלמא פשיטא לן דהני מילי גבי בית דלא שליט ביה נהורא אבל חצר דשליט בה נהורא לא:

דף ג עמוד א

כה. ואיכא דאמרי סברוה מאי מחיצה פלגותא. ואשכחן כי האי לישנא כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן. ומתרגמינן פלגות כנישתא. וקא מיירי כגון שלא היה לאחד מהן חלק מסויים בחצר ונתרצו לעשות חלוקה בחצר כדי שיהא כל אחד מהן מכיר חלקו. וכיון דרצו לחלוק בונין את הכותל באמצע בעל כרחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ומקשינן עלה אי הכי לעשות לחצות מיבעי ליה. כלומר אי האי מחיצה גופא פלגותא היא למ"ל למיתני לעשות דמשמע דבר שצריך מעשה בחצר כגון בנין וכיוצא בו, לחצות בחצר מיבעי ליה כענין שנאמר (שמות כא,לה) וחצו את כספו, וכלישנא דרבנן (ב"ק לד,ב) פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. ופרקינן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי תא נעביד פלגותא. ומקשינן תו ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי אירייא רצו לחלוק אפילו לא רצו נמי ליכפו אהדדי למפלג, ואמטול הכי טעמא דרצו הא לא רצו אית דינא דגוד או אגוד, ומאי קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכן יחלוקו אי מהתם הוה אמינא פסיפס בעלמא קמ"ל כותל. כלומר אי מהתם הוה אמינא כי קתני אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכן יחלוקו דפלגי בפסיפס בעלמא, קמ"ל מתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה דכיון דנתרצו לחלוק בונין את הכותל על כרחן.

ומקשינן עלה וכי רצו מאי הוי להדרו בהו. דקא ס"ד דכי קתני להאי חיובא גבי כותל כשרצו לחלוק ועדיין לא חלקו הוא דקתני כפשטא דמתני', וכיון דהאי חיובא כשרצו לחלוק הוא דתלי כי רצו לחלוק נמי מאי הוי דקתני חיובא גבי כותל, להדרו בהו בעיקר חלוקה ואשתכח דליכא חיובא גבי כותל. א"ר אסי א"ר יוחנן בשקנו מידם. ואכתי קס"ד בשקנו מידם לחלוק קאמר ומקשינן עלה וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו, דלא מהני קנין אלא היכא דקנו מיניה אגופיה דממונא בין לאקנויי ממונא בין לאחיובי ממונא, אבל בדבר הגורם לממון כגון דקנו מיניה למפלג או למעבד הקנאה קנין דברים בעלמא [הוא] ולא מהני. ופריק שקנו מידם ברוחות. כלומר דהאי קנו מידם דקא אמרינן לאו כשקנו מידם לחלוק קאמרינן אלא כשקנו מידם ברוחות, ומתני' דקתני שרצו לעשות מחיצה בחצר לאו כשרצו לחלוק ועדיין לא חלקו קיימא אלא כשרצו לחלוק וחלקו וקנו מידם זה לזה ברוחות, פלוני קבל רוח מזרחית והקנה לשותפו רוח מערבית ופלוני קבל רוח מערבית והקנה לשותפו רוח מזרחית. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בתוך שלו וזה החזיק בתוך שלו. ומתניתין תרתי קמ"ל, דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פלגי, ואשמעינן דכיון דהרשות בידם לחלוק אם חלקו בקנין או בחזקה וכיוצא בהן חלוקתן קיימת כאלו היה בה דין חלוקה מתחילה והרי הן יכולין לכוף זה את זה לבנין הכותל, דמעיקר חלוקה הוא דתליא כשרצו אבל בנין הכותל כיון שחלקו ונתקיימה חלוקתן בונין את הכותל על כרחן, והיינו דאמרינן מעיקרא ומאי קמ"ל דכי רצו בכותל, כלומר דכי רצו למפלג פלגי ומכי פלגי בונין את הכותל על כרחן. וכי קא מקשינן עלה וכי רצו מאי הוי להדרו להו למאי דסלקא אדעתין מעיקרא דברצו לחלוק ועדיין לא חלקו קאי הוא דמקשינן עד דפרישנא כשרצו לחלוק וחלקו. ומתני' נמי הכי קתני, השותפין שרצו לעשות חלוקה בחצר וחלקו בונין את הכותל באמצע בעל כרחן, אבל אם לא קנו מידן ברוחות ולא החזיק כל אחד מהן בתוך שלו אע"פ שרצו לחלוק וקנו מידם לחלוק כל אחד מהן יכול לחזור בו. ודוקא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו נמי כופין זה לזה לחלוק ולבנות את הכותל באמצע. וכן הלכתא, חדא דקיימא לן כלישנא בתרא, ועוד דהא ר"י ורב אשי כולהו טרחי לתרוצה למתני' אליבא דמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק ואפילו בחצר.

ואע"ג דאיחזוק דדיירי הכי כמה שני לא קיימא להו חזקה, חדא דמתני' סתמא קתני, ועוד דמסברא נמי לא קיימא ליה חזקה, חדא דהא לא עביד מעשה דתיקום ביה חזקה דומיא דפתיחת חלונות וכיוצא בהן, ועוד דאפילו עביד מעשה כגון דהוה מעיקרא כותל ביניהן ופרצו בידים וחזייה חבריה ושתק ודיירי הכי כמה שני, מצי למהדר ולמכפייא לסלוקי היזק ראיה. ולא דמי להיזקא דחלון דקא אמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא נח,ב) דאית ליה חזקה כדבעינן לפרושי התם (סי' רעא וסי' רפ), דאילו היזקא דחלון לאו היזק תדיר הוא, דכל היכא דלא מיכוין בעל החלון לעיוני מיניה לא מצי חזי משום דאיכא מחיצות דמערבי עליה ואפשר דלא מעיין, אבל בחצר אע"ג דלא מכוין לעיוני נמי לא סגיא דלא חזי דהא ליכא מחיצה כלל וכולה חדא תשמישתא היא, הילכך הו"ל כקוטרא ובית הכסא דאידי ואידי היזק תדיר הוא והיזיקא דמטי מיניה צערא לגופיה (דאניבי) [דחבריה] הוא הלכך כקוטרא ובית הכסא דמי דלא קיימא להו חזקה. ועוד דגבי חצר וכיוצא בה דאע"ג דלא מיכוין (דלא חזי) לא סגיא דלא חזי, מעיקרא כי קא מחזקי באיסורא ודאי קא מחזיק, כדדרשינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא ס,א) מקרא דוירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, אלמא נמי איסורא נמי איכא ולית ליה חזקה דאין חזקה לאיסורין. וה"ה גבי פתח כנגד פתח דחד טעמא הוא, ועוד דקרא דילפינן מיניה בפתחים מכוונין זה לזה קאי, והוא הדין גבי שני גגין זה כנגד זה היכא דעביד חד מינייהו לדירה.

אבל גבי חלון העשוי לאורה או למידחי מיניה מידי דלית ליה היזק ראיה, כיון דיכיל לאתהנויי בתשמישתה ודלא לאסתכולי ברשותא דחבריה, מעיקרא כי קא מחזיק [בהיתרא קא מחזיק] ואמטול הכי קיימא ליה חזקה דמצי אמר מימנענא ולא מסתכלנא. ודוקא דאחזיק אבל לענין דינא לכתחילה יכול למחות דאמר ליה מאן [לימא] דמימנעת דילמא לא מימנעת, כדאמרינן בהדייא (לקמן בבא בתרא נט,א) דאפילו למעלה מארבע אמות מצי אמר ליה זימנין דמותבת שרשיפת ויתבת וקא חזית:

כו. מיהא שמעינן דלא מהני קנין אלא היכא דקנו מיניה אגופא דממונא, אבל היכא דקנו מיניה למעבד הקנאה כיון דלא מקנו ליה לגופיה דממונא, בההוא קנין לא משתעבד לאקנויי ליה, דהוה ליה קנין דברים בעלמא ולא הוה קנין. דהא הכא דכי קנו מיניה למיפלג כיון דלא קנו מיניה ברוחות עצמן לא משתעבד, ואפילו קנו מיניה דמחייב למיפלג לא משתעבד, דא"כ לוקמא למתני' בהכי כפשטא דמשמע שרצו לעשות חלוקה בחצר ועדיין לא עשו ולא ליצטריך לאוקמא כשחלקו. והא טעמא דלא משתעבד, דלא מהניא הודאה במילתא דלא הוה מחייב ביה אלא היכא דהוה יכיל לאקנויי או לחיוביה נפשיה בגווה כדאמרינן בהנושא את האשה (כתובות קא,ב) גבי חייב אני לך מנה בשטר, אבל גבי חלוקה וכיוצא בה כיון דליכא אנפא דמשעבד בה נפשיה למיפלג היכא דלא מחייב מדינא למיפלג כי אודי נמי דמיחייב בהני ולא כלום הוא. וה"מ היכא דקנו מידו דמחייב לחלוק או להקנות, וכל שכן היכא דקנו מידו לחלוק או להקנות, אבל קנו מידו שחייב לתת כו"כ או לבנות או לזון מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, שהנתינה עצמה אינה ממון, האי לאו אנתינה גופא קנו מיניה אלא אגופא דממונא קנו מיניה דמיחייב למיתב ליה כך וכך ממון. ועוד דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה, וקרא נמי דכתיב גבי קנין (רות ד,ז) לקיים כל דבר (דאי) [ודאי] כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה לו בהקנאה אחרת. תדע דכי אקשינן וכי רצו מאי הוה להדרו בהו, ואי נמי קנו מידן קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו, לא קא מקשינן אלא למאן דאמר מאי מחיצה פלגותא דאשתכח דקנו מידן לחלוק אי נמי דמחייב לחלוק, ואלו למאן דאמר מאי מחיצה גודא דאשתכח דקנו מידן לבנות את הכותל לא קא מקשינן, מאי טעמא על כרחך משום דאיכא אנפא דמחייב כגון דקנו מידן דמיחייב למבניה בהדי הדדי, דכי קנו מיניה הכי ממונא קא מחייב נפשיה ולאו קנין דברים בעלמא הוא.

אלא מיהו הני מילי היכא דקנו מיניה דמחייב למיתן ליה כו"כ דדרך הודאה הוא אי נמי דרך שיעבודא דשעביד נכסיה להכי ולאו קנין דברים הוא, אבל קנו מידו לתת כו"כ או לבנות או לזון כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא ומצי למהדר ביה. תדע דהא לישנא דשאתן לאו לשון חיוב משמע דמחייב מהשתא למיתב אלא לשון הבטחה משמע דלא משתעבד, מידי דהוה אמאן דכתב בשטרא אתן שדה זו לפלוני דאע"ג דמסר ליה שטרא לא קני כדאיתא בפרק השולח (גיטין מ,ב). ואי קשיא לך הנושא את האשה ופסקה עמו שתהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים (בכתובות שם), התם אי למאן דמוקים לה כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר כיון דאמר חייב משתעבד, ואי למאן דמוקים לה בשטרי פסיקתא כיון דדברים הניקנים באמירה [הן] גמרי לאקנויי נמי בהאי לישנא. וכי תימא נהי נמי דדברים הנקנין באמירה הן הני מילי מבני חרי אבל למגבא ממשעבדי לא משתעבד אלא בדקני מיניה אי נמי בדכתב שטרא כדאוקימנא התם בהדיא, ואי ס"ד סלקא כי האי גוונא קנין דברים בעלמא הוא לא ליהני ביה קנין למיטרף ממשעבדי, הא לא קשיא, דכי היכי דמהניא ביה אמירה בעלמא למגבא בני חרי אע"ג דבעלמא דינא לאו הכי (הם) הכי [נמי] מהני ביה קנין למטרף ממשעבדי ואע"ג דבעלמא לא מהני. ואי קשיא לך נמי ההיא דגרסינן בפרק המקבל (ב"מ קד,ב) בענין ההוא דאמר לחבריה אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, טעמא דאמר ליה אי מוברנא דהויא לה אסמכתא ולא קניא, הא לאו הכי אע"ג דא"ל יהיבנא לך משתעבד דלאו קנין דברים הוא, דאלת"ה אדנקיט לה טעמא משום אסמכתא לימא משום קנין דברים, שאני התם דכיון דקבלה לארעא וזכה בה אדעתא (דהכי) [דהאי] אסמכתא כמאן דאגרא מיניה באלפא זוזי דמי.

הדין הוא סברא דילן, ורבוותא קמאי נמי הכי אסכימו. ואיכא מן רבוותא בתראי מאן דהוה ס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים בעלמא הוא אלא כמאן דקנו מיניה דמחייב לתת דמי, ולא מיקרי קנין דברים לפום הדין טעמא דידהו אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך. וההוא דגרסינן בגיטין בפרק השולח גט לאשתו (שם) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתנה לפלוני הרי היא שלו אתננה לו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר, אלמא אע"ג דכתב ליה בשטרא אתן שדה פלונית לפלוני ומסר ליה לשטרא ניהליה לא קני, לא קשיא להו מידי, דאיכא למימר שאני שטר מתנה וכיוצא בו דלאו לשעבודיה לנותן למיתב ההוא מידי קאתי אלא לאקנויי גופא דההוא ארעא בהאי שטרא קאתי, וכי כתב לו אתננה לו לשון הבטחה משמע דמקני ליה ניהליה למחר וליומא חדא בשטרא אחרינא או בקנין ואמטול הכי לא קני, אבל קנין לשעבודיה נפשיה נמי קאתי ואמטול הכי אע"ג דאמר לה בלשון להבא נמי משתעביד. ומילתא צריכא עיונא:

כז. והא דתנן מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונין את הכותל הכל כמנהג המדינה גויל אבני דלא משפייאן גזית אבני דמשפייאן כדכתיב כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ. כפסים אריחי. דאינון פלגו לבני כדתנן (עירובין יג,ב) והאריח חצי לבנה. לבנים לבני א"ל רב אחא בריה דרב אוייא לרב אשי ממאי דגויל אבני דלא משפייאן וטפח יתירה למורשא דקרנתא אימא מאי גויל פלגו גזית וטפח יתירא לבני אראכי כדאמרי' כפיסים אריחי וטפח יתירה לבני אראכי ולטעמיך כפיסים אריחי מנלן גמרא גויל נמי גמרא איכא דאמרי א"ל רב אחא בריה דרב אוייא לרב אשי ממאי דכפיסין אריחי וטפח יתירה לבני אראכי ואימא מאי כפיסין ליבני דלא [משפייאן] וטפח יתירא למורשא דקרנתא א"ל ולטעמיך גויל אבני דלא משפייאן מנלן גמרא כפיסים נמי גמרא:

כח. אמר אביי ש"מ דלביני אראכי טפח והני מילי בטינא אבל בריכסא בעייא טפי. כלומר כי סגיא ליה בטפח היכא דממלו ליה בטינא אבל בריכסא דהיינו טיט או סיד שערבו בהן חול בעו טפי:

כט. והא דתנן בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה דייקינן עלה למימרא דבגזית כל ד"א בגובהא אי הוי ה' טפחים בפותייא קאי ואי לא לא קאי. דהא הכא דלסלוקי היזק ראיה ד"א הוא דבעינן כדקתני בהדיא גבי כותל חצר שנפל (לקמן בבא בתרא ה,א), וקתני בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה אלמא בבציר מהכי לא קאי. ולפום הדין חושבנא כי הוי שמנה אמות בגובהה בעי עשרה טפחים, (והוא אומרו) [והא אמה] טרקסין דהוה גביה טובא וקאי. והיא מחיצה המבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים שהיתה גבוה ל' אמה ולא היתה רחבה אלא אמה בת ששה טפחים ואעפ"כ עמדה. ופרקינן שאני התם דאיכא טפח יתירה. דההוא טפח יתירה כי מהני בגובהה לאו לחשבון ה' טפחים לד"א בלחוד מהני משום דמצטרפי טפחים להדדי ונפיש חיליהו לאוקומיה לגובהה טפי, ודמי ליה בחילא דאינשי איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה (דברים לב,ל). ומסתברא דגבי גויל וכפיסים ולבנים נמי היינו טעמא דגויל כל ארבע אמות בגובהה אי הוי ששה טפחים והוא הדין בכפיסים ארבעה טפחים ובלבנים שלשה טפחים קאי ואי לא לא קאי. וש"מ דהאי כותל דקתני בריש פרקין בונין את הכותל באמצע בעי למהוי ברומיה ארבע אמות דשיעור סלוקי היזק ראיה ארבע אמות בעינן:

דף ג עמוד ב

ל. ובמקדש שני מ"ט לא עביד אמה טרקסין עד תלתין קאי טפי לא קאי. דקיימא אגביה הוא. ומנלן דהוה גביה טפי דכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון רב ושמואל חד אמר בשנים וחד אמר בבנין ואיתא להאי ואיתא להאי. בשנים דמקדש ראשון עמד ארבע מאות ועשר ומקדש שני ארבע מאות ועשרים, בבנין דהיכל ראשון הוה גביה תלתין ושני הוה גביה מאה אמה כדאיתא במסכת מדות (פ"ד מ"ו). ולעביד עד תלתין בבנין ואידך לעביד בפרכות תלתין נמי כי קאי אגב תקרה [הוא] דקאי ולעביד שיעור האי דקאי בבנין ואידך לעביד בפרכות אמר אביי גמירי או כוליה בפרכות או כוליה בבנין. כדאשכחן במשכן. ושמע מינה לענין מחיצה המבדלת בין ההיכל לקודש הקדשים שאין עושין מקצתה בבנין ומקצתה בפרכות, אלא או כוליה בבנין כדאשכחן במקדש ראשון או כוליה בפרכות כדאשכחן במשכן דכתיב (שמות כו,לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:

לא. איבעיא להו הן וסידן או הן בלא סידן. כלומר כל אלו השיעורין האמורים ברוחב הכותל הן וסידן בכלל או הן בלא סידן, שנמצא שצריך ליתן מקום לסיד חוץ מן השיעור האמור לרוחב הכותל. אמר רב נחמן בר יצחק (מסתמא) [מסתברא] הן וסידן, דאלמא מקום הסיד בכלל דאי ס"ד הן בלא סידן לחשביה. ודחינן כיון דלא הוי טפח לא חשיב ליה. ולא והא קתני זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. והא הכא (דחייב) [דחצי] טפח הוא וקא חשיב ליה. ומשנינן התם חזי לאצטרופי בהדיה הך פלגא אחרינא דיהיב האיך נמי והוו להו טפח אמטול הכי חשיב ליה, אלא מקום הסיד מכא ומכא דאי נמי מצטרפת ליה לא הוי טפח לא חשיב ליה. ואע"ג דאידחייא לה סיעתיה דרב נחמן בר יצחק עיקר מימריה לא אידחי, הלכך הלכתא כוותיה. ואגב ארחיך שמע מינה דמצו למכפא אהדדי למסידיה לגודא בסיד, ודוקא בגויל וגזית אי נמי בכפיסים ולבנים וכיוצא בהן:

לב. ת"ש הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דאלמא לבנה גופא שלשה טפחים היא, ואי ס"ד הן וסידן היכי קתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה דהוה להו שלשה טפחים ותו לא, והא לבנה גופה שלשה טפחים לבד מסיד, אלא לאו ש"מ הן בלא סידן ומקום סיד לא קא חשיב. ופריק התם ברברבתא דייקא נמי דקתני של ג' טפחים מכלל דאיכא זוטרתי ש"מ. ומתני' דקתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה בזוטרתי דהוו להו אינון וסידן בכלל ג' טפחים אבל ברברבתא בעי טפי, והוא הדין נמי בכפיסין בזוטרי קא מיירי אבל ברברבי דאית בהו טפח ומחצה בעי טפח למקום הסיד:

לג. אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא וא"ד משום צלויי ביה, דאדהכי והכי לית להו דוכתא לצלויי. מאי בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי. למאן דאמר משום פשיעותא אע"ג דאית להו דוכתא לצלויי נמי אסיר, למ"ד משום צלויי כיון דאיכא דוכתא לצלויי שפיר דמי. וקיי"ל כלישנא קמא דאסר, ואע"ג דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא, שאני הכא דסוגין כלישנא קמא כדבעינן למימר קמן. וה"מ למסתר בי כנישתא בעידנא דרגילי לצלויי ביה, אבל בעידנא דלא רגילי לצלויי ביה כגון בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסתוא סתרי ובנו, דהא מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסיתוא, דכיון דהוו להו צערא לצלויי בי סתוא בקייטא או בי קייטא בסתוא מזרזי נפשייהו ולא פשעי. א"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי. מי איכא למיחש לפשיעותא או לא. א"ל חיישי' דילמא מתרמיא מלתא דמצוה ויהבי להו. וש"מ סוגיין כמאן דאמר משום פשיעותא, דאי כמאן דאמר משום צלויי, הא דרב אשי היכי משכחת לה, אי דאיכא דוכתא לצלויי נסתור ונבנה, ואי דליכא דוכתא לצלויי מאי ארייא משום דחיישינן דילמא מתרמייא מילתא דמצוה ומזבני להו, תיפוק לי דאדהכי והכי ליכא דוכתא לצלויי, אלא על כרחין בדאיכא דוכתא לצלויי ומשום דחיישינן לפשיעותא.

(דמו) [רמו] ליבני הדירי והדרי כשורי מאי. מי חיישינן לפשיעותא או לא. ומסקנא חיישינן דילמא מתרמיא מילתא דפדיון שבויים ומזבני להו. והא נמי כלישנא קמא סלקא. ומקשי' אי הכי, דחיישינן לכולי האי, מאי אירייא עד דבני בי כנישתא אחריתי אפילו בנו נמי בי כנישתא אחריתי לא נסתרה להאי, דחיישינן דילמא מתרמי פדיון שבויים ומזבני ליה לאידך. א"ל דירתא לא מזבני אינשי. ומילתא דלא שכיחא היא ולא חיישי בה רבנן. והני מילי דלא חזא ביה תיוהא, כלומר כותל רעוע אבל חזא ביה סתר ובני כי הא דמר בר רב אשי חזא תיוהי בבי כנישתא דמתא מחסייא וסתריה ועיליה לפורייה בגויה ולא אפקיה מיניה עד דתקין ליה שיפכי. אי הכי בבא בן בוטא היכי אסביה עצה להורדוס למסתר בי מקדשא והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי אב"א תיוהא חזא ביה ואי בעית אימא שאני מלכותא דלא הדרא ביה. ושמעינן מינה דחזא ביה תיוהא אע"ג דליכא דוכתא אחרינא לצלויי סתר ובני, דהא בי מקדש לגבי קרבנות כדינא דבי כנישתא היכא דליכא דוכתא אחרינא לצלויי דמי ואפ"ה קאמרי' דהיכא דחזא ביה תיוהא סתר ובני ומדקאמרי' נמי שאני מלכותא דלא הדרא ביה, ש"מ דטעמא משום פשיעותא הוא, דאי משום דליכא דוכתא אחרינא לצלויי כי לא הדרא ביה נמי מאי הוי:

לד. הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת קם קטלינהו לכולהו מראותיה ושיירה לההיא ינוקתא ההיא ינוקתא סליקא לה לאיגרא ואמרה דכל מאן דייתי ויימר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא הא נפלה ומיתה. והלכתא היא, דהא עבדו בה עובדא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע,ב):

דף ד עמוד א

לה. אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן קם קטלינהו לכולהו רבנן ושייריה לבבא בן בוטא למשקל עצה מיניה אהדר ליה כלילא דילי ארישיה ונקרינהו לעיניה יומא חד אתא ויתיב קמיה א"ל חזי מר האי עבדא בישא היכא קטלינהו לרבנן א"ל ומאי אעביד א"ל ללטייה מר א"ל כתיב גם במדעך מלך אל תקלל א"ל האי לאו מלכא הוא א"ל לא יהא אלא עשיר כתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר א"ל* והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הוא א"ל מסתפינא דילמא אמרי ליה א"ל השתא מיהא ליכא איניש הכא א"ל כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול. וש"מ דהא דכתיב גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר אפילו היכא דארגיז קמיה שמייא (א) לא מבעי ליה למלטייה, ואע"ג דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, הא לאו עושה מעשה עמך לאו חיובא הוא דליכא דלא לקי עליה מיהו איסורא מיהא איכא משום סכנתא דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול:

לו. אמר ליה אי הוה ידענא דהוה צנעיתו כולי האי לא הוה קטלינא לכו השתא מאי תקנתיה דההוא גברא א"ל הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם הוא כבה אורו של עולם רבנן דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם ב"ה דכתיב ונהרו אליו כל הגוים. ובבא בן בוטא היכא משיא ליה עצה להורדוס והא אמר רב יאודה אמר רב ואי תימא רבי יהושע בן לוי מפני מה נענש דניאל להשליכו לגוב אריות, מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וגו' אי בעית אימא שאני ב"ה דלא סגייא בלא מלכותא ואיבעית אימא שאני עבד דשייך במצות. ש"מ גוי דאעיק לישראל אסור לאסוביה עצה למעבד דבר מצוה. והני מילי במידי דסגייא להו לישראל בלא ההוא גוי אבל היכא דלא סגייא להו אלא בההוא גוי שרי לאסוביה עצה. והני מילי בגוי אבל עבד דשייך במצות שרי:

לז. והא דתנן בונין כותל כמנהג המדינה הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. בהוצין וחזוקן:

לח. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא, מאי טעמא דשותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בפרק הבית והעליה (ב"מ קטז,ב) אי בעית תימא שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי, הלכך לית להו חזקה אהדדי אלא בראיה אי נמי לאחר חלוקה. ושמעי' מיניה דכל מידי דידוע לתרי שותפי, לא מיבעיא היכא דלית להו ראיה ברורה אלא מחמת דיכלי מעיקרא למכפא בדינא אהדדי לאשתתופי בההוא מדעם מסתמא מחזקינן ליה בחזקתא דתרוייהו לפום מאי דהוו מצי מעיקרא למכפא אהדדי בדינא, ואע"ג דקאי השתא ברשותא דחד מינייהו כמאן דקאי ברשותא דתרווייהו דמי. ודוקא היכא דליכא מיגו להימוניה, כגון דאיתברר דהני אבנים דהאי כותל שנפל גביה דנתבע נינהו דלא מצי למטען לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך דהא איתברר דגביה נינהו, הלכך כי טעין נמי אין שקלי ודידי שקלי אי נמי חזרתי ולקחתים ממנו לא מהימן דהא אתחזק בשותפות, דאי לא אתברר כדאמרן, מיגו דאי בעי אמר לא נטלתי כלום אי נמי נטלתי והחזרתים לך והני אחריני נינהו, כי טעין דהני נינהו וזבינתינהו מיניה אי נמי מעיקרא כוליה כותל דידי הוה מהימן. ואע"ג דמדינא אית להו למכפא אהדדי למבנייה בין תרווייהו לאו כמאן דאיכא סהדי דהוה דתרווייהו דמי, דהא כי מוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו מכח חזקה הוא דמוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו, דחזקה לא עביד איניש מידי דלא מחייב ביה מדינא דומיא דחזקה לא פרע איניש בגו זמניה ודומיא דמארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן דאיבעיא לן לקמן (בבא בתרא ה,ב) אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא אפשיט, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. אלא מיהו מסתברא דהני מילי גבי כותל חצר דליכא ראיה דלחד מינייהו הוא אלא מכח חזקה בלחוד, אבל גבי בקעה וכיוצא בה היכא דאיכא חזית דמכחשא ליה כסהדי דמיא, ואפילו היכא דאיכא מיגו לא מהימן למימר אין שקלי ודידי שקלי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ודוקא היכא דטעין דמעיקרא (דיכי) [דידי] הוה דמכחשא ליה חזית, אבל היכא דטעין חזרתיה ולקחתי ממנו דלא מכחשא ליה חזית מהימן. ודוקא היכא דאיכא מיגו אבל היכא דליכא מיגו, לא מיבעיא היכא דהואי התם חזית לתרווייהו דאתחזק בשותפות דלא מהימן דשותפין כי האי גוונא לא מחזקי אהדדי, אלא אפילו היכא דלא הואי חזית אלא לחד דליכא טעמא דשותפותא כלל כיון דבקעה דוכתא דלא שכיחי בה אינשי היא, כל היכא דהוה יכיל בר מצרא לפנויינהו בעידנא דלא חזי ליה איניש לית ליה חזקה בגווייהו, דלא עדיפי בהאי ענינא גבי מגודרות. ומנא תימרא דבקעה בחזקת דיכיל למישקל מינה בעידנא דלא חזי ליה איניש היא, מדאמרינן התם (סנהדרין ל,א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום, דשמעת מינה דבשדה בחזקת דבידו ליטלן הוא. וההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא לג,ב) לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ולא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה, שאני התם דאיכא סהדי דגזר ואכל, כל בפני אחריני ודאי לא חציף, אבל בדוכתא דליכא איניש דחזי ליה זימנין דשקיל, דאי לא תימא הכי הכי גבי גודרות נמי לא חציף איניש למישקל מידי דלאו דיליה וליהמניה:

לט. והא דתנן וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אסיקנא רבא הכי קאמר וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו. מכלל דמקום שנהגו לגדור אפילו בבקעה נמי מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אפילו גינה נמי אין מחייבין אותו. ומסתברא דהני מילי בגינה ובקעה, אבל חצר לא מהני בה מנהג למפטריה אלא אפילו מקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו, דאיסורא נמי איכא דכתיב (במדבר כד,ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה אמר ראויים הללו שתשרה שכינתו מיד ותהי עליו רוח אלהים. תדע מדלא קתני הכי גבי חצר אלא קא פסיק ותני בונין את הכותל באמצע, שמע מינה דגבי חצר ליכא לפלוגי בין מקום שנהגו לגדור למקום שנהגו שלא לגדור אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי מחייבין אותו. וכי תימא אדרבא מדקתני וכן בגינה ש"מ דחצר וגינה חד דינא אית להו, האי מאי, אי אמרת בשלמא דחצר אפילו מקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו וגינה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, והיינו דקא פסיק גבי חצר וקתני בונין וגבי גינה לא קא פסיק ותני אלא בסתמא, וכי קתני וכן אסתם גינה וחצר קאי דתרווייהו מחייבין, אלא אי אמרת דלא שנא חצר מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, האי דינא גבי חצר הוה ליה לפרושי והדר ליתני עלה וכן בגינה ותו לא, אלא מדגבי גינה קתני וגבי חצר לא קתני שמע מינה דהאי דינא ליתיה אלא גבי גינה אבל גבי חצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו:

דף ד עמוד ב

מ. הרי אמרו אבל אם רצה כונס לתוך שלו כו' ובונה ועושה חזית מבחוץ מאי חזית אמר רב הונא דכאיף ליה לקרנא לבר. וחודו של ראש הכותל מאחד משני צדדיו קרי קרנא כלומר שכופף טיח הסיד או האבנים שבראש הכותל לחוץ כלפי רשות חבירו, והוא דכניס לתוך שלו כי היכי דלא ליצטריך למכפיינהו לאויר רשותא דחבריה. ורבי יוחנן אמר משיעה באמתא לבר. כלומר שטח את פני הכותל בסיד כשיעור אמה מבחוץ כלפי רשות חבירו. וכל שכן היכא דשיע טפי מאמתא, דאי סלקא דעתך דווקא אבל טפי לאו חזית הוא ליחוש דילמא אתי חבריה ומוסיף עלה דהאי אמתא ואמר דידי ודידיה היא. ודייקינן ולעביד לגאו. ומהדרינן דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי מקליף ליה ואמר דידי ודידיה הוא קילופא מידע ידיע. וקי"ל כרבי יוחנן:

מא. ושמעינן מינה דהיכא דליכא חזית לא מכאן ולא מכאן מוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו, ממאי מדמקשינן השתא אתי חבריה מקליף ליה ואמר דידי ודידיה הוא, ואי לאו דדינא הכי למאי ניחוש ליה. ושמעינן נמי מינה דהיכא דמינכר קילופא כמאן דאית לחזית התם דמי (נמי) והויא ראיה להיאך דמדאידך גיסא דכוליה כותל דידיה הוא:

מב. הוינא מאי ניהו חזית דעביד ליה. אמר רב נחמן סנופי ירכי לבר. כלומר סמוכי המחצלאות יתנם מבחוץ. ודייקינן לעבוד לגאו. ומהדרינן דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי ואמר דידי ודידיה הוא. ושמע מינה דאי עבדי הכי דתרווייהו הוי, דאי לאו דדינא הכי למאי ניחוש ליה. ומקשינן השתא נמי ליחוש דילמא אתי חבריה (ושארי) [ושדי] להו ואמר דידי ודידיה הוא. ואוקימנא דשריק להו בטינא. ומקשינן מקליף ליה. ופרקינן קילופא מידע ידיע. ושמע מינה דאי ליתנהו השתא התם ולא מינכר קילופא וליכא ראיה דהוה איכא התם חזית, מצי אמר דידי ודידיה הוא, אבל היכא דמינכר קילופא לא מהימן. אביי אמר הוצא לא סגייא ליה אלא בשטרא. דקסבר קילופא דטינא מעלוי הוצא לא ידיע. ולית הילכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן (ס"ס מג):

מג. והא דתנן אם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושים חזית מכאן ומכאן ולא יעשה לא לזה ולא לזה. והויא לה ראיה דתרווייהו הוא. ופרקינן דילמא אזל חד מינייהו ועבד ואמר כוליה דידי הוא. כלומר אין הכי נמי דאי לא עביד לא זה ולא זה בחזקת דתרווייהו מוקמינן ליה, אלא מתני' עצה טובה קמ"ל דלעבדו תרווייהו, דאי לא עביד חד מינייהו חיישינן לרמאות דילמא אזיל חד מינייהו ועביד ואמר כוליה דידי הוא, דהא בבקעה קאי דלא שכיח בה איניש תדיר ויכיל למעבד מבחוץ בלא דעתא דמרא. וכי תימא (נמי) [ומי] חיישינן לרמאותא כי האי גוונא א"כ תקנתא דעשיית חזית מבחוץ מאי אהנייה ליה, ליחוש דילמא אזיל חבריה ועביד נמי מהאי גיסא והויא לה חזית מכאן ומכאן ואמר דידי ודידיה הוא. לא דמי היכא דנחתי מעיקרא אדעתא דחזית להיכא דלא נחתי אדעתא דחזית, דאילו היכא דעביד חד מינייהו מעיקרא חזית מבחוץ כיון דידע דבהאי חזית הוא דהויא ליה ראיה דכוליה דידיה הוא אזדהורי מזדהר בארעיה דלא לשבקיה לחבריה למעבד חזית מאידך גיסא אחרינא, ואילו היכא דלא עביד חד מינייהו כיון דלא נחתי אדעתא דחזית מנין דאיכא חד מינייהו אלא דאמר אדעתיה לאזדהורי בארעיה כולי האי.

ומתמהי' ותנאי תנא תקנתא לרמאי אמר ליה אטו רישא דקתני ועושה חזית מבחוץ לאו תקנתא לרמאי הוא. (מי) [דכי] לא עביד חזית מצי חבריה למטען דידי ודידיה הוא. אמר ליה האי מאי בשלמא רישא תנא דינא דכונס לתוך שלו ובונה ולא מצי חבריה לעכובי עליה משום מיעוטא אוירא ותנא תקנתא משום דינא אלא סיפא דמיד כשעשו מדעת שניהם מאי דינא קמ"ל, פשיטא, אטו אנן לא ידעינן דאי בעי למעבד תרווייהו עבדי, אלא כולא מילתא משום תקנה לרמאי קתני לה. ובדין הוא דהוה יכיל לאוקומי כגון דרצייה חד מינייהו לחבריה ואירצי ליה, דקמ"ל נמי דינא דלא מצי א"ל כי איתרצאי לך למעוטי באוירא אבל בתשמישתא לא אלא בונין את הכותל באמצע, אלא משום דלישנא דאם עשו מדעת שניהם דאם נימא דעתא דתרווייהו כהדדי משמע וכולה תקנתא לרמאי קמ"ל. רבינא אמר סופא אתאן להוצא ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לא סגייא ליה אלא בשטרא קמ"ל דבחזית סגייא ליה. כלומר ה"ה נמי דאי לא עבדא חד מינייהו שפיר דמי והוייא ראיה דתרווייהו הוא, אלא סיפא אתאן להוצא והיא גופא קמ"ל דחזית נמי ראיה היא. ואי להיכא דעבדי להו תרווייהו פשיטא, דהשתא היכא דלא עביד חד מינייהו הויא ראיה דתרווייהו היא היכא דעבדי תרווייהו לא כ"ש, אלא כי איצטריך לאשמועינן דחזית נמי ראיה היא ואי עביד חד מינייהו ותו לא הויא ליה ראיה דדידיה היא, ממאי דמדקתני ועושין חזית מכאן ומכאן טעמא דמכאן ומכאן הא לאו הכי דחד מינייהו הויא, וכן הלכתא:

מד. ברם צריך את למידע דכי מהנייא חזית למהוי ראיה הני מילי בכותל שאין השותפין יכולין לכוף זה את זה לבנותו בין שניהם (ה"מ) באמצע כגון סתם בקעה אי נמי בגינה במקום שנהגו שלא לגדור, דכיון דלא יכיל חד מינייהו למכפייה לחבריה למגדר בהדיה תקינו רבנן חזית לההוא דבעי למגדר בתוך שלו מדיליה דתהוי ליה ראיה דדידיה היא. אבל בסתם גינה ואין צריך לומר בחצר דאית בה היזק ראיה טפי כיון דיכלי למכפא אהדדי בדינא למבנייה לכותל לתרווייהו באמצע לסלוקי היזק ראיה לא תקינו רבנן חזית להימוניה, דחזקה כל היכא דיכיל למכפייה לחבריה למגדר בהדיה באמצע לא כניס לגו דיליה ועביד מדיליה לחודיה, ולא מצי אמר אזבין דינאי, דכי אמרינן הכי היכא דאיכא ראיה אבל היכא דליכא ראיה לא, וחזית היכא דלא תקינו רבנן לאו ראיה הוא. ועוד דכי עבדי רבנן תקנתא למאן דלית ליה תקנתא בעיקר דינא, אבל הכא דאית ליה לכל חד מיניהו תקנתא בעיקר דינא למכפייה לחבריה למגדר בהדיה לא עבדו ליה רבנן תקנתא בחזית, הלכך מסתמא דתרווייהו הוי ואע"ג דעבד חד מינייהו חזית כיון דלא תקינו רבנן להימוניה בחזית אע"ג דעבד נמי ולא כלום היא.

ולא תימא הני מילי בחצר שיש בה דין חלוקה דיכלי למכפא אהדדי למפלג ולמגדר, אלא אפילו בחצר שאין בה דין חלוקה דלא יכלי למכפא אהדדי למפלג ולמגדר נמי הכי דינא, דאע"ג דלא יכיל למכפייה למפלג כיון דכי פלגי בסתמא יכיל למכפייה למבנייה לכותל בהדיה באמצע לא בעי חזית. וכי תימא ליתקון חזית להיכא דפלגי ע"מ דלבנייה חד מינייהו לכותל מדיליה בחולקיה, בתנאי לא עבדו רבנן תקנתא, דא"כ לכל תנאה ותנאה דמתנו נמי ליבעי תקנתא ואין לדבר סוף ולית להו לתנאי תקנתא אלא בשטרא. ועוד דאפילו היכא דלית בה דין חלוקה כי תקינו רבנן חזית גבי בקעה וכיוצא בה דכיון דאפילו אית בה בכולה דין חלוקה נמי תקינו רבנן דליכא למיחש לרמאותא, דהא בין הכי ובין הכי כל היכא דהוי דתרוייהו לא סגייא דלא עבדי חזית מכאן ומכאן ואי פשע חד מינייהו ולא עבד איהו דאפסיד אנפשיה, אבל גבי חצר וכיוצא בה דכי אית בה בכולה דין חלוקה א"נ לית בה ופלגי בסתמא לא שייכא תקנתא למעבד חזית כדברירנא, כי לית בה דין חלוקה נמי לא תקינו רבנן וכל היכא דלא תקינו רבנן לאו (מיניה) ראיה היא כדברירנא. תדע דהא מתני' דהשותפין שרצו בהדיא אוקימנא בדלית בה דין חלוקה ולא קתני עושין חזית מכאן ומכאן כדקתני גבי בקעה אבל פסיק ותני מסתמא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ש"מ גבי חצר אע"ג דלית בה דין חלוקה נמי לא תקינו רבנן חזית וטעמא דמילתא כדברירנא.

מיהו הני מילי בכותל מחיצה דמתחילה ועד סוף לא הוה קטור בהדי גודא דחד מינייהו טפי מבהדי גודא דחבריה, אבל בשאר כתלים שבין כותלי חצירות דקטירי בהדי שאר כתלי דחצר מתחילת בניינן קטרא מוכח, דכל היכא דמוכחא מילתא דהוה קטיר מתחלת בנינו בהדי האי כותל דראובן לחודיה הוא, דהני תרי כתלים דקטירי מתחילת בניינן בהדי הדדי דחד גברא הוו, דההוא דבנייה להאי איהו בנייה להאי ובהדי הדדי בנינהו, וכי היכי דברירא מילתא בחד מינייהו דדידיה דראובן לחודיה הוא, תנינא נמי דקטיר ביה לחודיה דראובן לחודיה הוא, ואי משום חזקה דהיזק ראיה ליכא דאמור בניינא דהאי חצר דקטירי כתלים דידיה קדים לבניינא דאידך. תדע דכי קתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם (הכותל) [אכותל] דאיירי ביה רישא קאי דלא קטיר בהדי גודא דחד מינייהו, דהא בשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר המוקפת גדר קאי ועלה קתני בונין את הכותל באמצע, דאשתכח דהאי כותל דעבדי ליה השתא באמצע לסלוקי היזק ראיה בחצר שהיתה מוקפת גדר מכל רוח עבדי ליה ולא קטר בהדי שאר כתלי החצר כלל אלא מנגע הוא דנגע ביה מהאי גיסא ומהאי גיסא, ועלה קתני לפיכך, דכי האי גונא ודאי שייך טעמא דלפיכך ואפי' בחצר שאין בה דין חלוקה כדפרישנא טעמא במתני'. אבל היכא דקטיר בהדי כותל דחד מינייהו לחודיה דמוכחא מילתא לאו לאפסוקי בין שתי חצרות עביד אלא לאגוני אחדא מינייהו מפני רשות הרבים עביד מחמת דקדימה חדא לחברתא ואיצטריך מרה דקדמיתא לאקופה גדר לאפסוקי בינו ובין רשות הרבים וכיוצא בה דלא שייך בה טעמא דלפיכך, מוקמינן ליה בחזקתיה דמרי קטרא, דאי נמי אתרמי דעביד האי כותל לאפסוקי בין שתי חצרות ועבדוה תרווייהו לסלוקי היזק ראיה וקטריה חד מינייהו בהדי כותל דיליה והאיך לא קטרה בהדי דיליה, והאיך הוא דאפסיד אנפשיה דשבקיה לחבריה למקטריה בהדיה דיליה לחודיה למהוי ליה כי חזית היכא דמהנייא חזית, אלא או לקטריה כל חד מינייהו בהדי דיליה או לא לקטריה בהדי חד מינייהו. וה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי היכא דקדם חד מינייהו ובנה חצר במקום שאין בניין סמוך לו ואקפה לחצרו גדר והדר אתו אחריני ואקפוה חצרות מכל רוח ואקפונהי גדרות לבד מרוח רביעית דכל חד מינייהו דסמיך בה (אבל) [כל] חד מינייהו אגדר הסמוכה לו מחצרו דקמא ג. דכל חד מינייהו מהך גיסא דסמיך ליה ה"נ דקנו חולקא בכולהו כותלי חצר קמייתא, ומאי תקנתיה דבעל חצר קמייתא דלא לפסדינהו לכותלי חצרו, אי בשטרא לא אשכחן האי דינא אלא בהוצא ואליבא דאביי דלית הלכתא כותיה, דאלמא כולהו אית להו תקנתא בלא שטרא כל חד וחד כדיניה וא"כ האי חצר דקדמא מאי תקנתא. אלא לאו ש"מ מחוורתא דדינן כדכתבינן דאי לא קטיר האי כותל אלא בהדי חד מינייהו דידיה לחודיה הוא, דמסתמא לאו חצר השותפין הואי אלא מעיקרא חצר המיוחדת לחד גברא הואי ואיהו לחודיה בנייה להאי כותל בהדי שאר החצר. ואפילו היכא דאתברר דמקמי דאתבני חד כותל הויין הני שתי חצרות דמהאי גיסא ומהאי גיסא חצר אחת בלא כותל דמפסיק בנתים והאי כותל דמפסיק השתא באמצע קטיר בהדי כותל דחדא מהני חצרות לחודיה, וסהדי לא ידע דידעי מאן בנייה ולא נמי דידעי אי מקמי דאתבני האי כותל אי חצר השותפין הואי ואי דחד גברא הואי ומסתמא מחזקינן ליה להאי כותל דדיליה דבעל חצר דקטיר בהדה הוא, דכיון דקטיר בהדי חדא מהני לחודא מוכחא מילתא דמעיקרא כי הואי חצר אחד לאו חצר השותפין הואי אלא דחד גברא הואי ואיהו הוא דפלגה לשתי חצרות בהאי כותל וקטרי בהדי חדא מיניה לחודה והדר זבניה לשנייה לאיניש אחרינא, ובהא לא שייך טעמא דלפיכך כלל, דכי שייך טעמא דלפיכך היכא דלא קטיר כותל המחיצה בהדי חדא מיניה לחודא דאיכא למימר דחצר השותפין הואי כדפרישנא טעמא במתני' דמוקמינן לה בחזקה דהשתא דמדהשתא דבתרי מעיקרא נמי דבתרי ותרי הוא בחזקת שנבנה משל שניהם בדין, אבל היכא דמוכחא מילתא דמעיקרא לאו חצר השותפין הואי לא שייך טעמא דלפיכך כלל מסתמא הוא.

אבל ודאי היכא דאתברר דמעיקרא הני שתי חצרות חדא חצר הואי ודשותפי הואי, אע"ג דחזינן ליה לכותל המחיצה דקטיר בהדי חדא מינייהו לחודיה, דלא בטלה חזקת חצר השותפין בהכי דאימור חד מינייהו אתרמי ליה למקטריה לכותל המחיצה ליה ואידך לא אתרמי ליה. והכא ליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה, דכי אמרינן הכי היכא דלא אתברר דחצר השותפין הואי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דלא מצי לברורי, אבל היכא דאתברר דחצר השותפין הואי הא לא אפסיד אנפשיה מידי ומצי א"ל אנא אחזקת חצר השותפין סמכי. תדע דמתני' דקתני לפיכך סתמא קתני ולא פליג בין היכא דקטיר בהדי חד מינייהו להיכא דלא קטיר, דכל היכא דאתברר דחצר השותפין הואי בין דקטיר בין דלא קטיר חד דינא הואי, דכי מהני קיטרא לאפוקי מחזקת חצר השותפין אבל היכא דאתברר (בחצר) [דחצר] השותפין הואי היכי מהני קיטרא לאכחושי סהדי, אלא על כרחיך כל היכא דאתברר דחצר השותפין הואי ולא ידעינן מאן מינייהו בנייה אע"ג דקטיר (בתרי) [בהדי] חד מינייהו לחודיה כיון דשייך ביה טעמא דלפיכך מסתמא דתרוייהו הוי. וכל שכן היכא דקטיר בהדי האי מהאי גיסא ובהדי האיך מהך גיסא אע"ג דלא אתברר דמעיקרא חצר השותפין הואי כיון דקטיר בהדי [כל] חד מינייהו דמסתמא דתרוייהו הוי כסתמא דמתני' דאע"ג דלא אתברר בסהדי דמעיקרא חצר השותפין הואי כיון דחזינן ליה לכותל המחיצה דלא קטיר בהדי חדא מינייהו מוכחא מילתא דמעיקרא כולה חדא חצר הואי וחצר השותפין הואי, והאי כותל המפסיק לאו בהדי חדא מינייהו אתבני דאם כן מקטר הוה קטיר בהדה אלא לבתר חלוקה אתבני כסתמא דמתני' ולאפסוקי בעלמא הוא דעביד לסלוקי היזק ראיה ואמטול הכי מוקמינן ליה בחזקתא דתרווייהו, דכיון דמעיקרא הוה יכיל כל חד מינייהו למכפייה לחבריה למבנייה בהדיה באמצע הרי זה בחזקת שהיה משל שניהם כסתמא דמתני' דקתני לפיכך אם נפל המקום והאבנים של שניהם ואפי' היכא דלא הוה בה בכולה דין חלוקה כדברירנא במתני'.

הילכך אפי' היכא דלאחד מינייהו אית ליה תשמישא בגויה כגון הכנסת קורות וכיוצא בהן ולחד לית ליה בחזקת תרוייהו קאי, דכיון דבלאו ההוא תשמישא בחזקת תרוייהו קאי ואית ליה לכל חד מינייהו לאשתמושי ביה מצד חצרו, אשתכח דלית ביה בתשמישתיה דחד מינייהו ראיה לבטולי בה חזקה דחבריה, דכי אשתמש ביה מכח ההוא פלגא דאית ליה בגויה הוא דאשתמש ביה והאי דלא אשתמש ביה האיך נמי מהך גיסא משום דלא איצטריך ליה עד השתא, וסוגיין בכולהי חזקות דעלמא דלא קיימא ליה לאיניש חזקה מכח תשמישא דאשתמש או מכח הנאה דאתהני אלא היכא דלא אתברר דאית ליה זכותא למחזיק בההוא תשמישא מחמת אנפא אחרינא כדברירנא במתני' דסמך לו כותל אחר (לקמן בבא בתרא ה,א ושם סי' ח) הלכך בחזקת תרוייהו קאי.

והני מילי דלא קטיר בהדי גודא דחד מינייהו, אבל היכא דקטיר בהדי גודא דחד וההוא דלא קטיר בהדי גודא דידיה אית ליה בגויה הכנסת קורות, לא מבעיא היכא דאיכא למימר דלבתר בנין הכותל הוא דעילינהו להנהו קורות להתם דלא מהניא ליה ההוא חזקה אלא לגופה דההוא תשמישתא לחודא, אלא אפילו היכא דמוכחא מילתא דבהדיה בניין הכותל אתעבוד, לא הויא ראיה אלא לחזקה דגופה כשאר תשמישין דעלמא, דכיון דקטרא ודאי דאית ליה למריה חולקא בגויה והכנסת הקורות ספק דלא ידעינן אי מחמת דאית ליה חולקא בגויה ואי מחמת דאחיל גביה לאשתמושי ביה בהכי, הוה ספק [ו]ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולא עוד אלא שהרי קישור הכותל מתחיל מלמטה והכנסת קורות אינה אלא מלמעלה במקצת הכותל וכבר נקשר הכותל ועדיין קורות לא באו ואמטול הכי דינא הוא לאוקמיה לכותל בחזקתיה דמרי קמא ומרי תקרא לית ליה בגויה אלא חזקה בעלמא לההוא תשמישא ולמאי דאחזיק אחזיק ולמאי דלא אחזיק לא אחזיק, ודמיא לההוא דאמרינן בעלמא (לקמן בבא בתרא ו,א) למאי דסמך סמך ודלא סמך לא סמך.

וההיא דאמרינן התם (שם) גבי בי כורי לא הוי חזקה ואע"פ דמנח הימליטא מימר אמר לכי מפייס לי לא תתרעת אשיתאי, דשמעת מינה טעמא דלא עילינהו לכשורי התם מכלל דאי עילינהו לכשוריה התם הוי חזקה והרי זה בחזקת שנתן ונמצא הכותל בחזקת שניהם כבתחלה, שאני התם דמעיקרא פלגא אוירא בחזקת מרי כשורי קאי דאע"ג דאתברר דחד מינייהו בנייה לההוא תוספת מדיליה על כרחא דחבריה אי בעי חבריה לסלוקי מפלגא בזוזי מצי מסליק ליה דהא באוירא דתרוייהו קא בני, והוה ליה גבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, וכיון דמצי מסליק מפלגא בזוזי גופא בחזקתיה דמרי אוירא קאי ואשתעבודי הוא דמשתעבד ליה לבעל הבנין בזוזי, דומיא דהבית והעליה של שנים דקתני (ב"מ קיז,א) ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו, ואשתכח דליכא ספיקא אלא בזוזי וכל היכא דאית ליה למרי אוירא ראיה דיהיב ליה לבעל הבנין זוזי ממילא פקע שעבודיה דבטל הבנין מחולקא דחבריה לגמרי וקם ליה כוליה כותל בחזקת תרוייהו כדמעיקרא. ובדין הוא דע"כ דמכי סמך לו כותל אחד אע"ג דלא נתן עליו את התקרה כיון דזה חייב ליתן וזה חייב לקבל דלהוי בחזקת שנתן, אלא משום דכל כמה דמסיק אדעתיה דלא מחייבין ליה רבנן לא דחיק אנפשיה למפרעיה ובחזקת שלא נתן הוא, מיהו כיון דנתן עליו את התקרה הוה ליה בחזקת שנתן מתרי אנפי, חדא דכיון דלא מיבעיא ליה האי תוספת לחד מינייהו אלא לאשתמושי בה בתקרה וכיוצא בה ושבקיה בעל הבנין לשותפי למיתב לתקרה עיליוה מוכחא מילתא כשפרע פרעיה דאי לאו הכי לא הוה שביק ליה לאשתמושי בה, ועוד דכיון דנתן עליו את התקרה מידע ידע דמחייבין ליה רבנן דהא אתהני ליה מינה ודחיק נפשיה למפרעיה והרי זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. אבל בכותל דעלמא דמעיקרא בחזקתיה דמריה קמא קאי ולא מצי איניש אחרינא לסלוקי מיניה בזוזי לא מכוליה ולא ממקצתיה ולא זה חייב ליתן ולא זה חייב לקבל, לא אלימא חזקה דכשוריה למהוי חזקה אלא לגופה כשאר תשמישין דעלמא אבל למקנא חולקא בגופו של כותל לא. ולא עוד אלא דאי בעי לאוסופי ביה מידי דמרע ליה לכותל טפי מתשמישא קמא להחזיק ביה לאו כל כמיניה, מידי דהוה אעליון שבא לשנות בגויל וכולהו הנך דמפרשי בפרק הבית והעליה (ב"מ קיז,ב) דאין שומעין לו, וההוא דאמרינן בפרקין (להלן בבא בתרא ו,א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לאו אכותל חבירו קאי אלא אכותל דעצמו קאי כדבעינן לברורה בדוכתא (לקמן סי' נז):

ו. המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. מתניתין לאו בגודר בינו ובין חבירו קאי אלא בגודר בינו ובין רשות הרבים, כגון שהיו שדותיו מקיפות את שדה חבירו משלש רוחותיו וגדר החיצון בינו ובין רשות הרבים. את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית, שנמצאת האמצעי ניקף מחמת היקיפו של חיצון, אין מחייבין אותו ליתן חלקו למקיף בגדר זה, דא"ל מאי אהנית לי הא קיימא רביעית, אבל אם עמד מקיף וגדר את הרביעית מחייבין אותו ואפילו אראשונה שנייה ושלישית. ומאי איכא בין ת"ק לר' יוסי, איכא בינייהו לפי מה שגדר, ת"ק סבר אם עמד מקיף וגדר את הרביעית כי מחייב ליה ניקף אכולה דמי קנים בזול הוא דמחייב דאמר ליה אנא בקנים בעלמא הוה סגייא לי, ור"י סבר מגלגלין עליו את הכל לפי מה שגדר. וכל שכן היכא דעמד ניקף וגדר את הרביעית דגלי אדעתיה דניחא ליה דמחייב אראשונה לפי מה שגידר לבתר דמנכינן ליה שיעור מאי דמחייב ליה חיצון מרביעית כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה והשתא). ולא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף דוקא דגדרה לרביעית נמי בבנין, דאי בקנים לא מחייב אקמייתא אלא דמי קנים בזול, דכיון דאיכא רוח רביעית דלא גדרה אלא בקנים אשתכח דלא אהני ליה נטירותא יתירא דהנך ולא מידי. וקיימא לן כר' יוסי כדבעינן למימר לקמן.

ומנא תימרא דמתני' בגודר בינו ובין רשה"ר קאי, מדאייתינן ליה בפרק כיצד הרגל מועדת (ב"ק כ,ב) למיפשט מינה דזה נהנה וזה לא חסר חייב ודחינן שאני התם דא"ל את גרמת לי היקיפא יתירא, דשמעת מינה דהאי היקיפא לארעיה דמקיף הוה, [דאי] לאפסוקי בינו ובין חבירו מאי זה נהנה וזה אינו חסר איכא, הא ודאי זה נהנה וזה חיסר הוא דאי לאו ניקף לא הוה צריך ליה להאי היקיפא כלל, ולא מתהני מקיף בהאי היקיפא אלא לאפסוקי בין דיליה לבין חבריה, אלא לא משכחת לה דתיסוק אדעתיה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא אלא היכא דגדר חיצון בינו ובין רשה"ר הוא דמשכחת לה דבלא פנימי נמי הוה צריך חיצון למיגדר בינו ובין רשה"ר ונמצא פנימי נהנה בגדר זה וחיצון לא חיסר בהנאת פנימי כלום. ותו מדאמרינן (שם) שאני התם דא"ל את גרמת לי היקיפא יתירא משמע דהיקיפא יתירא הוא דגרם ליה כוליה היקיפא לא גרם ליה, ואי בגודר בינו לבין חבירו כוליה הקיפא נמי איהו גרם ליה. ותו הא ממעשה דרוניא ורבינא (להלן בבא בתרא ה,א) נמי שמעת לה דמתני' בגודר בינו ובין רשה"ר קאי כדבעינן למימר קמן (סי' מה).

והשתא דאיתברר דכי מחייב מטעמא דגרם ליה הקיפא יתירא הוא דמחייב, ממילא שמעת דלא מחייב אלא לפום היקיפא יתירא דגרם ליה, דאלו אתהני ליה טפי מהכין לגבי ההוא טופיינא זה נהנה וזה לא חיסר הוא. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת הכל לפי מה שנהנה אטו פנימי איתהני חיצון לא איתהני, אלא לפי חשבון, הכא נמי לפי חשבון, ר' יוסי דאמר מגלגלין עליו את הכל נמי לפום היקיפא יתירא דגרם ליה משמע דהיינו נמי לפי מה שנהנה לפי חשבון, רב הונא כדאית ליה ולחייא בר רב כדאית ליה. וכ"ת והא אסיקנא דלא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף מגלגלין עליו את הכל ומקיף דומיא דניקף מה ניקף לפום מאי דאיתהני ליה דהא גלי אדעתיה דניחא ליה אף מקיף נמי לפום מאי דאיתהני ליה. לעולם כי עמד ניקף נמי כי מחייב לפום היקיפא יתירא דגרם ליה הוא דמחייב, אע"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה לא אהני אלא לשווייה נהנה ואפילו הכי זה נהנה וזה חסר בעינן. וכי תימא א"כ למאי דס"ד מעיקרא בפרק כיצד הרגל (שם) (וזה) [דזה] נהנה וזה לא חיסר הוא וסברינן למידק מסופא טעמא דעמד ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חיסר פטור, דש"מ דאפילו למאן דס"ל דזה נהנה וזה לא חסר הוא (הודה) [מודה] דכי עמד ניקף חייב לפום מאי דאתהני ליה, והשתא דסבירא לן נמי דלא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף חייב דדייקינן מקיף דומיא דניקף כדברירנא. ועוד דמדלטעמא דמאן דמוקי שיעורא דתנא קמא באגר נטורא לפום מאי דמתהני ליה יהיב ליה, למאן דאמר לפי מה שגדר נמי לפום מאי דאיתהני ליה לפום חושבן כולהי ארעתא דמתהניין בהאי היקיפא הוא דיהיב ליה. כי מעיינת ביה שפיר אידי ואידי חד שיעורא הוא והך סוגיא נמי דייקא, דכיון דלמאן דדייק מינה זה נהנה וזה לא חיסר חייב לפום מאי דאיתהני ליה הוא דמחייב, ולמאן דאמר פטור קאמר טעמא משום דזה נהנה וזה (לא) חסר הוא ולא קאמר מאי סברת לפום מאי דמתהני ליה מחייב לא כי מחייב לפום היקיפא יתירא דגרם ליה הוא דמחייב אלא דקאמר טעמא דזה נהנה וזה חסר הוא ש"מ אידי ואידי חד שיעורא הוא. תדע דלפום מאי דנפיש המקום הניקף בארכו ורחבו טפי נפיש הקיפא טפי גרידא מילתא, דכל פורתא ופורתא מיניה בין מחיצון שבו בין מפנימי שבו מכלל ארכו ורחבו הוא, וכשם שהחיצון שבו מוסיף בהקיפו לפי מדתו כך הפנימי שבו מוסיף בהקיפו לפי מידתו, לפיכך דין הוא שיתן כל א' מהן מהקף זה לפי מדתו. היכי עבדינן, חזינן כוליה ריבועא דארעתיה דחיצון בהדי פנימי כדקיימן השתא בתבריאתא כמה הוי ורבועא דפנימי לחוד בתבריתא כמה הוי, וחזינן חושבן תבריתא דפנימי לחודיה כמה הוי מכלל תבריתא דהך ריבועא רבוע דחיצון אי פלגא פלגא ואי תולתא תולתא וה"ה לשאר חושבני, והוא ניהו שיעורא דמחייבינן לפנימי למיתב ליה לחיצון לפום מאי דאתהני ליה לפום חושבן ארעתיה מכלל כוליה הקיפא, והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם ליה פנימי לחיצון. והני מילי דעמד מקיף וגדר את הרביעית, אבל עמד ניקף וגדריה דינא הוא דחזינן שיעור האי דמחייב ליה פנימי לחיצון מתלת קמאיתא כמה הוי ושיעור מאי דמחייב ליה חיצון לפנימי מרביעית כמה הוי, דהאי שיעורא נמי מחייב ביה חיצון לפנימי דזה נהנה וזה חיסר הוא, ומאן דנפיש חיוביה טפי מדחבריה מהדר ליה טופייאנא לחבריה.

ודוקא נמי דלא קדים פנימי ומקיף לה לארעיה מקמי דלחייב בי דינא למיתב ליה לחיצון מאי דמחייב בגויה מהקיפו דחיצון, אבל היכא דקדים פנימי ומקיף לה לארעיה מקמי לא מחייב למיתב ליה ולא מידי, דהא לא אתהני ליה מהקיפא דחיצון ולא מידי. וכי לא קדים פנימי ואקפה לארעיה נמי הני מילי היכא דלא גלי ניקף אדעתיה מקמי דגדרה חיצון לרביעית דלא ניחא ליה בהאי היקפא דחיצון, אבל היכי דגלי ליה ניקף אדעתיה מקמי דגדרה חיצון לרביעית דלא ניחא ליה בהאי גדר לא מחייב למיתב ליה לפי מה שגדר אלא אגר נטורא בלחוד, דכיון דכל כמה דלא גדרה לרביעית לא מחייב ליה כי גלי אדעתיה מקמי דגדרה לרביעית כמאן דגלי אדעתיה מעיקרא דמי. ועוד דכל היכא דלא מחייב ארביעית כל אימת דבעי מקיף יכול לסלקה ואשתכח דלא אתהני ליה לניקף מראשונות אלא שיעור אגר נטורא כל כמה דקיימן כולה. ודוקא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה אפילו במאי דעתיד למיגדר, אבל היכא דלא גלי אדעתיה אלא לשעבר כגון דתבעיה בדינא אראשונות שניה ושלישית וטעין ניקף דלא הוה ניחא ליה בהאי גדר א"נ דטעין לא מחייבנא למיתב לך ולא מידי דכל מאי דגדרת לצורך ארעאתך הוא דגדרת, אי נמי דקא טעין לא מחייבנא מהאי גדר ולא מידי ולא קא יהיב טעמא לטענתיה, דכיון דאנן סהדי דאכתי לא מתהני ליה מיניה לא מחייבינן ליה, וכ"ש היכא דטעין בפירוש מאי אהניית לי הא קיימא רביעית, כל כי האי גוונא לית ביה גלויי דעתא אלא דלא ניחא ליה בקמייתא דלא מתהני ליה מינייהו. תדע דפלוגתא דתנא קמא ור' יוסי דאוקימנא אליבא דחייא בר רב דראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו א"נ דניקף ומקיף איכא בינייהו לא משכחת לה אלא כגון דלא גדרה לרביעית אלא לאחר שיצא מבית דין זכאי על הראשונות כדבעינן לברורה התם (להלן סי' מה ד"ה ומנא), אלמא אע"ג דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בקמייתא לא הוי גלוי דעתיה דלא ניחא ליה ברביעית אלא היכא דטעין דלא ניחא ליה למיגדרה לארעיה דמשמע נמי לעתיד, דכי האי גוונא ודאי אם עמד מקיף לאחר מכאן וגדר את הרביעית אפי' ברביעית לא מחייב לדברי הכל כדברירנא טעמא לעיל.

ומנא תימרא דאי גלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה לא מחייב למיתב ליה לפי מה שגדר, דאי ס"ד מחייב אלמא מצי למיכפייה להאי הנאה על כרחיה, אי הכי מעיקרא נמי נחייביה למיגדר בהדיה, אלא מדלא מחייבינן ליה מעיקרא למיגדר בהדיה ש"מ טעמא דמילתא לאו משום דיכיל למיכפייה להאי הנאה על כרחיה הוא אלא משום דאיכא למימר דמינח ניחא ליה בהאי גדר, הילכך כל כמה דלא אהנייה בהאי גדר לא מחייבינן ליה ולא מידי וכיון דגדר הרביעית ונהנה מהנה הוי ומחייב דזה נהנה וזה חיסר הוא. ודוקא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה בהאי גדר, [אבל אי גלי אדעתיה] לא מחייבינן ליה דמקיף הוא דאפסיד אנפשיה דשמעתא הוה ניחא ליה בהאי גדר ואקפיה ולאו כל כמיניה לאהנויי על כרחיה אדעתא דחיוביה ממונא. הא למה זה דומה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות או לתוך חרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, דאע"ג דלכתחילה לא מחייבינן ליה לאיניש למיטע ארעיה ולא למבני חרבתיה אי אתי איניש דעלמא ונטע לה או בני לה שלא ברשות שיימינן ליה שבחיה, ואי הוה מגלי אדעתיה מעיקרא דלא הוה ניחא ליה בהאי בנין ובהני נטיעות לא הוה מחייבינן ליה ולא מידי עד דמגלי אדעתיה דניחא ליה.

ומנא תימרא דאי תבע ליה מעיקרא חד מינייהו לחבריה בדינא למיבני בהדיה גדר לאפסוקי בינן ובין רשה"ר דלא מצי כפי ליה, חדא מדקתני בכלהו הני מתניאתא לישנא דבונין ומחייבין וכופין דמשמע חיובא לכתחילה, ואילו הכא גבי המקיף לא קתני אלא לישנא דגדר דמשמע דיעבד ש"מ דוקא דעמד וגדר אבל לכתחילה לא יכיל למיכפיה. ועוד אי ס"ד לכתחילה נמי מצי כפי ליה אי הכי גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אמאי אין מחייבין אותו, השתא אילו תבע ליה מעיקרא הוה מחייב ליה למיתב מטו מנתיה, השתא דגדר רובא מדנפשיה לא יהיב ליה. וכ"ת שאני התם דכיון דלא תבעיה מעיקרא למיגדר בהדיה אחולי אחיל גביה, אי הכי כי עמד וגדר את הרביעית אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא לאו ש"מ טעמא דמילתא דלא מחייבינן אלא לבתר דמתהני. והוא דלא גלי אדעתיה מקמי הכי דלא ניחא ליה בהאי הנאה, דמסתמא אמרינן מינח ניחא ליה, ואע"ג דאמר לבסוף לא הוה ניחא ליה לאו כל כמיניה, אבל לכתחילה לא מחייבינן ליה דלאו הזיקא דאתי מחמתיה הוא אלא הזיקא דאתי מעלמא הוא ומצי אמר אנא לא איכפת לי בהאי הזיקא. ולא דמי לחצר ועוד דכייפינן ליה אפי' אהזיקא דאתי מעלמא, חדא דדירה שאני, ועוד דהתם דכי מפסקיה בין אהדדי נמי צריכי ליה להאי בית שער ודלת לחצר וכל שכן לחומה דלתיים ובריח גבי עיר כייפינן ליה, אבל שדה דכי גדר פנימי בין דיליה לחיצון לא צריך ליה לגדר החיצון כלל לא כייפינן ליה.

וכי תימא וכיון דכי מחייבינן לניקף מטעמא דזה נהנה וזה חסר הוא דומיא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמאי מחייבינן ליה לשלומי לפי מה שגדר, הא גבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אפי' בשדה העשויה ליטע נמי לא יהיב ליה לפי מה שגדר אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה (ב"מ קא,א) ואשתכח דאי לא מטיא האי שומא כשיעור ההוצאה לא יהיב ליה כולה הוצאה, ואילו הכא מחייבינן לפי מה שגדר. שאני הכא דכיון דכי יהיב בשותפות קא יהיב וקא מתהני ליה מיניה כמאן דגדרה איהו לכולה, אשתכח דלפי מה שגדר דהכא ניחא ליה לניקף טפי מהך אומדנא דהתם. והתם הוא דצריך לשעוריה בכמה אדם רוצה ליתן אבל הכא כיון דמסתמא מינח ניחא ליה לא צריך לשעורי דאנן סהדי דרוצה ורוצה הוא. אי נמי התם גבי היורד לתוך שדה חבירו כיון דלא הו"ל לדיליה חולקא בהאי ארעא דנטעה איהו דאפסיד אנפשיה דאפיק ממוניה במידי דלא הוה רמי עליה לאפוקי, ואי אמרת דיהבינן ליה לפום מאי דאפיק אזיל כל חד וחד ומפיק בארעא דחבריה מידי דלא צריך ליה ומחייב ליה למרי ארעא, ואילו גבי המקיף את חבירו מארבע רוחותיו כיון דכי אקפיה גדר לאו לצורך פנימי אקפיה אלא לצורך ארעתא דנפשיה הוא דגדר, ליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה דלא הו"ל למיגדר וגדר, דהאי ארעתא דנפשיה דדחקוה למיגדר, ודינא הוא דיהיב ליה פנימי לחיצון לפום מאי דמטי ליה לארעיה מהנאה דהאי גדר לפי חשבון, ובכי האי גוונא לא שייך למיחש דילמא מפיק מידי דלא צריך ליה דכיון דאית ליה לדיליה חולקא בההוא גדר אומדן דעתא הוא דלא שדי זוזי בכדי ואמטו להכי מגלגלין עליו את הכל מה שגדר דהוה ליה כיורד ברשות.

וכי גלי ניקף אדעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה בהכי ודאי לאו כיורד ברשות דמי ולא יהיב ליה אלא בפחות שבהנאות. ומסתברא דגלוי דעתא בהאי דינא, אי הוי בפניו בגילוי דעתא גרידא סגיא, ואי הוי שלא בפניו סהדותא בעינן דומיא דמחאה שלא בפניו, הכא נמי בעי למימר להו לא ניחא לי בהאי גדר דגדר לה פלניא לארעאי ואי גדר לא יהיבנא ליה מנתא באוזיקנא, דהתם טעמא מאי דאמר ליה אי הוי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי, הכא נמי מצי אמר ליה מקיף לניקף אי הוה מחית בי הוה מימנעא ולא הוה גדרנא עד דהוה יהיבת לי חולקך הוצאות בנין הכותל באוזינקא אי נמי דהוה מקבילת עלך למיתב מנתא בהדאי. וכי [תימא אי] גלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה כדאמרן אפילו אגר נטורא נמי לא ניתיב ליה, שאני אגר נטורא דכיון דכי לא גדר נמי מצו מרי ארעתא למכפא להדדי לאוקומי נטורא לארעתייהו השתא דאיתהני נמי ולא איצטריך לנטורא מיחייב למיתב ליה כשיעור מאי דאהנייה באגר נטורא דהוה מצי למכפייה עלויה.

ברם צריך את למידע דאפי' היכא דלא גלי אדעתיה נמי דוקא בסתם בקעה אי נמי בגינה במקום שנהגו שלא לגדור, אבל בסתם גינה לא מחייבינן ליה, אלא היכא דעמד ניקף וגדר את הרביעית, אע"ג דגדרה מקיף לא מחייבינן ליה לניקף אלא בחולקיה מדמי רביעית, דאמר ליה ניקף למקיף תא ליגדור ביני ובינך ואשתכח דלא אהנית לי בההוא גדר חיצון ולא מידי. וחולקיה מדמי רביעית היינו טעמא דיהיב ליה דאי נמי הוה גדר בינו ובין חבירו משלש רוחותיו לא הוה מינטרא ארעיה מבני רשות הרבים עד דהוה גדיר לה לרביעית דסמוכה לרשות הרבים, הלכך דינא הוא דיהיב ליה מגדר דרוח רביעית שיעור משך ארעיה דפנימי מרוח רביעית דהיינו שיעור מאי דהוה צריך למיגדר מרוח רביעית בינו לבין רשות הרבים, והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם ליה פנימי לחיצון מרוח רביעית. ואפילו שארא דקאמרינן דלא יהיב ליה מטעמא דאמר ליה תא לגדור ביני ובינך ואשתכח דלא אהנית לי בגדר החיצון ולא מידי. ודוקא היכא דטעין הכי אבל היכא דלא טעין לא טענינן ליה, דאפילו היכא דלא נפיש חולקיה בגדר הפנימי טפי מחולקיה בגדר החיצון כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה בגדר הפנימי על כרחך לגבי חיצון זה נהנה וזה חיסר הוא.

ברם צריך את למידע דכל היכא דקיי"ל דמשלם לפי מה שגדר [אי] לא יכיל לברורי דמי מה שגדר דינא הוא דמשתבע מקיף כעין דאורייתא ושקיל, מידי דהוה אמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתובות עט,ב) אע"ג דלא גליא אדעתיה דניחא ליה כיון דמעיקרא אית ליה רשותא לאפוקי ולא גליא איהי אדעתא מעיקרא דלא ניחא ליה ישבע כמה הוציא ויטול, והוא הדין גבי מקיף דאע"ג דלא גלי ניקף אדעתיה דניחא ליה כיון דאית ליה למקיף רשותא לאקופי דהא בדנפשיה קעביד ולא גלי ניקף אדעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה ישבע כמה הוציא ושקל מיניה מאי דחזי ליה. ואי אמר שומו לי מאי דגדרי בפחות שבשומות והבו לי, פסקו רבוואתא בכי האי גוונא דשמינן ליה ושקיל בלא שבועה, ומסתברא כוותייהו דלזולא דלא שכיח לא חיישינן. ולענין מעות פרעון מסתברא דכיון דלא ידע דמחייבין ליה רבנן בחזקת שלא נתן מוקמינן ליה מידי דהוה אכותל חצר מד"א ולמעלה כדבעינן למימר קמן:

מה. והא דתנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר. כלומר הכל דקאמר רבי יוסי לפי מה שגדר הוא, שאם גדר מעולה נותן לו לפי דמיו ואם גרוע נותן לו לפי דמיו, הכל לפי מה שגדר. חייא בר רב אמר דמי קנים בזול. דאמר ליה אנא בקנים בעלמא הוה סגיא לי למגדרא לארעאי, ודינא הוא דלא יהיב ליה אלא דמי שיעורא דמטי ליה מהאי גדר מקנים בזול. ומסתברא דעד כאן לא פליגי אלא היכא דעמד מקיף וגדר את הרביעית דלא גלי ניקף אדעתיה במאי ניחא ליה וכי מחייב מטעמא דזה נהנה וזה חיסר בלחוד הוא דמיחייב, אבל היכא דעמד ניקף וגדר את הרביעית כולי עלמא מודו דבתר אומדן דעתיה דניקף אזלינן, דאי גדרה לרביעית בבנין גלי אדעתיה דניחא ליה בקמייתא ולא הוה סגייא ליה בקנים בעלמא דאם כן לא הוה טרח וגדר לה לרביעית אלא בקנים ואפילו חייא בר רב מודה דמחייב לפי מה שגדר. ואי גדרה בקנים אפילו רב הונא מודה דלא מחייב אקמייתא אלא דמי קנים בזול ואפילו לר' יוסי, (דאמיד) [דאמאי] קא מחייבת ליה אי משום דגלי אדעתיה הא גלי אדעתיה דבקנים בעלמא ניחא ליה, [ואי] משום דמתהני ליה מהנך קמייתא דמנטרא בהו ארעא נטירותא מעליא, כיון דאיכא רביעית דלא גדרה אלא בקנים אשתכח דלא מתהני ליה מנטירותא דהנך אחריני אלא כמאן דגדרי בקנים בלחוד.

ודייקינן ממתני' תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו הא עמד וגדר את הרביעית מחייבין אותו ר"י אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל היינו ת"ק בשלמא לרב הונא היינו דאיכא בין ת"ק לר' יוסי דת"ק סבר אם עמד וגדר את הרביעית דמי קנים בזול אין מה שגדר לא ור' יוסי סבר אפילו מה שגדר אלא לחייא בר רב מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי איכא בינייהו דמי קנים בזול ת"ק סבר אגר נטורא אין דמי קנים בזול לא ורבי יוסי סבר אפילו דמי קנים בזול איבעית אימא ראשונה שנייה ושלישית איכא בינייהו תנא קמא סבר רביעית הוא דיהיב ליה אחריני לא יהיב ליה ור' יוסי סבר אחריני נמי יהיב ליה. כלומר בין לת"ק בין לר' יוסי כי יהיב ליה דמי קנים בזול הוא דיהיב ליה ואיכא בינייהו היכא דעמד וגדר את הרביעית, לא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף, וכי פליגי גבי ראשונה ושנייה ושלישית היכא דעמד ניקף עליהם בדין מקמי דגדרה לרביעית, ואי דטעין עליה טענתא דמגלי בה דעתיה אפילו לעתיד דכולי עלמא לא פליגי דאי נמי עמד מקיף וגדר את הרביעית אפילו ארביעית נמי לא מחייב, אלא הכא במאי עסקינן דטעין עליה טענתא דלית בה גלוי דעתא לעתיד כדפרישנא במתני' (לעיל סי' ו ד"ה ודוקא) דאיכא למימר דכי לא ניחא ליה (בין) בקמייתא משום דלא מתהני ליה מיניה הוא דלא ניחא ליה. והשתא דעמד וגדר את הרביעית פליגי, ת"ק סבר רביעית הוא דיהיב ליה היכא דעמד מקיף וגדרה, אחריני לא יהיב ליה ואפילו עמד ניקף וגדר את הרביעית, דכיון דיצא מב"ד זכאי על הראשונות איפטר ליה מיניה לגמרי ותו לא מהני גלוי דעתיה דרביעית לחיובי עליה. ור' יוסי סבר אחריני נמי יהיב ליה ואפי' עמד מקיף וגדר את הרביעית, דכי פטרוה מטעמא דלא הוה מתהני ליה הוא דפטרוה וכיון דגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל דהא מתהני ליה מכולהי, וכל שכן היכא דעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה דמחייב אקמייתא.

ואיבעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו כו'. כלומר דכ"ע כי עמד ניקף וגדר את הרביעית אפילו אחריני נמי יהיב ליה דגלי אדעתיה דניחא ליה בקמייתא, והיכא דעמד מקיף איכא בינייהו, ת"ק סבר טעמא דעמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דמגלגלין עליו את הכל. כלומר כל מאי דגדר מקיף דהיינו ראשונה שניה ושלישית, אבל עמד מקיף אינו נותן לו אלא דמי רביעית ור"י סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. כלומר כל מאי דגדר מקיף, ודוקא לפום מאי דמטי לה לארעיה מהנאה דהאי גדר לפי חשבון כדברירנא (לעיל סי' ו ד"ה והשתא). ולאו למימרא דלא שאני ליה לר"י בין עמד ניקף לעמד מקיף, דכי קאמרינן דלא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף מגלגלין עליו את הכל לענין חיוביה אראשונה שניה ושלישית קאמרינן, מיהו האי כדיניה והאי כדיניה, דאי עמד מקיף אע"ג דגדרה בבנין אליבא דחייא בר רב לא מחייב ליה ר"י אלא דמי קנים בזול ואילו היכא דעמד ניקף וגדרה בבנין אפילו חייא בר רב מודי דמחייב אראשונות לפי מה שגדר כדברירנא לעיל (ד"ה והא), ולא משכחת לה אליבא דחייא בר רב (לאשורי) [לאשווי] עמד ניקף לעמד מקיף אלא היכא דגדרה לרביעית בקנים. והיכא דעמד [מקיף] ניקף בלחוד הוא דמחייב ליה למקיף ואלו כי עמד ניקף תרווייהו מחייבי להדדי, דההוא דנפיש חיוביה טפי מהדר ליה טופייאנא לחבריה כדברירנא במתני' (לעיל סי' ו שם).

וכולהו הני שנויי לא אצטריכינן להו אלא לחייא בר רב דמוקים להאי הכל דקאמר ר"י לדמי קנים בזול הילכך צריך לאוקומי טעמיה דת"ק לבציר מהכין, אבל לרב הונא דמוקים ליה להאי הכל דרבי יוסי לפי מה שגדר כי פליגי בלפי מה שגדר פליגי, דתנא קמא סבר לא מחייב אלא דמי קנים בזול ורבי יוסי סבר לפי מה שגדר, אבל לענין ראשונה ושנייה ושלישית דכולי עלמא חייב ואפילו עמד מקיף וגדר את הרביעית לאחר שיצא ניקף מב"ד זכאי מן הראשונות, כי טעמא דחייא בר רב אליבא דר' יוסי, דכיון דלחייא בר רב אליבא דר"י חייב כל שכן לרב הונא דחייב דעל כרחיך דרב הונא עדיפא מרב חייא בר רב. תדע דבין לרב הונא בין לחייא בר רב לא פליגי בסבריה דרבי יוסי אלא לענין מגלגלין עליו את הכל דקאמר רבי יוסי, דרב הונא סבר הכל לפי מה שגדר וחייא בר רב סבר דמי קנים בזול אין מה שגדר לא, אבל לענין ראשונה ושנייה ושלישית אי נמי לענין ניקף ומקיף לא פליגי אלא תרווייהו סבירא להו לטעמיה דר' יוסי דלא שנא עמד ניקף ולא שנא עמד מקיף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל אפילו ראשונה שנייה ושלישית, מיהו רב הונא עדיפא מרבי חייא בר רב בין לת"ק בין לרבי יוסי, לת"ק דמאי דמחייב ביה רבי יוסי אליבא דחייא בר רב דמי קנים בזול מחייב ביה אליבא דרב הונא לפי מה שגדר, דבין לרב הונא בין לרב חייא בר רב רבי יוסי לאחמורי עליה דניקף קאתי. ואע"ג דסוגיא דפרק כיצד הרגל (ב"ק כ,ב) איפכא סליק, דרבי יוסי אם עמד ניקף קאמר הא עמד מקיף פטור מכלל דתנא קמא סבר אפילו עמד מקיף נמי חייב, על כרחיך סוגייא [דהכא] אפיק בין מדרב הונא בין מרבי חייא בר רב, דתרווייהו סבירא להו דרבי יוסי מחמיר עליה דניקף טפי מת"ק, וממילא שמעת דההוא סוגיא דכיצד הרגל לאו אליבא דהלכתא איתמר אלא לצדדין הוא דניחא ליה למידק, ניחא ליה למידק מרישא דזה נהנה וזה חסר חייב ולמידק מסיפא דפטור ולתרוצינהו לדברי הכל, דאילו סוגיא דהכא כולה מתני' אליבא דמאן דאמר זה נהנה וזה חיסר חייב הוא דסלקא. וקיימא לן כי סוגיא דהכא, חדא דאיתמר בדוכתיה ועוד דסליק אליבא דהלכתא ועוד דמודי ליה רב הונא אליבא דר"י ועוד דסוגיין גבי מעשה דרבינא ורוניא אליבא דהאי סוגיא סליק כדבעינן לברורי התם (להלן ד"ה ושמעינן).

ומנא תימרא דחייא ב"ר אליבא דרבי יוסי כי קאמר דאם עמד מקיף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל אפי' כשלא עמד אלא לאחר שיצא ניקף מבי"ד זכאי על הראשונות קאמר, מדקאמר אליבא דת"ק דאי עמד מקיף אינו נותן לו אלא דמי רביעית. היכי דמי, אי לימא דגדרה לרביעית מקמי דליפטרוה ב"ד לניקף אראשונות, כיון דלא מינטרא ארעא אלא בכולא מאי שנא רביעית דיהיב ליה ומאי שנא קמייתא דלא יהיב ליה, אי משום דכי גמרינהי לקמייתא אכתי לא הוה מתהני ליה, אי הכי ארביעית נמי לא לחייב דאטו בבת אחת בנייה דמתהני ליה מינה מעיקרא, אלא אע"ג דכל ספא וספא באנפי נפשיה לית ביה שיעורא לאתהנויי ביה מצטרפי להדדי לחיוביה אכולהי, אלא לאו כגון שיצא ניקף מב"ד זכאי על הראשונות עד שלא גדר מקיף את הרביעית דקסבר תנא קמא כיון דיצא עליהן זכאי תו לא מצטרפי רביעית בהדיה לחיובי עלייהו, ובההוא אנפא דפטר ליה ת"ק הוא דמחייב ליה רבי יוסי אליבא דחייא בר רב וכל שכן לרב הונא דמיחייב כדברירנא לעיל. ודוקא היכא דלא גלי אדעתיה מקמי דגדרה מקיף לרביעית דלא ניחא ליה מהאי גדר, דאם כן אפילו ארביעית נמי לא מחייב אלא היכא דעמד ניקף וגדרה כדברירנא טעמא במתניתין. וקיימא לן כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי.

דף ה עמוד א

ואמרינן רוניא אקפיה (רב הונא) [רבינא] מארבע רוחותיו אמר ליה הב לי מאי דגדרי אמר ליה לא אמר ליה הב לי דמי קנים בזול אמר ליה לא אמר ליה הב לי [אגר] נטורא אמר ליה לא א"ל לאריסיה זיל אייתי קיבורא דאהיני דרוניא אזל לאיתויי רמא ביה רוניא קלא אמר ליה רבינא שבקיה עיזא בעלמא הוא. כלומר חשביה כעיזא בעלמא, אלו לא הוה גדרנא לך והוה אתי עיזא מי לא הוה עייל ואכיל. א"ל רוניא ועיזא לאו אכלויי מכלי ליה. כלומר עיזא נמי כי חזי ליה דעילא מי לא מנעי ליה. אמר ליה רבינא ולאו גברא בעי לאכלויי השתא נמי הב לי אגר נטורא דהא גלית אדעתך דלא סגיא לך בלא נטורא לא אשגח ביה. וממאי דהאי אכלויי לישנא דמנועי הוא כדכתיב (תהלים מ,יב) אתה השם לא תכלא רחמיך ממני ואחריני טובא. ורבואתא מפרשי לה לשון הרמת קול כדכתיב ירעם משמים ומתרגמינן ואכלי משמיא, וכתיב (ישעיה נח,א) קרא בגרון ומתרגמינן אכלי. אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר. וכן הלכתא. וש"מ דפלוגתא דר"י ורבנן בגידר בינו ובין רשות הרבים מיתוקמא, דאי בגודר בינו ובין חבירו מכדי מעשה דרוניא בגינה הוה מדאמר זיל אייתי לי קיבורה דאהיני דרוניא מאי שנא דלא חייביה אלא מדר' יוסי, לחייביה מסתמא דמתני' ואליבא דכולי עלמא, דתנן (לעיל ב,א) וכן בגינה, ואוקימנא (לעיל ד,א) וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, אלא לאו ש"מ דבגודר בינו ובין רשות הרבים קאי. וכי תימא ואלא מאי בגודר בינו ובין רשות הרבים, לחייביה רוניא לרבינא למגדר בין תרווייהו ואשתכח דלא אהני ליה ההוא גדר חיצון לרוניא מידי ולא הוה מחייב למיהב ליה לרבינא מינה ולא מידי, הא לא קשיא, דרוניא לא הוה ניחא ליה למיתב ממונא בגדירא דארעיה כלל, דהשתא אגר נטורא לא הוה ניחא ליה למיתב מנתא באוזינקא דכוליה גדר מארבע רוחאתא דארעיה ליקום וליתוב. מיהו איכא למימר דמהאי טעמא הוא דאמר ליה רבא לרוניא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר"י ולא פסקיה לדיניה לאלתר למימר ליה זיל הב ליה מנאתא בגדר החיצון לפי מה שגדר, דאי הוה מחייב ליה למיתב ליה בגדר החיצון לפי מה שגדרוה טעין רוניא ליתי ולגדור בין תרוינן דלא ניחא לי בההוא גדר החיצון כלל. א"נ משום דגלי רבינא אדעתיה דהוה ניחא ליה בבציר מהכין דהא אמר ליה לבסוף הב לי דמי קנים בזול ואמר ליה רוניא לא תו אמר ליה הב לי אגר נטורא ואמר ליה לא, ואמטול הכי לא פסק רבא לדיניה מעיקרא לחיוביה לפי מה שגדר משום דקי"ל (סנהדרין ו,ב) מצוה לבצוע והיינו דא"ל זיל פייסיה ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא.

ושמעינן מינה דר"י אליבא דרב הונא אע"ג דעמד מקיף קאמר, דהא רבינא הוא דאקפיה לרוניא מארבע רוחותיו וקאמר ליה רבא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כרבי יוסי ואליבא דרב הונא. וכי תימא שאני הכא דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטורא לארעיה מדרמא ביה קלא באריסיה דרבינא ומדקאמר נמי ועיזא לאו אכלויי מכלי לה, אטו בעלמא בשופטני עסקינן דחזו אינשי דאתו למיכלנהו לפירי דארעייהו ולא מיכלו להו. ותו הכא גבי מעשה דרוניא (נמי) [נהי] דהוי גלוי דעתא לאגר נטורא אלא לחיוביה לפי מה שגדר מי הוי גלוי דעתא, אלא לאו ש"מ דרבי יוסי אפילו עמד מקיף נמי קאמר דמגלגלין עליו את הכל לפי מה שגדר, וכן הלכתא:

מו. רוניא זבין ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא וארבעי לצללא. כלומר הא עבדן הנקרא צלא שהוא עני ומעבד את העורות בשכר אינו צריך לקבורה אלא ארבע אמות, ואף בעל העורות הנקרא צללא שהוא עשיר אין לו מכל נכסיו לאחר מיתה אלא ארבע אמות של קבורה, ודרך משל אמר לו לפי שהיה עשיר והיה רוצה לסלק את רוניא שהיה עני מעל מקנתו, אמר לו והלא עשיר אתה ויש לך כמה נכסים להתפרנס מהם מה לך עוד לקנות שדה אחרת לסלק עני זה מעל מקנתו שקנה להתפרנס הימנה, וכי נכסים הללו שאתה מרבה יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד"א בלבד שאתה נקבר בהן. ולאו דינא אמר ליה אלא מדת חסידות א"ל למעבד לפנים משורת הדין. (וה"מ) [וש"מ] דכל היכא דהוי לוקח עני ובר מצרא דקאתי לסלוקי עשיר מיבעי ליה לדיאנא לאוכוחי לבר מצרא ולאודועי כי הני מילי ומאי (דדנא) [דדמיא] להו, אי קביל קביל ואי לא קביל פסקינן ליה לדיניה ומסלקינן ליה ללוקח משום דינא דבר מצרא:

ז. כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. הא דקתני כותל חצר שנפל הוא הדין אע"ג דלא הוה התם כותל מעיקרא דמחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות, דהיזק ראיה שמיה היזק ושיעור סלוקי היזק ראיה ד"א, והא דקתני נפל סיפא איצטריכא ליה, מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו, ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא, ולא הוי מצי א"ל תא להדריה (ממעיקרא) [כמעיקרא], דמעיקרא הוה ניחא ליה והשתא לא ניחא ליה. והא דקתני רישא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אוקימנא (להלן ע"ב) אפילו קודם גמר מלאכה, שאם היה אחד מהן עסוק בבנין הכותל ואמר לחבירו תן לי חצי מה שהוצאתי [ו]אמר לו פרעתיך, כיון דמדינא הוה מחייב במעיקרא למיתב ליה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא הלה ראיה שלא נתן. ואפילו היכא דאיתברר דתבעיה מעיקרא למבני בהדיה ולא קביל מיניה ואזל תובע בתר הכי ובנייה מדנפשיה, כי טעין אידך דבתר הכי פרעיה מהימן, מדמתמהינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,ב) גבי כפרן ומשום דלא פרע חדא זימנא תו לא פרע ודילמא הדר ופרע, ואף הא נמי כיוצא בה.

והיכי דמי סמך לו כותל אחר, כגון שהגביהו אחד מהן משלו יתר מד"א ובא השני וסמך לו כותל אחר כנגדו ארוך, גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תוספת שהוסיף חבריה ולהכי סמיך ליה האי כותל שני לבנות שם בית ולתת את התקרה מכותל הסמיכה לכותל התוספת ולהכניס בה ראשי קורותיו, ואע"ג שעדיין לא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. ודוקא היכא דאגבהיה איהו להאי כותל שני כנגד גובהו של ראשון, אבל היכא דלא אגבהיה אלא עד ד"א לא מיחייב, דאמר ליה כי סמכי לאש[ת]מושי עד ארבע אמות הוא דסמכן. והא דקתני עלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ה (ו) א קמ"ל דאע"ג דמחייב מדינא למיתב ליה בדלא הוה פסיקא ליה מילתא דהוה מחייב הרי זה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ודוקא דאיתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה הוא דבנייה לההיא תוספת, דאע"ג דלא אתברר דתבעיה מעיקרא לנתבע למבני בהדיה ולא קביל מיניה, כיון דאתברר דאיהו בנייה בחזקתיה מוקמינן ליה, והיאך דקטען דפרעיה מידי דלא הוה גדיר ליה דהוה מיחייב בגויה הוה ליה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן. אבל היכא דלא איתברר דהאי תובע לחודיה בנייה, אלא מגו אודיתיה דנתבע, מיגו דאי בעי אמר אנא בניתיה בהדך כי טעין את בניתיה ואנא פרעתיך פלגא, הוה ליה מה לו לשקר במקום חזקה דאיבעיא לן בפרקין (להלן ע"ב) ולא איפשיט, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והיכא דאתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה בנייה, דאוקמינן ליה בחזקת שלא נתן, סוגיא דגמרא דאפילו אמר ליה פרעתיך לאחר זמנו דהיינו לאחר דסמיך ליה כותל אחר לא מהימן, דכיון דלא ידע דמחייב לא יהיב דעתיה למפרעיה דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן כדבעינן למימר קמן.

ולא תימא הני מילי בשאר אינשי דלא ידעי, אלא אפילו בצורבא מרבנן דידיע דמחייבין ליה רבנן כשאר אינשי דמי, דמתני' סתמא תניא ולכולי עלמא משמע. וטעמא דמילתא דאי אמרת לפלוגי בין דידע לדלא ידע איכא מאן דלא ידע וטעין בתר הכי דידע להימוני, אלא השתא דדיינינן להו לכולהו בחזקת דלא ידעי ליכא פסידא, דמאן דלא ידע הא לא ידע ובחזקת שלא נתן הוא, ומאן דידע כי היכי דידע דמיחייב הכי נמי ידע דבחזקת שלא נתן מוקמינן ליה ולא איבעיא ליה למיתב ליה אלא בסהדי ואי יהיב בלא סהדי איהו דאפסיד אנפשיה.

והני מילי דלא חייבוהו בי דינא, אבל חייבוהו בי דינא בין ידע מעיקרא בין לא ידע כי הדר טעין פרעתי מהימן. חדא, דכיון דאסיקניה לטעמא משום דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן ממילא שמעת דאי בתר דאיחייבוהו מהימן. ועוד דבהדיא אסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יז,א) סתמא בכולהו תביעות בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, אלא לאו ש"מ דסיפא דקתני בחזקת שלא נתן בדלא חייבוהו בי דינא הוא. ומדסיפא הוא בדלא חייבוהו ב"ד הוא רישא נמי דקתני בחזקת שנתן אע"ג דלא חייבוהו בי דינא הוא, דאי אמרת דוקא לבתר דחייבוהו אפילו למעלה מארבע אמות נמי, ואדמפליג בין עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות, בין בחייבוהו לדלא חייבוהו ה"ל לפלוגי לא שנא עד ד' אמות ולא שנא למעלה מד' אמות, אלא משום דכולה מתני' בדלא חייבוהו וטעמא דמילתא כדפרשינן, וסוגיא דגמרא נמי הכי משמע כדבעינן למימר קמן.

וכי תימא מכדי עד ארבע אמות שותפי נינהו מאי שנא מארבע אמות ולמעלה דכל כמה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה לא מחייבינן ליה, הא קיימא לן (לקמן בבא בתרא מב,ב) דשותף כיורד ברשות דמי ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כי אמרינן כיורד ברשות דמי היכא דלא אישתתוף אדעתא דדבר ידוע דמסתמא לכולהו אנפי דשבחא דאפשר לאשבוחי בההוא מידי אשתתוף, אבל הכא דמעיקרא כי אישתתוף בהאי כותל לסלוקי היזק ראיה בלחוד הוא דאשתתוף, עד ארבע אמות דאיכא היזק ראיה מחייבינן ליה טפי לא מחייבינן ליה, ואי נמי בני ליה חד מיניהו בסתמא לאו כיורד ברשות דמי דלאו אדעתיה דהכי אשתתוף. ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא כיון דנפל (אעיקרא לא) [איעקרא לה] שותפותייהו, ושותפות מקום לאו שותפות הוא שהרי כל אחד מהן מכיר חלקו לצד חבירו, והשתא כי קא משתתפי בהאי כותל חדש מכח היזק ראיה בלחוד הוא דמשתתפי. ועוד דכי אמרינן שותף כיורד ברשות דמי במידי דאית בה שבחא בגופיה אבל למעלה מארבע אמות דכל כמה דגביה טפי ממעיט באוירא טפי וכל שכן דלגבי תחתון ריעותא הוא ולית ביה שבחא אלא להיכא דצריך לעיולי ביה כשוריה, כל כמה דלא סמך לו כותל אחר לאו כיורד ברשות דמי. ומטעמא דזה נהנה וזה חסר נמי לא מיחייב דכיון דאית ליה פסידא מהנך אנפי אחריני דאמרן זה חיסר וזה חיסר הוא.

ברם צריך את למידע דכל היכא דמוקמינן ליה בהאי עניינא בחזקת שנתן משתבע היסת כשאר תביעות דעלמא ומיפטר. וכל היכא דמוקמינן ליה בחזקת שלא נתן וליכא כפירה אלא גבי פרעון דינא הוא דשקיל תובע בלא שבועה, דסוגיין לקמן (בבא בתרא ה ע"ב) דכל היכא דלא ידע דמחייבין ליה רבנן פשיטא לן דהוה בחזקת שלא נתן טפי מהקובע זמן לחבירו ואומר לו פרעתיך בתוך זמני, וכיון דקי"ל התם דשקיל בלא שבועה ואפילו מיתמי כל שכן הכא דשקיל בלא שבועה.

והני מילי היכא דליכא הכחשה אלא גבי פרעון אבל היכא דאיכא הכחשה בשיעור הוצאה, אי בריא ובריא הוא ואיכא חיוב שבועה דאורייתא גבי נתבע, משתבע שבועה דאורייתא ומיפטר, ואי לא משתבע היסת ומיפטר, לא שנא עד ארבע אמות ולא שנא למעלה מארבע אמות. ואי תובע בריא ונתבע שמא, לא מיבעיא עד ד"א דיכלי למכפא אהדדי דכיורד ברשות דמי דישבע כמה הוציא ויטול, אלא אפילו למעלה מארבע אמות דלא יכלי מעיקרא למכפא אהדדי, כיון דאית ליה רשותא למעבד וגלי חבריה אדעתיה לבסוף דניחא ליה ישבע כמה הוציא ויטול, כדברירנא לעיל (ס"ס ו) גבי מקיף. והתם הוא דאע"ג דלא גלי ניקף אדעתיה דניחא ליה מיחייב דודאי זה נהנה וזה חיסר הוא, אבל הכא איכא למימר דזה חיסר וזה חיסר הוא, אי גלי אדעתיה דניחא ליה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר מיחייב ואי לא לא מיחייב כדברירנא לעיל. והיכא דאיכא הכחשה בין בשיעור הוצאה בין בטענת פרעון, כגון דטעין תובע דהכי והכי אפיק ונתבע קא טעין דלא אפיק כי האי שיעורא ודפרעיה ההוא שיעורא דאפיק, איכא לפלוגי, דאי ברי וברי הוא, עד ארבע אמות דמהימן נתבע בין אטענת פרעון בין אשיעור הוצאה משתבע היסת אתרווייהו ומיפטר, ומארבע אמות ולמעלה דמהימן אשיעור הוצאה ולא מהימן אפרעון, ההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק אע"ג דטעין עליה דפרעיה משלים ליה דהא איכא סהדי דאיהו בנייה וליכא מה לי לשקר להימוניה אפרעון כלל, ושאר הוצאה דכפר בה משתבע עליה היסת ונפטר, דהא לא שייכא גביה שבועה דאורייתא, לא מכח הודאת פיו דההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק כיון דטעין עליה פרעתי לאו הודאה דמיחייב עליה שבועה היא, ולא מכח העדאת עדים דהא לא מכחשי ליה. ואי תובע גבי שיעור הוצאה ברי ונתבע שמא בהא נמי איכא לפלוגי, דעד ארבע אמות משתבע תובע אשיעור הוצאה כעין דאורייתא ומשתבע נתבע אשיעורי דקא טעין דפרעיה מינה שבועת היסת ופרע ליה שארה, אבל מארבע אמות ולמעלה אע"ג דלא מיחייב תובע שבועה אפרעון מיגו דמחייב שבועה אשיעור הוצאה משתבע נמי אפרעון בגלגול ושקיל כוליה. והוא הדין היכא דטעין נתבע שמא בין אשיעור הוצאה בין אפרעון דאפילו עד ארבע אמות משתבע תובע כעין דאורייתא אתרווייהו ושקיל כוליה:

ח. ושמעינן מינה דכי יהיב פלגא אוזינקא אית ליה מדינא לאשתמושי ביה וליתן עליו תקרתו ולא מצי חבריה לעכובי עילויה, דאי לא תימא הכי כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, נהי נמי דגלי אדעתיה דניחא ליה לאשתמושי ביה כיון דלית ליה לאשתמושי ביה אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא לאו ש"מ דאית ליה מדינא לאשתמושי ביה. וההוא דאמר בנאה (לקמן בבא בתרא נז,ב) בכל השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבוסה, התם בחצר השותפין במידי דמעכב עלייהו דבני חצר לאשתמושי בה, והוא הדין בכותל השותפין במידי דלאו אורחיה לאשתמושי בה בהכי כגון גפת וזבל ומלח וסיד וסלעים ואמת המים הסמוכים לכותל דלאו אורחיה דכותל לאשתמושי ביה בהכי דאפילו מריה נמי דקפיד אנפשיה דלא לסמוך ליה מידי דמזיק ליה, אבל הכנסת קורות וכיוצא בהן דמעיקר תשמישה דכותל נינהו לא מצי מעכבי אהדדי, דמעיקרא בנייוה לאשתמושי ביה כל חד מינייהו מגיסא דידיה בנייוה, וכן הלכתא.

והשתא דאמרת לא מצו מעכבי אהדדי אע"ג דלחד מינייהו אית ליה בגוויה תשמישה כי האי גוונא ולהיאך לית ליה, כל היכא דבלאו ההוא תשמישא דתרווייהו הוי השתא נמי דתרווייהו הוי ולית ליה לחד מינייהו זכותא בגוויה טפי מחבריה, דכי אשתמיש ביה חד מינייהו מעיקרא מכח שותפותיה הוא דאשתמש ביה, והא דלא אשתמש ביה נמי האיך מהך גיסא משום דלא איתרמי ליה תשמישא דצריך ליה. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה מעיקרא היכי שבקי ליה לחד משותפין לאשתמושי בהו בכותל השותפין, וליחוש דילמא טעין ביה בכוליה, כדאשכחן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות לענין העולה מן הגזע. וכי תימא דאמרינן ליה להאיך הוה לך לדילך נמי לאשתמושי בה מאידך גיסא, מצי אמר לא איצטריך לי וא"כ מצינו חזית בחצר ואנן בבקעה לחודה תנן. תדע נמי דהא סוגיין בכולהו חזקות דעלמא דכל היכא דברירא מילתא דהויין ליה למחזיק בההוא מידי דבעי לאחזוקי ביה זכותא מאנפא אחרינא לאשתמושי ביה ההוא תשמישא דאשתמש ביה או (להתנויי) [לאתהנויי] ההיא הנאה דאתהני ליה מיניה, לא קיימא ליה חזקה בגוויה מכח ההוא תשמישא דאשתמש ביה ולא מכח ההוא הנאה דאתהני ליה מיניה, דכי שבקה מריה לאשתמושי או לאתהנויי ביה מכח ההוא זכותא דאיתברר דאית ליה בגוויה הוא דשבקה, מידי דהוה אאומן ושותף ואריס, ומידי דהוה נמי אבעל בנכסי אשתו דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא מט,א) פשיטא כיון דאית ליה פירי [פירי] הוא דקא אכיל, ואאשה בנכסי בעלה דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא נא,א) פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני היא [דקא] אכלה, ומידי דהוה אמשכנתא היכא דאיתברר דבמשכנתא קא נחית לה, וה"ה הכא כיון דאית ליה זכותא לאשתמושי ביה בהאי כותל מכח שותפותא דאית ליה בגוויה אע"ג דלחבריה לית ליה בגוויה תשמישא כלל לא קיימא ליה חזקה למרי תשמישא למיטען בכוליה.

ושמעינן נמי דלא שנא סמך לו כותל אחר ולא שנא לא סמך לו, כל היכא דיהיב ליה לבעל התוספת זוזי דהיינו פלגא אוזינקיה מיחייב לקבלינהו מיניה והוו שותפי בכוליה כותל כדמעיקרא, דכיון דעיקר הכותל באמצע הוא דאבני אשתכח דהאי תוספת דבני חד מינייהו למעלה מארבעה אמות באוירא (ותרווייהו) [דתרוויהו] בנייה והו"ל לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, דמצי מרי חורבא כל אימת דבעי לסלוקי בזוזי. ומתניתין נמי דייקא דקתני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, אי אמרת בשלמא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות דיינינן ליה, היינו דכי גלי אדעתיה דניחא ליה מחייבינן ליה, אלא אי אמרת כיורד לשל עצמו דיינינן ליה כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא מאן דסמיך כותלו לכותל חבירו הכי נמי דמגלגלין עליו את הכל, אלא לאו דמשום דהוה ליה בעל התוספת לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. ומדלענין חיוביה דהאי סומך כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה, לענין סלוקיה לבעל התוספת מפלגא בזוזי נמי כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה. וההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא ו,א) לכי מפיס לי לא תיתרע אשיתאי ולא קאמרינן לכי מסלק לי בזוזי, דאלמא בדעתיה דבעל התוספת תלייא מילתא, התם אורחא דעלמא נקט דקים ליה בגוויה דכיון דגלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא למיתב ליה פלגא לבסוף נמי לא יהיב ליה ואי יהיב ליה לא יהיב ליה אלא בציר מהכי, דכל דלא יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה ודאי לית ליה לאשתמושי ביה עד דמפייס ליה.

ברם צריך את למידע דכי דיינינן ליה כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, הני מילי בעיקר דינא בין לענין סלוקי בזוזי בין לענין חיובי היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה, אבל לענין שיעורא דמחייב ליה לאו כיורד לתוך חורבתו של חבירו דיינינן ליה, דאילו התם היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה שמין לו וידו על העליונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה, ואילו הכא אע"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה לא שנא שבח יתר על ההוצאה ולא שנא ההוצאה יתירה על השבח חצי הוצאה הוא דיהיב ליה. ומאי שנא, התם כיון דלית ליה לבונה או לנוטע זכותא בגופיה דארעא וכי מסלק ליה בזוזי לגמרי מסלק ליה, דינא הוא למישם ליה שבחא [דשבחא] כוליה גבי מריה ארעא הוא דמשתייר ואיהו לחודיה הוא דמתהני בה, אבל הכא דתרווייהו אית להו חולקא באוירא דהאי כותל ואע"ג דמסלק ליה מפלגא לאו לגמרי מסתלק, דכי משתמש כל חד מינייהו בהאי כותל בתר הכי לאו בפלגא לחודיה משתמש אלא בכוליה הוא דמשתמש, אי אמרת יהיב ליה חצי שבח שהוא יתר על ההוצאה אשתכח דקא שקיל דמי פלגא שבחא דמתהני ליה מיניה בתר הכי כמה דמתהני ליה לההוא דסלקיה מיניה בזוזי, והוא הדין היכא דהוייא הוצאה יתירה על השבח, דאי לא יהיב ליה אלא חצי שבח אשתכח דמשתמש בכוליה בהדיה בשוה ולא יהיב ליה בהוצאה אלא בציר מפלגא:

דף ה עמוד ב

מז. אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן הלואי שיפרענו בזמנו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד איניש דפרע בגו זמניה זימנין דאיתרמי ליה זוזי ואמר איזיל איפרעיה דכי מטי זימניה לא ליתי לטרדן. וקימא לן כריש לקיש כדבעינן למימר קמן. והא דריש לקיש לא מיתוקמא [אלא] היכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה דליכא למימר מגו דיכיל למימר פרעתיך בזמני, אבל תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני איבעייא לן לקמן ולא אפשיט. והיכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה לא אצטריכא ליה לריש לקיש אלא במלוה ע"פ ודוקא בעדים, דאי שלא בעדים כיון דאי בעי למימר לא לויתי מהימן השתא דאמר לויתי ופרעתי בתוך זמני הוה ליה כתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני דאיבעיא לן לקמן ולא איפשיט:

מח. תנן כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד"א בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא דבחזקת שנתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי מושלם בנין הכותל, ואפי' הכי מהימן. ופריק שאני התם דכל ספא וספא זימניה הוא. כלומר כל שורה ושורה של בניין זימניה הוא וחייב לתת לו חלקו מן ההוצאה שהוציא בבנין השורה ההיא, שהרי חובת כל הבנין מתחלתו מוטלת על שניהם. ונהי דמקמי דבני חד מינייהו מידי לא מצי אידך למימר ליה פרעתיך חלקי עמוד ובננו ממה שבידך, דהוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, אלא היכא דבני חד מינייהו חד דסאפא מדידיה ומקמי דבני אחרינא קא תבע ליה לחבריה למיתב ליה פלגו אוזינקא דההוא סאפא, כי האי גוונא ודאי אי טעין פרעתי חלקי משורה זו שבנית מהימן דכל ספא וספא זימניה הוא ובהא אפי' ריש לקיש מודה:

מט. ת"ש מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני דהיינו לבתר מושלם כותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי דאגבהיה לכותל הסמיכה טפי מארבע אמות, דאכתי לא סמיך מידי (בעד) [נגד] התוספות, אלמא לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ודחינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן. כלומר שאני התם דכל כמה דלא סמיך לא ידע דמחייב מידי לכי סמיך כי היכי דליזיל וליפרע קודם זמנו דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן לכי סמיכנא. הדין הוא פשטא דשמעתא, מיהו חזינא להו לרבואתא דמפרשי לה הכי, שאני התם דאפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן דאמר מי יימר דמחייבין ליה רבנן, ומסתבר כוותייהו כדבעינן למימר קמן (סי' נג):

נ. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדין כאביי ורבא מר בר רב אשי עביד כריש לקיש. ואסיקנא והלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ולא תימא דוקא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא, חדא דהא ברירנא לעיל (סי' מז) דעיקר שמעתיה דריש לקיש לא אצטריכא ליה אלא במלוה ע"פ, ועוד דכי איכא לפלוגי גבי יתמי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ היכא דאיכא למימר אי הוה אבוהון קיים טעין פרעתי, אבל היכא דאי הוה טעין אבוהון פרעתי נמי לא מהימן לדידהו נמי לא טענינן להו, דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא יכיל אבוהון למטען כדמיברר בפ' חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא נב,א ושם סי' ריא), הילכך דינא דמלוה ע"פ ומלוה בשטר בהאי ענינא חד דינא נינהו, וש"מ דאפי' מלוה ע"פ כי האי גוונא היכא דמית לוה בגו זמניה גבי מיתמי בלא שבועה. והוא דלא טעני יתמי אנן פרענך בזימנך, ודוקא נמי במלוה בעדים ואין צריך לומר במלוה בשטר, אי נמי אע"ג דליכא שטר ולא עדים והוא דמודו יתמי דאוזפיה לאבוהון ומית בגו זימנא דקבע ליה ולא ידעי אי פרעיה אי לא. אבל היכא דליכא שטר ולא עדים וקא טעני יתמי אין יזיף ופרע בגו זימניה כי האי גוונא איבעייא לן לקמן ולא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, וכל שכן מיתמי. ואי איכא לפלוגי בין מלוה בשטר למלוה בעדים בהדין עניינא בקטנים הוא דאיכא לפלוגי, דאי מלוה בעדים הוא אע"ג דמית בגו זימניה לא גבינן לה מיתמי עד דגדלי דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ואשתכח דכל כמה דלא גדלי ליתיה לסהדותא כלל, ואי מלוה בשטר היא גבינן לה ואפי' מקטנים. דאי משום קבלת עדים שלא בפני בע"ד ליכא, דכיון דכי כתבוה לשטרא וחתימי עליה מחיים מדעתיה דלוה חתימי עליה, אי בשטרי דלא הקנאה בדאמר להו כתובו ואי בשטרי הקנאה סתם קנין לכתיבה עומד, וכמאן דאמר להו כתובו דאמי, כמאן דחתימיה עליה באפיה דלוה דאמו, וכיון דקי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוו להו כמאן דאסהידו בההיא מילתא בבי דינא בפני בעל דין. למאי ניחוש בו, אי לצררי ולשובר כיון דמית בגו זמניה תדע דהא אלמוה להו (לרבינא) [רבנן ל]האי חזקה למפטריה למלוה אפי' משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אע"ג דאי מחייבין ליה שבועה לית ליה פסידא בהדין, וכל שכן לאזדקוקי ליה למיגבא מקטנים דאי לא מזדקיקינן אית ליה פסידא.

וכי תימא והא כתובת אלמנה דכמית בגו זימניה דמי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וטעמא משום חינה הא לאו הכי לא מזקיקינן כדאמרינן בערכין (כב,א) ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום חינה, הא לאו משום חינה לא, ואמאי לימא חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, שאני כתובת אשה דכיון דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אתפוסי מתפיס לה צררי וכמאן דמטא זימניה מחיים דמי. תדע דהא בעל חוב היכא דמית הלוה בגו זימניה גבי מיתמי שלא בשבועה כדאמרן, ואלו גבי אלמנה תנן (כתובות פז,א) והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, ותנן נמי (גיטין לד,ב) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, וקי"ל יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית, אלא מאי אית לך למימר אלמנה שאני.

והני מילי גבי דינא [ד]בעל חוב בהדי יתמי דלוה אבל דינא דערב היכא דפרעיה למלוה לאחר מיתת הלוה בדינא דמלוה תלי, כל היכא דאית למלוה למגבא מינייהו בדינא ערב נמי מצי גבי, וכל היכא דמלוה גופיה לא מצי גבי כל שכן ערב דלא מצי גבי כדבעינן לברורי בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעד,א סי קלג) בסיעתא דשמיא. וכי תימא א"כ התם גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי היכי דאשמועינן בגמ' גבי חייב מודה וגבי שמתוה ומית בשמותיה דנזקקין הוה ליה לאשמועינן נמי מית בגו זימניה דנזקקין, הא לא קשיא, דהתם לטעמא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קאמרינן ובהדייא אמרינן בשמעתין דרב פפא ורב הונא לית להו דריש לקיש.

ואי קשיא לך והא תניא בפ' שום היתומים (ערכין כב,א) דאין נזקקין לנכסי יתומים ואפי' במידי דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, מדאמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים כיון דשמעתה להא דאמר רב הונא חברין משמא [דרב] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, במאי עסקינן, אילימא באנפא דאי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למטען פרעתי מכאן ואילך היכי מזדקיק, ולית ליה לרב נחמן טוענין ליורש, ואפי' מגדולים נמי לא מצי גבי, אלא לאו באנפא דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, ואפי' הכי איפסיקא הלכתא דאין נזקקין, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא כולהו סבירא להו כסברא קמא דרב נחמן דהוה סבירא ליה מעיקרא דאין נזקקין ואפי' היכא דלא הוה מהימן אבוהון למטען פרעתי, ואם כן הכא נמי אמאי נזקקין. וכי תימא משום דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, והא סוגייא דשמעתין דטעמא דמי יימר דמחייבין לי רבנן אלים ליה לגמרא טפי מהאי חזקה, דהא אפי' לאביי ורבא דלית להו חזקה דריש לקיש היכא דלא ידע נתבע דמחייבין ליה רבנן מודי דלא מהימן למטען פרעתי ואפי' לאחר זמנו, ואפי' הכי אין נזקקין לו כדברירנא מהך מימרא דרב נחמן, וכל שכן גבי האי חזקה דריש לקיש. טעמא דאביי ורבא הוא דלית להו חזקה דריש לקיש ולא מיתרצא להו קושיא דאקשינן עליהו ממתני' אלא בהכין, אבל אליבא דהלכתא כיון דאיפסיקא דהלכתא כריש לקיש ואפי' למיגבא מינייהו בלא שבועה ממילא שמעתא דהאי אנפא דפרעתיך בתוך זמני אלים ליה לגמרא טפי מהנך אנפי דלא ידע נתבע דמחייבי ליה בי דינא בגוייהו דאלו הנך אפי' מיתומים לא גבו אלא בשבועה דלא עדיפי ממלוה בשטר ואלו היכא דמית לוה בגו זימניה גבי מלוה בלא שבועה, ומדאלמוה רבנן למיגבא בלא שבועה שמע מינה אפי' מיתומים קטנים נמי גבי חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והאי דלא אשמעינן גמרא [ד]גבי מקטנים כי היכי דאכפל לאשמועינן דגבי בלא שבועה, משום דמעיקרא כי איפסיקא הלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי סתמא איפסיקא ואפי' מקטנים, והדר אשמעינן רבותא דאפי' שבועה נמי לא בעי. ועוד לא בשבועה עדיפא ליה לאשמועינן, דאי אשמועינן לנכסי קטנים הוה אמינא לא עדיף מכתובת אשה דגביא מיתומים קטנים ואפי' הכי בעיא שבועה, קמ"ל דאלימא ליה חזקה למפטריה משבועה.

וכי תימא כיון דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אפי' במלוה בשטר משום דחיישינן לשובר הוא, א"כ אפי' מת לוה בגו זימניה נמי ליחוש דדילמא לכי גדלי יתמי משכחי שובר או עדים ומפטרי, לא דמי, דאלו גבי שטרא גרידא כיון דליכא ריעותא גבי לוה אלא משום טעמא דשטרך בידי מאי בעי, גבי יתמי חיישינן דילמא א"ל מלוה ללוה פרען וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי אכתוב לי תברא, וכיון דמיחייב מדינא למפרעיה על ידי שובר הכי נמי [גבי] יתמי חיישינן, גבי מת בגו זימניה כיון דבבי דינא לא מצי כאיף ליה למפרעיה בגו זימניה ליכא למיחש דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד כל היכא דאי משתכחי יתמי סהדי או תברא מיפטרי אין נזקקין אי הכי היכא דשמתיה ומית בשמותיה דאיפסיקא הלכתא דנזקקין, אמאי נזקקין, ניחוש דילמא שובר הוי ליה לאבוהון ואירכס ליה ושמתוה ומית בשמתיה מקמי דלשכחיה ודילמא לכי גדלי יתמי טרחי ומשכחי ליה, אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאלימא לן חזקה דלא פרעיה אבוהון נזקקין:

נא. איבעייא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן דמה לו לשקר במקום חזקה או לא. כלומר מי אמרינן מה לו לשקר למדחא חזקה. ולא איפשיט, וכל [כי] האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא הדין היכא דהלוהו שלא בעדים ותבעיה בתוך זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דאיכא מה לו לשקר אי אמר לא לויתי חומרא לתובע וקולא לנתבע, וכן כל כיוצא בזה:

דף ו עמוד א

נב. ת"ש בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמני ביומא דשלים בנין הכותל פשיטא דבחזקת שנתן הוא אלא לאו כגון דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני קודם תשלום בנין הכותל, והא קמ"ל דבמקום חזקה נמי אמרינן מה לי לשקר ושמע מינה דהקובע זמן לחבירו ותבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני נאמן. ודחינן שאני התם דכל ספא וספא זימניה הוא. וכמאן דא"ל פרעתיך בתוך זמני דמי. ובעיין לא איפשיט:

נג. ת"ש בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמני ביומא דשלים ביה כותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני מקמי דסמיך, אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן. אפי' אמר ליה פרעתיך בזמני נמי אינו נאמן. הדין הוא פירושא דפרישו בה רבואתא, ולישנא דמי יימר דמחייבין לי רבנן דייק (כוותייכו) [כוותייהו] דכל כמה דלא מחייבין ליה רבנן לא טרח למפרעיה. ועוד דהא כי קא מיבעייא לן אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה אליבא דמאן דאית ליה הך חזקה הוא דאיבעיא לן, ומאן דאית ליה הך חזקה אפי' בדיעבד דמחייב אית ליה דהא כי פליגי בדיעבד פליגי, ואי ס"ד גבי סמך לו כותל אחר נמי כי אמר ליה פרעתיך בזמני או לאחר זמני מהימן, א"כ הא דמשנינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן דמשמע דשאני לן בין היכא דידע דמחייב להיכא דלא ידע, דמידי דלא ידע דמחייב הוא דכי תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהימן אינו נאמן, אבל מידי דידע דמחייב בה אע"ג דאמר פרעתיך בתוך זמני מהימן משום מה לי לשקר, ואע"ג דחזקה לא עביד דפרע בגו זמניה, מה לי ידע ומה לי לא ידע, כיון דאידי ואידי כי אתי סמוך למושלם זמניה ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני לא מהימן וכי תבעיה לאחר זמניה וא"ל פרעתיך בזמני או לאחר זמני מהימן. אידי ואידי מה לי לשקר במקום חזקה, וכי היכי דכי ידע דמחייב ותבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני מהימן משום מה לי לשקר, כי לא ידע דמחייב נמי כיון דאלו אמר פרעתיך בזמני מהימן כי אמר פרעתיך בתוך זמני נמי להמניה משום מה לי לשקר, אלא משום דהיכא דלא ידע אפי' אמר פרעתיך בזמני נמי לא מהימן ואשתכח דליתיה למה לי לשקר כלל, וכן הדעת נוטה:

נד. אמר ליה רב אחא (טבא) [סבא] לרב אשי תא שמע מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דא"ל פרעתיך בתוך זמני וקתני חייב. ועל כרחיך בתבעו לאחר זמנו עסקינן דהא דומייא דרישא קתני וכי היכא דרישא דמטי זימניה קמיירי דהא פרעתיך בזמני קאמר ליה סופא נמי בדמטא זימניה קמיירי, אלמא תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. ודחינן לא מאי נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואין צריך לומר היכא דאמר ליה פרעתיך בזמני ואין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם. כלומר לא לויתי ממך מנה לעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. שאם אין הלואה פריעה למה ונמצא זה מודה שלא פרע וכיון שיש עדים שהודה בפניהם כדקתני בהדיא מנה לי בידך א"ל הין, ואין צ"ל היכא דאתו עידי הלואה, אע"ג דהדר טעין אין לויתי ופרעתי לא מהימן שהרי העדים מעידין אותו שלוה והוא מודה שלא פרע ולפיכך חייב. ובעיין ולא איפשיט, ורב אשי מדחא בעלמא קא מדחי ולאו לאסוקי הלכתא קאתי. מיהו שמעינן מינה דההיא דקתני התם אין לך בידי חייב לא מתוקמא אלא בדאמר ליה לא לויתי, אבל אמר ליה פרעתיך אע"ג דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני נמי לא מפקינן מיניה. ודוקא דתבעו לאחר זמנו אבל תבעו סמוך למושלם זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כדר"ל:

נה. הרי אמרו מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל אמר רב הונא סמך לפלגא סמיך לכולא. כלומר היכא דסמך כותל אחד כנגד אורך חצי התוספת כמאן דסמיך לכולא דמי ומגלגלין עליו את הכל, דכיון דסמיך לפלגא גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תוספת ומוכחא מילתא דמפיק למסמך נמי כנגד אידך פלגא. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ודלא סמך לא סמך. וקי"ל כרב נחמן בדיניה הלכך לא מחייבינן ליה אלא בשיעורא דסמיך. ולא תימא הני מילי היכא דלפיף ביה ושיעיה בטינא או בסידא אי נמי עבד ביה קרן זוית, דגלי אדעתיה דליכא בדעתיה לאורוכיה טפי, אלא אע"ג דלא לפיף ביה ולא עביד קרן זוית דאיכא למימר דדעתיה לארוכי לא מחייבינן ליה טפי משיעור מאי דסמיך, דהא עיקר פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בדלא לפיף ולא עבד קרן זוית קיימא מדקאמרינן מודה (רבינא) [רב הונא] בלופתא וקרנאתא, כלומר היכא דלפיף ביה בסופייה אי נמי עבד בה קרן זוית דגלי אדעתיה דליכא בדעתיה לאורוכיה טפי הלכך לא מחייב אלא בשיעורא דסמיך, כי פליגי היכא דלא לפיף ולא עבד קרן זוית. ומודה רב נחמן באפריזא וקיבעתא דכשורי דאי סמך לפלגא (והנך) [ואנח] אפריזא שהיא קורה אריכא ועבה שמניחין אותה על ראש הכותל כנגד ארכו לקבוע עליה ראשי קורות תקרת הבית לרחבו מכותל זה לכותל שכנגדו, והניח זה אפריזא מקום קביעת ראשי הקורות מתחלתו ועד סופו, אע"פ שלא סמך אלא כנגד חציו כמאן דסמך לכוליה דמי דגלי אדעתיה דניחא ליה בכוליה ומגלגלין עליו את הכל. ואיכא לפרושי דהאי קיבעתא דכשורי דקאמרינן לאו בגופיה דאפריזא הוא אלא אנפא אחרינא באנפי נפשיה, קמ"ל דאי נמי לא מנח ליה אפריזא אלא דעביד בסוף ההוא פלגא דסמיך מקום קביעתא דכשורי כמאן דסמך לכולא דמי. כגון דהוה כותל המחיצה מזרח וכותל הסמיכה כנגד חצי מערב יוצא מקרן דרומית מערבית ועד חצי רוח מערבית ועבד ביה בסופיה מקום קיבעתא דכשורי דגלי אדעתיה דדעתיה למיקבע ביה כשורי, ארכן כנגד אורך כותל הסמיכה ורחבן כנגד רחבו, [ראשן ה]ראשון בסוף כותל הסמיכה וראשן השני בכותל שני שכנגדו שמצד כותל המחיצה בצפון, וסופו להניח עליהן תקרה כנגד כל הכותל של מחיצה, שנמצאו ראשי קורות התקרה מצד מזרח על גבי כותל המחיצה וראשיהן מצד מערב חציין על גבי כותל הסמיכה והשאר על גבי הקורות הקבועות בסופו, וכיון דעבד מילתא דמוכחא עלויה דדעתיה לאישתמושי בכוליה כותל המחיצה אע"ג דלא סמך אלא כנגד חציו כמאן דסמך לכוליה ומגלגלין עליו את הכל:

נו. אמר רב נחמן בי כורי לא הוי חזקה. כלומר היכא דבאני קמא מארבע אמות ולמעלה מדנפשיה ועבד ביה בשעת בנין בי כורי, דאינון כזי דמעילין בהו ראשי כשורי, כל כמה דלא מעייל להו לכשורי התם לא הוו חזקה לאידך למימרא דיהיב להו פלגא אוזינקא, אי נמי דפיוסיה פייסיה ואיפייס ליה לעיוליה התם כשורי. ואע"ג דמנח בהו המליטא. והיא קורה שמשקעין אותה בבנין תחת החלונות כדי להניח עליה ראשי הקורות, מאי טעמא מימר אמר אמינא לכי מפייס לי לא מיתרע אשיתאי:

נז. אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפי' לצריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא בצריפא דאורבני. וקי"ל כותיה דמעשה רב. והא דאמר רב נחמן אחזיק להורדי דאנון קנים אחזיק לכשורי דאנון קורות, לאו כמאן דאמר דאחזיק לאשתמושי בגודא דחבריה קאי, דא"כ כי אחזיק להורדי אמאי אחזיק לכשורי והלא מכביד, ולא יהא אלא הבית והעליה של שנים, הא אמרי' בסוף הבית והעליה (ב"מ קיז,ב) עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו לסכך בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו, וכוליה שמעתא משמע התם דאי משני להקל שומעין לו להכביד אין שומעין לו, אלא הני כולהו במאן דאחזיק בשפיכות המים על חצר חבירו קאי, והני הורדי וכשורי כולהו אגודא דמחזיק קיימי. וכי תימא א"כ מה לי הורדי מה לי כשורי, משום דכשורי קביעה תשמישתייהו והורדי לא קביעה תשמישתייהו כולי האי. ואמטול הכי קאמרינן בלישנא קמא דרב נחמן דאי אחזיק להורדי דלא קביעה תשמישתייהו לא אחזיק לכשורי דקביעה תשמישתייהו. (וקמ"ל) [וקיי"ל] כלישנא בתרא דאפילו אחזיק להורדי אחזיק לכשורי דכיון דאחזיק אחזיק, והוא דקיימו הני הורדי וכשורי אגודא דמחזיק כדברירנא. ואם נפשך לומר במאן דאחזיק לאשתמושי בגודא דחבריה בהורדי או בכשורי קאי, משכחת לה בכותל השותפין ואמתניתין קאי כדקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ולא דמי לעליון שבא לשנות בגזית, דאלו התם בית לחד ועליה לחד דאין לבעל העליה להכביד על הבית אבל הכא גודא דשותפי הוא והאי דלית ליה לאשתמושי ביה למעלה מארבע אמות ולמעלה משום דהוי בחזקת שלא נתן, דאי הוה ניחא ליה למיתב ליה פלגו אוזיקנא הוי ליה זכותא לאשתמושי ביה על כרחיה, כיון דאחזיק אפילו להורדי הוי ליה בחזקת שנתן דאי לאו הכי לא הוה שבקי ליה לאשתמושי ביה אפילו להורדי, והאי דלא אשתמש בה אלא בהורדי משום דלא אתברר ליה כשורי הוא, וכיון דקנה ליה בחזקת שנתן חצי ההוצאה ממילא קנה ליה זכותא לאשתמושי ביה בכל דבעי ואפילו בכשורי. ולטעמיך דלישנא קמא קסבר דילמא פיוסיה פייסיה לאחולי גביה לכשורי ומאי דאחיל אחיל למאי דלא אחיל [לא אחיל]. ולית הלכתא כוותיה, דכל היכא דאיכא למיתלא בזכותא דאית ליה לא תלינן במחילה. וכן היכא דאחזיק בשפיכת המים על חצר חבירו בנטפי, שהן רעפים שהמים מנטפין מהן, ובעא לשנויינהו לשפכי שהן מרזבין שהמים נשפכין מהן בזעף, אחזיק נמי לשפכי. לשפכי אחזיק לנטפי. ואפילו לצריפא דאורבאני, והוא גג העשוי כמין צריף ומסוכך במורביות של ערבה והמים יורדין עליהם מכונסין טיפה בצד חברתה, ולא עוד אלא שאין ירידת המים כלה מהן במהרה ואע"פ שפסקו הגשמים מהן הן מנטפין והולכין עד כמה שעות, אפילו הכי הויא חזקה דכיון דאחזיק בשפיכת המים בחד אנפא אחזיק נמי בכולהו אנפי:

דף ו עמוד ב

נח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בכותליה ובזיזיה עד ארבע אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו. מאי משתמש בכותליה, לקבוע בהן מסמר ולסמוך לה סולם, ובזיזיה לתלות בהן כלים. ומאי עד ארבע אמות בגובה הכותל, אבל מארבע אמות ולמעלה לא משתעבדי ליה. ובעובי הכותל מלמעלה במקום שאינו גבוה יותר מארבע אמות, במקום שנהגו להשתמש בעובי הכותל מלמעלה, אבל מקום שנהגו שלא להשתמש בכך לא, דאמר ליה כדמשתמשי איניש הוא דאוגרנא לך. אבל בתרבץ אפדני לא. והוא מלוסה של חצר. קסבר ארבע אמות דלפני פתחו דקנו ליה לבעל הבית מחמת הבית הכא נמי משתעבדי ליה לשוכר לפירוק משאו, שאר החצר דלית ליה לבעל הבית זכותא בגויה מחמת הבית אלא מחמת זכותא דאית ליה בחצר גופה נמי לא משתעבדי ליה לשוכר אלא לדריסת הרגל, דבית אוגר ליה חצר לא אוגר ליה, דשוכר כלוקח דמי. ורב נחמן דידיה אמר אפילו בתרבץ אפדני. שוכר עדיף מלוקח, דהא מחייב לתקוני ליה כל מידי דמעשה אומן מה שאין כן בלוקח. וקי"ל כוותיה. אבל רחבה שאחורי הבתים לא רבא אמר אפילו ברחבה שאחורי הבתים. וקי"ל כרבא דבתרא הוא. ודוקא היכא דליכא מנהגא בהא מילתא [דאי איכא מנהגא] כמנהגא עבדינן דקי"ל בכל כי האי גונא הכל כמנהג המדינה:

נט. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה ואי סוכה דמצוה הוא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. מאי כשורא דמטללתא, קורה שנועצין אותה בכותל לסכך על גבה. היכא דדעצה איניש בגודא דחבריה, עד תלתין יומין לא הוי חזקה, דסתם שאלה תלתין יומין ואימור משאל שיליה לגודא מיניה בתורת ארעי, טפי מתלתין יומין הוי חזקה דמוחיל מחיל גביה. ואי סוכה דמצוה היא, עד שבעה יומי לא הוי חזקה דסתם יומי עראי דידה שבעה יומי, טפי משבעה יומי הוי חזקה דלא איבעי ליה לשהויה טפי. וכי תימא מאי הוי ליה למעבד, לסלקה ביומא דשביעי, הא תנן (סוכה מח,א) סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא ביני שמשי ובעי למיכל בה. ועוד הא מדקאמרינן עד שבעה יומי לא הוה חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה שמע מינה דלכולהו שבעה שאילה ליה ולא מיחייב לסלוקה אלא לבתר שבעה, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה אלא לבתר שבעה. לסלקה בליליא, שמיני חג עצרת היא ואסיר. לעולם דמסליק ליה ביומא דשביעי סמוך לבין השמשות, וכי תימא והא בעי למיתב בה ביומא דשמיני דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, הכא במאי עסקינן בבני ארץ ישראל דלא יתבי ביה אלא עד בין השמשות דשביעי, ואי משום דמתרמיא ליה סעודתא בעי מיכל בה, כיון דמטי בין השמשות ולא אתרמיא ליה מידע ידע דלא אכיל עד ליליא. וכי קתני מתני' לא יתיר את סוכתו מבעוד יום טובא קאמר כדקתני בהדיא גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. תדע דהא אמרינן עלה (שם) אין לו מקום להוריד כליו מהו, ומסקנא דאי סוכה קטנה היא פוחת בה ארבעה, וכי היכי דאית ליה רשותא למפחת בה ארבעה דקא מיפסלא לה בהכי הכי נמי אית ליה רשותא למישמט מינה חדא כשורא אפילו מבעוד יום. דיקא נמי מדקאמרינן לבתר שבעה יומי הוי חזקה, אלמא מכי חליף יומא דשביעי לאלתר הוי חזקה, ואי דלא הוי [ליה] לסלוקה ביומא דשביעי כי חליף יומא אמאי הוי חזקה לאלתר.

אלא אי קשיא הא קשיא, כיון דהאי כשורא דמטללתא בסתמא קא מיירי, דליכא סהדי דשיליה לדוכתא מיניה, דמסתמא אמרינן אימור בתורת ארעי הוא דדעצה בגודא דחבריה, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עלויה, ואמטול הכי לא הוי חזקה עד דשלמי סתם יומי שאלה דאינון סתם יומי עראי דידה, אי הכי גבי סוכה דמצוה לבתר שבעה יומי אמאי הוי חזקה. ודילמא האי גברא לסתם יומי שאלה קא נחית ולאו לצורך סוכה דמצוה בלחוד הוא דדעצה אלא לטללא בעלמא אצטריכא ליה, וכיון דאיתרמי ליה חג הסוכות ברישא נפק בה ידי חובתיה ושבקה לשאר יומי עראי דידה. ומארי גודא נמי כל כמה דלא שלמי סתם יומי ארעי בשאר טללי לא קפיד עילויה, דאטו משום דאתרמי להו שבעת יומי דסוכה דמצוה ברישא מגרע גרע. אלא מסתברא דהא דקאמרינן אי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לאו בדאתרמי להו יומי סוכה ברישא קאמרינן דאם כן לא הויא חזקה אלא לבתר תלתין יומין, אלא בדאתרמי להו לבתר תלתין יומין קאי, ואסיפא דמילתיה קאי דקאמרינן לבתר תלתין יומין הוי חזקה ועלה קאמר אי סוכה דמצוה היא כלומר אי אתרמי חג הסוכות לבתר תלתין יומין בלא הפסק בנתים איכא למימר דמשום מצות סוכה לא קפיד עלויה הלכך לא הוי חזקה עד דחלפי שבעה יומי דסוכה.

ואי חבריה בטינא וחזייה מארי גודא ושתיק לאלתר הוי חזקה. ומאי שנא מדרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לקמן בבא בתרא מא,א) וקאמרי' התם דלא קימא ליה חזקה לאלתר. וכי תימא דילמא התם בכותל אבנים צבורות לגדר כדרך שמסדרין אותן דרך בנין בלא טיט סביבות השדות, דאי הוה מיחבר בטינא לאלתר הוי חזקה, נהי דפליגי רבנן בין היכא דחבריה בטינא להיכא דלא חבריה בטינא במידי דעבידי אינשי למשיליה מאחריני בתורת ארעי משום דלא אפשר ליה לשואל למעבד כדנפשיה, כגון כשורא דמטללתא דדעיץ ליה לחד סיטרא בגודא דנפשיה מחד גיסא ולית ליה לדיליה מהך גיסא גודא אחריני למדעציה ארעי, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עילויה בגו תלתין יומין, מיהו אהדורי גודא בדוכתיה אחרינא דלא הוה קאי מעיקרא לא שייך ביה עראי, דמאי דקמא דלא אהדריה בדוכתיה כדמעיקרא, אלא על כרחיך כל היכא דמהדר ליה לתורת קביעותא קא מכוין ואע"ג דלא חבריה בטינא נמי תהוי ליה חזקה. אלא מסתברא דלא דמי כשורא דמטללתא לאהדורי גודא בארעא דחבריה, דאלו בכשורא דמטללתא תשמיש גופיה לא הוי חזקה אלא לההיא תשמיש בלחוד ואי בעי לאוספי עליה תשמישא אחרינא לאו כל כמיניה, ואמטול הכי לא בעינן שלש שנים, דכי בעינן שלש שנים במידי דמיקני ליה גופה דארעא דכיון דבעי טענת מכרת לי או שנתת לי במתנה אמרינן ליה אחוי שטרך, הילכך אי אחזיק ביה שלש שנים אמרינן האי שטרא הוה ליה ואירכס דטפי מתלת שני לא מזדהרי איניש בשטריה כדבעינן למימר קמן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא כט,א), ואי לא לא מהימן דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה ואם איתא דקושטא קאמר לחוי שטריה. אבל לתשמישא בעלמא, והוא הדין לניזקין, כיון דבשתיקה בעלמא קיימא חזקה, כדבעינן לברורי בפ' חזקת הבתים ממעשה דאפיקו ליה קור קור מהכא (להלן בבא בתרא כג,א) ומכמה ראיות, לא שייך ביה שטרא כי היכי דלימא ליה אחוי שטרך, הלכך לא בעי שלש שנים אלא בתורת קבע ובתורת ארעי תליא מילתא. וכל היכא דלא מלו להו תלתין יומין דאינון יומי עראי דידה לא הויא חזקה ומכי מלו להו תלתין יומין ואתברר דחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה דודאי לקביעותא קא מכוין וידע ניזק וקא מחיל, מידי דהוה אכשורא דמטללתא. והוא הדין לחלונות וזיזין היוצאין לרשות היחיד או לחצר השותפין דכולהו בגו תלתין יומין איכא למימר דלתורת ארעי קא נחית, ואי עביד בהו מילתא דקביעותא לאלתר הויא חזקה, דומיא דכשורא דמטללתא דאי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה, והוא דחזי לתשמישתיה כדבעי' למימר קמן. ואלו גודא דרב ענן לאו תשמישתא גרידא הוא כי היכי דתהוי ליה חזקה לאלתר או בתלתין יומין, אלא מקנא גופא דארעא הוא דהא לא משתייר ליה למארי ארעא זכותא ולא הנאה בההוא דוכתא דאהדרוה לגודא בגויה כלל, ואמטול הכי בעי שלש שנים ובעי נמי טענה כדבעינן לפרושה בדוכתא (לקמן פ"ג סי' א). אבל לתשמישתא בעלמא אי נמי לנזקין בתלתין יומין סגייא אי נמי לאלתר היכא דעבד ביה מילתא דקביעותא (אע"ג דע"כ). והוא דחזי לתשמישתיה, דאע"ג דעבד ליה מלבן דהיא מילתא דקביעותא לא הויא חזקה.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דאיכא סהדי דחזייה ניזק ושתיק אבל היכא דליכא סהדי דחזייה ושתיק, אף ע"ג דעבד ביה כולהו אנפי דקביעותא לא הוי חזקה עד שלש שנים, דהתם ודאי מגו דאי בעי אמר פייוסי פייסתך ואיפייסת לי ושטרא הוה לי ואירכס כי אמר ליה בריא לי דחזית ושתקת מהימן, אבל בבציר משלש שנים לא מהימן דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, דאזיל כל חד וחד ועביד מידי דמזיק ליה לחבריה אי נמי דמשתמש בגודא דחבריה שלא בפניו ולא מתידע ליה לחבריה עד כמה ירחי וקיימא ליה חזקה, א"כ לקתה מדת הדין דמאי הוי ליה למארי ארעא למעבד. ועוד הא דאמרינן אי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, אי ס"ד לא בעי ראיה דחזא ניזק ושתק אמאי הוי חזקה, הא לא ידע דלימחי. אלא ע"כ כל היכא דלא אתברר דחזייה ניזק ושתק לא קיימא ליה חזקה בפחות משלש שנים, לא שנא למחזיק גופיה ולא שנא ליורש או ללוקח דאתו מחמתיה, דלא טענינן להו ליתמי או ללוקח אלא מילתא דאי טעין לה מוריש או מוכר הוה מהימן עליה בלא ראיה כדבעינן לברורה בפרק חזקת הבתים (סי' ריא). ואפילו בשלש שנים נמי דוקא במילתא דעבידא לאגלויי, אבל במילתא דלא עבידא לאגלויי, כגון דלא מצי חזי לה אלא מדעתיה דמזיק לא קיימא ביה חזקה אלא בסהדי דראה וניפייס, מידי דהוה אשכוני גואי (לקמן בבא בתרא כט,ב) ואבורח מחמת מרדין (לקמן בבא בתרא לח,ב) גבי חזקת הבתים דלא קיימא עליהו חזקה ואפילו לאחר כמה שנים משום דלא ידעי דלימחו. וההיא דתנן (לקמן בבא בתרא כג,א) גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, בדאחזיק בה מוכר או לוקח שלש שנים קאי דלא בעי ראיה דחזיה ניזק ושתיק. ומאי איכא בין מוכר ללוקח, דאלו גבי מוכר כי לא טעין ברי לי דחזית ושתקת לא קיימא ליה חזקה, ואלו גבי לוקח אע"ג דלא טעין איהו נמי טענינן ליה אנן כדבעינן לברורה בדוכתה (שם סי' פג).

ברם צריך את למידע דהאי כשורא דמטללתא דקאמרינן דעד תלתין יומין לא הוי חזקה היכא דהאי כותל דקא מחזיק ביה ידיעא מילתא דהוי כוליה מעיקרא, אבל כותל חצר של שנים שנפל דקימא לן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות, אי אגבהיה חד מינייהו למעלה מארבע אמות כדמעיקרא ואתא חבריה ודעיץ ביה כשוריה באנפי מאריה ושתיק, לאלתר הוי חזקה, דכיון דאי בעי יהיב ליה פלגו הוצאה ומשתמש ביה בעל כרחיה, דהא מעיקרא כוליה דתרווייהו הוה, השתא נמי דאשתמש ביה ושתיק ליה חבריה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. ודיקינן לה להא מילתא מדאמר רב נחמן (לעיל ע"א) בי כורי לא הוי חזקה, טעמא דעביד בי כורי ותו לא מכלל דאי עילינהו חבריה לכשוריה התם לאלתר הוי חזקה. ודוקא בכותל חצר שנפל כי האי גוונא כדפרישנא טעמא, אבל היכא דהוי גודא מעיקרא דחד מינייהו אע"ג דשבקיה לחבריה למדעץ ביה כשוריה לא הוי חזקה אלא לההוא תשמישא בלחודא אבל אי טעין דאנא יהיבנא לך פלגו אוזינקא אדעתא דמהוי פלגא דידי לא מהימן אלא בראיה, דהא אי הוה בעי מעיקרא למכפייה בדינא להכי לאו כל כמיניה, הילכך כי טעין נמי דיהיב ליה פלגא אוזינקא אדעתא דמהוי פלגו גודא דידיה לא מהימן אלא בראיה ברורה:

ס. אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. מאי טעמא, משום דתרווייהו מזקי אהדדי. ואי הוו סמיכי להדדי הוי עבדי חד מעקה באמצע כי דינא דחצר, השתא דמפלגי מהדדי ולא אפשר לחיוביה לחד מינייהו למעבדיה לכוליה דתרוייהו כהדדי נינהו, ולא למעבד כל חד מינייהו מעקה גביה דאית להו פסידא לתרוייהו, אלא זה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזק ראיתו מחבירו וזה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזקו מחבירו. ודוקא זה שלא כנגד זה, דאי זה כנגד זה אכתי איכא היזק ראיה מפלגא דלית ליה מעקה, אלא זה שלא כנגד זה שנמצא כל אחד זה מסלק היזק ראיתו מעל חצי גגו של חבירו וממילא מסלק נמי היזק ראית חבירו מעל חצי גגו דבעל מעקה, וכן השני לחצי הגג השני ונמצא היזק ראיה מסתלק משניהם. ודוקא במעדיף, שאין כל אחד מהן עושה מעקה לחצי גגו בצמצום, דא"כ כי קיימי באלכסון קא חזו להדדי, אלא כל אחד מהם חייב להעדיף מעקה שלו יתר מחצי גגו כדי שלא יוכל אחד מהן לראות מה שבגגו של חבירו כלל. ודוקא בגגין העשויין לדירה כעין בית או חצר דאי לאו הכי לית בהו היזק ראיה, דבהדיא אמרינן לקמן אבל בין גג לגג לא.

ודייקינן מאי אירייא רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי. ופריק רשות הרבים אצטריכא ליה סד"א מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים קמ"ל דאמר ליה בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזי לי את כי יתיבנא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי. ואי קשיא לך מאי שנא מהא דתנן (לקמן בבא בתרא ס,א) אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים, לא דמי, דאלו התם כיון דהאי פתח והאי חלון לא גביהי מארבע אמות ויכלי בני רשות הרבים למחזי מאן דקאי בביתא בין היכא דקאים בין היכא דיתיב ואע"ג דלא מעייני נמי דהא להדי רשות הרבים קיימי, מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים, אבל גבי גגין דגביהי טובא ולא מצו בני רשות הרבים למחזי עד דמדלו עינייהו ומיכוני לעיוני ואי קאי בעל הגג חזו ליה וכי יתיב [לא] חזו ליה לא מצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים דאמר ליה היזקך נפיש טפי מדבני רשות הרבים.

וכי תימא תינח מטעמא דכי יתיבנא לא חזו לי וכי [לא] מעייני לא חזו לי, דשייך גבי גגין דגביהי ארבע אמות ולא שייך גבי פתחים וחלונות דלא גביהי ארבע אמות, אלא כיון דבין גבי גגין בין גבי פתחים וחלונות בני רשות הרבים ביממא שכיחי התם בליליא לא שכיחי, אפי' גבי פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון נמי ליעכיב מטעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי, מידי הוא טעמא הכא אלא משום דנפיש היזיקיה מדבני רשות הרבים מה לי נפיש מחד אנפא מה לי מתרי תלתא אנפא. לא תקשי לך, דכי אמרינן גבי גגין בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי לאו משום דביממא שכיחי בליליא לא שכיחי, דכיון דזימנין דמיקרו וחלפי בליליא ולאו אדעתיה דבעל הפתח ודבעל חלון לא סגייא דלא מצטנע כל שעתא מחמתיהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים, אלא הכא גבי גגין משום דלא מצו חזו ליה בליליא הוא דקאמר ליה, וכולה מילתא משום דגביהי גגין מרשות הרבים היא, דכי קאמרינן דבני רשות הרבים בליליא לא חזו ליה היכא דכי יתיב אפי' ביממא לא חזו ליה קאמרינן, וכי האי גונא לא משכחת לה אלא היכא דגביה גג טובא ודחיקא רשות הרבים. והוא דלא יתיב אשפת הגג דא"כ לא סגייא דלא חזי ליה מתתאי, אי נמי דרויח גג טובא ויתיב ברחוק משפת הגג שיעור דלא חזו ליה, דכל כי האי גוונא איידי דדחיק דוכתא ולא אתיא ליה נמי חזיתא אלא באלכסון כי קאים נמי לא שלטא ליה עינא דבני רשות הרבים אפילו ביממא אלא על ידי הדחק, וכל היכא דביממא לא שלטא ביה עינא אלא על ידי הדחק בליליא לא שלטא ביה עינא כלל. ואלו בעל הגג איידי דמקרב לגביה טפי ועוד דקאי לקבליה בכיוון אפילו בליליא נמי חזי ליה. ומנא תימרא דכי קאמרינן דלא חזו ליה בליליא שיעור דכי יתיב לא חזו ליה אפילו ביממא קאמרינן, דהא כי מיירי דלא חזו ליה בליליא דומיא דמיירי דחזו ליה ביממא הוא, וכי קאמרינן דחזו ליה ביממא כי קאי הוא דקאמרי דאלו כי יתיב הא קאמרינן דביממא לא חזו ליה כלל, ואשתכח דאהאי שיעורא הוא דקאמרינן ביממא חזו ליה היכא דקאי ואלו בליליא אע"ג דקאי נמי לא חזו ליה. ואם נפשך לומר דהני תלתא טעמי דאביי לאו שיעורא מיירו ולא זו אף זו קאמר, דלא מבעיא היכא דגביהי גגין טובא ודחיקא לה רשות הרבים דביממא חזו ליה ובליליא לא חזו ליה כלל, אלא אפי' היכא דלא גביהי כולי האי אלא שיעור דחזו ליה נמי בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את לכי יתיבנא נמי חזית לי, ואפילו היכא דרויחא רשות הרבים ולא גביהי גגין כולי האי אי נמי דלא רויחי גגין ולא גביהי אלא שיעור דכל היכא דיתיב נמי חזו ליה אפילו בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואפילו ביממא את כי לא מעיינת נמי חזית לי ואפי' בליליא.

אשתכח השתא דכל היכא דקיימן תרתי רשויות בשני צידי רשות הרבים לא מחייבינן להו לסלוקי היזק ראיה מהדדי אלא היכא דנפיש היזיקיה דהאי מזיק מדבני רשות הרבים, כגון דאיכא טעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא מצו חזו לי את בליליא נמי חזית לי, אי נמי דאיכא טעמא דכי יתיבנא חזו לי כי קאימנא לא חזו לי אי נמי טעמא דכי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואת כי יתיבנא ולא מעיינת נמי חזית לי. אבל היכא דליכא חד מהני טעמי אע"ג דאיכא טעמא דביממא חזו לי בליליא לא חזו לי מחמת דלא שכיחי דאזלי ואתו לא לחייב לסלוקי היזק ראיה, דהא גבי פתח וחלון דאיכא האי טעמא ולא מצי מעכב, דאע"ג דלא שכיחי כיון דזימנין דמיקרו וחלפי ולאו אדעתיה לא סגייא דלא מצטנע מינייהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים:

סא. אמר מר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא אע"ג דקדים חד מינייהו ועבד מעקה לחצי גגו מהו דתימא מצי אמר ליה האיך שקול אוזינקא ועבידי לכוליה קא משמע לן דאמר ליה את מאי טעמא לא עבדת דלא תתרע אשיתך אנא נמי לא תתרע אשיתאי:

סב. אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה ארבע אמות. כלומר בעל הגג עושה לו מעקה ארבע אמות לגגו לסלוקי היזק ראיה מבעל חצר משום דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, דגגין לית בהו היזק ראיה משום דלא עבידי לדירה. אבל בין גג לגג לא. דהא לית ליה לחד מינייהו היזק ראיה. ורב נחמן דידיה אמר אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה למאי [אי] להיזק ראיה ארבע אמות בעינן אי לנתפס עליו כגנב בבציר מהכי סגייא לעולם לנתפש עליו כגנב ובעשרה טפחים לא מצי משתמיט ליה בציר מעשרה מצי משתמיט ליה אמר אימצורי קא ממצרנא. והוא פישוט עצמות. וקי"ל כרב נחמן. ודוקא בגגין שאינן עשוין לדירה כעין בית או כעין חצר, אבל בגגין העשויין לדירה אפילו כעין תשמישתא דחצר מעקה ארבע אמות בעו כדאביי. והוא הדין נמי לענין גג הסמוך לחצר חבירו, דוקא בגג שאינו עשוי לדירה דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, אבל בגג העשוי לדירה תרווייהו כהדדי נינהו ועושין מעקה ד' אמות בין שניהם באמצע.

מיתיבי אם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. משום דבעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג דהא אינו עשוי לדירה ובעל הגג לא מזיק ליה לבעל החצר דהא חצר גביהא מיניה, (והא) [והוא] דגביהא ארבע אמות, אלמא כיון דלא מזיק ליה חד מינייהו לחבריה בהיזק ראיה לא מחייבינן ליה לחד מינייהו למעבד מעקה לנתפס עליו כגנב, דאם כן נהי דבעל הגג לא חיישינן ליה דהא חצר גביהא מיניה ולא מצי למימר אימצורי אימצרנא וסליק דהא לא מצי למיסק אלא בכונה, אלא בעל חצר ליחוש ליה דמצי אמר מצורי קא ממצרנא ונפלי, אלא לנתפש עליו כגנב לא חיישינן, וקשיא לרב נחמן. ופריק מאי אין זקוק לו אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה. דמחייבינן ליה לבעל חצר למעבד מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיתפס עליה כגנב. וכן הלכתא. מיהא נמי שמעינן דשיעור מחיצה לסלוקי היזק ראיה ארבע אמות הוי:

סג. ושמעינן נמי דלא מיתפס איניש מרשות לרשות כגנב אלא היכא דחליף גודא בר עשרה פושכי. למאי נפקא מיניה למידייניה כדין הבא במחתרת:

סד. איתמר שתי חצרות זו למעלה מזו רב הונא אמר תחתון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה. הא שמעתא לא מתוקמא אלא בשקרקע העליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות, דאשתכח דעליון מזיק ליה לתחתון דלא מצי לאצטנועי (לא) מיניה (ולא) בחצר, ותחתון לא מזיק ליה לעליון על כרחיה דהא מצי לאצטנועי מיניה בחצר העליונה כדבעינן למימר ולברורי לקמן. ואי דהוי קרקע העליון סלע וכיוצא בו שאפשר לבנות על גביו ואינו צריך להעמיק את יסודו של כותל בקרקע, כולי עלמא לא פליגי דלא צריך תחתון למבני ולא מידי, אלא עליון בונה על שפת קרקע חצרו ועולה עד ארבע אמות, דהיזק ראיה גיריה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו. אלא הכא במאי עסקינן בעפר או בסלע הבא בידים דאי בני עליה נפיל, הילכך צריך למבני מכנגד קרקע חצירו של תחתון ולאעמוקי ליה פורתא בקרקע כי היכי דניקום. ורב הונא ורב חסדא בהא פליגי, רב הונא סבר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו ולסלוקי היזק ראיה לית לך לחיוביה לעליון אלא מקרקע חצרו ועד ארבע אמות דהוא שיעורא דמסתלק ביה היזק ראיה, אבל למבני למטה מקרקע חצרו דלא מסתלק ביה היזק ראיה כלל לא מחייבינן ליה. ואע"ג דלא קאי בנין עליון בלא בנין התחתון ואשתכח דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו, מכל מקום מצי עליון למימר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה הנאה דידיה הוא ולא מחייבנא למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה, אלא תחתון אי ניחא ליה דלהוי כותל בריא באני מכנגד קרקע חצרו ועולה עד דמטי כנגד קרקע חצרו של עליון ועליון בונה מכנגד קרקע חצרו על גבי בנינו של תחתון ועולה עד ארבע אמות, ואי לא מצי עליון למימר הריני בונה מכנגדי על שפת קרקע חצרי ועולה ואי נפיל הדרנא ובנינא לה כמה זימני. ורב חסדא סבר כיון דמכל מקום מחייב עליון למבני כותל לסלוקי היזק ראיה דידיה מתחתון ולא סגייה ליה להאי בלא יסוד למהוי כותל בריא, אשתכח דאפילו חיובא דבנין התחתון נמי שייך גבי עליון דלא מיפטר עליון עד דבני כותל בריא. ובדין הוא דאי לא הויא ליה לתחתון הנאה בהאי כותל התחתון אלא לאוקומיה לעליון כי היכי לסלוקי היזק ראיה ותו לא, הוה מחייבינן לעליון למבני כוליה מקרקע התחתון עד דסליק למעלה מקרקע העליון ארבע אמות, דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו מכל מקום, אלא כיון דאית ליה הנאה לתחתון בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא דסמיך ליה מאי דבעי ולא חייש דילמא נתר מעפריה דעליון ואבניא עלויה, אשתכח דהנאה לתרווייהו הוא ומחייב עליון למיתב פלגא בבנין כותל התחתון, ואע"ג דנקט לישנא דסיוע לא משמע מינה דבציר מפלגא הוא דהא גבי כריא דנהרא דקאמרינן התם (בבא מציעא קח,א) תתאי מסייעי עילאי ועל כרחיך כולהו שוין, אלא כל היכא דעבידתא ברשותא דחד מינייהו היא נקיט גבי חיוביה דאידך לישנא דסיוע דמסייע בהדי האי. וכי תימא ונהי דתחתון נמי מתהני בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא, כיון דבלאו הכי הוה מחייב עליון למבני כולה לסלוקי היזק ראיה, השתא נמי דאתהני ביה תחתון למידי אחרינא והוה כזה נהנה וזה לא חיסר ולא ניחייביה לתחתון ולא מידי. שאני הכא דזה נהנה וזה חיסר הוא, דעומקא דחצרו דתחתון הוא דגרם ליה לעליון בנינא יתירא, והא דמיא לההיא דאמרינן בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כ,ב) בענין זה נהנה וזה לא חיסר גבי המקיף את חבירו בשלש רוחותיו שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא.

וקי"ל כרב חסדא דתניא כוותיה. ודוקא כשחצרו של זה גבוהה משל זה ארבע אמות, אבל היכא דלא גביהא ארבע אמות תרווייהו חזו להדדי, הילכך כל כמה דחזו תרווייהו להדדי תרווייהו מוקי להדדי ותרווייהו שוו בענין הכותל עד דגבה גודא מארעיתיה דתתאי ארבע אמות, ומכי גבה גודא ארבע אמות רמי כוליה חיובא [על] העליון עד דגבה גודא מקרקע דידיה נמי ארבע אמות. וכי תימא וכי הוה קרקע עליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות נמי אכתי תרווייהו מזקי אהדדי, דלא מיבעיא כי קאי עליון קרוב לשפת חצרו ויתיב (עליון) [תחתון] כנגדו ברחוק מיסוד קרקעו של עליון מצי חזי ליה וא"כ תחתון נמי ליסיעיה לעליון עד דמסליק מיניה היזק ראיה. וכי תימא והיינו נמי דמחייבינן ליה לתחתון ליבני פלגא בכותל תחתון דאי לאו הכי הוה מחייבינן ליה לעליון למבני כוליה, א"כ הא דתניא לקמן אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו אמאי אין זקוק לו לבעל הגג הא מזיק ליה לבעל חצר, אלא מסתברא דכי האי גונא כיון דעליון מצי לאצטנועי מתחתון לאתרחוקי משפת חצרו ולאשתמושי מיושב ותחתון לא מצי לאצטנועי מעליון בחצר כלל דאי בעי עליון למיקם או למיתב על שפת חצרו לא מצי תחתון לאצטנועי מיניה בחצר, עליון הוא דמזיק ליה לתחתון ותחתון לא מזיק ליה לעליון. וכי תימא הא תינח גבי שתי חצרות זו למעלה מזו, אלא סופא דקתני אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו, כיון דבעל הגג לא מיתזק כלל דהא בדלא עביד לדירה עסקינן מדלא דינינן ביה היזק ראיה לגבי חצר ובעל חצר מיתזק מיניה דבעל הגג פורתא אמאי אין זקוק לו והא תנן (לקמן בבא בתרא ס,א) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, והא חלון דזימנין דזוטר ולא מתחזיא כולה חצר מיניה ואפילו הכי מצי מעכיב. שאני דינא דחלון, דכיון דמצי חזי ליה לבעל חצר ולא מצי בעל חצר למחזייה לבעל חלון אשתכח דלא מצי בעל חצר לאצטנועי מיניה דזימנין דחליף וסבר ליכא דחזי ליה, אבל גבי שתי חצרות זו למעלה מזו דכי קאי עליון בדוכתא דחזי ליה תחתון מצי לעיוני ברישא אי קאי התם תחתון וחזי ליה כי היכי דנצטנע מיניה, אשתכח דהיזקא דתחתון לגבי עליון לאו היזקא הוא כי היכי דליחייביה לתחתון לסלוקי היזקיה:

סה. תניא כותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע (מלמעלה) [מלמטה] ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. ודוקא היכא דקרקע העליון גבוה מתחתון ארבע אמות כדפרישנא. ודוקא נמי בגג שאינו עשוי לדירה דלית ביה היזק ראיה. ואפילו הכי אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה טפחים לנתפס עליו כגנב כדאוקימנא בהדיא לעיל:

דף ז עמוד א

סו. הנהו בי תרי דהוו להו דירי חד עילאי וחד תתאי (אי חכים) [איחביס] תתאי אמר לעילאה תא לבנייה אמר ליה שפיר קא דיירנא אבנייה אנא לית לי דוכתא דדיירנא ביה מוגרנא לך לא מצינא דאיטרח לא (קאי מיהדר) [קא מיתדר] לי (חולקך) [חוק לך] בארעא שוף כריסך עול שוף כריסך פוק אמר רב חמא דינא (קאמינא) [קאמר] ליה והני מילי דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי תתאה למימר ליה לעילאי למטה מעשרה רשותא דתתאי היא ולא משתעבדנא לך והני מילי דלא אתנו אהדדי אבל אתנו אהדדי אי (מתפיס) [מחביס] תתאי (ובאני) סתר ובאני ואע"ג דלא מטו כשורי למטה מעשרה. וכי אתנו אהדדי עד כמה. כלומר משתעבד ליה תתאי לעילאי ולית ליה רשותא למסתריה. אמר רבה משמא דרב נחמן* כדדיירי אינשי וכמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע בדנקיט איסוריתא דמחוזא והדר. דכל כמה דיכיל תתאי למנקט איסוריאתא דמחוזא ומאי דדמי להו כגון משוי גבוה שבני המקום רגילין ליכנס בו על כתפיהן לבתיהן ולחזור בו לכל רוח ואין קורות התקרה מעכבין עליו אכתי משתעבד ליה לעילאי ואי (חכים) [איחביס] טפי לא משתעבד ליה וסתר ובאני:

סז. ההוא גברא דהוה קא באני אשיתא אחורי כווי דחבריה אמר ליה קא מאפלת עלי אמר ליה סתרנא לה ועבידנא לך כווי מלעיל אמר ליה מרעת ליה לאשיתאי אמר ליה סתרנא לה עד הכא ובנינא לה ועבידנא לך כווי מלעיל אמר ליה אשיתא חדתא בביתא עתיקא לא קימא אמר ליה סתרנא ליה לכולה ביתא ובנינא ליה ועבידנא לך כוי מלעיל אמר ליה לית לי דוכתא דדיירנא בה אמר ליה מוגרנא לך אמר ליה לא מצינא דאטרח אמר רב חמא דינא קאמר ליה והא תו למה לי היינו הך הא קמ"ל דאע"ג דדייר ביה לתיבנא ולציבי. ושמע מינה טעמא דדייר ביה כל דהו דמצי אמר לא מצינא למטרח ולפנוייה אבל היכא דלית ליה מידי בגויה דקאמר ליה האיך סתרנא ליה לכוליה ביתא ובנינא ליה ועבידנא לך כוי מלעיל הדין עמו, דקימא לן כופין על מידת סדום. והוא הדין גבי דינא דהנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי (לעיל בבא בתרא ו,ב) היכא דלית לעילאה מידי לפנוייה ולית ליה טירחא כלל וקאמר ליה תתאי מוגרנא לך דוכתא דדירת ביה וסתרנא ליה אנא ובנינא ליה מדידי הדין עמו דקיימא לן כופין על מידת סדום. והוא דלית ליה להאיך פסידא מאנפא אחרינא ולא טירחא כלל, ומשום שונא מתנות נמי ליכא דכיון דלא קא מטיא ליה למארי ביתא הנאה לידיה טפי ממאי דמפסיד בביתא דקא סתר ליה לא שייך ביה שונא מתנות, ועוד דכיון דאית ליה הנאה נמי לאידך בדידיה בביתיה דקא שביק ליה למבנייה אשתכח דלאו מתנת חנם הוא וכי כתיב שונא מתנות יחיה במתנת חנם כתיבא. ודוקא היכא דאמיד וצאית דינא אבל היכא דלא אמיד חיישינן דלמא סתר ולא באני וליכא לאשתלומי מיניה. וכן היכא דאמיד ולא צאית דינא חיישינן דילמא סתר ולא באני ולא מצינא למכפייה בדינא:

סח. הנהו בי תרי אחי דפליגו חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא אתא מארי תרביצא קא באני אשיתא אפומא דאספלידא אמר ליה קא מאפלת עלי אמר ליה בדנפשאי קא בנינא אמר רב חמא דינא קאמר ליה. ומפרשי לה רבואתא קשישי להאי אספלידא אכסדרה, ותרביצא מילוסה של חצר, ומסייע להו תרביצא דאתמר גבי המוכר את החצר (לקמן בבא בתרא סז,א). ולפום הדין פירושא לא מתוקם האי עובדא אלא כגון דלא מטיה למריה תרביצא אלא תרביצא גרידא דלא חזי לדירה, דאי הוה מטי ליה (ביתיה) [בגויה] מידי דחזי לדירה כגון בית וכיוצא בו כולי עלמא מודו דיכיל מאריה תרביצא לחיוביה למארי אספלידא למיבנא בהדיה (א) גודא אפומא דאספלידא לסלוקי היזק ראיה. אלא השתא דלא מטייה למארי תרביצא בגויה מידי דחזי לדירה לית ביה היזק ראיה (אלא), דכי אמרינן דהיזק ראיה בחצר שמיה היזק בחצר דפתיחי לה בתים וכיוצא בהן דחזיא לדירה אבל חצר שאין בית וכיוצא בו פתוח לתוכה דלא חזיא לדירה לית בה היזק ראיה דכקרפף בעלמא דמיא, ולא עדיפא מגגין שאין עשוין לדירה דלית להו היזק ראיה, ואמטול הכי לא חייבוה למארי אספלידא למיבנא בהדיה, ולא שבקיה למאריה תרביצא למבני אלא מטעמא דקא בני בדידיה. ואית דמפרשי ליה להאי תרביצא גינה קטנה, ומסייע להו במועד קטן (ו,ב) האי תרביצא שרי לתרבוציה בחולא דמועדא. ולהדין פירושא צריך לאוקמא במקום שנהגו שלא לגדור. ומחוורתא כדפרשינן מעיקרא. ודוקא דעלו באושיאתא והורדי ולא עלו באוירא כדבעינן למימר קמן:

סט. אמר ליה רבינא לרב אשי מאי שנא מיהא דתניא האחין שחלקו אחד נטל שדה לבן ואחד נטל שדה פרדס סמוכה לה יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו אמר [ליה] התם דעלו אהדדי. כלומר ששמו שדה הפרדס ושמו שדה הלבן ומי שעלה בשומתו יתר מחבירו מחזיר דמים לחבירו, שכיון ששמו שדה הפרדס והוסיף בה דמים האח שנטלה הרי נכללו אותן ד' אמות שצריכות לה לעבודתה בכלל שומתה וכבר נטל בעל שדה הלבן את דמיהן, אבל היכא דלא עלו אהדדי לית ליה לאשתמושי בשדה הלבן. וכן הלכתא:

ע. ודייקינן מכלל דהכא גבי האי מעשה דהנהו אחי דפליגו חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא בדלא עלו אהדדי בשופטני עסקינן. ומפרקינן לא צריכא דעלו באושיאתא והורדי ולא עלו באוירא. כלומר ששמו דמי הקירות וקני הסיכוך כמה אלו שוין לפי אורך הקירות ורחבן וגבהן וכמה אלו שוין, והשבח הנמצא בקירות האכסדרה ובתקרתה יתר על קירות החצר הוסיפו לו לבעל החצר כנגדו במדת הקרקע. ולא עלו באוירא שלא שמו את האכסדרה בנויה כמות שהיא ואת החצר כמות שהיא, שאלו שמו את האכסדרה כמות שהיא היו ארבע אמות מאוירה של חצר נכללין בכלל שומת האכסדרה שאין אכסדרה בלא אויר לפניה וכבר נטל בעל החצר דמיהן מבעל האכסדרה, ולית ליה רשותא לבעל החצר למבני אשיתא אפומא דאכסדרה עד דמרחיק ארבע אמות דומיא דשדה לבן ושדה כרם שעל מנת כן חלקו. ברם צריך את למידע דלא שנא גבי עובדא דאספלידא ותרביצא ולא שנא גבי מתניתא דשדה הלבן ושדה פרדס, לא משכחת חלוקה כי האי גוונא אלא בשרצו אבל בדינא לא כדבעינן לברורי לקמן (סי' עב ד"ה ושמעינן) בסייעתא דשמיא:

דף ז עמוד ב

עא. ולימא ליה עד האידנא אספלידא והשתא אדרונא אמר רב שימי בר אשי שמא בעלמא הוא מי לא תניא האומר לחבירו בית כור אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי [בית כור] כרם פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי כרם פרדס. ומתמהינן הכי השתא התם מוכר הוא דאמר ליה ללוקח שמא בעלמא אמרי לך הכא יורשין נינהו אמר ליה לידור ביה אנן כדדרו ביה אבהתן א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו. דסבירא להו האחין שחלקו לקוחות הוו, הלכך אפי' גבי אחין נמי לא מצי אמר ליה נמי אדעתא דהכי פליגנא דלידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דהא לקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו במה שמכר לחברו זכות ולא שייר כדבעינן למימר קמן:

עב. דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. כיצד אמרו אין להם דרך זה על זה, שני בתים זה לפנים מזה ונתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון זה נטל פנימי בחלקו וזה נטל חיצון, לא מצי פנימי למימר ליה לחיצון נידור ביה כדדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כאלו לקחו זה מזה ואין לפנימי דרך על החיצון, דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו בדבר המכור כלום, הכא נמי לית ליה לפנימי זכותא במאי דזבין ליה לחיצון. וכי תימא כלך לדרך זה וכיון דזבין ליה חיצון לפנימי דרך נמי זבין ליה דמוכר בעין יפה מוכר כדתנן (לקמן בבא בתרא סד,א) מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר, אמרי הני מילי היכא דההוא מידי דשייריה מוכר לנפשיה לא קאתי מחמת דזבין ליה האי לוקח, אבל היכא דזבינו תרווייהו להדדי בבת אחת תרווייהו כי הדדי נינהו. והכא גבי אחין לא מיבעיא היכא דאקני ליה חיצון לפנימי והדר אקני ליה פנימי לחיצון דסוף סוף הא אסתלק ליה פנימי מחיצון לבסוף לגמרי, אלא אפי' זבין ליה פנימי לחיצון תחלה והדר זבין ליה חיצון לפנימי לא אמרינן הדר חיצון ואקני ליה דרך לפנימי, דכיון דמעיקרא אדעתא דמקני כל חד מינייהו לחבריה נחות הוו להו כמאן דמקנו להדדי בבת אחת ואדעתא דמסתלק כל חד מינייהו מחבריה לגמרי קא נחתי, דהא תרווייהו מוכרין נינהו ותרווייהו לוקחין נינהו ולא עדיף חד מינייהו טפי מחבריה. תדע דהא כי מקני ליה פנימי בית חיצון לחיצון ברישא לאו בדמים דקא יהיב ליה קא מקני ליה ניהליה אלא חלופי בית פנימי דמקני ליה חיצון לדיליה קא מקני ליה, וכי הדר חיצון ומקני ליה בית פנימי למרי פנימי חילופי חיצון דאקני ליה היאך הוא דמקני ליה, ואשתכח דלא אסתלק ליה חיצון מפנימי אלא אדעתא דקיימא סולקאתא דאסתלק ליה פנימי מחיצון, וכבר אתברר דכי אקני ליה פנימי לחיצון מעיקרא לגמרי אסתלק ואשתכח דלא שייר חד מינייהו לנפשיה מידי בחולקא דחבריה כלל. מיהו היכא דלית ליה לפנימי דירכא אחרינא למיעל מיניה לא משכחת לה אלא כשנתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון כדפרישנא דאלו היכא דפלוג אפומא דבי דינא לא משכחת לה כדבעינן לברורי בפרקין לקמן (ד"ה ושמעינן).

וכיצד אמרו אין להן חלונות זה על זה, שאם היה לא' מהן בחלקו חלונות העשויין לאורה וקא בעי חבריה למבני כנגדן הדין עמו ולא מיחייב לארחוקי, דומיא דדינא דאספלידא, דכיון דמוכר בעין יפה מוכר ואסתלק ליה מחלקא דחבריה לגמרי בטלה לה חזקה דחלון מרשותא דחבריה, ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו אבהתין אלא הוה ליה כמו שבאו שניהם לאחר חלוקה לעשות בבת אחת זה לפתוח חלון וזה לבנות כנגדו. ומסתברא דמהאי טעמא גופיה אי אית ליה לחד מינייהו חלונות שיכול לראות מהן חלקו של חברו חייב לסתמן ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כלקוחות ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור. וכי תימא כלך לדרך זו דכיון דמוכר בעין יפה מוכר אשתכח דלא שייר האי ניזק זכותא לנפשיה בחולקיה דבעל חלונות ולא ליחייביה למיסתמינהו, הא לא קשיא, דכי מחייבינן לבעל חלונות למסתמינהו לאו מכח זכותא דהויא ליה לחבריה בחולקיה דבעל חלונות קא מחייבינן ליה כי היכי דתימא בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה זכותא בדבר המכור, אלא מחמת דבטלה לה חזקתיה דבעל חלון מחולקא דחבריה הוא דמחייבינן ליה, דהוה ליה כמאן דבעי למפתחיה להאי חלון בתר (חולקא) [חלוקה] דלית ליה רשותא, דהא אפי' לא זבין חד מינייהו מחבריה לית ליה לחד מינייהו רשותא לאזוקי לחבריה והוא הדין לשאר נזיקין דאתו ליה מרשותא דחבריה, הלכך אע"ג דשתיק חבריה ולא מחי ביה לבתר חלוקה למסתמיה להאי חלון לא שנא בחלון העשוי לאורה ולא שנא דאית ביה היזק ראיה לא קיימא ליה חזקה כשאר חלונות, דלא אשכחן חזקה בשתיקה בעלמא אלא היכא דעביד מחזיק מעשה וחזייה חבריה אי נמי ידע ביה ושתיק אבל בשתיקה גרידתא לא. וכי תימא מאי שנא גבי היזק ראיה ושאר נזקין דחשבינן ליה (למידק) [למזיק] כאיניש מעלמא דלאו לוקח ולא אמרינן בעין יפה זבין ליה כל חד מינייהו לחבריה למעבד ברשותיה מאי דבעי ומאי שנא גבי היזק אפילה דחשבינן ליה למזיק דלוקח (דזכאין) [דזאבין] ליה ניזק בעין יפה ולא מנעינן ליה. לא דמי היזקא דאתי מעלמא להיזקא דלא אתי מעלמא, דאלו היזק ראיה וכיוצא בו היזקא דאתי ליה לניזק מרשותיה דמזיק הוא ולקבולי מיניה היזקא לא אשתעבד ליה, אבל היזק אפילה לאו היזק דאתי מרשותיה דמזיק הוא אלא מחמת מחאתא דנפשיה דניזק קאתי ליה, דכל דוכתא דלא שליט ביה נהורא לא סגייא דלא הויא ביה אפילה, והאי חלון העשוי לאורה דלא הוה אתי ליה נהורא אלא מרשותא דחבריה כיון דאסתלק ליה בעל חלון מרשותא דחבריה דהוה אתי ליה מינה נהורא בעין יפה אסתלק ואפילו מנהורא דאתי מינה אסתלק, ולא מצי אמר ליה שבוק לי דוכתא דאתי ליה מיניה נהורא לחלון דידי כדמעיקרא דהא בעין יפה זבין ליה ולא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור וכי קא שקיל מיניה נהורא נהורא דנפשיה קא שקיל מיניה, ואמטול הכי לא מצי מעכב דומיא דאמת המים דלא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאעבורי עליה מיא דרשותיה, וכל שכן דלא משתעבדא ליה לאעבורי עליה מיא לרשותיה, הכא נמי לא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאיתויי עלה נהורא לרשותיה, ואיפרק קושיין כהוגן.

ולא סולמות זה על זה, שאם הגיע לאחד מהן בחלקו סולם שהיה ראשו קבוע בחלקו של שני לא שנא סולם המצרי ולא שנא סולם הצורי דקביע, ואין צריך לומר היכא דקאי כוליה בחולקא דחבריה דהא אין להן דרך זה על זה והוא הדין היכא דמטייה לחד מינייהו סולם דהוה קביע לחולקא דנפשיה בתוך ארבע אמות לשובך דמטייה לחבריה, או שהיתה אמת המים שלו עוברת על חלקו של שני, חייב לסלקן ולא מצי אמר ליה לידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דלקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה בדבר המכור כלום. והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. ורב אמר יש להן, דקסבר מוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו בדבר המכור זכות הראויה לחלק השני של עצמו. וקימא לן כרב נחמן אמר שמואל, חדא דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני. ועוד דהא אסיקנא לשמעתיה דרב חמא כותיה דשמואל מדאמרינן נהרדעאי לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל כו' וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרב חמא כדבעינן למימר קמן. ותו דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בפ' המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) כוותיה דשמואל דאמר מוכר בעין יפה מוכר.

ושמע מינה דדינא דלוקח מכלהו הני אנפי הכי הוי. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך ולא חלון ולא סולם ולא אמת המים בדבר המכור. והוא הדין בשאר השותפין שחלקו, ואחין אצטריכנא ליה משום פלוגתיה דרב דסבר יורשין הוו דאילו שאר שותפי כיון דלא שייך בהו טעמא דיורשין הוו אפילו רב מודה דלקוחות הוו.

ושמעינן מינה דהשותפין שבקש אחד מהן לחלוק בחצר וכיוצא בה, אע"פ שיש בה כדי שיגיע לכל אחד מהן שיעור חלק ששם הכל קרוי עליו, אם אין בה כדי שיגיע לכל אחד מהן דרך בפני עצמו שלא יצטרך לכנס על חלקו של חבירו אין בה דין חלוקה, דאי ס"ד יש בה דין חלוקה כי פלגי בסתמא נמי מדעתא דנפשיהו אמאי אין להן דרך זה על זה, מי איכא מידי דיכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה וכי פלגי בסתמא אין להן דרך זה על זה, והתנן (לעיל בבא בתרא ב,א) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע וקתני סופא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם אלמא כיון דמדינא יכלי למכפא אהדדי להכי הא סתמא נמי כי פלגי בההוא אנפא דמחייבי ביה מדינא הוא דפלגי, הכא נמי אי ס"ד דלהוי להו דרך זה על זה בהא דפלגי, אלא על כרחך כיון דקיימא לן דמסתמא אין להן דרך זה על זה ממילא שמעתא דמעיקרא לא הוו יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והני דפליגי חולקייהו וקיימי באנפא דלית ליה לפנימי דרך מעיקרא כי פלוג לאו בדינא פלוג אלא מדעתא דנפשייהו הוא דפלוג דאילו מדינא היכא דלא אפשר להו למפלג אלא בהכי לית בה דין חלוקה. דהא הכא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא עסיקינן מדאסיקניה לטעמיה דשמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) משום דהאחין שחלקו לקוחות הוו ואמטול הכי אין להן דרך זה על זה. ומנא תימרא דגבי לקוחות כי האי גונא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא אחיצון נמי לית ליה דרך, מדסברינן למימר התם (סד,ב) טעמיהו דרבנן דאמרי גבי המוכר את הבית דמסתמא שייר בור ודות לפניו דאינו צריך ליקח לו דרך משום דאין אדם רוצה ליטול מעות ויפרח באויר, ש"מ דאפילו היכא דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא פליגי, ואפסיקא הלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לנפשיה והוא הדין גבי האחין שחלקו דלקוחות הוו ואין להן דרך זה על זה כדברירנא.

וכי תימא ממאי דשמעתין בשיש בה כדאי לזה וכדאי לזה קיימא, דילמא כשאין בה כדאי לזה וכדאי לזה דכי פלגי מדעתא דנפשיהו פלגי, אבל היכא דיש בה כדאי לזה אפילו מדינא נמי יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והוא הדין בסתמא דיש להן דרך זה על זה. לא ס"ד, חדא דשמעתא דהאחין שחלקו סתמא איתמרא ולא דחקינא שמעתא פסיקתא לאוקמא במילתא דחיקתא בלא ראיה. ועוד דכיון דטעמא דמילתא משום דלקוחות הוו מה לי יש בה כדאי לזה וכדאי לזה יש בה דין חלוקה, כל היכא דלית ליה לכל חד מינייהו דרך בפני עצמו לאו כדאי לזה וכדאי לזה הוא. ועוד ולאו כל דכן הוא, השתא היכא דלא יכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג ולאסתלוקי מהדדי (אמרתני) [אמרת כי] אסתלוקיה לגמרי אסתלוק, היכא דיכלי בדינא למכפא אהדדי לאסתלוקי מהדדי לא כל שכן דאי אסתלוק לגמרי אסתלוק דעיקר דין חלוקה לאסתלוקי מהדדי הוא. הילכך דינא הוא דאי אפשר להו למפלג באנפא דלסתלוק מהדדי לגמרי ולא להוי להו דרך זה על זה אית בה דין חלוקה ואי [לא] לית בה דין חלוקה. תדע נמי דלא אשכחן אנפא לפלוגי בין שיעורא דאית ביה דין חלוקה לשיעורא דלית ביה דין חלוקה אלא בשיש בהן כדאי לזה וכדאי לזה ועל כרחיך היכא דלא אפשר למפלג אלא באנפא דלהוי להו דרך זה על זה כיון דאיכא חד מינייהו דלא מתהני ליה מחולקיה עד דעייל לחולקא דחבריה הא אין בה כדאי לזה וכדאי לזה, אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא אפשר בחלוקה אלא בהכי לית בה דין חלוקה דלאו כדאי לזה וכדאי לזה הויא:

עג. ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב (חסדא) [חמא] לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ליה אגבויי לא מגבינן ביה דהא נפיק תברא עלויה ומקרע לא קרעינן ליה דילמא לכי גדלי יתמי מייתו ראיה ומרעי ליה לתברא שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא הלכתא מאי אמר ליה בכולהי הלכתא כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ודינא הוא דקרעינן ליה לשטרא. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעלייא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה ש"מ ציורי צייריה. וקימא לן כמר זוטרא דסלקא שמעתא כותיה. ועוד דמסתבר טעמיה. וש"מ דוקא היכא דאיכא סהדי דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא ולא אפקיה ליה לתברא דאמרינן אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי, אבל היכא דלא תבעיה לא, דכיון דלא תבעיה [מאן] לימא ליה ללוה לאפוקי לתברא. ושמעינן נמי דאפי' היכא דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא נמי הני מילי היכא דליתניהו לסהדי דתברא אי נמי איתינהו ולא דכירי לה לעיקר סהדותא, אבל היכא דאיתינהו וקא מסהדי אעיקר פרעון אי נמי אהודאת מלוה סמכינן עליהו וקרעינן ליה לשטר חוב אפומיהו. דדייקינן מדקאמר טעמא ש"מ ציורי צייריה, דשמעת מינה דלא תלינן בהו שקרא בסהדי כלל אלא בלוה הוא דתלינן זיופא. דאי לא תימא הכי אדנקיט טעמא דציורי צייריה לימא ש"מ סהדי שקרי אינון, ומדלא נקיט טעמא דסהדי שקרי ש"מ דמודה מר זוטרא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא ורבינא בהא פליגי, רבינא סבר לזיופא לא חיישינן דזיוף לא שכיח דכולי האי לא מצי מדמי והאי תברא כיון דיכיל לקיומיה בחותמיו ש"מ סהדי דמפרשי שמהתיהו בגויהו אינהו חתימי עליה ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא מודי ליה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיהו חייש לזיופא דלוה דדילמא הוא דצייריה ציוריה. וקיימא לן כמר זוטרא. ומסתברא נמי דאי איכא סהדי דחזינהו לסהדי דתברא בעידנא דחתימי עליה כמאן דאיתינהו לסהדי דתברא ומסהדי אעיקר פירעון דמי:

ט. כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר כו'. טעמא דרשב"ג דקא סבר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוכים לרשות הרבים, ולא כל העיירות לחומה אלא הסמוכה לספר. ולית הלכתא כוותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי משום דאמר ר' יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא דחינן לה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, הלכך לא שנא הכי ולא שנא הכי כייפינן ליה:

י. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. הא דקתני רישא כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש דוקא לפסי העיר כגון בנין חומה דלתיים ובריח וכיוצא בהן דעסיק בהו ואתי אבל לשאר מילי לא בעינן שנים עשר חודש כדבעינן למימר קמן (ח,א ושם סי' פה). והאי קנה בה בית דירה דקאמרינן דוקא בלוקח, אבל נפל לו בירושה כיון דממילא קא אתייא ולאו איהו טרח בהדה לאו כאנשי העיר דמי דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למידר בהדייהו. ומתנה אתאן לפלוגתא דר' אחא ורבינא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,א), והלכה כדברי המיקל, הילכך מתנה כירושה דמייא ולא מחייב:

עד. הרי אמרו כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר למימרא דבית שער מעליותא הוא והא ההוא חסידא דהוה משתעי אליהו בהדיה ועבד בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי. כי קתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר מגואי לפנים מן החצר, וכי קאמרינן דלאו מעליותא היא מאבראי חוץ לחצר, דכי קרו עניי מאבראי מרחיק ליה קלא ולא שמעי להו בני חצר ולא מקדמי להו ריפתא. ואי בעית תימא הא והא מאבראי ולא קשיא הא דאית ליה דלת. אסור (ולא) [דלא] יכלי עניי למיעל ולא מטי קליהו לגואי. והא דלית ליה דלת מאבראי אע"ג דאית ליה דלת להאי פתיחא גואה ומטי קליהו לחצר. ואיבעית תימא הא והא דאית ליה דלת והא דאית ליה פותחת והא דלית ליה פותחת. אי אית ליה פותחת והוא המנעול אסור ואי לאשרי. ואי בעית תימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מגואי והא דפותחת דידיה מאבראי. אי פותחת דידיה (מאגואי) [מאבראי] כלפי רשות הרבים שרי דיכלי עניי למפתחיה מאבראי ולמיעל עד פתחא גואה, ואי פותחת דידיה מגואי כלפי חצר אסיר דלא יכלי עניי למפתחיה. אשתכח השתא דמתני' דקתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר לא מתוקמא אלא בדעביד ליה מגואי אי נמי מאבראי והוא דלית ליה דלת אי נמי אית ליה דלת והוא דלית ליה פותחת אי נמי אית ליה פותחת ופותחת דידיה מאבראי, אבל היכא דעבדי ליה מאבראי ועבדי ליה דלת ופותחת דיליה מגואי אסיר, ואין צריך לומר דאין כופין אותו. וכי תימא ואי מתניתין בדלית ליה דלת קיימא אי נמי אית ליה דלת ולית ליה פותחת אי נמי פותחת דיליה מאבראי, אמאי כופין אותו, אטו מי מצו כייפי בני חצר אהדדי למעבד בחצר אלא מידי דאית ביה הנאה או לסלוקי הזיקא, והכא מאי הנאה אית להו ומאי ניהו הזיקא דמסתלק מחצר בהאי בית שער, הא ודאי כי היכי דיכלי עניי למיעל הכי נמי עיילי גנבי ואנסי. אין הכי נמי וכגון דאיכא דלת בפתחא גואה ואית ליה פותחת ופותחת דיליה מגואי. וכי תימא אם כן למה להו למעבד בית שער כיון דיכלי בני רשות הרבים למיעל עד גואי. נפקא מינה לדוחקא דבני רשות הרבים דאגב דוחקייהו אהדדי נמי משכי ועיילי, ואי איכא דלת ופותחת אפילו מאבראי דחקי נפשיהו ואזלי לקמיהו ולא פתחי דשי דאינשי, אי נמי לאגוני עליהו מבהמות וחיות:

עה. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוך לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. הילכך לא שנא סמוכה ולא שנא שאינה סמוכה בעיא בית שער. וקימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקיימא לן כסתם משנה. ואע"ג דאמר רבי יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא אמרינן עלה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואידחיא לה:

עו. תוספתא (בבא מציעא פי"א) מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא א' מבעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ (וכן) [ובן חריץ] כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים. הא דקתני רישא אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, לא תימא הני מילי למכפייה למעבד בהדיהו דלת אלא אפילו היכא דבעו אינהו למעבד כוליה מדידהו מצי איהו לעכובי עליהו מטעמא דרצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. ומציעתא דשלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי, אייתינן לה בגמרא דפרק לא יחפור (לקמן בבא בתרא כא,ב) והתם (סי' סה) פרישנא ליה. והני שעבודי כולהו דקתני גבי מי שיש לו בית בחצר אחרת וגבי מי שיש לו חצר בעיר אחר, מטעמא דלא מיתגר ליה לבעל הבית ביתיה אלא היכא דעבדי לה לחצר דלת ונגר ומנעול, ולא מיתגר ליה לבעל החצר חצרו אלא היכא דאית בה בעיר בורות שיחין ומערות ואמת המים למשתי מינייהו מיא דאי לא לא חזיא לישוב, ובארץ ישראל וכיוצא בה עסיקינן דצריכי למשתי ממיא דמיטרא, ואמטול הכי צריכי לאזמוני בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן בימות הגשמים למכנס בהו מיא לימות החמה. ואי אמר לא ניחא לי מאגריהו ולא בצעריהו, דינא הוא דנחתי בני מאתא או בני חצר ואגרי ליה לבית או לחצר ושקלי אגריהו עד דמשתלמי שיעור מאי דחזי ליה למיתב בהדיהו בההוא חיובא ומסתלק, מידי דהוה אבית ועליה של שנים שנפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות (ב"מ קיז,א). והני מילי דלא דייר בגויהו אבל היכא דדייר בגויהו משכוני נמי ממשכנינן ליה. והא דקתני כופין בני מבוי זה את זה כשהיה שרוי עמהן במבוי קאי, דאי לאו הכי לא כיפינן ליה לא ללחי ולא לקורה, דאי משום עירוב הא לא דייר בהדיהו ואי משום אגרא בלא עירוב נמי מיתדר ליה לשוכר. דיקא נמי דקתני בני מבוי, ולא מיקרו מבני מבוי אלא היכא דדייר בגויה, אבל גבי בני בקעה כיון דבהנאה דאתיא ליה למרה מינה תליא מילתא כל היכא דמתהני ליה מינה מבני בקעה מיקרי:

עז. תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמיקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא. הילכך כולהי נמי בעיאן חומה. וקיימא לן כרבנן.

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין. דביתא דאית ביה ממונא טפי נפיש נזקיה טפי מחבריה. או לפי שבח בני אדם הן גובין. דכל ממון איניש אדעתא דנפשיה בעי ליה הילכך שבח נפשות עיקר. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות ואיכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים לחומה הן גובין. שהבית הקרוב לחומה יתר מחבירו גובין הימנו יתר מחבירו כל אחד ואחד לפי קירובו. אמר ליה לפי קרוב בתים הם גובים ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. וקיימא לן כלישנא בתרא*. הלכך לא גבינן אלא לפי קירוב בתים ולא איכפת לן בשבח ממון ולא בשבח נפשות. אבל לחיובי לכל חד מינייהו לפי מדת ביתו לא פליגי דכולי עלמא מחייבינן, כי פליגי בההוא שיעורא דמחייב כל חד מינייהו לבד מכדי מדתו פליגי כדבעינן לפרושי טעמא לקמן.

וטעמא מאי גבינן לפי קירוב בתים, אילימא משום דמיקרבי להזיקא טפי ואינהו לקו ברישא ואפשר דלא מטי היזקא לגואי, לא ס"ד, חדא דהא תינח גואי דגואי דמרחקי טובא אלא היכא דחד מרחק אמה וחד מרחק שתי אמות מי איכא למימר דמטי הזיקא להאי ולא מטי הזיקא להאי. וכי תימא דלא פלוג רבנן בקירוב בתים אלא בדבר מופלג אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד כמה יהא קירוב מרובה שחוששין לו וקירוב מועט שאין חוששין לו. ואם איתא לא הוה שתיק גמ' מינה ולא סגיא דלא הוה מפרש הי ניהו קורבה דחיישינן ליה וקורבה דלא חיישינן ליה. ועוד הרי שהיו אלף בתים כל אחד מהן קרוב יתר מחבירו אמה אחת אי אמרת דלא חיישינן להפרש אמה נמצאת אומר שדין הרחוק אלף אמה כדין הרחוק אמה אחת שהרי דין הרחוק אמה כרחוק שתים שהרי אין ביניהן הפרש יתר מאמה ודין הרחוק שתים כדין הרחוק שלש והרחוק שלש כרחוק ארבע וכן כולן אפילו הן אלף ונמצא דין הרחוק אמה כדין הרחוק אלף, אלא ודאי לא פלוג רבנן בקירוב בתים בין קירוב מרובה לקירוב מועט דודאי אפילו לקירוב מועט נמי חיישינן, ואי משום קורבא דהזיקא לקתה מדת הדין. ועוד הא טעמייהו דרבנן גבי עיר שאינה סמוכה לספר דבעיא חומה משום דזימנין דמיתקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא, ואם כן הא ודאי כי אתי גיאסא לאו לחד ביתא בלחוד עיילי ולאו לבתי בראי בלחוד עיילי אלא כי עיילי לגואי גואי עיילי. ועוד היכי תיסק אדעתין דשבקינן שבח ממון ואזלינן בתר קירוב בתים משום דמיקרב להיזיקא, אלא מעתה היכא דבית הקרוב להיזק לית ביה ממון למאי חייש דקא מחייבת ליה. ואפילו היכא דאית ביה ממון מועט נמי היכי ניקום וניחייביה טפי מהנך דאית בהו ממונא טובא. אי משום דמיקרב הזיקא להאי ואפשר דלא מטי להנך גואי אי הכי לפטרינהו מר לגואי לגמרי דהא אי לא מטי להו היזיקא לא פסדי ולא מידי ואי מטי להו היזקא פסדי טובא וליחייבינהו מר לפי שבח ממון.

וכי תימא מאי לפי קירוב בתים אף לפי קירוב בתים לא ס"ד, דאם כן היכא דחד קרוב וריקן וחד רחוק ומלא היכי אפשר למיזל בתר שבח ממון ובתר קירוב בתים. וכי תימא כי אזלינן בתר קירוב בתים היכא דשוו בממון, לא ס"ד, חדא דמדקא מיבעיא לן לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין ופשטינן לפי קירוב בתים הן גובין, שמע מינה דקירוב בתים עיקר דאי ס"ד שבח ממון עיקר היכי שביק שבח ממון דהוא עיקר ופשיט ליה קירוב בתים דהוא טפל. ועוד הא כי פשיט ליה למאי דקא [בעי ליה קא] פשיט ליה, ורבי אלעזר כי קא מיבעיא ליה ה (י) כי קא מיבעיא ליה, לפי שבח ממון הן גובין ולא חיישינן לקירוב בתים או דילמא לפי קירוב בתים הן גובין ולא חיישינן לשבח ממון, ופשיט ליה לפי קירוב בתים הן גובין. ועוד מדקאמרינן לפי קרוב בתים הן גובין ש"מ למעוטי שבח ממון קאתי, דאי לא תימא הכי מאי אין גובין האי גובין לפי קירוב בתים מיבעי ליה. ועוד אפילו היכא דשוו בממון נמי קשיא דזימנין דמרחקי בתים מהדדי טובא ואי מחייבת להו לפי קירוב בתים אשתכח דקא גבינן מבית הקרוב כוליה ממונא דאית ביה ולא גבינן מהאיך דמרחק חד ממאה ואם כן לקתה מדת הדין, דהא ודאי האיך דמקרב להיזקא מאי נפקא ליה מינה, אדרבה כיון דגבינן ליה לכוליה ממוניה פסידא אית ליה בהאי בנינא, דאי ליכא חומה אפשר דאתי היזיקא ופסיד ואפשר דלא אתי הזיקא ולא פסיד ולא מידי, והשתא ודאי פסיד דקא שקלינן ליה לכוליה ממוניה.

אלא מסתברא דכי גבינן לקירוב בתים לאו משום קורבא דהזיקא הוא דאי מהאי טעמא שבח ממון עדיף, אלא היינו טעמא משום דבתי בראי דמקרבי לחומה גרמי להו לבני מתא הקיפא יתירא בבניין החומה, שלפי קירוב הבתים לחומה יהיה מרחקם מטבור העיר, והדבר ידוע שעל פי מרחק הקו מן הטבור ירבה הקו הסובב אותו ונמצא שהבית הקרוב לחומה לפי מרחקו מן הטבור יתר מחבירו הוא גורם לעיר היקף מרובה יתר מחבירו, ואמטול הכי גבינן מינייהו לפי קירוב בתים ולא חיישינן לשבח ממון ולא לשבח נפשות. דכי גבינן לפי שבח ממון במידי דברירא מילתא דהאי ממונא לא מינטר אלא בהכי כגון שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (ב"ק קטז,ב), דאי לא מפיסי להו השתא בממון מיתביד כוליה ממונא דשיירה מיד וכל חד וחד לפום ממונא דשכיח ליה השתא בהאי שיירא הוא מפסיד ואמטול הכי גבינן לפי ממון, אבל הכא דלענין מעבד חומה לעיר לכתחילה מיקמי דליתי גייסא קמיירי דלא ברירא מילתא דהאי חומה עתידה לאגוני אממונא דשכיח השתא בהאי מתא משעת גביה ולא נמי משעת בנין, דאפשר דאדהכי והכי אתי גיאסא ולא הויא להו הצלה בהאי חומה, ואי נמי משתהי אפשר דמקמי דאתי גיאסא כלי ממונא דהאי ביתא דהוה נפיש ממוניה בשעת גבייה ומתרמי ממונא באידך דלא הוה ביה ממונא, ואמטול הכי ליכא למיחש לשבח ממון כלל. וכל שכן לשבח נפשות, לפי שהנפשות מגינות על החומה יתר ממה שהחומה מגינה על הנפשות. ואפילו היו שניהם שוין הרי הן מגינין זה על זה בשוה דיו לכל אחד מהן לעמוד בשלו. ולא דמי לשיירא שהיתה מהלכת במדבר ושכרו תיאר לפניהם דקיימא לן (ב"ק שם) דגובין אף לפי נפשות לפי שאין השיירא צריכה (למיגר) [לתיאר] להגן עליהם אלא להורותם את הדרך ונמצא שהשיירה צריכה לתיאר ואין התיאר צריך לשיירא בכך, ולפיכך גובין אף לפי נפשות שאם תעו במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים הנפשות אובדות קודם לממון.

וכי תימא מאי שנא מהמקיף את חבירו מארבע רוחותיו דמחייבינן ליה לפנימי מהאי גדר לפום חושבן תבריתא דארעיה מכלל תבריתא דכוליה המקום הניקף מטעמא דגרים ליה לחיצון היקפא יתירא, כדאיתא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כ,ב) וכדברירנא במתניתין דפרקין (לעיל בבא בתרא ד,ב סי' ו), (דעלמא) [דאלמא] כל חד מינייהו גרים ליה הקיפא יתירא לחבריה לפום תבריתא דארעיה, ומאי שנא הכא דגבינן לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא דשמעינן מינה דבראי גרמי היקפא יתירא לגואי וגואי לא גרמי היקפא יתירא לבראי, דא"כ כל חד מינייהו לפום משחתא דקרקע ביתיה הוה ליה למיתב. לא דמי, דאלו מקיף את חבירו כיון דשדות נינהו דחזיאן לזריעה ולא תליא הנאתייהו במידי אחרינא דלא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דההוא מידי דמתהני ליה לפנימי מהיקפא הוא ניהו דגרים ליה לחיצון הקיפא יתירא והוה ליה זה נהנה וזה חיסר. אבל גבי עיר דישוב בתים הוא דלא חזו אלא לדירה ואי לאו בנין בתים לא הוה מתהני להו לבראי ולא לגואי מהאי חומה ולא מידי וברירא מילתא דקרקע הוא דגרים הקיפא יתירא דאלו בניין שעל גביו לא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דגבי בנין זה נהנה וזה לא חסר הוא וגבי קרקע זה חסר וזה לא נהנה הוא. ואע"ג דבעלמא זה חסר וזה לא נהנה חייב הני מילי היכא דחסר מחמת חבריה דגרים ליה מאי דלא הוה ליה למגרם ואפילו שלא על ידי מעשה ושלא על ידי דבור דומיא דמחיצת הכרם שנפרצה וכל שכן על ידי מעשה או על ידי דיבור, אבל חסר מאליו לא מחייב אלא היכא דזה נהנה וזה חסר. וכי תימא ונהי נמי דגבי קרקע לחודיה זה חסר וזה לא נהנה הוא אלא כיון דמתהני ליה מקרקע בהדי בנין שבה זה נהנה וזה חסר הוא, כי אמרינן זה נהנה וזה חסר חייב היכא דזה חסר מחמת שזה נהנה אבל הכא כיון דבלאו בנין דגואי נמי הוה חסר בראי מחמת קרקע דגואי שהרי קדם קרקע ועדיין בנין לא בא והשתא דאיכא בנין נמי לא קא חסרי בראי טפי, אשתכח דאין זה חסר מחמת שזה נהנה ולאו זה נהנה וזה חסר הוא. תדע נמי דהני והני לא מחייבי בחומה מחמת קרקע אלא מחמת בתים וכיון דבלאו בתי גואי נמי הוה צריכי בראי לכולי האי הקיפא מחמת נפשייהו ואשתכח דגואי לא גרמי להו היקפא יתירא לבראי מחמת בתים כלל וכי מחייבינן להו לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לאחריני אלא מחמת דגרמי הקיפא לנפשייהו דמתהני להו מהאי חומה הוא דמחייבינן להו, אלא בראי ודאי גרמי הקיפא יתירא לגואי דאי לאו בתי בראי לא הוו צריכי גואי לכולי האי הקפה. והרי איתברר לך דבתי בראי הוא דגרמי הקיפא יתירא לגואי אבל בתי גואי לא גרמי הקיפא יתירא לבראי, ואמטול הכי דינא הוא דלא לחיובינהו לגואי מהאי הקיפא בהדי בראי אלא לפום הקיפא דגרמי מיניה לנפשייהו, אבל בראי מיחייבי לפום הקיפא דגרמי להו לגואי והיינו לפי קירוב בתים לחומה דההוא דמקרב לחומה טפי מיחייב למיתב טפי.

וכי תימא ונהי נמי דבתי בראי דמיקרבי לחומה גרמי לה למתא היקפא יתירא, מיהו לגואי מיהת לא גרמי הקיפא יתירא, דאי הוו מקפי להו לגואי מגואי לפום מאי דהוה צריך להו לגואי ותו לא, כיון דלא נפישי בתי גואי הוה מטי ליה לכל חד מינייהו מהנך הקיפא זוטא טפי ממאי דמטי להו השתא מהאי הקיפא רבה אפילו היכא דיהבי ביה כהדדי, ואם כן אמאי מחייבינן ליה לחד מבראי למיתב בהאי הקיפא רבה טפי מחד מגואי מטעמא דאת גרמת לי הקיפא יתירא, אי מטעמא דזה נהנה וזה חסר אדרבה אהנויי מהנו להו בהאי הקיפא רבה. לא תיקשי לך, דכי מחייבינן להו לבראי למיתב טפי לאו מטעמא דזה נהנה וזה חסר הוא דגרמי להו הקיפא יתירא לגואי אלא משום דגרמי לה למתא הקיפא יתירא הוא, דכיון דבראי לא הוה סגיא להו לחודייהו בבציר מהאי הקיפא רבה וגואי הוה סגיא להו לחודייהו בהקיפא זוטא, אשתכח דההוא טופיאנא דמוסיף הקיפא רבה אהיקפא זוטא כוליה לצורך בראי הוא, ואמטול הכי דינא הוא דלא ליחייבו גואי מההוא טופיאנא ולא מידי דכולי לצורך בראי הוא וחיובא דבראי הוא ממאי דמטי להו משאר הקיפא למיתב בהדי גואי בשוה, ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי בני מאתא להדדי להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו לפום מאי דגרים מיניה הוא ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב מנתא בהקיפא יתירא דלא גרים ליה זה נהנה וזה חסר הוא והוא הדין לבתי גואי דגואי.

וכיון דאתברר טעמא דגבינן מבראי טפי לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לגואי הוא אלא משום דגרמי למתא הקיפא יתירא דלא צריך אלא לדידהו הוא, לא אמרינן נחזי מרחק כל קו וקו באפי נפשיה מן הטבור כמה הוי וההיא מנתא דמטיא ליה לקו נפלגה אכולהו בתים שבו בין מרובין בין מועטין, דכיון דאי נמי לא הוה ביה בקו אלא חד ביתא לא סגיא דלא הוה צריך הקיפא לפום מאי דמטי ליה השתא מהאי טופיאנא, דינא הוא דיהיב כל חד מינייהו מהאי הקיפא רבה לפום מאי דצריך ליה מיניה, דכל בית ובית חיובא באנפי נפשיה הוא ולאו כל כמינייהו דבראי למחשבינהו לכולהו בתים שבקו בחד בית ולמחשבה להנאה דמתהני ליה לכל בית באפי נפשיה בחדא הנאה כי היכי דנפלגיה לחיובא אכולהו בתים שבקו, דהא לא מתפלגא האי הנאה כי היכי דנפלגיה להאי טופיאנא בינייהו, אלא כל חד מינייהו צריך ליה להא טופיאנא בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה צריך ליה באנפי נפשיה ומתהני מינה בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה מתהני ליה באנפי נפשיה. וכי משתעבדי בני מאתא להאי הקיפא לאו בראי באנפי נפשייהו וגואי באנפי נפשייהו משתעבדי אלא כולהו בני מאתא משתעבדי להדדי לאשתתופי בהקיפא דמתא, ולית להו רשותא לאתפלוגי מהדדי ולאקופי הני באנפי נפשייהו והני באנפי נפשייהו מטעמא דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואשתכח דכולהו בתי דמאתא משתעבדי להקיפא דכולהו מאתא, אלא דכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרם ביה טפי מחבריה מחייב למיתב ביה טפי מחבריה. ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי להדדי מסתמא להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים מיניה הוא דמשתעבדי, ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב טפי ממאי דאשתעבד ליה זה נהנה וזה חסר כדברירנא.

ברם צריך את למידע דהאי דאמרינן בגמרא לפי קירוב בתים הן גובין לאו (לאסוקי) [לאפוקי] לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתי, דלכולי עלמא בין למאן דאמר לפי שבח נפשות הן גובין בין למאן דאמר לפי שבח ממון הן גובין [בין] למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין כולהו אית להו דגבינן מכל חד מינייהו לפי מדתו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, דאי לא תימא הכי קשיא לכולהו מאי שנא דנקטי לפי שבח נפשות ולפי שבח ממון דהוו מידי דמוסיף ו (ל) חסר בכל יומא ושבקי מידי דלא מוסיף ולא חסר בכל יומא, ועיקר בנין החומה אמטול בתים קאתי ומקמי דאתי שבח נפשות ושבח ממון קאתי. אלא תרווייהו אית להו לפי מדתו של כל אחד ואחד וכי פליגי בשבח ממון ובשבח נפשות דהוו בר ממדתו של כל אחד ואחד פליגי. ודכוותה גבי מאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין, דכי איירי בקירוב בתים לאו לאפוקי לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתו אלא לדידיה נמי אית ליה לפי מדתו של כל אחד ואחד, וכי איירי בקירוב בתים לאפוקי שבח נפשות ולפי שבח ממון דאיירו בהו אמוראי קמאי הוא דקאתי. תדע דקו פנימי מאי טעמא לא מיפטר בהיקפא רבה דצריך כוליה לבתים שבקו חיצון מטעמא דזה נהנה וזה לא חסר, משום דצריך קו פנימי להקיפא באנפי נפשיה אע"פ שאינו רשאי לחלוק עכשיו משאר בתים קטנים שבעיר הוה ליה לגבי שאר בתים קטנים זה נהנה וזה חסר. וכי תימא כי מחייבת ליה לכל חד למינייהו למיתב לפי מדתו הרי קירוב בתים דבית גדול היוצא מקצתו מקו שלו בכלל וכי יהיב שיעור מאי דחזי ליה לההוא מקצת תרי זימני קא יהיב, לא קשיא מידי, דכי יהיב חד זימנא משום טופיאנא דגופיה יהיב וכי יהיב זימנא אחריתי מחמת דקאי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא קא יהיב, מידי דהוה אבתי בראי גבי גואי דכוותיהון למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין והוא הדין גואי לגבי גואי דגואי כי גבינן מבתים קטנים שבקו החיצון טפי ממאי דגבינן מבתים קטנים כמותן שבקו פנימי משום דקיימי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא, והוא הדין ה (י) כא דסבירא לן דגבינן לההוא מקצת היוצא זימנא אחריתי דההוא טופיאנא דגבינן מיניה משום דקאי ההוא מקצת באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא.

אשתכח השתא דמעיקרא יהבינן חלק סתום לבנין החומה לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק סתום לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. וכי יהבינן לכל חד מינייהו חלק סתום לפי מדתו בתשבורת לא איכפת לן בגובהא וכל שכן בבנין או בציור או בכיור אלא בתשבורת הקרקע שעליו הבנין בלבד מחוצה לו עד חוצה לו לארבע רוחותיה או לשלש בזמן שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, והשאר אם יש בו יתר מארבע אמות על ארבע אמות מחשבינן את מותרו בתשבורת, דאי לית ביה ארבע אמות על ארבע אמות מכוונות לאו בית הוי ותו לא מידי כדמברר בפירקא קמא דסוכה (ג,א), ואמטול הכי לא מחייב למיתב חלק בבנין החומה ולשבח בתים בדמים לא שנא מחמת גבהא ולא שנא מחמת בנין או ציור או כיור, לא איכפת לן מכמה אנפי, חדא דלא מחייבי בני העיר בבנין החומה אלא לסלוקי הזיקא מאתרא דאורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין מוקף חומה אבל לאייתויי שבחא לא מחייבי, לאפוקי גובה בנין ושבח בניין וציור וכיור דלאו אורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין חומה ולא מהני ביה חומה טפי מחבריה לסלוקי הזיקא אלא לאיתויי שבחא. תדע מדקתני רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה, והא בית במקום שיש חומה שוה טפי מבית שהוא במקום שאין חומה ואע"ג דשבח טפי בדמים בעיר שאין סמוכה לספר פליג (י) רשב"ג, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא מטעמא [ד]זימנין דמיקרי ואתו גיאסא אבל מטעמא דאיתויי שבחא לא. ועוד דאפילו לפי מדתו לא מחיבינן לכל חד מינייהו אלא מטעמא דלא מצי לאקופיה נפשיה בבציר ממאי דמטי ליה לחודיה מהקיפא רבה בהדיה חבריה והוה ליה דינא דבעל בית אחד גדול שיש במדתו כשני בתים או שלשה כדין בעל שני בתים או שלשה שאין דינן בענין הקף כדין בעל בית אחד קטן שדיו להקיף עצמו בהקף קטן. והא מילתא לא שייכא לא בגובה בנין ולא בשבח בנין ולא בציור ולא בכיור והוה ליה לגבי שבחא דהני מילי בכלל זה נהנה וזה לא חסר ואמטול הכי לא איכפת לן לבניין החומה בשבח בתים כלל כמו שפירשנו.

וכי תימא וכיון דטעמא דגבינן ליה לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא (מרחק) ולפום מאי דמקרב ביתא לחומה מן הטבור וכמה דמרחק מן הטבור טפי נפיש הקיפא טפי, אדנקיט לפי קירוב בתים דמשמע לחומה (דנקוט) [לנקוט] לפי ריחוק בתים דמשמע מן הטבור. קירוב בתים אצטריכא ליה לאשמועינן דאין מודדין לבית אלא מחיצון שבו הקרוב לחומה, דאי אשמועינן לפי ריחוק בתים מן הטבור הוה משמע דכי משחינן מצד הקרוב לטבור משחינן ואם כן לקתה מדת הדין שלא הוזקקנו לכך אלא לידע כמה כל אחד מהן גורם להוסיף בהיקף יתר מחבירו, ואילו באו להקיף את הבתים הפנימים הקרובים לטבור או הרחוקים מהן לא היו מקיפין אותן לפנים מן הבתים סמוך לטבור אלא מחוץ לבתים, להכי נקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מאבראי דמיקרב לחומה משחינן. ומהאי טעמא גופיה כי משחינן מכותל החיצון שבו בקרוב לחומה ממקום הקרוב שבו לחומה הוא דמשחינן שהוא רחוק מן הטבור יתר משאר הכותל.

וכי תימא ואכתי היכי פסיק ואמר לפי קירוב בתים, תינח בעיר עגולה או במרובעת רבוע שוה שאין ארכו יתר על רחבו דכולהו בתים דסמיכי לחומה מארבע רוחות יתבי כהדדי הואיל ומרחקן מן הטבור וקירובן לחומה הסמוכה לכל אחד מהן שוה, אלא היכא דאריכא וקטינא כגון דהוי ממזרחה למערבה אלף אמה ומצפונה לדרומה חמש מאות אמה, שהרי בתים הסמוכים למזרח ולמערב מרחקן מן הטבור שוה מיהו בתים הסמוכין למזרח ולמערב עם בתים הסמוכין לצפון ולדרום אע"ג דכולהו קירובן לחומה שוה אין מרחקן מן הטבור שוה, והנהו בתים דסמיכי לחומה באמצע רוח צפונית ורוח דרומית אינהו מיקרבי לטבור טפי מכמה בתים דקיימי למזרח או למערב דמרחקי מחומה שבמזרח ומחומה שבמערב ומרחקי נמי מן הטבור טפי מהנך דמקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית, ואפילו הכי הנך דמרחקי מן הטבור טפי ואע"פ דמרחקי מן החומה טפי יהבי טפי מהנך דמיקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית משום דמקרבי לטבור. והוא הדין בעיר שארכה כרחבה דהנך דקיימי באלכסונה דמתא דמרחקי מן הטבור יהבי טפי מהנך דקיימי סמוך לחומה ברבועא דמתא אע"ג דמקרבי לחומה משום דמקרבי לטבור. אין הכי נמי, אלא משום דרוב בתים לפי קירובן לחומה רחוקים מן הטבור ניחא ליה למינקט לפי קירוב בתים דאיפסיקא ליה ברוב בתים ולא למנקט לפי ריחוק בתים מן הטבור דלא פסיק ליה כלל דצריך לפרושי מחוץ לכותל חיצון שבהן כדפרישנא טעמא לעיל. ואם תימצי לומר בכל עיר ועיר נמי קאמר האי קיצותא, דלפי קירוב בתים דקא יהיב לאו לכל בית ובית שבעיר קא יהיב לה אלא בין בית לבית מבתים הפוגעין בחוט היוצא בכוון מן הטבור לחומה הוא דקא יהיב, דבית הקרוב שבהן לחומה יהיב טפי מן הרחוק שבהן, אבל בין הבתים הפוגעין בחוט זה לבתים הפוגעין בחוט אחר שכנגדו או בצדו לאו בקירוב בתים לחומה תליא מילתא אלא במרחק (י) ן מן הטבור תליא מילתא, דכיון דאשמועינן בבתים הפוגעין בחוט זה דגבינן מינייהו לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור, דמחוט לחוט נמי לפי מרחקן מן הטבור הוא דגבינן, דאפילו בבתים הפוגעין באותו חוט עצמו כי גבינן לפי קירוב בתים לחומה לאו מטעמא דקירובן לחומה גבינן אלא מטעמא דריחוקן מן הטבור הוא דגבינן והאי דנקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית הוא דמשחינן כדברירנא.

וכי תימא מכדי בית הרחוק מן הטבור כי גרים הקיפא יתירא לאו מכולהו רוחי דמתא גרים אלא בפלגא דמתא (מלעל' עבוד) [דמן הטבור] ועד סוף כתלי ההוא ביתא הוא דגרים אבל באידך פלגא דלא קאי ביה ביתא לא גרים ולא מידי ואם כן כי גבינן מיניה טופיאנא לפי מרחקו מן הטבור אמאי גבינן ליה להאי טופיאנא לכוליה הקיפא דמתא מכלהו גיסי, והא כי גרים הקיפא יתירא לאו מכלהו גיסי גרים. לא תקשי לך, דכי מעיינת בה שפיר היא הנותנת דכיון דכל בית ובית לא גרים הקיפא יתירא אלא מהך גיסא דקאי ביה אשתכח דהקיפא יתירא דכלהו מתא לאו מחמת דגרים כל חד מינייהו הקיפא יתירא לכל גיסא וגיסא קאתי אלא מחמת דגרים כל חד וחד בהאי גיסא דקאי ביה קאתי וריחוקא דכל חד מינייהו מההוא גיסא דקאי ביה מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי, וכיון דכולהו בני מאתא משתעבדי להדדי להאי הקיפא יתירא כל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה על כרחיך כי גבינן מכל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דכי היכי דכל חד מינייהו אע"ג דלא גרים ריחוקיה הקיפא יתירא אלא מחד גיסא מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכלהו גיסי לענין גוביאנא נמי כי גבינן מכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפום מאי דגרים בהאי הקיפא לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דההוא שיעורא דגרים כל חד וחד מההוא גיסא דקאי ביה הוא ניהו דמצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי ולפום מאי דמצטרף ריחוקא דכל חד מינייהו למגרם הקיפא יתירא בכולה מאתא מצטרף גוביאנא לכל חד מינייהו לשיעורא דצריך לכוליה הקיפא, ואשתכח דלא גבינן מכל חד מינייהו מהאי הקיפא אלא לפום מאי דגרים ביה.

וכי תימא תינח בעיר עגולה לכל חד ביתא דקדים לכל רוח ורוח, והוא הדין במרובע היכא דקאי כל חד מינייהו בסוף אלכסונה דמאתא, אלא שאר בתי דאתו בתר הכי הא לא גרמי ולא מידי. אטו טעמא משום דגרמי פסידא לאחריני הוא, משום דאיתרמי בדוכתא דגרים לכולה מאתא הקיפא יתירא דלא הוה צריך אלא לדידהו הוא כדברירנא בשמעתין, וכיון דאי נמי לאו הני הוו גרמי הני ואי נמי לאו הני הוו גרמי הני דהא כולהו בתי דקירובן שוה צריכי לההוא הקיפא יתירא דצריכי מקצתייהו כולהו כהדדי נינהו ומיחייב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים ביה דהיינו לפי מרחקו מן הטבור כדברירנא.

והשתא דאתברר טעמא דגבינן לפי קרוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא ואתברר נמי דמרחק הבתים מן הטבור הוא ניהו דגרים למאתא הקיפא יתירא, [ו]לפיכך אין דרך החשבון עולה יפה בכל עיר ועיר ובכל בית ובית אלא בזמן שאתה מחשב לפי המרחק מן הטבור, ולא אמרו לפי קירוב בתים אלא להודיע שאין מודדין מרחקי כל בית ובית מן הטבור או קירובו לחומה מכותל הפנימי הקרוב לטבור אלא מחוץ לכותל החיצון הקרוב לחומה וממקום הקרוב שבו שהוא רחוק מן הטבור מכל הרחוק שבו מן הטעם שביארנו, צריכינן לברורי לך אורחא דחושבנא בהאי דינא כדי שיצא הדין לאמתו. כיצד מחשבינן, בתחלה רואין כמה מרחק כל בית ובית בפני עצמו מן הטבור ועד מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית מן המקום הרחוק שבו, וחוזרין ומחשבין כמה מרחקו של כל אחד מהן מן הטבור יתר מחבירו וכמה יקרא חשבונו של זה מכלל חשבונו של זה אם חציו ואם שלישו ואם רביעו או פחות מכאן מאחד משמות שברי החשבון, ונוטלין לחשבון הקטן שבכולם חלק אחד סתם, ונוטלין לכל אחד ואחד מן החשבונות לפי מה שכל אחד מהן מוסיף על הקטן שבכולם, החשבון שמוסיף עליו מחצה נוטלין לו אחד ומחצה ושמוסיף עליו שליש נוטלין לו אחד ושליש ואם מוסיף עליו רביע נוטלין לו אחד ורביע ואם הוא כפלים הימנו נוטלין לו שנים ואם שלשה הימנו נוטלין לו שלשה, הכל חשבון סתום, וכן לשאר הבתים, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן ועושין מהן כלל אחד, ורואין כמה ממון צריכין לבנות וחולקין אותו חלקים שוין במספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת. ואם יש בכלל החשבון שהוא חשבון פחות מא' שלם תתן חלק לפי חשבונו אם מחצה הוא תתן לו חצי חלק מן החלקים ההם שחלקת על השאר ואם שליש שליש חלק ואם רביע רביע הכל לפי חשבונו, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית מבתי העיר ותתן מהם לכל בית ובית לפי מספר החשבון הבתים שנטלת לו אם נטלת לו אחד תתן לו אחד ואם אחד ומחצה חלק ומחצה ואם שנים שני חלקים, ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו*.

והני מילי בעיר שכל בתיה שוין במדתן, אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן מעיקרא יהבינן חלק סתום על דרך שביארנו לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. העולה בידך משני החשבונות הללו לכל בית ובית מהם משיגין אותו לבד אם אחד א' ואם שנים שנים ואם יתר מכן יתר מכן ואם חסר מכן חסר מכן, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן וחולקין את הממון שצריכין לגבות חלקים שוין כמספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת, ואם יש בכלל החשבון ההוא חשבון שהוא פחות מאחד שלם תתן לו חלק לפי חשבונו ואם יתר יתר, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית ובית לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו שהשגת לבד ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו.

ומסתברא דאי אצטריכו בני מאתא לאוספי בהקיפה של עיר מחמת מידי אחרינא דאית בה הנאה לכל בני מאתא ולאו מחמת בתי דמקרבי לחומה, כגון דהוה התם מעין או בור של מים שבני העיר מסתפקין הימנוא ורצו להכניסו לפנים מן החומה או שהיה המקום גבוה יתר מן העיר והיתה נוחה ליכבש משם והוצרכו להכניסו לפנים מן החומה או לבנות החומה על גביו, נמצא שאין קירוב בתים שבין אותו מקום לטבור גורם להוסיף בהקיפא של עיר, דבלאו בתי בראי נמי הוו צריכי גואי להאי הקיפא יתירא לעיולי לההוא דוכתא לפנים מן החומה. הלכך דינא הוא דחזינן האי הקיפא יתירא דגרים ליה האי דוכתא דבעי לעיוליה לפנים מן החומה, אי גרמי ביה בתי הקיפא יתירא טפי ואי לא, דאי גרמי ביה הקיפא יתירא כגון דאיכא בתי בראי דנפיש מרחקן מן הטבור טפי כגון דקיימי מבראי לההוא דוכתאב, אי נמי דקאי ההוא דוכתא באמצע רוח מזרחית כנגד הטבור וקיימי בתי באלכסונא מההוא דוכתא ועד קרן מזרחית צפוניתג ומסוף ההוא דוכתא ועד קרן מזרחית דרומיתד, דאי לאו הני בתי הוה אפשר לאקופי לההוא דוכתא בבציר מהכין והשתא דאיכא בתי מהאי גיסא ומהאי גיסא צריכי לאוספי בהקיפא. דכי האי גוונא רואין כאילו חוט מתוח על אותו מקום שהוצרכו להוציא ההיקף חוצה לו במזרח העיר מן הנקודה שבתחילת המקום ההוא לצד הדרום עד הנקודה שבסופו לצד הצפוןו, [ו]כאלו חוט מתוח מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית לחצי טבורה של עיר בכיוון שנמצא פוגע בחציו בטבור העירז, ורואין כאלו עגולה סביב לטבור העיר שיהא מרחק הקו הסובב שבה מן הטבור בשעור המרחק הפחות שנטלת לבתים הסמוכין לטבור לכל רוח לפי המרחק הקטן שבכולןח, ונמצא קו העגולה פוגע בנקודה שבחציו מן הדרום בחוט המתוח הפוגע בטבור לצד הדרום ובנקודה שבחציו מן הצפון בחוט המתוח לצד הצפוןי, ורואין כאלו שני חוטין מתוחין מן החוט המתוח במזרח אחד מן הנקודה שבתחילת החוט לצד הדרום לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הדרום בחוט הפוגע בטבוריא ואחד מן הנקודה שבסוף החוט המתוח במזרח לצד הצפון לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הצפון בחוט הפוגע בטבוריב, ונמצא שמדת החוט המזרחי עם מדת שני החוטין היוצאין משני קצותיו לשתי הנקודות שבחצי קו העגולה מכאן ומכאן הפוגעות בחוט הפוגע בטבור היא מדת ההיקף היתר שגרם המקום שהוצרכו להקיף חוצה לו להוסיף בהיקף מן הטבור ולמזרח, לפי שאי אפשר להקיף המקום ההוא עד המרחק הקטן הקרובה לטבור לצד המזרח ולשתי הרוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן ועד החוט הפוגע בטבור בפחות ממדת שלשה חוטין הללו, ונמצא שהבתים שלפנים משלשת החוטיןיג אין מרחקו של אחד מהן גורם להוסיף בהקיפא של עיר אלא כאחד מן הבתים הסמוכים לטבור לפי המרחק הקטן שבכולןח, דאפילו הקיפא יתירא דהנך דמקרבי לפנים מן החוטין למזרח לאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריכו ליה כולהו בני מאתא לעיולי בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה דבלאו אינהו נמי הוו צריכי כולהו בני מאתא להאי הקיפא. ואמטול הכי דינא הוא דכולהו בתים דקיימי לפנים משלשת החוטיןיג בין דמקרבי לטבור בין דמרחקי מן הטבור דלא גבינן מכל חד מינייהו מכוליה הקיפא דמאתא אלא כשיעור מאי דחזי למגבא מאחד מן הבתים הסמוכין לטבור למרחק הקטן שבכולן, ושאר כל הבתים דקיימי מחוץ לחוט הפוגע בטבור לצד המערביד גבינן מינייהו לכולהו היקפא לפי מרחקן מן הטבור, דההוא דוכתא דקאי במזרח דבעי לעיוליה לפנים מן החומה לא גרים הקיפא יתירה אלא מן הטבור ולמזרח אבל מן הטבור ולמערב לא גרים ביה הקיפא יתירא אלא מרחקן של בתים דקיימי התם. (דמשאר) [ומשאר] בתי דקיימי לפנים מן החוט הפוגע בטבור לצד מזרח מחוץ לשלשת חוטיןטו, חזינן מרחקו של כל בית ובית מינייהו מן החוט הקרוב לו משלשת החוטין כמה הוי ומוספינן עליה שיעור מנתא דמרחק הקטן דשויא בכולהו בתי, ומאי דסליק בידך מתרוייהו הוא איהו שיעורא דחזי למגבא מכל ביתא מהני בתי, משום דהוא ניהו הקיפא יתירא דגרים מרחקן מן הטבור בהקיפא דמאתא, דאלו מרחקן מן הטבור ועד החוט הקרוב להן לא מחשבינן ליה כולהו עילויהו דלאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריך להו לבני מאתא לעיוליה בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה כדברירנא.

ואי ליכא מחצי רוח דרומית עד חצי רוח צפונית על פני כל רוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, רואין כאלו חוט מקיף מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית על פני כל המזרח בין דמיקפא כולה מאתא בריבועא בין דמקפא בעיגולא בין דמקפא פלגא ברבועא ופלגא בעיגולא, וכאלו חוט מתוח בכיוון מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית דרך הטבור, וגבינן ליה כוליה הקיפא דמאתא מבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולפנים כלפי המזרח ועד הטבור כדין בתים הסמוכין לטבור לפי מרחק הפחות שבכולן ומבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולחוץ כלפי המערב לפי מרחקן מן הטבור כדברירנא. והוא הדין היכא דאתרמי ההוא דוכתא דאיצטריך לעיולי לפנים מן החומה בחד משאר רוחי דמתא דההוא הקיפא יתירא דגרים ההוא דוכתא במאתא גבינן ליה מכולהו בשוה ושאר הקיפא גבינן ליה מכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרים ביה על הדרך שביארנו.

ברם צריך [את למידע] דבין דאיכא ברוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, בין דליכא התם בתי דגרמי למאתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, כי איכא לפלוגי בין בתים שמרחקן יתר מן הטבור לבתים שמרחקן פחות על הדרך שביארנו, אבל בין גדול לקטן ליכא לפלוגי, דלעולם מחייבין את הגדול לפי גדלו ואת הקטן לפי קטנו לבד ממאי דאיכא לפלוגי בינייהו לפי מרחקן מן הטבור על הדרכים שביארנו.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא קדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, אבל היכא דקדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, לא מבעיא היכא דאסתיים בהורמנא דמלכא דיהיב לה רשותא ליתובי קרקע ידוע ולאקופי חומה דהאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי מגואי אלא הורמנא דמלכא הוא דגרים ליה וליכא טעמא למגבא לפי קירוב בתים אלא לפי מדת בתים, אלא אפילו היכא דאסתיים מקום החומה מחמת שותפותיהו כגון דאשתתוף כולהו מעיקרא בקרקע מסויים למבנא ביה בתי, דאשתכח דמקמי דפלגוה לקרקע אסתיים ליה מסתמא מקום החומה למהוי בסיפי ההוא קרקע לכל רוח, אע"ג דמקמי דאתו למגבא לבנין החומה פלגוה לההוא קרקע במדה ובגורל ובנייה כל חד מינייהו לביתיה בחולקיה, כי אתו למגבא לבנין החומה לאו לפי קירוב גבי אלא לפי מדת בתים הוא דגבו, דכיון דמעיקרא כי אשתתוף בההוא קרקע אדעתא דמבנייה לחומה במקום ידוע הוא דאשתתוף ואי הוו בנו לה מקמי חלוקה שוה בשוה הוו בנו להו דאכתי כולהו בין בקרוב בין ברחוק שותפי נינהו, השתא נמי דלא בנו לה אלא לבתר חלוקה כיון דכי פלגי לא עלו אהדדי לשוויי הפרש בין קרוב לרחוק כי פלגי אדעתא דמגבא כדמעיקרא פלגי, דהשתא ודאי כי גרים ליה להאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי אלא עיקר שותפותייהו הוא דגרים ליה, דהא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה את גרמת לי הקיפא יתירא, וכיון דלא שייך ביה טעמא למגבא לפי קרוב בתים אי לא עליוה בשעת חלוקה כשיעור מאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה דינא הוא למיגבא לפי מדת בתים. דאי לפי שבח ממון או לפי שבח נפשות ליכא למימר, דאם כן אפילו היכא דקדים בנין בתים לסיום מקום החומה נמי דגבי לפי ממון או לפי נפשות, אלא משום דלא שייך בהאי דינא למיגבא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון כדברירנא טעמא בעיקר שמעתין, ו[ה]כי נמי לשבח בתים בין בבנין בין בציור בין בכיור, דלא איכפת לן בחד מהני כדברירנא טעמא בשמעתין לעיל אפילו היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה וכל שכן היכא דקדים סיום מקום החומה לבנין בתים, ומההוא טעמא דלא שייכי היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה מיניה גופיה לא שייכי היכא דקדים סיום מקום החומה לסיום מקום הבתים וכיון דליכא למיגבא לא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון ולא לפי קרוב בתים היכא דלא עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה, על כרחיך כשהן גובין לפי מדת בתים הן גובין דכל חד מינייהו כי אשתעבוד להאי חומה לפי מדת בתים אשתעבוד. ואי עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה על כרחיך כי אמלוך לבנין החומה שוה בשוה אשתעבוד לפי מנין הבתים ולא איכפת לן בשבח בתים כלל כדברירנא טעמא לעיל. מיהו היכא דמעיקרא הוו משתתפי בכוליה קרקע בשוה, אי זבין ליה חד מינייהו חולקיה לחבריה, והוא הדין בחד דזאבין מתרי או תלתא ועבדינהו לכלהו חד ביתא, כי גבינן מיניה לאו לפי מנין הבתים גבינן מיניה אלא לפום מניינא דחולקי גבינן מינייהו, דמעיקרא כד אשתתוף למניינא דחולקיה דגבריה אשתתוף וכי משתעבדי לבניין החומה לפום עיקר שעבודייהו אשתעבדי כדברירנא לעיל.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בעיר חדשה וכיוצא בה שאין בה חומה והוצרכו להקיפה חומה מארבע רוחותיה, דשייך בה לפי קירוב בתים, שהבתים החיצונים הקרובין לחומה הן גורמין לעיר היקף מרובה, אבל עיר שמוקפת חומה מארבע רוחותיה ונפלה אחת מחומותיה והוצרכו לבנותה לא שייך בה השתא קרוב בתים כלל שהרי חברותיה בנויות ועומדות על תלם מכאן ומכאן, ולא יתכן לבנותה כהוגן אלא במקומה כדי שתקשר עמהן מכאן ומכאן כבתחילה, שאם באו לבנות לפנים ממקומה נמצאת פרוצה משני צדדיה, וכי האי גונא לא גבינן אלא לפי מנין הבתים שבעיר בשוה. ואפילו נפלו כל החומות שברוח אחת מארבע רוחות העיר ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן משתי רוחות עומדות על תלם לא שייך בה לפי קירוב בתים, אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, בכי הא ודאי לא שייך לפי קירוב בתים שאלו בנו את החומה לפנים ממקומה נמצאת מדתה פחותה. אבל אם היה המרחק שבין שתי החומות הסמוכות לפרצה מכאן ומכאן שוה עד חצי העיר לא שייך בה קירוב בתים כלל, שאלו באו לבנותה לפנים ממקומה אין מדתה מתמעטת ממה שהיתה מתחילה, אלא אם כן נפרצה אחת מן החומות הסמוכות לה שיכולין לבנותה כנגד ראש תור או לבנותה ארוך כנגד הקצר. כיצד עושין, הרי שנפרצה רוח מזרחית במלואה ונפרצה רוח דרומית מצדה כלפי ראשה סמוך לקרן מזרחית דרומית, רואין כאלו חוט מתוח קרן צפונית מזרחית עד קרן מזרחית דרומית וכאלו חוט שני מתוח מקרן מזרחית דרומית הפרוץ משני צדדין עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית מקום שנפרצה החומה מצדה כלפי ראשה, וכאלו חוט שלישי מתוח בכיוון מקצת העומד הקצר שברוח דרומית עד הנקודה המכוונת כנגד הקצר בארוכה שברוח צפונית, וכאלו חוט רביעי מתוח כנגד ראש תור מקרן צפונית מזרחית עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית. ורואין כמה ממון צריך לבנין שתי הפרצות שהן כנגד שני החוטין הראשונים, וחוזרין ורואין כמה מדת החוט שלישי המתוח בכיוון מכלל מדת שני החוטין הראשונים, ולפי מדתן מכלל מדת שני החוטין הראשונים גובין מכלל הממון הצריך לשני החוטים הראשונים מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה. ורואין כמה מדת החוט הרביעי המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט השלישי והמותר גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט ההוא. ושאר ההקף שהוא שיעור העודף במדת שני החוטים הראשונים במדת החוט המתוח כנגד ראש תור גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הנקודה הקרובה לו מראש תור זה שהוא להם בטבור לעיר. אבל הבתים שלפנים מן החוט השלישי אין חייבין ביתר על מדתו כלום שהרי כל חומותיהן משלש רוחות עומדות על תלם ואין חסרין חומה אלא מרוח מזרחית שהוא כנגד החוט השלישי, והך הקיפא יתירא דמקצת רוח דרומית לאו אינהו גרמי ליה לאו אינהו צריכי ליה אלא בראי הוא דגרמי להו ולצורך בראי הוא דגדרי ליה הלכך חיובא דבראי הוא. וכן הבתים שבין החוט השלישי לרביעי המתוח כנגד ראש תור הואיל ויש להן שתי רוחות עומדות על תלם רוח מערבית ורוח צפונית ומקצת רוח דרומית, ואינן צריכין לגדור רוח מזרחית ומקצת רוח דרומית כמין גאם אלא די להן לגדרן כנגד ראש תור, אינן חייבין לתת ביתר על כנגד ראש תור כלום. ומה טעם גובין מראש תור מן הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט, לפי שהקרוב הקרוב לחוט השלישי היה די לו להקיף את עצמו בראש תור קטן מראש תור שצריך לרחוק להקיף את עצמו, ונמצא שמרחק הבתים מן החוט השלישי כלפי המזרח גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן צפונית מזרחית, והלא מרחק הבתים מן העומד שבצפון כלפי הדרום אע"פ שקרובים לחוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן מערבית דרומית, אינו דומה גורם להוסיף כלפי קרן צפונית מזרחית לגורם להוסיף כלפי קרן מערבית דרומית, שאם באת לקצר בראש תור מן הצפון ולהתחיל ממקצת העומד שבצפון משלישו או מחציו ולסיים בראש העומד שבדרום נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בעומד ונמצאו בתים מוקפין בראש תור קטן שאין בו פרץ, לפיכך כשאתה בא להקיפן בראש תור גדול הנמשך מסוף העומד שבצפון לראש העומד שבדרום מה שהוספת לא לצורך בתים שלפנים מראש תור קטן הוספת אלא לצורך בתים החיצונים הממוצעים בין ראש תור קטן לראש תור גדול הוספת, אבל אם באת לקצר מן הדרום להתחיל מסוף העומד שבצפון ולסיים במקצת החוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום כנגד המערב שהוא פרוץ מפני חומות שבדרום מערבית ודרומית שהן רחוקות הימנו נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בפרוץ ואין כאן היקף גמור. לפיכך כשאתה מוסיף במשך ראש תור לסיים בעומד לא לצורך בתים הרחוקים מן הצפון בלבד הוספת אלא לצורך כל הבתים מן הצפון כלפי הדרום אינו גורם להוסיף במשך ראש תור יתר משאר בתים שבתוכו לפיכך דין הוא לגבות לפי מרחקן מן החוט השלישי כלפי מזרח ולא לפי מרחקן מן הצפון כלפי דרום. ומפני מה הן גובין שאר ההקף מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה, (כלפי) [כי לפי] מרחקן מראש תור הן גורמין להוסיף במשך שני החוטים הראשונים היוצאין משני קצותיו של ראש תור ונמשכין כמין גאם עד שמתחברין בקרן מזרחית דרומית המכוון כנגד אמצע ראש תור. ומפני מה מודדין מרחקי כל בית ובית מראש תור מן הנקודה הקרובה לכל אחד בפני עצמו, שאם אתה מודדן לכולם ממקום אחד נמצא הקרוב נעשה רחוק ורחוק נעשה קרוב. ומה בין דין זה לעיר שאין בה חומה כלל, שאע"פ שהפנימים בפני עצמן היה די להם בהקף קטן הצריך להן שהרי כולן צריכין לאותו שיעור, ואל ישתתפו הפנימים עם החיצונים בשאר ההקף הגדול כלל אלא כל אחד ואחד מהן משועבד לתת כהקף הגדול לפי מה שגרם בו דהיינו לפי מרחקו מן הטבור, לפי שעיר שאין בה חומה כלל כולן צריכין חומה לכל רוח וכיון שכולן משועבדים להקיף את כל העיר הקף אחר הרי כולן משועבדים להקף כל הרוחות כל אחד מהן לפי מה שגרם בו. אבל בזמן שמקצת הרוחות פרוצות ומקצת עומדות שנמצאו מקצת הבתים עומדין כנגד העומד ומקצתן כנגד הפרוץ אינן אחראין זה לזה לראות את העומד כאלו הוא פרוץ, דכל חד מינייהו ליתיה גרם ליה והשתא לא משתעבדי להדדי למגדריה לפרוץ כדמעיקרא אלא כל חד מינייהו לפום מאי דגרם ביה השתא ולפום מאי דצריך ליה מיניה הוא דמשתעבד כדברירנא.

מיהו כל היכא דאמרינן בהאי בבא דגבינן מכל הבתים בשוה, ליתיה אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה בהן אחד גדול ואחד קטן מחייבין את הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולפי מדתן בתשבורת לבד מהאי דמחייב ביה מאן דמחייב מינייהו לאוספי ליה לפי קרוב בתים מן המקום שהוא לו בטבור לעיר על דרך שביארנו.

ואם נפרצו חומות העיר מרוח אחת במלואה ונפרצו מקצת שתי החומות הסמוכות לה משתי רוחות כגון שנפרצה רוח מזרחית כולה ונפרצה קרן צפונית מזרחית וכנגדה קרן דרומית מזרחית, אם היה העומד הנשאר ברוח צפונית [שוה לעומד הנשאר ברוח דרומית] ואין אחד מהן עודף על חבירו, רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שברוח דרומית לקצה העומד שברוח צפונית ורואין כמה (מדינות) [מדתו] מכלל הקף החומות הפרוצות, ולפי חשבונו מכלל ההקף גובין מכלל הממון הצריך לבנין הפרוצות מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לשיעור הזה בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לחומות כלפי הפרוץ לפי מרחקן מן החוט שהוא להן בטבור לעיר מן הטעם שביארנו. ואם היה העומד ברוח דרומית וברוח צפונית אחד ארוך ואחד קצר רואין כאלו חוט מתוח מן הנקודה שבראש הקצר לנקודה המכוונת כנגדה בצד הארוך וכאלו חוט אחד מתוח כנגד ראש תור מראש הארוך לראש הקצר, ורואין כמה מדת החוט המכוון מכלל הקף החומה שנפרצה משלש רוחות ולפי חשבון מדת החוט המכוון מכלל ההיקף גובין מכלל הממון מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן שוין בשיעור זה. וחוזרין ורואין כמה מדת החוט המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט המכוון והמתוח גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט המכוון על הדרך שביארנו למעלה, ושאר ההקף גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה כמו שביארנו. ודקא אמרינן בהני תרי בבי נמי דגבינן בשוה דוקא בעיר שבתיה שוין במדתן אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן גובין מהן מתחילה לפי מדתן ובתר הכי חזינן הנהו דשייך בהו קירוב בתים וגבינן מינייהו נמי לפי קירוב בתים על דרך שביארנו.

ואם נפרצו כל חומות העיר משלש רוחותיה מזרח וצפון ודרום ונשארה רוח מערבית עומדת על תלה, רואין כאלו חוט מתוח בכוון מן הנקודה שבחצי רוח דרומית לנקודה שבחצי רוח צפונית שנמצא פוגע באמצעות בטבור העיר, ונוטלין חלקים שוין למנין הבתים ממוצעים בין החוט ראשון לחומה מערבית העומדת על תלה והבתים שמחוץ לחוט נוטלין להן חלקים לפי מרחקן מן הטבור על הדרך שביארנו בקירוב בתים וכוללין כל החלקים ההם, רואין כמה ממון צריך לבנין כל החומות הפרוצות וחולקין אותו חלקים מפורשים למנין החלקים הסתומים שעלו בידך, ואח"כ חולקים את החלקים המפורשים על כל בית ובית מבתי העיר לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו ומה שמגיע לו מן החלקים ההם הוא ראוי לגבות הימנו. ומה טעם גובין לבתים הממוצעים בין החוט למערב חלקים שוין לבתים הסמוכים לטבור ולבתים שמחוץ לחוט לפי מרחקן מן הטבור, שהבתים הממוצעים בין הטבור לחומה מערבית אין מרחקן גורם עכשיו תוספת ההיקף אלא בחצי רוח צפונית מערבית ובחצי רוח דרומית מערבית, שמרחקן מן הטבור לצד המערב גורם להמשיך היקף רוח צפונית ודרומית עד סוף מרחקן של בתים הקרובים למערבה של עיר, וכיון שרוח מערבית עומדת על תלה ואלו לא המשיכו רוח דרומית וצפונית עד החומה העומדת על תלה היו שתי החומות שבצפון ושבדרום מופלגות מן החומה שבמערב והיו צריכין לבנות חומה אחרת לפנים ממנה כנגד כל רוח מערבית כדי שיתקשר עם החומות שבצפון ושבדרום ונמצאו גורמין להרבות בהיקף, ומה שהיו משבחין בקיצור חומות שבצפון ושבדרום היו מפסידין יתר ממנו בחומה מערבית, לפיכך הרי דינן כבתים הסמוכין לטבור ממרחק הקטן שבהם שאין גובין מהם מטעם תוספת היקף אלא מפני שהן צריכין להו לחומה כמו שביארנו.

לפיכך אם נפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו ונשארו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם גובין הכל מכל הבתים שבעיר בשוה מן הטעם שפירשנו למעלה דמה לי מרוח אחת מה לי משתי רוחות. ואיתה נמי מהך טעמא אחרינא דפרישנא בדין עיר שנפלו כל החומות שברוח א' מארבע רוחותיה ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן עומדות על תלם דלא שייך בה קירוב בתים אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, והוא הדין היכא דנפרצו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם דכיון דכל פרצה משתיהן הרי שני חומות סמוכות לה מכאן ומכאן חד טעמא נינהו דמה לי רוח אחת מה לי שתי רוחות, כל היכא דשתי רוחות הסמוכות להן מכאן ומכאן עומדות על תלם חד טעמא נינהו. ואם שתי הרוחות העומדות נפרצו מקצתן משני צידיהן סמוך לשתי הרוחות שנפרצו במילואן נמצא דין כל רוח אחת מהן כדין רוח אחת שנפרצה במלואה ונפרצו מקצת שתי רוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן שפירשנו דינן למעלה. ובין שנפרצה רוח אחת במלואה בין שנפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו טעם אחת הוא, שאם היה העומד בשתי הרוחות שוה ומכוון זה כנגד זה רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד לקצה העומד שכנגדו בכוון מרוח זו וחוט שני מקצה העומד לקצה העומד שברוח שנית שכנגדה, וכל שלפנים מן החוטין נוטלין להם חלקים שוים ולבתים שחוצה להן חלקים לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו וחולקין את הממון הצריך לכל הפרצות למנין החלקים הסתומין שעלו בידך על הדרך שביארנו. ואם היה העומד צדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מותחין חוט אחד מן הארוך ועד הקצר כנגד ראש תור וגובין מכל הבתים שבעיר מן הממון הצריך לכל הפרצות כשיעור מדת שני החוטין בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לכל חוט מהן לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו מן הבתים הממוצעים בין החוט המכוון לחוט המתוח כנגד ראש תור כמשפטן ומן הבתים שמחוץ לראש תור כמשפטם על הדרכים שביארנו למעלה.

ואם נפרצו שתי רוחות הסמוכות זו לזו כמין גאם ונשארו שתי רוחות כמין גאם עומדות על תלם רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שבזו כנגד ראש תור, ורואין כמה מדתו מכלל היקף כל הפרוץ, וגובין מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור זה מן הטעם שביארנו. ומפני מה גובין שיעור ראש תור מכולן בשוה ואין גובין אותו לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הרוחות העומדות על תלם, לפי שהרחוק מרוח זו קרוב לשנית והקרוב לזו רחוק לשנית ואין אחד מהם מוסיף במשך ראש תור זה יתר מחבירו לפיכך הרי כולן שוין בו.

ברם צריכינן לברורי לך דכולהו הני דאמרן בהני בבי כולהו לית אינהו אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן בתחילה מחשבין להן לפי מדתן ולבסוף מחשבין להן לפי קירוב בתים על הדרך שביארנו בכל אחד מהן.

ברם צריך את למידע דכי גבינן לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור או ממקום שהוא קרוב להן כטבור לעיר, ה"מ לבנין החומה דשייך בה טעמא דקירוב בתים דגרמי הקיפא יתירא, אבל לדלתים ובריח וכיוצא בהן דלא שייך בהו טעמא דהקיפא יתירא לא גבינן אלא לפי מדת בתים בתשבורת, דכיון דכולהו לא מנטרי בבציר מהאי שיעורא אשתכח דכולהו צריכי להאי שיעורא לפי מדת כל אחד ואחד. תדע דכי איתמר בעיא דשבח ממון וקירוב בתים אפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא דאתמור דלא איירו אלא בבניין החומה בלחוד ותו לא מידי.

והוא הדין גבי חצר לענין דלת ומנעול מהאי טעמא דאמרן, דהא לא מינטר חד מינייהו בבציר מהכין, ואין צריך לומר בית שער כיון דאי עבדי ליה ממילוסה של חצר הוא דשקלי ליה, כל חד מינייהו לפום חולקיה בחצר הוא דיהיב בין בדוכתא בין באוזינקא, דלפום מנתיה במקום טפי מחבריה בעי למיתב בהקיפא טפי מחבריה:

דף ח עמוד א

עח. רבי יהודה נשיאה רמא בנינא דשורא ארבנן אמר ליה ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא אמר ליה רבי יוחנן אמאי לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים. שבני דורן נהנין מתלמודן כיונק שנהנה משדי אמו ותורתן מגינה עליהן כמגדלות. וקיימא לן כריש לקיש ורבי יוחנן.

רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן אמר ליה רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב על ישראל כל קדושיו יהו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים ואמר עולא כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר. כלומר שלשון יתנו כמו ישנו שהמשנה בלשון ארמי נקרא מתניתא והשונאה בלשון משנה נקרא תנאי בלשון תלמוד, כדאמרינן (קידושין מט,א) על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ואמרינן עלה (שם ע"ב) והני מילי דאמר לה תנינא כו', ורבים כלשון הזה. ולשון ויחלו מלשון ביטול כדמתרגמינן (במדבר ל,ג) לא יחל דברו לא בטל למימריה. והכי קאמר קרא, אם כלן יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים. כלומר אם כלן ישנו משנתן ויעסקו בתורה בגוים מיד אני מקבצם, ואם לא יעסקו כולם בתורה אלא המעט מהם יתבטלו העוסקים ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמי עליהון ואמר רב יאודה מנדה זו מנת המלך מן השדות בלו זו כסף גלגלתא והלך זו ארנונא. מס שנותנין למלך מכל עדר ועדר כך וכך בהמות ומכל עיסה כך וכך, כדאמרינן התם בפסחים (ו,א) בהמת ארנונא ועיסת ארנונא. והלכתא נמי כרב נחמן בר יצחק דאסיר למירמי עלייהו דרבנן חדא מהני כולהו, לא דשורא ולא מנת המלך ולא ארנונא ולא כרגא דהיינו כסף גלגולת אלא מיחייבי ציבורא למפרע עלייהו. ודוקא ברבנן דעסקי באורייתא תדירא ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדמפרש בשמעתין בהדיא וכדבעינן לברורי לקמן (סי' פב ד"ה נקטינן):

עט. רב פפא רמא דכריא חדתא איתמי. חפירת הנהר להמשיך מים ממנו לשדות במקום חדש שלא היה רגיל. ויש אומרים כריית באר מים חיים לשתות. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמא לא מידויל. כלומר בשלמא אי הוה משתכר נהרא דרגילי עד השתא לאשקויי מיניה אי נמי נגרא דמיא משיך מיניה והוה אתינן השתא למכרייה, דכולי עלמא רמינן ליה אפילו איתמי דהא ידיע דמדויל כלומר דהדר לפשאטיה כדמעיקרא ודלו מיניה, וזכות היא להן להשקות שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו, אלא הכא כיון דכריא חדתא הוא ולא ידעינן אי מידויל אי לא מידויל היכי גבינן ליה מיתמי. בשלמא גדולים דבני חיובא נינהו כיון דאמרינן ליה דמדויל והוה ליה קרוב לשכר מלהפסד תקנתא דמתא היא ומיחייבי בה כשאר מילי דמתא, אלא קטנים דלאו בני חיובא נינהו ולא מיחייבי אלא במידי דאית להו בגויה הנאה ודאית, האי כריא חדתא כיון דזימנין דלא מידויל חובה היא לדידהו ואין חבין לאדם שלא בפניו, וקטנים דלא בני חיובא נינהו ולאו בני מחילה נינהו ואפילו בפניהם נמי כשלא בפניהם דמי. אמר ליה משקל שקלינן מינייהו אי מידויל מידויל ואי לא מידויל מהדרינן ליה ניהלייהו. דהשתא ודאי כיון דקרובין לשכר ורחוקין להפסד כי שקלינן מינייהו לזכותייהו הוא דשקלינן וזכין לאדם שלא בפניו. מיהא שמעינן דלא רמינן איתמי אלא מילתא דאית להו הנאה ודאית בגויה. ואי הוי ספיקא, ספק אתיא מיניה ההיא הנאה ספק לא אתיא, שקלינן מינייהו, אי אתיא להו מיניה הנאה שפיר ואי לא מהדרינן ליה ניהלייהו, ושאר צבורא דבני חיובא נינהו מיחייבי באחריותיה דמעיקרא עילוייהו רמי:

פ. אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא. והיא הגפת דלתות העיר ואפילו מיתמי. דאינהו נמי בעי נטירותא וזכותא היא לגבייהו. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא [הכל] לכריא דפתיא דהיינו תיקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. דאי לא ליתקלו ביה עוברים ושבים רבנן נמי צריכי להכין, ואי למקבע ביה שוקא רבנן נמי צריכי למהוי במתא שוק קבוע למזבן ביה כל צרכייהו. ודוקא היכא דשקלי ממונא מכל חד וחד לתקוני, אבל היכא דנפקי כולהו באכלוזא, דהיינו המון עם לתקוני בגופייהו רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. דזילותא היא לדידהו לאזדלזולי באפי עם הארץ וזלזול באורייתא לא מזלזלינן:

פא. רבי פתח אוצרות בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דחק רבי יונתן ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לאו שנית לאו ואלא במה אפרנסך אמר ליה פרנסני כעורב וככלב. דחס רחמנא עלייהו. עורב דכתיב (איוב לח,מא) מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, וכתיב נמי (תהלים קמז,ל) לבני עורב אשר יקראו, לפי שהעורב אכזרי על בניו לפי שהם נולדים לבנים ואינו מכירם עד שישחירו לפיכך אינו מרחם עליהם, וכל זמן שהן לבנים הקב"ה מזמין להם יתושין מתוך צואתם ואוכלים. כלב דכתיב (שמות כב,ל) לכלב תשליכון אותו, ואמרי לה מדכתיב (משלי כט,ז) יודע צדיק דין דלים, לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים. מיהו יונתן בן עמרם לאו מקראי אמר ליה דהא אחזי לנפשיה כמאן דלא קארי ולא מתני, אלא מאורחא דעלמא אמר ליה פרנסיה. כיון דנפק יתיב רבי וקאמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו אמר רבי יכנסו הכל. שמא יזדמנו אורחים כמוהו וימנע מלפרנס. רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ושמע מינה דאפילו למאן דלא בעי לאהנויי לעם הארץ מממוניה חייב לפרנס עניי ישראל מסתמן ואל יבדוק אחר העני אם תלמיד חכם הוא ואם עם הארץ הוא, שמא תלמיד חכם הוא ואינו רוצה ליהנות בכבוד תורה או שאינו רוצה להודיע את עצמו כדי שלא יתבזה. ולענין הלכתא אפילו בידוע שהוא עם הארץ חייב לפרנסו, דבהדיא תנן בסוף הוריות (יג,א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ מקדם הוא דקדים הא איכא שקיל. ועוד דלא יהא עם הארץ גרוע מגוי, הא תנן (גיטין סא,א) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, וגרסינן נמי (חולין צב,א) בעון אתכליא רחמין על עליא דאלמלא עליא לא קימין אתכליא. ודוקא בעם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה אלא שישנו בדרך ארץ ובמצות, אבל היכא דידוע דליתיה בדרך ארץ ולא במצות אסור לפרנסו כל עיקר, דבהדיא תנן (קידושין מ,ב) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, אלמא לא בר דעת הוא, וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צב,א) א"ר אלעזר כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו. וגרסינן נמי התם א"ר אלעזר כל הנותן פת למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר (עובדיה א,ז) לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו:

פב. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דר' הנך עמי הארץ אמרי ליה (נתיבו) [ליתבו] רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק פלגא שדיוה אפלגא אתו לקמיה דרבי אמרי ליה נתיבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא. כלומר בטלה גזרת המלך שהיה רוצה להעניש את הקהל דמי נזרו. א"ר ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. שהרי לא נגזרה גזרת הנזר על הצבור אלא כל זמן שהיו שם עמי הארץ, וכיון שברחו עמי הארץ בטלה גזירה ולא בקש המלך מתלמידי חכמים הנשארים בעיר כלום, הא למדת שאין מיני פורענות ועונשין באין לעולם אלא בשביל עמי הארץ, לפיכך אין תלמידי חכמים חייבין לסייען ולא לתת מהן כלום. וקיימא לן בהאי דינא כותיה דר'.

נקטינן השתא מהאי מעשה ומדרב יהודה ומדרב נחמן בר יצחק ומדריש לקיש ורבי יוחנן שכל מיני מסים וארנוניות ותשחורות בין קבועין בין שאינן קבועין אין תלמידי חכמים חייבים לסייע בהן את הצבור כל עיקר, דהא מנדה בלו והלך כולהו קבועין נינהו ואמרינן בהדיא דלא מחייבי רבנן בגוייהו. ודמי כלילא מס שאינו קבוע הוה ולא חייבינהו ר' לרבנן בגויה. ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הרי הצבור חייבין לפרוע משלהן כדי המס הקצוב על תלמידי חכמים כדי לפטרן, דהא כרגא דהוא כסף גולגתא אקרקף גברי מנח כדאמרי' בכמה דוכתי, וקאמרינן בהדיא דרבנן פטירי, ואי דלא משלמי צבור עליהו מדידהו היכי יכלינן למפטרינהו מבי גזא דמלכא, אלא לאו ש"מ דמחייבי צבורא למפרע עלייהו ממונא דנפשיהו לגבי גזא דמלכא. ואפילו היו עשירים שבישראל הציבור חייבין לפרוע בעבורן, שלא מפני עניותן נפטרו אלא מפני תורתן נפטרו. וכן כל מיני מסין שהצבור מטילין לבנין החומות ולהגפת הדלתות ושאר שמירת העיר אין תלמידי חכמים חייבין בהן כל עיקר. אלא מיהו הני מילי בתלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר כפי יכולת כל אחד ואחד ומקימין מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדאמרינן בשמעתין בהדיא אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר לישא וליתן בדבורו של מקום כדילפינן נמי מקראי דגם כי יתנו בגויים. אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר כפי כחן ולא דיין לעסוק במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן אלא שהם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה, הרי אלו חייבין בכל חיובי הצבור. וכן תלמידי חכמים המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבצבור, לא אמר הכתוב אלא כל קדושיו בידך והן הן שאין פורענות באה בשבילם, יצאו אלו שמחללים שם שמים בגלוי, ועל כיוצא בהן נאמר (מיכה ג,יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו':

פג. הרי אמרו כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים הן בסיף וממונן אבד ואם לאו הן בסקילה וממונן פלט אמר רבא לא קשיא הא לבני מאתא הא ליתבי מאתא. למהוי כבני מאתא שנים עשר חדש, למהוי מיתבי מאתא שלשים יום. וגבי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא כתיב (דברים יג,טז), ואמטול הכי סגיא להו בשלשים יום. והא תניא דמסייע לן המודר הנאה מבני העיר כו':

פד. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו המודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו:

פה. ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש ורמינהי שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי ששה לכסות תשעה לקבורה י"ב חדש לפסי העיר א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן. נמצאת אומר כמה ישהה בעיר ויהיה חייב לתת מעות לקופה של צדקה שלשים יום, ולתמחוי שלשה חדשים. ששה חדשים לכסות, לתת כסות לעניי העיר. תשעה לקבורה, לתת חלקו בקבורת עניי העיר. י"ב חדש לפסי העיר, כגון חומה דלתים ובריח ושאר חיזוקי העיר ושמירתה. ומסתברא דהוא הדין למיני מסין וארנוניות שנותנין למלך דכולהו נטירותא דמאתא נינהו*. ועוד דאי לא יהבי משדר מלכא ושקיל כוליה בכלל פסי העיר נינהו:

פו. וא"ר אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:

פז. ואמר רב פפא לשורא ולפרשא ולטורזינא דהיינו זינא אפילו מיתמי כללא דמילתא כל מידי דאית להו ליתמי נטירותא מיניה רמינן עליהו. והוא הדין למסין וארנונא וכיוצא בהן, דכולהו מידי דאית להו נטירותא מינייהו נינהו כדברירנא לעיל. ועוד דלא גרע מלכא מפרשא וטורזינא, דודאי נטירותא דמלכא עדיפא. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:

פח. רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון א"ל אביי והא תאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים אמר ליה אנא לאחשובינהו קא עבידנא. ודוקא היכא דאמידי וקא בעי דיאנא לאחשובינהו. והוא דניחא להו לדידהו בהכי. אבל היכא דלא אמידי לאו כל כמיניה לאחשובינהו במילתא דדחיקא להו. ואפילו היכא דאמידי לאו כל כמיניה למשקל אלא מדעתייהו:

דף ח עמוד ב

פט. איפרה הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה נהוי למצוה רבה [יתיב רב יוסף וקא] מעיין בה מאי ניהי מצוה רבה אמר ליה אביי מדתאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים ש"מ דפדיון שבוים מצוה רבה היא. דאי לא תימא הכי מאי רבותא דפדיון שבויים דקאמר אפילו. ושמעינן מינה דמאן דיהיב מידי לצדקה ואמר למהוי למצוה רבה יהבינן ליה לפדיון שבוים. א"ל רבא לרבה בר מארי מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי וא"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קא מינוול והאי לא קא מינוול ואי בעית אימא קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית תימא סברא האי קא מצטער והאי לא קא מצטער ואיבעית תימא קרא טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגויה:

צ. ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררות על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה תמחוי נגבה בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם. איזה הוא תמחוי ואיזה הוא קופה, תמחוי שכל אחד ואחד נותן בו מתבשילו בכל יום והוא מתחלק לעניי עולם. ומסתברא דכי היכי דגאבו מתבשיליהם הכי נמי גאבו פיתא וחמרא וכולהו מיקרו תמחוי. אבל קופה לא גאבו בה אלא זוזי והוא הדין לחיטי ושערי ומאי דדמי להו והוא מתחלק לעניי העיר. מפני מה קופה נגבית בשנים ותמחוי נגבית בשלשה, לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב"ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין בכל שבת ושבת הן חסר הן יתר ופוסקין על כל אחד ואחד מבני העיר לתת כפי הראוי לו, וכיון שדבר קצוב הוא על כל אחד ואחד אינו צריך שלשה לגיבויו. אבל צריך שלשה לחילוקו מפני שהוא כדיני ממונות שפעמים שזה צריך יתר מזה וצריך ב"ד לחלק ביניהן וליתן לכל אחד ואחד (מפני) [כפי] הראוי לו. אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים. וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל אחד ואחד כראוי לו כך צריכין לגבות מכל אחד ואחד כראוי לו לפי צורך השעה, ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות ולפיכך צריך שלשה.

והא דקתני סופא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, לא שיחזירו קופה לעניי עולם ותמחוי לעניי העיר תדיר, אלא לפי צורך השעה כגון שהותיר לזה וחסר מזה, שאם גבו קופה והותירה לבני העיר וגבו תמחוי לעניי עולם ולא הספיק להן אי נמי איפכא רשאין למלאות את החסר ביתר ולמלאת חסרון עניי עולם ממותר הקופה או למלאת חסרון בני העיר ממותר התמחוי ואפילו לקנות להן כסות ומדור וכיוצא בהן.

והא דקתני סופא ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא, והא קמ"ל דלא תימא קופה ותמחוי הוא דמשנינן להו להדדי דתרוייהו לשם מזונות הוא דאיגבו ומה לי עניי העיר ומה לי לעניי עולם אבל לכסות מדור ומטה ומצע וכיוצא בהן דלאו צורך מזונות הוא אימא לא, קמ"ל דרשאין לשנות לכל מה שירצו משאר צרכי העניים אבל לדברים שאינן לצורך עניים לית להו רשותא כלל מפני גזל עניים, דבהדיא תנן בשקלים (פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי, וכיון דמותר עניים לעניים היכי שרו להו לשנויה למידי אחרינא, אטו משום דעניי נינהו שרי למגזלינהו, אלא ודאי ש"מ דלא מיבעיא יחיד שנתן צדקה לשם עניים שאין לבני העיר רשות בה לשנותה לדבר אחר כלל, אלא אפילו היתה צדקה זו צדקה שפסקו אותה בני העיר עצמן לשם עניים אינן רשאין לשנותה לדבר אחר שאינו לצורך עניים. וכי תימא ומאי שנא מההיא דאמרינן בתחילת (ערובין) [ערכין] (ו,ב) אמר רב ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואסיקנא והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה הימנה אבל לאחר שנשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וגבי בית הכנסת גופה קאמרינן (מגילה כו סוע"א) דמצו לזבונה אפילו למשתא ביה שכרא. שאני התם דעיקר ההוא הקדש לצורך בני העיר אחד עשירים ואחד עניים, ואמטול הכי אית להו רשותא לשנוייה לכל מידי דהוי צורך בני העיר. אבל צדקה צורך עניים בלחוד היא, ואם כן היכי מצו בני מאתא מפקעי ליה לממונא דעניי מינייהו. תדע דאפילו גבי בית הכנסת נמי היכא דבעי ב"ד לזבוני לצורך נפשייהו בלחוד שלא לצורך הצבור מי יכלי לזבוני, אטו משום דבי דינא נינהו אכלי ממונא דצבורא, אלא ודאי ש"מ לית להו לזבונה אלא לצורך בני העיר, וכי היכי דמידי דהוי עיקר הקדשיה לצורך בני העיר לא מצו לשנויי למידי דלאו צורך בני העיר הם הכי נמי מידי דהוי עיקר הקדשיה לעניים לא מצו בני מאתא לשנוייה למידי דלאו צורך עניים. ואפילו בעניי דרמו עלייהו, נהי דרמו עלייהו למיתב להו מאי דחסר להו אבל למשקליה לממונייהו דעניי מינייהו לא רמו עלייהו. הילכך אע"ג דזבנוה בני העיר להקדישא דעניים אי נמי שניוה למידי אחרינא דלאו לצורך עניים מכירתן בטלה ושנוין בטל. ואפילו לצורך עניים נמי דוקא בני העיר אי נמי יחיד בדורו דקאי כנגד כוליה צבורא, אבל גבאי צדקה ואפילו פרנס הממונה על הצבור ואיכא גברא רבה במאתיה דלא גרע מיניה ובעי לאימלוכי ביה לית ליה רשותא לשנוייה לההוא מידי אפילו לצורך עניי אלא היכא דאתני מעיקרא במעמד אנשי העיר כדבעינן למימר קמן (סי' קא):

צא. תשלום ברייתא ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם, כלומר רשאין להתנות על השערים שלא ימכרו סאה של חטים ביתר מכך וכך מעות, וכן שאר הדברים. ועל המדות, שיהו גדושות או להוסיף עליהן ועל שכירות הפועלים, שלא יהא רשות לפועל להשכר ליומו ביתר מכך וכך ולא יהא רשות לבעל הבית לשכרו ביתר מיכן. ולסייע על קיצות תנאיהן להתנות שכל המשנה מקיצותן שיהא מחוייב עונש ממון או נידוי או מלקות כדכתיב (עזרא י,ח) וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה:

צב. אמר מר אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מאי משמע אמר רב נחמן בר כהן דאמר קרא והם יקחו את הזהב כו' שררות הוא דלא עבוד הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דא"ר חנינא מעשה ומנה רבי שני אחים בקופה. ושני אחין כחד גברא דמו:

צג. מאי שררותא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אלו גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. כי קאמר רב נחמן ממשכנין על הצדקה היכא דאמיד דאית ליה ממונא ולא קא יהיב מאי דחזי ליה, וכי כתיב ופקדתי על כל לוחציו היכא דלא אמיד, כי הא דרבא כפייה לרבי נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן כל היכא דאמיד מפקינן מיניה לפום אומדניה:

צד. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמיתו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה:

צה. במתניתא תאנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (והדיין) [זה דיין] שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם אלו מלמדי תינוקות כגון מאן כרב ושמואל בר שילת רב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתיה א"ל שבקתה לאומנותך א"ל הא תליסר שני דלא חזי ליה והשתא נמי דעתי עלויהו. ש"מ כל מלמדי תינוקות דלא עבדי הכי לאו מצדיקי הרבים נינהו. ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

צו. ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות הקרובה לו וגובין מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו מפני החשד אלא מונה אותן ונותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לחצירו יטלם:

צז. ושמעינן מינה דמאן דמחלפי ליה מעות של צדקה באחריני דשוה כוותייהו לית לן בה, דאי לא תימא הכי הכא היכי שרינן ליה לערובינהו לזוזי דידיה בהדי זוזי דצדקה:

צח. ת"ר גבאי צדקה שיש להן מעות ואין להן עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן כיוצא בו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ואגב ארחיך שמע מינה דהיכא דמאלו לן זוזי בדינרי וליכא עניי דצריכי השתא למיתבינהו ניהלייהו פרטינן להו:

צט. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת. מאי טעמא דילמא שקיל תלתא ומני תרתי אבל חדא בתרתי לא מיחלפי:

ק. אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הילכך הוה יתיב. כלומר כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו, דאלמא כל מידי דלצורך עניים נינהו אית להו רשותא לשנוייה ממילתא לחברתה היכי דתרוייהו לצורך עניים, גבי מילי דצורך צבור נינהו נמי כיון דציפי דבי כנישתא ודבי מדרשא תרוייהו צורך צבור נינהו שרי לשנויינהו ממילתא לחברתה:

דף ט עמוד א

קא. ואמר אביי מריש הוה עבד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי דמאתא כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לרב תחליפא בר אבימי עביד חד ואתני במעמד אנשי העיר איהו נמי עביד חד ומתני אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא. כלומר כיון דכל מאן דאתי מעניי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם אדעתא דידי אתי, מאן דיהיב צדקה נמי אדעתא דידי יהיב למיתביה למאן דאתי לי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם, הילכך מאי דבעינא עבידנא בין למיתביה לעניי מאתא בין למיתביה לעניי עולם, למאן דאתי ברישא ואתי למיתב ליה יהיבנא ליה. והיינו דקתני במתני' ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו.

וכי תימא אי הכי רבה נמי למה ליה לאתנויי, והא ריש מתיבתא הוה כדאיתא בסוף הוריות (יד,א) וארנקי של צדקה גבאי הוה כדאמרינן בגיטין בפרק הניזקין (גיטין ס,ב) והא שיפורא דמעיקרא בי רבה והדר בי רב יוסף. ועוד מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דבי כנישתא דלא איצטריך לאתנויי. היינו טעמא משום דתנא דמתניתא רשאין בני העיר קתני דמשמע עד דמסכמי כולהו אהאי שינויא, אבל יחיד לית ליה רשותא למעבד הכין שלא ברשות אנשי העיר. ואפילו פרנס הממונה על הצבור אי איכא אחרינא דגדול בתורה או בגדולה כותיה לית ליה רשותא למעבד הכין אלא עד דמימלך ביה או עד דמתני מעיקרא, ואמטול הכי אצטריך רבה לאתנויי משום דהוה רב יוסף בהדיה, ובהדיא אמרינן בסוף הוריות (שם) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו להתם סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף שלחו מתם סיני עדיף הכל צריכין למרי חטייא. ואפי' הכי לא קביל עליה רב יוסף מלך רבה עשרין ותרתין שנין עד דנח נפשיה והדר מליך רב יוסף, דאלמא רב יוסף הוה חשיב למלוכי אלא לא שבק רבה ענותנותיה, וכיון דהוה רב יוסף בשני דמליך רבה לא הוה ליה רשותא לרבה לשנויי כיס של צדקה שלא ברשותו ושלא ברשות אנשי העיר, ואמטול הכי אצטריך לאתנויי, אבל רב אשי יחיד בדורו הוה כדאמרינן בגיטין (נט,א) ובסנהדרין (לו,א) מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד הלכך איהו במקום בני העיר קאי ולא צריך לאתנויי. ועוד כדמעיינת ביה שפיר מדקאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא וקא נקיט לה טעמא משום דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי, מכלל דרבה דאצטריך לאתנויי איניש אחרינא הוה בהדיה דהוו אתו נמי אדעתא דידיה. וכי תימא אי הכי רבה גופיה מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דלא אצטריך לאתנויי. משום דגבי ציפי כיון דכולי עלמא נמי הוו אתו ויתבי עליהו בבי מדרשא, אשתכח דלאו איהו לחודיה הוה משני להו אלא כולהו בני העיר נמי הוו משנו להו ולא צריך לאתנויי, אבל גבי כיסי דכי הוה משני להו בכל זימנא וזימנא לאו מדעת אנשי העיר הוה משני להו ואמטול הכי אצטריך לאתנויי:

קב. ושמעינן מינה דכל מידי דקאי לעניי עולם אין עניי העיר בכלל עד דמשנו ליה לעניי העיר אי נמי דמתנו עליה מעיקרא, דאי ס"ד עניי העיר נמי בכלל עניי עולם נינהו למה להו לרבא ולרב תחליפא לאתנויי, לעביד חד לעניי עולם והוו להו עניי העיר בכלל, אלא ודאי שמע מינה דאין עניי העיר בכלל:

קג. הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעינהו למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חיביניהו לשלומי ליה דמי משכיה אתיביה רב יימר בר שלמיה (לרבה) [לרבא] ולהסיע על קיצותם ולא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי בלא דעתיה. ואגב ארחיך שמע מינה דהא דתניא ולהסיע על קיצותם כי האי גוונא הוא כגון דמתנו דמאן דעבר אקיצותיהו מיענש הכי והכי. וש"מ דוקא היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי אלא מדעתיה. ומינה טעמא דאיכא אדם חשוב הא לאו הכי תנאיהו תנאה, ואע"ג דלא הסכימו כולהו בני מאתא אההוא תנאה אלא מקצתיהו הוא דאתנו בהדי הדדי הרי דומיא דהנהו טבחי לדידהו מיהת תנאה הוו. והאי אדם חשוב דקאמרינן דוקא תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור כרבא בדורו, אבל פרנס שאינו תלמיד חכם אי נמי תלמיד חכם ולאו פרנס אע"ג דאתנו בלא דעתיה תנאיהו תנאה:

קד. ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין אף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וש"מ דוקא היכא דמתחזקי בהימנותא אבל היכא דלא מתחזקי בהימנותא מסתמא מחשבינן:

קה. א"ר אלעזר אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר כי באמונה הם עושים ואפי' הכי כתב ויצורו וימנו את הכסף וגומר. ושמע מינה דהא דתני אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים, חשובי הוא דלא מחשבינן כמה שקלי מהאי וכמה שקלי מהאי וכמה יהבי להאי וכמה יהבי להאי, הא מימנא מנינן למחזי מאי דאיכא בידיהו:

קו. אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מיבזי והאי לא מיבזי. כלומר ערום קא מיבזי דדבר הנראה לכל הוא, ואי אמרינן בודקין אחריו שמא יש לו ואינו רוצה להתכסות דילמא לית ליה מידי ואדהכי והכי קאי מיבזי. אבל רעב לא קא מיבזי דלאו דבר הנראה לכל הוא, ונהי דלמזוני שעתא כיון דחיישינן דילמא אדהכי והכי מסתכן לא בדקינן בתריה, אבל למתנה מרובה בדקינן. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב. ולא משום דכתיב בשי"ן דמשמע עד שיתפרש לך הדבר ויתבאר שהוא רעב ואין לומר דעל כרחין האי קרא בכולהו נוסחי דייקי בסמ"ך כתיב, ואם כן מאי סיעתיה דרב הונא מינה, אדרבה תהוי תיובתיה דמר, כולי האי לישנא בקראי בעלמא בשי"ן כתיב דכתיב ולא יפרשו להם על אבל לנחמו על מת, וכתיב (איכה א,יז) פרשה ציון בידיה, כולהו בשי"ן, והכא שני קרא ואיכתיב בסמ"ך, שמע מינה דלא ליבעי פירושה הוא. אלא רב הונא הכי קא דייק, מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת ולא כתיב הלא נתון לרעב לחמך דמשמע מתנה מרובה כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו, ש"מ דבצריך בדיקה הכתוב מדבר, דמספיקא לא יהבינן ליה אלא פרוסה דמתזן בה לפי שעה עד דבדקינן בתריה. וקסבר רב הונא קרא דנביאי בתרי גווני רעב קא מיירי, חד דצריך בדיקה דכתיב פרוס לרעב לחמך כדאמרן, וחד כשאין צריך בדיקה דכתיב ביה (ישעיה נח,י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, דמשמע מתנה מרובה דשבעה בה נפשיה.

ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מצטער והאי לא קאי מצטער. כלומר רעב היכא דמיפנק אף על גב דיהבי ליה נהמא כל צרכיה כל כמה דלא יהבת ליה ליפתן לפום אתפנקותיה לא אזיל צעריה, ואילו ערום היכא דמכסי כסותא דמגינא עליה (מצוה) [מצינה] אע"ג דלא מיכסי כדחזי ליה נהי דבזיון אית ליה צערא בגופיה מיהא לית ליה. אי נמי מיירי כגון דמיכסי כולה כסותא דצריך ולא לביש גלימא ולא מכסי סדינא דבזיון אית ליה צערא דגופיה לית ליה. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס והב ליה לאלתר. והאי דכתיב פרוס ולא כתיב נתון בעני המחזר על הפתחים קאי מיירי דאין נזקקין לו אלא למתנה מועטת, וכי כתיב (ישעיה שם) ונפש נענה תשביע בצנוע דכתיב ביה די מחסורו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וגבי מזוני נמי יהבינן ליה לפום מאי דמיפנק כדמיברר בכתובות (סז,ב). ודייק רב יהודה מדכתיב הלא פרוס לרעב ולא כתיב כי תראה רעב ופרשת לו לחמך כדכתיב גבי ערום, ש"מ לא בעי ראיה, ודיקא נמי מדכוליה לישנא כתיב בשי"ן והכא כתיב בסמ"ך ש"מ להכי שני ביה דלא לשתמע מיניה דבעי פירוש. והכא גבי ערום כתיב כי תראה ערום וכסיתו. עד שיראה לך בבירור שהוא צריך לכך. תניא כותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו. וכן הלכתא. ודוקא היכא דמיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אבל היכא דלא מיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אין בודקין אחריו, וכל שכן היכא [דאיכא] תרתי:

קז. תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא. והאי ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דקתני, אע"ג דהאי חושבנא לפלגו קבא סליק הא (כבר) [ככר] מיהת לאו פלגו קבא הוי, דחנוני דזאבין ארבע סאין בסלע דהוה ליה חצי קב בפונדיון וטרח ביה בגופיה ובממוניה עד דעביד ליה נהמא לאו בדמי חיטי זאבין ליה, אלא האי ככר בפונדיון דקתני לבתר דמפקינן מיניה מחצה לחנוני הוא, דהוה ליה האי ככר ריבעא דקבא, כדאסיקנא בפרק כיצד משתתפין (עירובין פב,ב) גבי עירוב. תדע דהא בתרוייהו ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע קתני. ובירושלמי דייק לה מדלא יהבינן ליה בגורן טפי מחצי קב שמע מינה ככר דהכא לאו חצי קב הוא ואע"ג דמסיק בה התם צא מהן שליש ליציאה הוא כי טעמא דמאן דאמר גבי עירוב (עירובין שם) צא מהן שליש לחנוני ולא קשיא הא דיהיב ליה בעל הבית ציבי והא דלא יהיב בעל הבית ציבי. הלכך הא דקתני סופא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מסתברא תלתא ככרות יהבינן ליה, כל חד מינייהו מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דהוה ליה קבא נכי ריבעא לשלש ככרות, דכיון דאשמועינן רישא דיהבינן ליה לחדא סעודתא חד ככר ממילא שמעת דכי יהבינן ליה שלש סעודות תלתא ככרות הוא דיהבינן ליה:

קח. תנא אם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. ודוקא למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת, דאמרינן ההוא עני דהוה מחזר על הפתחים אתא לקמיה דרב פפא לא איזדקק ליה אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקק ליה אחריני נמי לא מזדקקין ליה לימות א"ל והא תניא אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. וכן הלכתא:

קט. אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו לצדקה משלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:

קי. אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות כלן שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה לא נאמר אלא מצות:

קיא. אמר רבי אלעזר גדול המעשה את חבירו והכופהו לצדקה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו', עושה לא נאמר אלא מעשה. אמר להו רבא לבני מחוזא עשו אהדדי כי היכי דליהוי ליכו שלמא:

דף ט עמוד ב

קיב. בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. בשלמא בימי חלוטו לא מיבעיא לן, חדא דאתי בק"ו מנבלה ושרץ דמטמא אדם במגע, ועוד מדאצריכיה רחמנא שילוח חוץ לשלש מחנות ולמקרי טמא טמא (ויקרא יג,מה) ומתרגמי' לא תסתאבון לא תסתאבון ש"מ [מ]טמא אדם. ועוד דאפי' מושבו ומעמדו מטמא אדם באהל אפילו הטמא עומד והטהור עובר כדאיתא בנגעים בפרק עשרה בתים (פי"ג מ"ז) ונפקא לן בסיפרא (תזריע פי"ב,יד) מדכתיב טמא הוא מחוץ למחנה מושבו מושבו יהא טמא, וכל שכן דמטמא אדם במגע. אלא בימי ספרו דהיינו בין טהרת צפרים להבאת קרבנותיו, מנ"ל. א"ל הואיל ומטמא בגדים. דכתיב (ויקרא יד,ט) והיה ביום השביעי כו' וכבס את בגדיו, ובשביעי לספרו קאי. א"ל ודילמא טומאה בחבורין שאני תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואין מטמא אדם מאי טעמא לאו משום ד (מ) טמאה בחיבורין שאני. האי קושיא פרישו לה רבואתא הכי, ודילמא שאני טומאת בגדים שעליו הואיל ומחוברין הן אל גופו, אבל לטמויי אדם במגע בעלמא לא, תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים שעליו ואין מטמא אדם, מאי טעמא לאו משום דטומאה בחבורין שאני. והאי פירושא איכא עליה כמה פרכי, חדא דבהדיא תנן בתחלת מסכת כלים (פ"א מ"א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא, דשמעת מינה בהדיא דמצורע בימי ספרו מטמא כלים ואע"ג דלא מחברי לגופיה דהא לא קתני מטמאין בגדים אלא כלים קתני, דכולהו מטומאת בגדים אתו לן דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,י) ומנין לעשות שאר כל הכלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס, ואיתיה נמי להאי דרשא התם בין בפרשת שרצים בין בפרשת נבלה. ואי ס"ד כי פריך ליה (מטעמא) [מטומאה] דבגדים שעליו דמחוברין לגופו קא פריך, ומאי פירכא, הא קיימא לן דבגדים דעלמא ושאר כלים דלא מחברי לגופיה כלל מטמא להו במגע. ועוד הא דפריך ליה לקמן שרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דמטמא בגדים, מאי פירכא, אמר ליה האיך טומאה בחיבורין ומהדר ליה איהו טומאת שרץ דלאו בחבורין, דהא טומאת בגדים דכתיבא גבי שרץ לאו בחבורין היא דלאו בגדי לבושו של שרץ נינהו אלא מגע בעלמא הוא וכמגע דאדם דמי.

אלא מסתברא כמאן דפרי' לה להאי טומאה בחיבורין דלאו בחיבור הבגדים לגוף האדם הטמא קאי אלא בחיבור האדם לאב הטומאה בשעת מגעו בבגדים או בשאר כלים קאי. ועיקר הא מילתא, שכל המטמא בגדים מחמת שנגע באחת מאבות הטמאות שמטמאין אדם במגע לטמא בגדים, וכן הנושא אחד מאבות הטומאה המטמאים במשא לטמא בגדים, עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכלי שטף במגע באב הטומאה לעשותן ראשון אבל לא במשא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס אפילו במגע. אבל משפירש ממטמאיו הוה ליה ראשון ואינו מטמא בגדים ולא שאר כלים אפי' במגע ואין צריך לומר שאין מטמא אדם וכלי חרס. דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,ט) ואיש אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים, ותניא התם ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם ולא כלי חרס. מכאן אמרו כל המטמא בגדים בשעת מגעו, כלומר באב הטומאה, מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה והידים להיות שניות ומטמא שאר כל הכלים כבגדים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה ואוכלים והידים להיות שניות ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס. ואיתא נמי במסכת זבים בריש פרקא בתרא (פ"ה מ"א) הנוגע בזב או שהזב נוגע בו המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל א"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה האוכלים והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים. וכי פרכינן בשמעתין ודילמא טומאה בחיבורין שאני, הכי פרכינן, ודילמא שאני טומאת בגדים שכן עלולין לקבל טומאה בחיבורין דהיינו מאדם הנוגע בהן עד שלא פירש ממטמאיו, מה שאין כן באדם הנוגע בו אפילו בחיבורין שהוא טהור. והאי לישנא דטומאה בחיבורין דמי בענינא לההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה (ע"ז לז,ב) גבי דיקרב בדיקרב דאורייתא בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב. ואמרינן בידוע דטומאה בחיבורין שאני שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם כדדריש לה בספרא נמי גבי נבלה ועוד מדכתיב (ויקרא יא,לט) כל הנוגע בנבלתה ולא הנוגע בנושא, מ"ט לאו משום דטומאה בחיבורין שאני, אף אתה אל תתמה על מצורע בימי ספרו שאע"פ שמטמא בגדים וכלים במגע שלא יטמא אדם:

קיג. הדר א"ל אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים דכתיב (שם יא,לב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור וגו', דקא ס"ד דכי כתיב מקמיה (פסוק לא) כל הנוגע בהם במותם יטמא לאו באדם כתיב, וקרא תנינא פירושיה דקרא קמא הוא. א"ל שרץ בהדיא כתיב ביה או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו הדר א"ל אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים. דכתיב (ויקרא טו,יז) וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב. אמר ליה שכבת זרע בהדיא כתיב ביה או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או לרבות את הנוגע:

קיד. הוה קא מהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי. ש"מ האי מאן דמותיב ליה לרביה תיובתא לאו לותביה בבדיחותא כמאן דמחאיך עליה אלא באימה, דהא רב אחדבוי הוה קא מהדר ליה לרב ששת בבדיחותא וחלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי:

קטו. ודאתן עלה מיהת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו מנלן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמר כיבוס בגדים בימי ספרו ונאמר כיבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם. כלומר מה להלן בימי חלוטו מטמא אדם דהא איתקש למת לטמא באהל דכתיב (במדבר יב,יב) אל נא תהי כמת אף כאן בימי ספרו מטמא אדם:

קטז. א"ר אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. כלומר גדול העושה צדקה בסתר שכופה אף שאפילו משה רבינו היה יגור מפני האף והחימה וזה נמצא כופהו. במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף:

קיז. וא"ר יצחק כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם שנאמר ושוחד בחיק חמה עזה:

קיח. וא"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. מה כתיב בתריה אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. הא שית. והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. כלומר דברי תנחומים ופיוסים. מה כתיב בתריה וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. הא חד סרי:

קיט. וא"ר יצחק מאי דכתיב רודף צדקה [וחסד ימצא חיים צדקה] וכבוד כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנין לעשות בהן צדקה לאפוקי מדדרש רבא [ד]דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך אמר ירמיהו לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שכובשין את יצרם לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר. ושמעינן מינה לדברי הכל דהאי מאן דיהיב צדקה לבני אדם שאינן מהוגנין לאו צדקה היא*:

דף י עמוד א

קכ. תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל דין פתחון פה להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן א"ל כדי להנצל אנו בהן מדינה של גיהנם אמר לו זו היא שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו כששמע המלך לא כעס עליו ואתם קרויין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו המלך שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנו קרויין בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם אמר ליה אתם קרוים בנים ואתם קרויים עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרויים בנים בזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרויים עבדים ועכשיו אי אתם עושין רצונו של מקום א"ל הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית בזמן הזה כדמפרש לקמן ואמר הלא פרוס לרעב לחמך:

קכא. דרש רבי יאודה בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה כך חסרונו של אדם קצוב לו מראש השנה ועד ראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית. שבאין אומות העולם שהם עניים מן המצות ומורדין במקום ונוטלין אותו בזרוע, ולא עוד אלא שאתה זקוק להביאם לביתך ולתת להם בעל כרחך והכי נמי משמע ממעשה דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי:

קכב. תניא רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כעובד ע"ז כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך:

קכג. תניא א"ר אלעזר בר יוסי כל צדקה וחסד שעושין ישראל שלום גדול הוא להם ביניהן ובין אביהם שבשמים שנאמר כי אספתי את שלומי מאת העם נאם ה' את החסד ואת הרחמים חסד אלו גמילות חסדים רחמים זו צדקה. הא למדת שבזמן שיש כאן גמילות חסדים וצדקה יש כאן שלום כיון שאסף מהן גמילות חסדים וצדקה אסף מהן את השלום:

קכד. תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא:

קכה. דרש רבי דוסתאי בר נתן הנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני ומצלי אמר אני בצדק אחזה פניך:

קכו. מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה לישא וליתן בדיבורו של מקום הקדוש ב"ה משביען מזיו שכינתו לעולם הבא:

דף י עמוד ב

קכז. א"ר חייא בר אבא רבי יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו מדינה של גיהנם והיינו דכתיב בה עברה דכתיב יום עברה היום ההוא ואחת שמצילתו ממיתה משונה ואי זו נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה לאפוקי מדרבי אבא ודמר עוקבא דמיפרשי בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות סז,ב) אלא היכי ליעביד ליתיב לארנקי של צדקה מתיבי ר"א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לתוך ארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון. ואסיקנא כי קאמרי' דליתיב לתוך ארנקי של צדקה בדקא מימני עלה כר' חנניא בן תרדיון. אלא היכא דלא מימני עלה גברא דמהימן כרבי חנניא בן תרדיון מיתבא לענייא גופיה טפי עדיף. ואפילו היכי דמימני עלה כרבי חנניא בן תרדיון נמי הני מילי במאי דיהיב איניש מנפשיה ולא קא בעי עניא מיניה ולא מידי, דכי האי גוונא כי איכא ארנקי של צדקה דממני עלה כר' חנניא בן תרדיון מיתבה לתוך ארנקי של צדקה עדיף, אבל היכא דאתי עניא לגביה וקא בעי מיניה לפרנוסיה מיחייב למיתב ליה מיד לפום מאי דמטיא ידיה ואסיר ליה לאסמוכי אארנקי של צדקה, דילמא אדהכי והכי מאית בכפנא כמעשה דנחום איש גם זו (תענית כא,א), אלא במידי דלא מטייא ידיה דידיה א"נ בעניי דרמו עלייהו דקיץ להו, ולא כל כמיניה דעניא למישקל מארנקי של צדקה מאי דקייץ ליה ולמדחק ציבורא זימנא אחריתי:

קכח. אמר רבי אבהו שאלו את שלמה מלך ישראל עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכן מצודות סלעים משגבו מה טעם מרומים ישכן מצודתו סלעים משגבו משום דלחמו נתן מימיו נאמנים:

קכט. ואמר רבי אבהו שאלו את שלמה איזה הוא בן העולם הבא אמר להם ונגד זקניו כבוד כי הא דיוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש אתנגיד א"ל אבוה מאי חזית א"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל בני עולם ברור ראית ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מאן נינהו אילימא ר' עקיבא וחביריו ת"ל דהא איכא תורה ומע"ט אלא הרוגי לוד:

קל. תניא אמר להם ריב"ז לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל חסד וצדקה שאומות העולם עושים חטאת הוא להם שאין עושים אלא כדי להתגדל בו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ולבנוהי. ומקשי' ודעביד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור בישראל דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון וכי אמר בשביל שיחיו בני שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר, אבל באה"ע דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני לאו מעליותא היא:

קלא. נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת הוא להם שאין עושין אלא להתייהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר יזיד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנא' יום עברה היום ההוא:

דף יא עמוד א

קלב. איפרא הורמיז שדרה ארבע מאה ארנקי דדינרי לצדקה לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו שמע רבי אמי ואיקפד אמר להו ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וגו'. בצדקה דאומות העולם משתעי קרא, ואשכחן לשון קציר כי האי גוונא (הושע י,יב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, שאינן עושין צדקה לשמה ולא בעתה, כקציר זה שבעליו [אינן] קוצרין אותו בעתו אלא מניחין אותו עד שייבש והוא נשבר מאליו. והדר משתעי בגנותא דמאן דמתהני מיניה, נשים באות מאירות אותה, כלומר מי שדעתם קלה עליהם כנשים הן באין וקוצרין אותה, לשון אריתי מורי (שיר השירים ה,א), מה כתיב עליה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו כו'. ורבא דעבד הכי וקבלינהו משום שלום מלכות ורבי אמי דאיקפד אמר לך אי משום שלום מלכות איבעי לך למיתבינהו לעניי אומות העולם ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ורבי אמי דאיקפד סיומי הוא דלא סימוה קמיה. והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן. ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז ו,ב), וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב יבא נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם.

ואי קשיא לך הך עובדא דארנקא דפדיון שבויים (לעיל בבא בתרא ח,א) דמשמע דקבליה רב יוסף דאי לאו הכי למה ליה למידק עלה מאי ניהו מצוה רבה. וכי תימא דיהבינהו לעניי גוים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים הא לאו מצוה רבה היא. ואלא מסתברא דקבולי קבלינהו ומשום שלום מלכות קבלינהו, והאי דלא יהבינהו לעניים גויים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים לאו משום דאסור לגנוב דעת הבריות דכל לאפרושי מאיסורא לא חיישינן לגניבת דעת הבריות דאם כן גבי מעשה דרבי יהודה נשיאה נמי ליחוש, אלא שאני התם דכיון דאמרה להו למצוה רבה אי מפקי להו במידי אחרינא גזל ממון נמי איכא. אבל הכא דכי שדרה לצדקה הוא דשדרה לא גזל איכא ולא גניבת דעת איכא דאנן נמי רגילינן לפרנוסי עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אפילו ממעות הניתנין לצדקה. ועוד דכיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו, ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי:

קלג. ת"ר מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באה אשה אחת ועמדה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אי אתה מפרנסני הרי אשה וז' בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות תנא הוסיפו לו עשרים ואחת שנה:

קלד. ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות בית אביו בשני בצורת חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך אמר להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו במקום שאין עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך ואומר והלך לפניך צדקך:

קלה. הא דתניא רשב"ג אומר אם קנה בה קרקע כל שהו הרי הוא כאנשי העיר מיד ליתה דקי"ל כסתם מתני' דקתני אם קנה בית דירה ולא סגיא ליה בקרקע דלאו בית דירה:

יא. אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וארבע אמות לזה. מתני' במילוסה של חצר קיימא כגון שחלוקין בבתים ואינן משותפין אלא בחצר דאין בה דין חלוקה עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, באמה בת ששה טפחים דקיימא לן דאמה של בנין ששה טפחים והא נמי כיון דמדת קרקע הוא לאמה של בניין מדמינן לה*. ומסקנא ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים כדבעינן למימר קמן. מיהו צריכינן לברורי דכל ארבע אמות דאמרינן בהאי עניינא ארבע אמות על ד"א נינהו, מהא דתניא בריש גמרא דסוכה (ג,א) בית שאין בה ארבע אמות על ד"א אין האחים השותפין חולקין בו, והוינן בה (שם ע"ב) טעמא דלית בה ד"א על ד"א הא אית בה פלגינן והא אנן תנן אין חולקין את החצר עד שיהיה בה ארבע אמות לזה וד"א לזה. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא מתניתין דאין חולקין את החצר ד' אמות על ארבע אמות לזה וארבע אמות על ד"א לזה קתני, היינו טעמא דקשיא מתניתין אברייתא דבית שיש בו ד"א על ד"א כי פלגת ליה לא מטי ליה לכל חד מנייהו ד"א על ד"א, אלא אי אמרת דלא בעינן ד"א אלא באורך אבל ברוחב בבציר מהכי סגייא, מאי קושיא, הא ודאי כי מוקמת לה לברייתא כפשטה נמי דכי יש בו ד"א על ד"א חולקין לא קשיא מידי, דהא בית שיש בו ד"א על ד"א אי פלגת ליה אכתי מטי ליה לכל חד מינייהו בפלגיה ד"א על שתי אמות. אלא ודאי ש"מ דמתני' ד"א על ד"א לכל חד וחד קתני כדברירנא. [ו]טעמא דמילתא דבבציר מהאי שיעורא לא חזי לתשמישא דחצר ולא מיקרי חצר, וקיימא לן דכל שאילו יחלק ושם (כלי) [כלו] קרוי עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, דלאו כל כמיניה דחד מינייהו לסלוקי לשותפיה מההוא שותפותא אלא בחולקא דמתהני ליה מיניה מעין הנאה קמייתא דהוה מתהניה ליה מכוליה בשותפות לפי חשבון, והיינו טעמא דכייל להו נמי לכולהו שיעורין בהאי מתני' כדבעינן לברורי לקמן:

יב. ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר"י אומר תשעה חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה. מאי תשעה קבין, בית זרע תשעה קבין שהוא תשבורת שבעים וחמש אמות על חמשים אמה. כיצד, סאה ששה קבין דהוו להו תשעה קבין סאה ופלגא, בית סאה כמה הוי חמשים על נ' כמה הוו להו בתבריתא תרי אלפי וחמש מאה אמין ברוחב אמה, רמי עלייהו פלגא דהוו ליהו תלתא אלפי ושבע מאה וחמשין חד ופלגא בתבריתא דבית סאה. ר"י אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה, דהוו להו בתבריתא אלפא ותמני מאה ושבעים וחמש. ומסקנא (דלקמן בבא בתרא יב,א) דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דת"ק הוה כחישא ארעא ובבציר מט' קבין לא מיכפל לאיטפולי בה ובאתריה דר"י הוה שמינא ארעא ובט' חצאי קבין נמי מיכפל לאיטפולי. והני מילי בארץ ישראל אבל בח"ל שיעורא אחרינא הוא כדבעינן למימר קמן (שם):

יג. ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר"ע אומר בית רובע. כלומר בית רובע קב. וקי"ל כרבנן דאמרי בית חצי קב לזה ובית חצי קב לזה דהוו ליהו בתבריתא [תרי] מאה ותמנייא אמין ותולתא לכל חד מינייהו ברוחב אמה. והני מילי בארץ ישראל אבל בח"ל בי דאלו יומא. ובכולהו נמי לא אמרן אלא היכא דלא חזו ליה לערוביה בהדיה ארעא אחריתי דאית ליה אמצריה, אבל היכא דחזי ליה חולקיה דכל חד מינייהו לערובי בהדיה ארעיה דסמיכא ליה והוי בתרווייהו כשיעור, כל היכא דאילו אית (בהדין חולקא) [בה דין חלוקה] הוה אית לכל חד מינייהו מדינא למיפלג אמצריה כדבעינן למימר קמן (יג,א סי' קסד וסי' קעג):

יד. ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה:

טו. אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכאן יחלוקו ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. מאי בזמן שאין שניהם רוצים, שאחד מהן לבדו הוא שרוצה וחבירו מעכב עליו, אבל בזמן ששניהם רוצים לחלוק אפי' בפחות מכן יחלוקו וליכא משום בל תשחית ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו משום בזיון כתבי הקדש. ודוקא בכרך אחד אבל בב' כריכות אם רצו לחלוק חולקין דליכא בזיון כדבעינן למימר קמן (יג,ב):

טז. ושמעינן מינה דכתבי הקודש היכא דהוו בכרך תפור כא' אסור למפלגינהו משום בזיון אבל בשני כריכות חולקין:

קלו. הרי אמרו אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה א"ר אסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים. דבעי מיתב לכל פתח ופתח ארבע אמות. נפקא מינה דאי אית בה כי האי שיעורא דמטי לכל חלק וחלק ארבע אמות לחצר לבד מארבע אמות לכל פתח ופתח אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה. ודוקא בזמן שכל אחד מהם מכיר את ביתו ואינו מכיר את חלקו בחצר כדבעינן לברורי לקמן. דתניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. כלומר שמונה אמות לזה ברוחב ארבע אמות ושמונה אמות לזה ברוחב ארבע אמות. והא אנן תנן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אלא לאו ש"מ כדרבי אסי ש"מ. והשתא דאוקימנא לברייתא כדרבי אסי דמיירי בשכל אחד מהם מכיר ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, לא מיתוקמא אלא בחצר שאין בה אלא שני פתחים פתח אחד לבית זה ופתח אחד לבית זה דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות חלקו בחצר לבד מארבע אמות דלפני פתחו. אבל אם היה לו לזה פתח א' ולזה שנים, אע"ג דאיכא שמונה על ארבע לזה ושמונה על ארבע לזה דהוו להו שמונה על שמונה לית בה דין חלוקה, דכי יהבינן מינייהו ד"א לכל פתח ופתח לא פישי אלא ארבע אמות על ארבע אמות ואנן בעינן ד"א לזה וד"א לזה חוץ משל פתחים.

ושמעינן מינה דהני ד"א דפתחים כי קנו ליה לבעל הפתח לגמרי הוא דקנו ליה, דהא גבי אין חולקין את החצר קאי דמשמע הא יש בה ד"א לזה וד"א לזה חוץ משל פתחים חולקים, ובכותל קא מיירי כדאוקימנא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא ב,ב), ואי סלקא דעתך לשעבודא בעלמא כי אית בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ משל פתחים דהוו להו בהדייהו שמונה אמות לזה [ושמונה אמות לזה] כדקתני בברייתא אמאי חולקין הא קא מפקע ליהו לד"א דפתחים (מושתפיה) [משותפיה] בהאי כותל לגמרי. וכי תימא דילמא התם בדקא מטי להו כהדדי דלית ליה פסידא, הא גבי שמעתיה דרב חסדא וברייתא דמסייעה ליה (דמידן) [דמיירו] בחלוקה וכשהיה לזה פתח אחד ולזה שנים וקתני נותן לכל פתח ופתח ד"א ואע"ג דלא מטי ליהו לשותפי כהדדי, אלא לאו ש"מ לגמרי קנו ליה. הילכך ההיא דגרסינן בגמ' דבני מערבא (ירושלמי פ"א ה"ה) ד"א שאמרו לא שהן קנויין לו אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעתו לא [קאי] דהא אידחייא לה מקמי גמרא דילן.

ושמעינן נמי דהני ארבע אמות על שמונה דבעינן לכל חד וחד לא בעינן למיהוי כלהו שמונה כנגד הפתח אלא ד"א על ארבע אמות בלחוד דפתחים הוא דבעינן דלהוו כנגד הפתח ואינך ארבע אמות על ארבע אמות דחצר אע"ג דצריכי למיהוי סמיכי לד"א דפתח כי היכי דלמטו ליה ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע לא צריכי למיהוי כנגד הפתח, אלא כל היכא דאפשר למיתבינהו נהליה באנפא דלא לידחקי לחבריה ולהוי בה דין חלוקה יהבינן. ולא מצי אמר ליה לחבריה הב לי כולהו כנגד הפתח כי היכי דלא ליהוי בה דין חלוקה וליהדר לדינא דגוד או איגוד, אלא כיון דמטי לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה לא שנא מטו ליה כולהו שמונה כנגד הפתח ולא שנא לא מטו ליה כנגד הפתח אלא ארבע אמות על ארבע אמות ואינך ד"א על ד"א דחצר מטו ליה מימין הפתח או משמאלו אית בה דין חלוקה. ודייקינן לה להא מילתא מדרבי אסי דאמר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים, אי אמרת בשלמא הנך ארבע אמות דפתחים בלחוד הוא דבעינן כנגד הפתח ואינך ארבע אמות דחצר לא בעינן כנגד הפתח, היינו דקאמר חוץ משל פתחים דמשמע מינה דהני ד"א דחצר לאו דפתחים נינהו דהא לא צריכי למיהוי כנגד הפתח דוקא, אלא אי אמרת דכולהו שמונה בעו למהוי כנגד הפתח מאי שנא הני ארבעה דקרי ליהו דפתחים ומאי שנא הנך דקאמרי' דלאו דפתחים נינהו. וכי [תימא] משום דהני דמקרבי לפתח טפי מהני, אי הכי בהנך ארבעה גופייהו דסמיכי לפתח דקרי להו דפתחים הוה ליה נמי לפלוגי, דתרתי דמקרבי לפתח מיקרו דפתחים ואינך תרתי דמרחקן טפי לא לקריין דפתחים, וכן כל פורתא ופורתא איכא לפלוגי ביה ואין לדבר סוף, אלא על כרחיך להכי פלגינהו וקרי להו לארבעי מינייהו של פתחים ואינך ארבעי דחצר ולאו דפתחים משום דשאני דיניהו, דלאו ארבע אמות דפתחים צריכי למהוי נגד הפתח ואינך דחצר דקיימי לשאר תשמישיו לא צריכי למהוי כנגד הפתח דוקא אלא יהיב להו נהליה מהאי גיסא דבעי. והוא דסמיכי להדדי כי היכי דלהוו כלהו חדא חצר מארבע אמות על שמונה אמות או משמונה על ארבעה כדקתני בברייתא עד שיהא בה שמנה אמות לזה ושמונה אמות לזה.

ודוקא היכא דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע, אבל היכא דבצר פורתא מארבע אמות אע"ג דנפיש באורכא טפי משמונה אי נמי בצר אורכא משמנה אמות אע"ג דנפיש פותיא מארבע אמות, ואפילו היכא דנפישי בתבריתא טפי מתבריתא דארבע אמות על שמונה, כיון דבצר מארבע אמות אי נמי בצר אורכא משמנה לית בה דין חלוקה. מאי טעמא, דהני ארבע אמות על שמונה לאו מחד טעמא זכי בהו ולאו לחד תשמישא נינהו, אלא ארבע אמות על ארבע מינייהו קאי זכי בהו מחמת פתחו לפירוק משאו ואינך ארבע אמות קא זכי בהו מחמת חלקו בחצר לשאר תשמישיו ואמטול הכי פלגינהו תנא דמתני' מהדדי, וכיון דלאו מחד טעמא קא זכי בהו ולא נמי לחד תשמישתא נינהו אלא (היא) [האי] תשמישא לחוד והאי תשמישא לחוד כל ארבע אמות מינייהו דינא באפי נפשיה הוא, ואי הוי ד"א על ארבע אמות חזי לתשמישתיה ואי לא לא חזי לתשמישתיה אלא היכא דדייק ועייל בהנך ד"א אחרניתא וקא ממעיט בתשמישתא דהנך, ואמטול הכי בעינן ד"א על שמנה אמות, ד"א על ד"א לתשמישתא דפתחים וד"א על ד"א לתשמישתא דחצר כי היכי דלא לימעט תשמישתא דהני בתשמישתא דהני ולא תשמישתא דהני בתשמישתא דהני. דיקא נמי דכי היכי דקפיד תנא דמתניתין אפותיא דארבע אמות דפתחים דלהוי ארבע אמות הכי [נמי] קא קפיד תנא דברייתא דכולהו אמות דפתחים וחצר דלהוי שמונה אמות ש"מ.

והא דאמרינן חוץ משל פתחים דאלמא צריך לממטי לכל פתח ופתח ארבע אמות, לא תימא הני מילי בחצרות של כפרים וכיוצא בהן, שזה בא ובונה בית בקרקע עולם והשני בא ובונה שני בתים והשלישי בא ובונה שלשה והסכימו כולן והקיפו גדר של בתים אלו ועשית חצר וכיוצא, שאין זכות לא' מהן בחצר זו אלא מחמת הבית שבנה סביבה ודין הוא שיהא לכל אחד מהן ארבע אמות לכל פתח ופתח, אבל בזמן שכל אחד מהן יש לו חלק ידוע בחצר שלא מכח הבתים שבה כגון אב שחלק בתי חצרו לבניו לזה נתן אחד ולזה שנים ולא נתן להם בחצר כלום ומת ונמצא שירשו את החצר בשוה מכח ירושה שלא מכח הבתים שבה (כגון אב שחלק) שהקנה להם, לא אזלינן בכי הא לא בתר פתחים ולא בתר בתים אלא הלך אחר חצר, אם יש בה ד' אמות על ארבע אמות לכל אחד מן היורשין שיש להן חלק בה כופין זה את זה לחלוק ואם לאו מעלין אותה בדמים, אלא אפילו באב שחלק את הבתים לבניו ולא הקנה להן חלק בחצר ומת, ואפי' בשנים שקנו בתים בחצר מאדם אחד זה קנה בית אחד וזה קנה שני בתים וחזרו וקנו את החצר סתם בשותפות, אית ליה לכל פתחא ופתחא ארבע אמות על ד"א לבד מארבע אמות דאית ליה למרי ההוא פתחא בחצר. דכד מעיינת ביה שפיר כולהו חד טעמא נינהו, דאפילו אב שחלק בתי חצרות לבניו ומת כי קא זאכו בחצר (ומת) מחמת ירושה הני מילי בשאר החצר לבד מארבע אמות דפתחים אבל בארבע אמות דפתחים לאו מכח ירושה קא זכו בהו אלא מכח בתים דאקני להו קא זכו בהו. ולא מבעיא היכא [דמית] דאית ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות [אלא] אפי' מחיים נמי אית ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות משום פירוק משאו דלא גרע מהקונה שלשה אילנות בתוך של חברו דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו (לקמן בבא בתרא פב,ב) אליבא דרבי עקיבא דסבר מוכר בעין יפה [מוכר] וקיימא לן כותיה, והוא הדין בנותן מתנה והאחין שחלקו לדברי הכל, הכא נמי כקונה בית בחצר חבירו וקנה ארבע אמות לפני פתחו משום פירוק משאו. והתם הוא דלית ליה ללוקח זכותא בגויה אלא לאשתעבודי ליה לצורך אורה וסלו דכיון דלא שייך ביה היזק ראייה ואפילו במקום שנהגו לגדור איכא דלא ניחא [ליה] למטרח בגדר סמכא דעתיה דמוכר ונותן ושביק ליה לוקח לההוא פסקא דזאבין בלא גדר וכי מקני ליה נהליה (לשיעורא) [לשיעבודא] בעלמא הוא דמקני ליה נהליה. אי נמי התם הוא דאי מקני ליה לגמרי זרע ליה ועייל חוץ למקום אורה וסלו לצורך עבודת הקרקע ואמטול הכי לא מקני ליה נהליה קנין גמור, אבל הכא להוי לארבע אמות נהליה קנין גמור לא צריך לאשתמושי בתוך של חבירו מקני להו ניהליה קנין גמור. ועוד דהתם גבי מלא אורה וסלו כיון דלאו תשמישא דצריך ליה בכל יומא הוא אלא חדא זימנא בשתא לאו מסתלק מוכר מיניה לגמרי אלא משייר ליה לגופא לנפשיה לדריסת הרגל אי נמי לכדי שיעבור בקר וכליו לעבודת שאר שדהו אבל הכא דפירוק משאו מידי דצריך ליה בכל יומא סלוקי מסליק מוכר נפשיה מיניה לגמרי וכי מקני להו לגמרי מקני להו.

והאי דלא אשמועינן פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בהא מילתא גבי המוכר את הבית כדאשמועינן גבי דרך, משום דהמוכר את הבית דאיירי ביה במתני' לאו בבית הפתוח לחצר קאי אלא בבית הפתוח לרשות הרבים או למבוי קאי. תדע דאפי' גבי דרך לא אשמעינן פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אלא לענין דרך הצריך לבור ולדות ולחדר וליציע דקיימי בגויה דביתא, ואילו בדרך הצריך לבית לא איירי, ואי בבית הפתוח לחצר אדאשמועינן פלוגתייהו בדרך הצריך לבור ולדות ולישמועינן בדרך הצריך לבית, אלא משום דלא איירי אלא בבית הפתוח לרשות הרבים דאית ליה דרך ואית ליה דוכתא לפירוק משאו ואמטול הכי לא איירי ביה לא לעניין דרך ולא לפירוק משאו, [ו]מדוכתא אחרינא הוא דשמעינן ליה, אי לענין דרך מדינא דבור ודות ואי לענין פירוק משאו מברייתא דפתחים שבחצר, אי במוכר כרבי עקיבא ואי בנותן מתנה לדברי הכל. ואע"ג דשמעינן ליה לרב הונא (לקמן סד,סוע"ב) דאמר הלכה כרבנן והכא קאמר חצר לפי פתחיה מתחלקת, אי בעית תימא במקבלי מתנה מאביהן כדאמרן ודברי הכל ואי בעית תימא לאחר חזרה ואפי' בלוקח, דהא אמר ליה [רב נחמן] לרב הונא (שם סה,א) הלכתא כותין או הלכתא (כוותייהו) [כוותייכו] ואמר ליה הלכתא (כוותייהו) [כוותייכו] דמקריביתו לריש גלותא דשכיחי דיאני.

והכי נמי מסתברא דהני ארבע אמות דפתחים בכל חצרות דעלמא דמשתתפי בחצר ולא משתתפי בבתים כדאמרן קאי, דאי לא תימא הכי קיימא מתני' ומתניאתא ושמעתתא פסיקאתא ופלוגאתא דאמוראי ומיירו סתמא ולא לישתמיט חד מינייהו לפלוגי בין חצרות של כפרים לדחד מינייהו, אלא ודאי ש"מ דכולהו חד דינא אית להו מטעמא דכתבינן וטעמא מעליא הוא ואשכחן ראיה ברורה להא מילתא מיהא דגרסינן בריש מסכת סוכה (ג,ב) גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ואין האחין השותפין חולקין בו טעמא דלית ביה ד"א על ארבע אמות הא אית ביה ארבע אמות על ארבע אמות חולקין והא אנן תנן אינן חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אימא אין בו דין חלוקה דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה בית דלמהוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמסתר קאי לא יהבינן ליה חצר. מאי חצר, אילימא ארבע אמות דחצר מכדי באחין השותפין קאי ואחין השותפין דירתי מאבוהון משמע מה לי אי אית ליה חולקא בבתים מה לי לית ליה הא מכל מקום אית ליה חלוקה בחצר כהדדי מחמת ירושה דאבוהון כל חד מינייהו לפום מאי דחזי ליה (למחות) [לירות]. ועוד אמאי תלי לה לחלוקא דברייתא בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא, אי אליבא דרב חסדא ארבע אמות דחצר לאו בפתחים תליאן כדקאמר בהדייא והשאר חולקין בשוה, ואי אליבא דרב הונא לית הלכתא כרב הונא. אלא על כרחיך בארבע אמות דפתחים קאי ודברי הכל, ושמע מינה דאפילו באחים שירשו חצר מאביהם לאחר שנתן לזה בית אחד ולזה שנים לזה בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ולזה בית פחות מד"א אזלינן בתר פתחים, וכל בית שיש בו ארבע על ארבע אמות אם יש לו פתח אחד נותנין לו ארבע אמות ואם יש לו שני פתחים שראויין לתת לכל אחד מהם בפני עצמו ארבע אמות נותנין לכל פתח ופתח ארבע אמות על ד"א, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין נותנין לו חלק בחצר מחמת הבית, והשאר חולקין בשוה כדבעינן לברורי לקמן. ומסתברא דהוא הדין באחין שירשו חצר ובתים מאביהן וחלקו את הבתים ולא חלקו את החצר זה נטל בית א' וזה נטל ב' זה שנטל א' זכה בד"א לפי פתחו וזה שנטל שנים זכה בד"א לפתח זה וד"א לפתח זה והשאר חולקין בשוה.

וכי תימא כיון דאיתברר דהני ד"א דפתחים כי זכו בהו מרי פתחי לאו מכח זכותא דאית להו בשאר החצר קא זכו בהו אלא מכח זכותא דזכו בהו בבתים קא זכו בהו כל חד וחד לפי פתחיו, אשתכח דהני ארבע אמות מעידנא דזכו בהו בתים כמאן דפליגי דמי, וא"כ מתני' דקתני אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וארבע אמות לזה ואמר רב אסי א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים, דשמעת מינה דאי לית בה בהאי חצר אלא ד"א לכל פתח בלחוד לית בה דין חלוקה, וברייתא נמי דקתני עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה (לימ') [למה] לי שמונה לזה ושמונה לזה, תיסגי ליה בארבע אמות דפתחים דכיון דפליגי וקיימי אע"ג דלא מטי ליה לכל חד מינייהו שיעור חצר אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה להוי בה דין חלוקה, מידי דהוה אמתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר דאוקימנא בשאין בה דין חלוקה ואפי"ה כיון דאיתו ועבוד פלוגאתא והכיר כל אחד מהם חלקו בונין את הכותל באמצע על כרחן. ותינח היכא דלא מסימי ארבע אמות דפתחים, כגון שאין בכל פתח ופתח ארבע אמות ונפיש רוחב החצר טפי מארבע אמות, דכיון דלא מסתיים ההוא טופייאנא דארבע אמות אי יהבינן ליה מהאי גיסא או מהאי גיסא לאו כמאן דפליגי דמי, אלא היכא דמסימי ארבע אמות דפתחים כגון דאית ביה בכל פתח ופתח מארבע אמות ולמעלה דלא סגיא דלא יהבינן להו לכולהו ארבע אמות דפתחים כנגד הפתח, אי נמי אע"ג דלית ביה ארבע אמות וכגון דלא נפיש רוחב החצר טפי מארבע אמות דליכא רוחא למידחייה להאי גיסא ולא להאי גיסא, אי נמי אע"ג דאית ביה ברוחב החצר יתר מארבע אמות מיהו קאי כל פיתחא מינייהו בקרן זוית דלא אפשר למיתבינהו לארבע אמות נהליה אלא מהך גיסא דאיכא רוחא, כיון דמסימי ארבע אמות דפתחים אמאי לית בה דין חלוקה.

וכי תימא דילמא מתני' וברייתא בדלא מסיימי ד"א דפתחים, לא ס"ד, חדא דסתמא קתני דמשמע אע"ג דמסימי, ועוד דאם כן לא לישתמיט חד מתנאי ואמוראי דאיירו בשמונה אמות בשיעורא דדין חלוקה לפלוגי בין היכא דמסיימי להיכא דלא מסיימי. ועוד היכא דלא מסיימי נמי נהי דלא מסתיים ההוא טופיאנא דאית בהו טפי מרוחב הפתח, אלא ההוא שיעורא דקאי מינייהו כנגד רוחב הפתח דלא יכיל חבריה לסלוקי מיניה מי לא מסתיים. אלא מסתברא דאפי' היכא דמסיימי ארבע אמות דפתחים נמי לית בה דין חלוקה עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, ולא דמי לדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר שאין בה דין חלוקה, דשאני התם דכיון דכי פלגי וסימינהו לחולקא דכל חד מינייהו מדעתא דכולהו [הוא] דסימינהו מכי קאנו מידם ברוחות אי נמי דאחזיק כל חד מינייהו בחולקיה מדעתא דשותפיה סלוקי אסתלק כל חד מינייהו מחולקא דשותפיה לגמרי אפילו מדינא דגוד או איגוד, אבל גבי ארבע אמות דפתחים דמעיקרא דאקנינהו נהליה לאו בפירוש אקנינהו נהליה וכל שכן דלא סיימינהו נהליה אלא מסתמא הוא דקני להו אגב ביתא, וכיון דלא סימינהו נהליה בפירוש לא גמר לאסתלוקי מינייהו מדינא דגוד או איגוד. ומהאי טעמא גופיה הוא דאית ליה דינא דגוד או איגוד בארבע אמות דפתחים היכא דלא מטי לכל חד מינייהו שיעור חצר ולית בהו דינא דגוד או איגוד בבתים, דבית דאקנייה נהליה בפירוש וסיימי נהליה אסתלק מיניה לגמרי ואלו ארבע אמות דידיה כיון דלא סימינהו נהליה אלא מסתמא הוא דאקני להו אגב ביתא כדברירנא מסתמא לא איסתלק מינייהו לגמרי. וכל שכן (מדי) [מדין] הני ארבע אמות דלא אסתלק משאר החצר מדינא דגוד או איגוד דמאי עבד דאיסתלק. אלא אי דמיא למתני' דהשותפין שרצו היכא דאקני ליה חצי חצרו ומרוח פלונית ואף על גב דלית בה דין חלוקה נמי כמאן דפליגי דמי דלהכי סיימיה לפלגא נהליה דלא ליצטריך לחולקא אחריתי וכל שכן דלית בה דין דגוד או איגוד אלא בונין את הכותל באמצע על כרחין.

וממאי דכל כי האי גונא דאקני ליה בית בחצרו אע"ג דלית בה בחצר כדאי לזה וכדאי לזה לית בהו בבתים דינא דגוד או איגוד, מדאיכפל תנא לאשמועינן אנפא דמעכב בחלוקה דהאי חצר מחמת אוירא דחצר דלית בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ולא אשמעינן נמי אנפא דמעכיב ביה מחמת הבתים, דהיינו היכא דאין בה כדי שיגיע בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות לזה, ואי ס"ד בתים נמי בכלל דינא דגוד או איגוד דהאי חצר נינהו אלמא כמאן דמשתתפי בכולה חצר דיינינן לה דאי מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמיקרי חצר דהיינו דירתא אית בה דין חלוקה [ואי לא] לית בה דין חלוקה ואית בה בכולה דינא דגוד או איגוד, אם כן גבי דין חלוקה כי היכי דאכפל לאשמועינן אנפא דמיעכיב בחלוקה מחמת אוירא דחצר לאשמועינן נמי אנפא דמיעכב בה מחמת הבתים, דתרוייהו מעכבי בחלוקה משום דלא קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמיקרי חצר דהיינו דירתא כדבעינן לברורי לקמן. אלא מדלא אשמועינן אנפא דמיעכיב בחלוקה אלא מחמת אוירא דחצר (כ"ש) [ש"מ] האי חלוקה לא שייכא בבתים כלל וכיון דלא שייך בהו דין חלוקה לא שייך בהו דינא דגוד או איגוד, דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא בההוא שיעורא דמיחסר חלוקה מחמת דלא איסתלוק ביה שותפי מהדדי, אבל בבתים דפליגי וקיימי ואיסתלוק בהו שותפי מהדדי כדברירנא לא שייך בהו דינא דגוד או איגוד כלל. ואע"ג דבית דלית ליה ארבע אמות לפירוק משאו מחוסר תשמיש הוא וההוא דמוגיר ליה לכוליה אוירא דחצר לחבריה ומשתייר גבי דידיה ביתא בלא חצר כלל לא רויחא תשמישתיה כדמעיקרא, כיון דההוא דמסליק לה מינה דחצר בזוזי לאו על כרחיה מסליק ליה אלא אבחורי מבחר ליה למיגר או לאוגורי ואיהו הוא דלא ניחא ליה למיגר אלא לאגורי כי קא מסתלק מדעתיה הוא דמסתלק.

אלא מיהו הני מילי מארבע אמות דפתחים, אבל לענין דרך לא מיבעייא היכא דלית ליה לחד מינייהו דירכא אחרינא למיעל לביתיה אלא אפילו היכא דאית לכל חד מינייהו דירכא אחרינא למיעל לביתיה, לא שנא היכא דאית בה דין חלוקה בחצר דקיימא לן דפלגי ולא שנא היכא דלית בה דין חלוקה דאית דינא דגוד או איגוד, כי כפי ליה חד מינייהו לחבריה למיפלג או לדינא דגוד או איגוד לא אדעתא דלא תהוי ליה דרך לביתיה מהתם הוא דבעי ליה אלא אדעתא דההוא דלא מטי ליה בחולקיה דוכתא למיעל מיניה לביתיה תהוי ליה דרך אמאי דמטי ליה לחבריה למיעל מיניה לביתיה כדמעיקרא. וטעמא דמילתא, דכיון דמעיקרא כל אחד ואחד מכיר את ביתו ויש לו דרך בחצר המשותפת לביניהן מחמת ביתו חוץ מחמת זכותו בחצר הוו להו לגבי האי זכותא דקניא להו לבתים בחצר כאיניש מעלמא והויא לה האי חצר לגביהו כחצר השותפין שיש עליה דרך לבני חצר אחרת, דכי פלגי בה שותפי או עבדי בה דינא דגוד או איגוד אדעתא דלא ליפסדא בעל הדרך לזכותיה הוא דפלגי לה או דאגיד לה חד מינייהו מחבריה, הכא נמי כיון דכל אחד ואחד יש לו דרך בחצר מחמת ביתו כי מסתלק חד מיניהו מהאי חצר בין בדין חלוקה בין בדין דגוד או איגוד לא מיחייב לאסתלוקי אלא מזכותא דאית ליה בדבר המשותף מכח השותפות, אבל מזכותא דאית ליה מכח מידי אחרינא דלא שייכא ביה שותפות לא מיחייב לאסתלוקי, דלגבי ההוא מידי אחרינא כאיניש מעלמא דמי.

אלא מיהו הני מילי היכא דכל אחד ואחד מכיר את ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, דכיון דכל אחד מכיר את ביתו אשתכח דזכה ליה בארבע אמות לפני פתחו ולא אשתיירא שותפות ביניהו אלא בשאר החצר, הילכך אי איכא בשאר החצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד. אבל היכא דאין אחד מהן מכיר את ביתו לא מעכבי ארבע אמות דכולהו פתחים בחלוקת החצר שהרי עדיין לא זכה אחד מהן בבית בפני עצמו כדי שיזכה בארבע אמות שלפני פתחו וימעט בחצר. הילכך כל היכא דמטי לכל חד מינייהו בחולקיה מהאי חצר בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ומטי ליה בחצר ארבע אמות על שמונה ארבע אמות על ארבע לפני פתחו וד' אמות על ארבע אמות בחצר, כיפינן ליה לחבריה למפלג בהדיה, ואע"ג דמטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה כמה פתחים דלא מטי ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות, הנהו פתחים בפני עצמן קימי וכמאן דליתנהו מכלל החצר דמו, דהא מעיקרא נמי כי הואי האי חצר כולה דחד גברא לא הוה מטי לכל פתח ופתח ארבע אמות בחצר, וקיימא לן כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין. ואי לית ביה כי האי שיעורא ודאי לית בה דין חלוקה דלאו נחלק ושמו עליו הוא ותניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. והני אחי או שותפי כיון דהוו משתתפי במידי דהוי מיקרא חצר דהיינו דירתא לית בה דין חלוקה אלא היכא דמטי ליה לכל חד מינהו מינה לבתר חלוקה שיעורא דמיקרי חצר.

וממאי דלא מיקרי חצר עד דאהוי ביה האי שיעורא דאמרן, דבהדיא תניא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה וקימא לן דארבע מינייהו דפתחים נינהו, ואי לאו דפסיקא ליה לתנא דבלא בית לא מיקרי חצר לא הוה פסיק ותני עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, דבארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הוה סגיא ליה, אלא משום דפסיקא ליה דלא מיקרי חצר אלא בהכי דאע"ג דחצר במתני' וברייתא בתריצא לחודיה קאי כדפרישנא ממילא שמעת מינה דתרביצא גופיה לא מיקרי חצר אלא היכא דיש לו בית פתוח לתוכו. וטעמא מאי, על כרחיך משום דכל היכא דהוי בית פתוח לתוכו ואית ביה בדידיה ארבע אמות על שמונה דמיקרי כוליה חצר דהיינו דירתא מיקרי אוירא חצר דהיינו תרביצא, אבל בבציר מהכין כיון דלא מיקרי כוליה חצר ולא דירתא לא מיקרי אוירא דחצר תרביצא ולא חצר, ממילא שמעת מינה נמי דכי אית ביה בית אחד ולפניו אויר שיש בו ד' אמות על שמונה מיקרי כוליה חצר ואי לא לא מיקרי חצר. ותנן נמי בפ' (בכל מערבין) [כיצד מעברין] (עירובין נט,א) רבי שמעון אומר שלש חצרות של שני [שני] בתים, אי אמרת בשלמא בבית אחד נמי חצר מיקרי היינו דאיצטריך למתנא של שני שני בתים אלא אי אמרת לא מיקרי חצר עד דאיכא שני בתים אמאי איצטריך למיתנא של שני שני בתים ליתני שלש חצרות סתמא, אלא על כרחיך מסתמא של בית אחד אחד משמע וכי בעי שני בתים כי היכי דליסרו אהדדי. ומדרב נמי שמעת לה דאמר (שם עג,ב) אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו, וקיימא לן דחצרות של שני שני בתים קאמר, ומדאיצטריך למימר בתים ש"מ דמסתמא אפי' בית אחד בחצר אחת מיקרי חצר וכי בעי שני בתים כי היכי דליסרו אהדדי כדמיברר התם בפרק הדר עם הנכרי. תדע דבהדיא קאמר רבי יצחק (שם ס,א) גבי ההיא ורבי שמעון אפי' בית אחד בחצר אחת וסלקא שמעתא כוותיה, אלמא חצר דלית בה אלא בית אחד חצר מיקריא. וההיא דגרסינן בירושלמי בפ' הדר עם הנכרי (שם פ"ו ה"ח) אין מבוי פחות משתי חצרות ואין חצר פחותה משני בתים, כולה לענין הכשר מבוי בלחוד קאמרי' ואליבא דרב דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, אבל בעלמא לענין איקרויי חצר כולי עלמא לא פליגי דבחד בית סגייא כי טעמיה דרבי יצחק לענין שיור.

והרי אתברר לך דכל הקף שיש בו בית אחד הראוי לדירה ולפניו אויר הראוי לתשמישי חצר קרוי חצר ובבציר מהכין לא מיקרי חצר. ואיתברר נמי דבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות בית הוי לכל מידי דכתיב ביה בית ואפי' למשקל חלק בחצר. ואיתברר נמי דלא מיקרי חצר דהיינו תרביצה לענין דין חלוקה דחצר בבציר מארבע אמות על שמונה כדקתני בברייתא בהדיא וכדפריש ר' יוחנן למתני'. ממילא שמעת דלא מיקרי כוליה הקיפא חצר דהיינו דירתא עד שיהא בה בית שיש בו ארבע אמות על ד"א ולפניו אויר ארבע אמות על שמונה או שמונה על ארבע, ד"א על ארבע אמות לפניו לפירוק משאו וארבע אמות על ד"א לשאר תשמישי דחצר. לפיכך חצר השותפין שאין אחד מהן מכיר חלקו לא בבתים ולא בחצר אם יש בה שיעור שאם תחלק ביניהן כל אחד ואחד לפי זכותו לפחות שבחלקים שהיא נחלקת למנינם בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות ולפניו חצר ד"א על שמונה חולקין ואם לאו מעלין את הכל בדמים.

והוא הדין היכא דלית בה בחצר אלא חד ביתא לתרי שותפי, [אי] אית ביה בבית שיעורא דכי פלגי ליה מטי ליה שיעור בית לזה ושיעור בית לזה ואית ביה בחצר שיעורא דכי פלגי ליה מטי ליה כדאי [לזה] וכדאי לזה, דאשתכח דלבתר דפלגי להו לבית ולחצר מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה בית שיש בו ד"א על ד"א ולפניו חצר ד"א על שמונה או שמונה על ארבע חולקין ואי לא לית בה דין חלוקה. ואע"ג דמעיקרא לא הוה בה בהאי חצר אלא חד פתח בעינן דלימטי ליה לכל חד מינייהו לאחר חלוקה ארבע אמות לפני פתחו לבר מארבע אמות דחצר דלאו במניינא דפתחים דמעיקרא תליא מילתא אלא בשיעורא דמיקרי חצר תליא מילתא.

ומנא תימרא דכי האי גוונא פלגי ליה לבית ופלגי ליה לחצר, דהא (י) אפילו בית לחודה בלא חצר אי אית ביה לאחר חלוקה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אית ביה דין חלוקה כדמיברר לעיל מסוגיא דמסכת סוכה מדסלקא דעתין מעיקרא דהאי אין האחין השותפין חולקין בו דקתני למפלג בגופיה דבית הואי וקא מקשינן עלה הא יש בו ארבע אמות על ד"א חולקין והא אנן תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ופרקינן מאי אין האחין השותפין חולקין בו דלית ליה דין חלוקה דלא שקיל ארבע אמות בחצר, ש"מ דדינא דבית ודחצר לענין דין חלוקה דכל חד מינייהו באנפי נפשיה חד שיעורא אית להו. ועוד מדלמשקל ארבע אמות בחצר בית הראוי לענין דין חלוקה דגופיה נמי בית הראוי, דהשתא לאחרים הוי בית לעצמו לא כ"ש. ועוד מדלענין מזוזה ומעקה וכלהו הנך בית הוי, לענין דין חלוקה דגופיה נמי כל היכא דמטי ליה לכל חד וחד שיעורא דמיקרי בית כל שאלו יחלק ושמו עליו קרינא ביה דשמע מיניה דגבי בית נמי בארבע אמות לזה וארבע אמות לזה סגיין. וכיון דאית ביה באנפי נפשיה כדאי לזה וכדאי לזה דאשתכח דמטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דמקרי חצר פלגי ליה לבית ולחצר דדבר שנחלק ושמו עליו הוא.

והוא הדין היכא דלית בה בחצר טפי מתרי בתים לארבעה שותפי דאי אית ביה בכל בית ובית דין חלוקה כי האי גוונא פלגי. ואי לית ביה בבית דין חלוקה באנפי נפשיה אע"ג דאית ביה בחד מינייהו טפי משיעור דין חלוקה לא ממלינן מחד מינייהו לחבריה דהאי תשמישתא לחוד והאי תשמישתא לחוד ולא דמו תשמישי להדדי. ואי אמרת סתרן ובנו, מכי סתרי פקע ליה שמיה מיניה לגמרי ובעינא כל שאלו יחלק ושמו עליו וליכא, מאי אמרת הדר בנו ליה, פנים חדשות באו לכאן ולאו האי חצר שבק אבוהון. ולא אמרינן נמי ליפלגיה לההוא דאית ביה דין חלוקה ושארא מעלינן ליה בדמים, דכיון דמעיקרא כולא חדא חצר הואי והוה אית בה שיעור חצר כולה חד דינא אית לה, ואי אמרת נפלגינהו לבתים בלא חצר או לחצר בלא בתים ומעלינן ליה לשארא בדמים אשתכח דקא מטי ליה לההוא דמוגר ליה לשארא לחבריה שיעורא דלא מיקרי חצר, דבית בלא חצר או חצר בלא בית לא מיקרי חצר ותניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, דשמע מינה דכל היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה שיעור ששם הכל קרוי עליו לית ביה דין חלוקה. הילכך כל היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה מהא חצר שיעורא דמיקרי חצר לא שנא אית בה כמה בתים ולא שנא חד לית בה דין חלוקה, אלא מעלין את החצר כולה עם כל הבתים שבה כאחד בדמים כדבעינן לברורי לקמן בדינא דגוד או איגוד.

והני מילי היכא דאית בה בכולה חצר מעיקרא ארבע אמות על שמונה, דאי לאו הכי מעיקרא לאו חצר היא וכל בית ובית באנפי נפשיה קאי כבתים בלא חצר, הילכך חולקין את הבתים ומעלים את האויר בדמים כי היכי דלמטייה לחד מינייהו שיעורא דחזי למעבד מיניה בית אי נמי לפירוק משאו. מיהו צריכינן לברורי לך דלא דמיא חלוקת בתים שאין להם חצר היכא דאית בהו דין חלוקה באנפי נפשייהו לחלוקתן אגב חצר, דאלו בתים בלא חצר ליכא מן דינא למיפלג (ביה) [בית] כנגד בית אלא היכא דשוו להדדי בשבח ובמדה, ואלו אגב חצר (דמנין) [זמנין] דפלגי בית כנגד בית ואע"ג דלא שוו להדדי כי היכי דלשקול כל חד מינייהו חולקיה (אחר המצרא) [אחד מצרא] כדבעינן לברורי בכללא דלקמן (בבא בתרא יג,א סי' קסב).

וכלהו נמי לא אמרן אלא כשאין אחד מהן מכיר את חלקו בחצר, אבל אם היה כל אחד מהם מכיר את חלקו בחצר כגון שקנו (מיכן) [מהן] ברוחות או שהלך זה בשלו והחזיק וזה בשלו והחזיק, אע"פ שאין בה דין חלוקה מתחילה בונין את הכותל באמצע בעל כרחן דהא מתניתי' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בהכי אוקימנא וקתני בונין את הכותל באמצע בעל כרחן. והוא הדין באב שהקנה את תרביץ החצר לבניו ושייר בתים לעצמו וחזר והקנה להם את הבתים לזה בית אחד ולזה שנים הרי אלו חולקין את כל תרביץ החצר בשוה, דכיון דאקנייה לחצר מעיקרא ניהליהו סתמא בלא בתים מסתמא קנו ליה בשוה ואשתכח דלא קני חד מינייהו (בחד) [ב]חצר מחמת הבתים ולא מידי, וכי הדר אקנינהו לבתים ניהלייהו לא מהנייא קניית הבתים למיקנא בחצר ולא מידי דהא מקמי דליזכו בהו בבתים זכה ליה כל חד מינייהו בפלגיה דחצר ותו לא מצי אבוהון לרבויי לחד ולמעוטי לאידך בחצר ולא מידי. הילכך אי אית ביה בהאי תרביצא שיעורא דלימטי ביה לכל חד מינייהו ארבע אמות על ארבע אמות חולקין ולא איכפת לן בד"א דפתחים דהא לא קני להו לפתחים זכותא בהאי חצר ומקמי דליקנו הני שותפי זכותא בבתים הוה מיקניא להו האי חצר בלא בתים והוה בה דין חלוקה להני שותפי, הילכך אע"ג דהדור קנו זכותא בפתחים לא מהנייא זכותא דפתחים למעוטי בחלוקת החצר כלל. ואי לית בה שיעורא דלימטי ליה לכל חד מהני תרי שותפי בגווה ארבע אמות על ארבע אמות מעלין אותה בדמים דהא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה וכן הלכתא.

ברם צריך את למידע דהני ד"א דחצר דקאמרי' לבד ממקום הכותל נינהו, חדא דהא שיעורא דמיקרי חצר קא נקיט דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים, ואי הני ארבע אמות לאו לבד ממקום הכותל נינהו כיון דסוף סוף לא סגיא להו בלא כותל לסלוקי היזק ראיה לכי בנו ליה לכותל (הנפילה) [חסר ליה] שיעורא מארבע אמות ובעינא כל שאלו יחלק ושמו עליו קתני. ועוד דאי מקמי חלוקה כיון דלאחר חלוקה אין שמו עליו מאי נפקא ליה מיניה. אלא על כרחיך לאחר חלוקה קתני. והוא הדין נמי למתני' דקתני עד שיהא בה ארבע אמות לזה וד"א לזה לאחר חלוקה קתני והיינו לאחר בנין הכותל, דהאי חולקין דקתני על ידי בנין הכותל הוא כדאוקימנא בהדיא בשמעתא קמייתא דפירקין אליבא דמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק דקיימא לן כוותיה. תדע דהא משמעתא דסוכה (ג,ב) נמי שמעת לה, דדייקינן למאי דס"ד מעיקרא דמתניתא דקתני גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין השותפין חולקין למפלג בגופיה דביתא קתני וקא מקשינן עלה ממתניתין דאין חולקין את החצר שמע מינה דבית וחצר תרוייהו חד שיעורא אית להו, ומדאסיקנא לבסוף דמאי אין בו דין חלוקה דלא יהבינן ליה ארבע אמות בחצר משום דלאו למהוי קאי אלא למסתר קאי אלמא לאו בית הוא, שמע מינה דבפחות מארבע אמות על ארבע אמות לאו הוי בית, ומדארבע אמות דבית לבד ממקום הכותל נינהו דאי בהדי מקום הכתלים מאי נפקא ליה מיניה הא לא משתמש ליה בגוייהו, ארבע אמות דחצר נמי לבד ממקום הכותל נינהו דהא ברירנא דבית וחצר חד שיעורא נינהו. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד הני ארבע אמות דחצר בהדי מקום הכותל נינהו, אלמא בבציר מארבע אמות נמי מיקריא חצר, היכי פסיק ותני עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, אי במקום שנהגו לבנות גויל סגיא בארבע אמות בהדי מקום הכותל, אלמא בתלתא ופלגא סגיא לתשמישתא, במקום שנהגו לבנות לבנים דסגיא ליה למקום הכותל בשלשה טפחים [בד' אמות] (גבי) [נכי] ריבעא סגיא, ואי במקום שנהגו לבנות לבנים בעי ד"א בהדי מקום הכותל, במקום שנהגו לבנות גויל ארבע אמות (מיבעא) [וריבעא] בעי, ארבע (גבי) [נכי] ריבעא לתשמישתא ופלגא דאמתא למקום הכותל לכל חד מינייהו, ואמאי קא פסיק ותאני עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה במידי דזימנין הוי פחות וזימנין יתר. אלא משום דמיירי בשיעור דפסיקא ליה דמיקרי חצר דהיינו תרביצא דחזי לתשמישתא לבתר בנין הכותל דסגיא ליה בארבע אמות, דאילו כותל גופיה לא איירי ביה הכא כלל דבמנהגא דאתרא תליא מילתא כדקתני בהדיא בריש פירקין. והוא הדין לשאר הני שיעורין דקתני במתני' כל היכא דבעי כותל או מחיצה כי קא יהיב תנא שיעורא לבד ממקום הכותל קא יהיב וכולהו כי קא יהיב שיעורא לבתר גמר חלוקה קא יהיב, היכא דבעי כותל לאחר בניין הכותל קתני דהיינו גמר חלוקה דידיה, והיכא דלא בעי כותל לבתר דקנו מידם ברוחות דמשתמודע ליה לכל חד וחד לחולקיה דהיינו גמר חלוקה דידיה.

ואי קשיא לך ההיא דתנן בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קג,ב) שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע, והא גינה דמסתמא כופין אותו לגדור וסגיא לה בחצי קב גרידא דאי זבין ליה סאה ואיכא מותר חצי קב הדר כוליה כדאיתא התם בגמרא בהדיא. שאני התם דבתר אומדן דעתיה דמוכר לחודיה אזלינן, וכיון דהשתא בעידן מכירה אית ביה שיעור גינה או שיעור שדה חשיבא ליה לשיורה ומיגו דחשיבא ליה למוכר לשיורא כמאן דהויא ארעא באנפי נפשיה, לגבי חזרה נמי דינא הוא דמקבל לה מיניה בארעא באנפי נפשא ולא מיחייב לוקח לקבולה מיניה ולאהדורי ליה מעות ממה נפשך, אי חשיבא ליה ארעא ליקבלה ואי לא חשיבא ליה ארעא לא ליהדר ליה טפי מרובע דהוי מותר דאלו אידך רובע לסאה ויתור הוי, וכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל הרבעין כולן היכא דאיכא שיורא טפי מחשבון רובע לסאה וחזי לאצטרופי בהדי הנהו דבעין בשדה לתשעת קבין [ובגינה] לחצי קב כדברירנא התם בדוכתא:

קלז. אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. במאי קא מיפלגי, רב הונא סבר היכא דיש לזה פתח אחד ולזה שנים זה שיש לו פתח אחד נוטל שליש החצר וזה שיש לו שני פתחים נוטל שני שלישים ואפילו היא מאה אמה, דכולה חצר תשמישתיה ופתחיה היא וזכותא דידה בתר פתחיה אזלא. ורב חסדא אמר כי אזלא בתר פתחים גבי ארבע אמות דפתחים משום פירוק משאו, אבל שארא באנפי נפשיה קאי ולפום מרואתא דידה דאית להו בה זכותא מחמת נפשיה מתפלגא ולאו לפי פתחים, הילכך נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. וקיימא לן כרב חסדא. ודוקא כשכל אחד מהן מכיר ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר, אבל אם היו משותפין בין בבתים בין בחצר חולקין את הבתים ואת החצר כל אחד ואחד לפי זכותו כדברירנא לעיל (סי' קלו ד"ה אלא). דיקא נמי דקתני בברייתא דמסייעא ליה לרב חסדא היה לזה פתח אחד ולזה שנים דאלמא כשהן משותפין בחצר ואינן משותפין בבתים עסקינן ותו לא מידי.

והאי דקאמרינן לפום מרואתא דידה דאית להו בה זכותא מחמת נפשייהו לאפוקי מחמת בתים דלא, נפקא מינה למאן דאית ליה חצר ואית בה שלשה בתים ומכר מהן בית אחד והקנה את השנים לשני בניו ומת, דינא הוא דשקיל כל חד מינייהו ארבע אמות לפי פתחו ואפילו ההוא לוקח, ושארא פלגאן ליה אחין בשוה ולית ליה לההוא לוקח חולקה בגויה אלא דרך. ודייקינן לה להא מילתא מדקאמר רב חסדא והשאר חולקין בשוה, ש"מ דשארא לאו מחמת בתים הוא דזכו ביה דאם כן הוה דינא דליתפליג כוליה לפי פתחים כי טעמיה דרב הונא, אי נמי לפי בתים, אלא כי זכו ביה מחמת נפשייהו הוא דזכו ביה, הילכך יורשין דאית להו בגויה זכותא מחמת נפשייהו אית להו חולקא בגויה, לוקח דלית ליה זכותא בהאי חצר אלא מחמת האי ביתא דזבן לית ליה זכותא אלא בארבע אמות דפתחים אבל בשאר חצר לית ליה זכותא. ואפילו היכא דזבנינהו אבוהון לכולהו בתים שבחצר לאחריני ולא עילא לחצר בכלל זביניה, דינא הוא דיהבינן ליה לכל פתח ופתח ארבע אמות ושארא פלגי ליה יורשין דמוכר בשוה אי נמי לפום זכותיה דכל חד מינייהו בדינא דירושה. וסברא נמי הוא, דנהי דהמוכר את החצר מכר את הבתים (לקמן בבא בתרא סז,א) דבתים בכלל חצר דחצר כחצר המשכן משמע, מיהו חצר ודאי לאו בכלל בית הוא. דהשתא בור ודות ויציע ליתנהו בכלל בית (שם סא,א ו-סד,א), חצר לא כל שכן, ואפילו היכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, דנהי דמהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למאי דקאי באויר הדבר המכור אי מתתאי ואי מעילאי, אבל למאי דקאי לבר מיניה לא מהני ולא מידי אלא היכא דמצר ליה מצראי בראי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, והוא דאיכא דקרו ליה לחצר נמי בית כדבעינן למימר קמן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב וסי' יד).

תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות לכל אחד ואחד היה לזה פתח אחד ולזה שנים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות כלומר ארבע אמות על ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות כלומר שמונה אמות על ארבע והשאר חולקין בשוה היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר הני ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו. הא אמרת השאר חולקין בשוה. אמר אביי הכי קאמר נוטל שמונה אמות כנגדו ברוחב ד' אמות בחצר. אשתכח השתא דהיכא דנפיש פתחא מארבע אמות יהבינן ליה באורך לפי רוחב הפתח ברוחב (מ) ארבע אמות בחצר, והיכא דלא נפיש מארבע אמות אי נמי זוטר פתחא מארבע אמות יהבינן ליה ארבע אמות על ארבע אמות, וכן לכל פתח ופתח. ואפי' היו שני בתים לזה פתח אחד ולזה שנים לאו בתר בתים אזלינן אלא בתר פתחים אזלינן. חדא מדקא קפדי תנאי אפתחים וכולהו אמוראי אפתחים ולא קא קפדי אבתים שמע מינה בתר פתחים אזלינן, ועוד מדאמרינן לקמן האי חפירא דסופלי יש לה ד"א לכל רוח ש"מ טעמא דמילתא דטעמא מאי אמור רבנן משום פירוק משאו משום דזימנין דניחא ליה לפרוקי בהאי וזימנין דניחא ליה לפרוקי בהאי. ומנא תימרא דהיכא דזוטר פתחא מד' אמות יהבינן ליה ארבע אמות על ארבע אמות, דגרסינן בפרק חזקת (לקמן בבא בתרא ס,א) גבי מתני' דאחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר אבל בר תימני לשוויי תרי בני ארבעי ארבעי ושפיר דמי א"ל רבא מצי א"ל בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי מינך, דשמעת מינה דאפילו תרי בני תרתי שקיל לכל חד מינייהו ארבע אמות על ארבע אמות דהוי להו שמונה על ארבע.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דביתא דאית ליה תרי פתחי שקיל שמונה אמות, הני מילי היכא דכי משחינן מפצימה קמא דהא פתחא לפצימה בתרא דהך פתחא תנינא איכא שמונה אמות או טפי מן הכין, דאפילו היכא דלית בה לכל פתח ופתח אלא ארבע טפחים דהיינו שיעור רחב פתח בין לענין מזוזה בין לענין טומאה בין לענין עירוב יהבינן ליה ארבע אמות להאי וארבע אמות להאי, דכיון דלא עיילי אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה צריך ארבע אמות לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, דזימנין דבעי לפרוקי בהאי וזימנין דבעי לפרוקי בהאי. אבל היכא דפחית האי שיעורא דאמרי' משמונה אמות חשבינן להו לתרי פתחי בהדי רוח דביני ביני בחד פתחא, דכל היכא דלא נפיש שיעורא מארבע אמות לא יהבינן ליה אלא ד' אמות ואי נפיש מארבע אמות יהבינן ליה מתחילת פתח זה ועד סוף פתח זה ברוחב ארבע אמות בחצר. וטעמא דמילתא דמסוגיא דכולהו הני שמעתתא דלקמן שמעינן דהני ארבע אמות דפתחים משום פירוק משאו נינהו, וכל פתחא דלא שייך ביה פירוק משאו כגון לול של תרנגולים אי נמי דאית ליה דוכתא אחרינא מגואי לפרוקי ביה כגון אכסדרה ובית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה דיכול למיעל לגואי ופריק לית להו ארבע אמות, הכא נמי גבי הני תרי פתחי דיהבינן להו ארבע אמות לכל חד מינייהו כיון דטעמא דמילתא משום דזימנין דמפריק בהאי וזימנין דמפריק בהאי הוא דינא הוא דלא יהבינן להו אלא שיעורא דכל פתחא דבעי לפרוקי קמיה הוו ליה ארבע אמות קמיה לפירוק משאו, וכיון דיהבינן ליה מתחילת פתח ראשון ועד סופיה דפתח שני דכי בעי לפרוקי קמי האי פתחא הא אית ליה ארבע אמות לפני פתחו וכי בעי לפרוקי קמי האיך הא אית ליה ארבע אמות לפני פתחו לא בעי טפי. ושמעתיה דרמי בר חמא (שם) נמי דקאמר בר ארבעה לא לשוייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר לא משכחת ליה אלא היכא דמרחקי מהדדי ארבע אמות או טפי מן הכין דאי לא [מרחקי] מהדדי ארבע אמות לא יהבינן להו אלא לפום האי חושבנא דאמרן. והכי נמי מסתברא, דעל כרחיך הני ארבע אמות דפתחים לאו הלכתא בלא טעמא נינהו ולאו זכותא דאית ליה למארי ביתא לפום מנינא דפתחים בעלמא נינהו אלא משום פירוק משאו נינהו כדברירנא, הילכך בתר עיקר טעמא אזלינן ולפום עיקר טעמא דפירוק משאו לא נפיק הדין לאמיתו בתר עיקר טעמא אזלינן כדברירנן:

דף יא עמוד ב

קלח. אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד ליה פתחא אין לו אלא ד"א לפני פתחו. מאי פירא דסופלי, חפירא דסופלי, והוא מקום עמוק כעין חפירה שמעבדין בו עורות בפסולת של גרעיני תמרה שהיא נקראת סופלי. וחפירה זו יש לה פתח לכל רוח ליכנס ממנו ולפרוק משא עורותיו, פעמים שבא מכאן ופורק ופעמים שבא מכאן ופורק, ולפיכך יש בה ארבע אמות לכל רוח, דאי משום זריקת הסופלי אמאי אית לה ד' אמות לכל רוח מכדי מגואי קאי הא קא יכיל למיזרק כל זימנא מחד גיסא ולית ליה טירחא כלל. והאי ייחד ליה פתחא ולא ייחד ליה דקאמרינן אבעל החצר דאקני ליה להאי מיניה פירא דסופלי קאי דבדידיה תליא מילתא, דאלו לוקח לא כל כמיניה ליחודינהו לכולהו כי היכי דלשקיל ארבע אמות לכל רוח. תדע דהא כי קנו ליה ארבע אמות דפתחי' בעידנא דזכי ביה בבית הוא דקני ליה הילכך על כרחיך בתר מאי דמייחד בעידן זכייה גבי מקנה אזלינן דאלו קונה אכתי לא מייחד גביה מידי. ומסתברא [מ]דלא קא מפליג הכי גבי מתניתא דהיה לו פתח אחד ולזה שנים אלא גבי פירא דסופלי, ש"מ דהאי דינא ליכא לפלוגי ביה אלא בפירא דסופלי דלא עביד לדירה, דכי ייחד ליה לפתחא מוכחא מילתא דהנך כולהו לא לתשמישתא עבידי כשאר פתחים אלא לעיולי אוירא ונהורא לחד מיניהו לא בטלינהו להנך מתורת פתח עד דפריץ ליה לפצימיהו, וכן הדעת נוטה:

קלט. אמר רב הונא אכסדרא אין לה ארבע אמות התם גבי שאר בתי מאי טעמא בעי ארבע אמות משום פירוק משאו הכא אפשר דעייל לגואי ומפריק מתיבי רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות [וכו']. וסברינן לאוקמא באכסדרא דבי רב דלא רויח פתחא ולא שליט בה נהורא כחצר. ומתמהינן עלה אכסדרא דבי רב פשיטא אידרונא מעליא הוא אלא באכסדרה רומיתא. דאע"ג דרויחא מן הצדדין כיון דגביהא ולא מצי סליק בה במשאו למפרקיה בגוה אית לה ארבע אמות, ואין צריך לומר באכסדרה דבי רב דלא רויחא דאידרונא מעליא הוא, וכי קאמר רב הונא אין לה ארבע אמות באכסדרה דרויחא ולא גביהא.

ושמעינן מינה דבית דאית לה אכסדרה כי האי גוונא לפני פתחו, ואין צריך לומר היכא דלית ליה אלא זיזין וגזוזטראות דנפקי מתקרת הבית ע"ג הפתח, כי משחינן ליה ד"א דפתחים מפתח הבית משחינן ליה ונמצא רוחב האכסדרה עולה ממדת ד"א דפתחים, (ולפירוק) [דלפירוק] משאו הוא דבעינן ואכסדרה כה"ג קא חזיא לפירוק משאו, אבל לד' אמות דחצר לא סלקי ליה אלא במידי דמיקרי חצר דהיינו תרביצא ואכסדרה לא מיקריא לא חצר ולא תרביצא.

והני מילי באכסדרה דאית לה שם בפני עצמה, אבל זיזין וגזוזטראות דמקפי לה לחצר אע"ג דחצר דהיינו תרביצה מידי דקאי לאוירא דשמיא משמע דומיא דחצר דרבי אלעזר דקתני (לקמן בבא בתרא סז,א) המוכר את החצר לא מכר אלא אוירא של חצר ודומיא דויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, הכא גבי דין חלוקה לא בעינן דומיא דחצר המשכן דוקא, דהא אפילו גבי טלטול דכי ילפינן שיעוריה מחצר המשכן הוא דילפינן ליה ואפ"ה לא בעינן דומיא דחצר המשכן דוקא, דאם כן הא דתניא (עירובין כג,ב) קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר, אמאי מותר, הא לא דמי לחצר המשכן, אלא כיון דנטיעת מידי דשכיח בחצרות העשויות לדירה נינהו לא מבטלי ליה מתורת חצר. וכל שכן גבי דין חלוקה דכיון דבכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא, ורוב חצרות מקפי זיזין וכיוצא בהן ולא נפקי מתורת חצר, כל היכא דלא ממעטי הני זיזין מאוירא דארבע אמות דחצר אלא מיעוטא לא מפקי לה מתורת חצר, ודינא הוא דמצטרף הא מיעוטא דתותי זיזין בהדי רובא דקאי לאוירא למדת ארבע אמות דחצר. חדא דבכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא, ועוד מידי דהוה אר"ה לענין שבת, דאע"ג דקיימא לן דהמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כדאיתא בפרק הזורק (שבת צח,א) אלמא לית ליה דינא דרשות הרבים, כי הוי מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה אע"פ דההוא מקורה לית ליה דינא דרשות הרבים חזי לאצטרופי לשאינו מקורה לשיעור רשות הרבים, כדאשכחן התם גבי עגלות דילפינן מיניה שיעור רשות הרבים דהוי שש עשרה אמה ולא סליק שיעורא אלא בהדי מקורה דאע"ג דלא מחייב (אמר מר) [א]מקצת דמקורה אהני לאצטרופי לשאינו מקורה לשיעור רשות הרבים לחיובי אשאינו מקורה.

וכי תימא ודילמא שאני עגלות דלא קביען בארעא ולא מהני קרוי דידהו לבטולי רשות הרבים, הא גבי גזוזטראות דקביען וילפינן להו מדינא דעגלות, אלמא חד דינא אית להו בין לאצטרופי לשיעורא בין למפטר אמקורה ולחיוביה אשאינו מקורה. והוא הדין גבי חצר לענין אצטרופי מקורה לשאינו מקורה למדת ארבע אמות דחצר חד טעמא נינהו. וכי תימא היכי ילפינן ממונא מאיסורא, שאני רשויות דבכמה דוכתאי מדמינן להו להדדי, דאמר רבא (גיטין פ,א) רשות שבת כרשות גיטין ועל כרחיך רשות גיטין כרשות ההקנאה מוקמינן לה דהא ילפי לה מהדדי בכמה דוכתי, והוא הדין לענין אצטרופי דחד טעמא נינהו. מיהו התם גבי רשות הרבים הוא דאע"ג דהוי מקורה רובא כיון דרשות הרבים היא לא בטיל דין רשות הרבים ממיעוטא דשאינו מקורה, אבל גבי דין חלוקה בחצר דבכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא ורוב חצרות רובא דתרביצא לאו מקורה הוא, אי הוי רובא דהני ארבע אמות דמטו ליה בחצר רוב שאינו מקורה אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה דלאו נחלק ושמו עליו הוא:

קמ. ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ארבע אמות היו חמשה בתים פתוחים למרפסת אין להן אלא ארבע אמות. האי בית שער דקאמרינן דוקא היכא דהוי דחד מינייהו, דאע"ג דאית להו לכולהו דירכא עילויה למיעל עליה לחצר אית ליה ארבע אמות דהא בית הוא וחזי לדירה. וכי תימא מכדי מ"ט אמור רבנן משום פרוק משאו דלא יכיל למיעל לגוואי ומפריק, הכא מאי בעי בחצר לפרוק משאו הא לא יכיל למיעל לחצר אלא לבתר [ד]עייל לבית שער, לפרוק משאו התם וליתיב, דהשתא היכא דיכיל למיעל לגואי ומפריק לית ליה ד"א, היכא דקאי במשאו מגואי בביתיה מעיקרא לא כ"ש. לא תיקשי לך, דד"א דפירוק משאו לא משום דלא יכיל למיעל לגו ביתיה במשאו בלחוד הוא אלא משום נהורא נמי הוא, דזימנין דאתי בליליא ולית ליה נהורא לפירוק משאו ואלו בחצר אית ליה נהורא דרקיע וכוכבים ומצי מפרק. הילכך גבי בית שער נמי, אע"ג דברישא מעייל טעוניה מרה"ר לבית שער לא מצי למפריק ליה עד דעייל ביה לחצר ומפריק ליה לנהורא דחצר, הילכך צריך למיעל ולפרוקיה בד"א בית שער ואמטול הכי אית ליה ד"א קמי בית שער. והיכי דמיא אכסדרה דאית לה ד"א, באכסדרה רומיתא כדאוקימנא לעיל. ומרפסת לשון מדרך הוא כדכתיב (דניאל ז,ז) ושארה ברגלה רפסה וכתיב (יחזקאל לב,ב) ותרפוס נהרותם, והוא כעין בית שער שבתים ועליות פתוחין בתוכו ואין בו בית דירה אלא דרך הוא לבתים ועליות הפתוחות לתוכו ופתחו פתוח לחצר, לפיכך אין להם אלא ד"א לפני פתחה של מרפסת שהרי כולן על פתח אחד הן נכנסים ונמצא שכולן אין להן אלא פתח אחד:

קמא. בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולין יש לו ארבע אמות או אין לו ארבע אמות אמר ליה התם טעמא מאי משום פירוק משאו הכא מטפס ועולה מטפס ויורד. כלומר כלום הוא צריך לעלות שם אלא לתקן מאכל לתרנגולים, מדלג ועולה לתת מים ומורסן לפניהם מדלג ויורד ואין לו ד"א שאין המקום עשוי לפ (י) רוק שם משא:

קמב. בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה יש לו ד"א או אין לו ד"א אמר ליה לא מיבעיא קירויו כלפי פנים דאפשר דעייל לגואי ומפריק אלא אפילו קירויו כלפי חוץ אין לו ד"א אפשר דעייל לגו גואי ומפריק. מיהא נמי שמעינן דטעמא דד"א דפתחים דקאמרי' משום פירוק משאו לאו משום דלא יכיל למיעל במשאו לגואי הוא, דהא הכא דבדיכיל למיעל במשאו לגואי עסקינן מדקאמרינן אפשר דעייל לגו גואי ומפריק ואע"ג דקירויו כלפי חוץ מיהת אפשר דעייל במשאו, וטעמא דחציו אינו מקורה הא דאילו מקורה יש לו ד"א ואמאי הא אפשר דעייל. ועוד אפילו חציו אינו מקורה כיון דאפשר דעייל לההוא פלגא בראה דמקורה ליפרוק התם ולמה לי למיעל לגו גואי מקורה. אלא מסתברא דטעמא דמילתא משום נהורא הוא, דזימנין דאתי מדברא בליליא ואי עייל בטעוניה לגו ביתיה לא חזי, היכי שרי קיטרא דטעוניה והיכי מפריק ליה, הילכך בעי ארבע אמות בחצר משום דנפיש נהורא אפילו בליליא מחמת נהורא דרקיעא וכוכבייא ואין צריך לומר היכא דאיכא נהורא דלבנה, ובית שאין חציו מקורה כחצר דמי וכיון דאפשר דעייל לההוא פלגא דאינו מקורה ומפריק לנהורא דרקיעא לא בעי ארבע אמות בחצר. ואכסדרה נמי היינו טעמא משום דרויחא מן הצדדין ושליט בה נהורא כדאמרינן גבי ביעור חמץ ואמטול הכי לא בעיא ד"א. אבל ודאי היכא דגביהא אע"ג דרויחא כיון דלא מצי סליק במשאו אית ליה ארבע אמות. וה"ה לבית חציו מקורה וחציו אינו מקורה לא שנא קירויו כלפי חוץ ול"ש קירויו כלפי פנים היכא דגביהא (נמי אין) [אי נמי] קירויו נמוך ולא מצי סליק במשאו (אין) [אית] ליה ד"א במשאו בחצר.

והשתא דאמרת דבית חציו מקורה וחציו שאינו מקורה דלית ליה ארבע אמות משום דשליט נהורא בחציו שאינו מקורה הוא, היכי דמי, אי דאית ביה בכוליה שמונה אמות דהוה ליה חציו שאינו מקורה ארבע אמות, מאי אירייא משום דעייל לגו גואי ומפריק, אפילו בחציו מקורה נמי יכיל לפרוקי דעייל נהורא מחציו שאינו מקורה למקורה והוה ליה מקורה דאכסדרה דלא בעיא ד"א דהא אית ליה ארבע אמות אויר אפומיה ולית ליה פצימין דמנעי ליה לנהורא למיעל. ואי דלית ביה שמונה אמות, כיון דלית ביה בחציו שאינו מקורה ארבע אמות אמאי לית ליה ד"א בחצר, הא קיימא לן דבבציר מד"א לא סגייא ליה לפירוק משאו, דאפילו היכא דרויח פתחא מארבע אמות דיכיל למיעל בטעוניה לגויה שפיר לא סגיא ליה בחצר בבציר מארבע אמות. וכי תימא כיון דמקורה ושאינו מקורה שוין סגיא ליה למקורה בנהורא דעייל ליה משאינו מקורה והוה ליה דאכסדרה, אי הכי מאי אירייא משום דעייל לגו גואי דאינו מקורה ומפריק, אפילו במקורה נמי יכיל לפרוקי. לעולם אע"ג דלית ביה בכוליה אלא ארבע אמות והוה ליה שאינו מקורה שתי אמות על ארבע. ודקא קשיא לך היכי סגייא ליה בשתי אמות לפירוק משאו, שתי תשובות בדבר, חדא דנהי דלפרוקי ברוחא לא סגייא מיהו על ידי הדחק סגייא ליה, וכל היכא דאפשר ליה למפרק מגואי אפי' ע"י הדחק לא פריק מאבראי דלא ליטרח תרי טירחי, וכיון דאורחיה למיפרק מגואי לא מקני ליה ארבע אמות בחצר, ועוד דהני ד"א דפירוק משאו כולי' לאו לצורך משאו נינהו דבמקצתיהו קאי איהו ובמקצתיהו קאי טעוניה, והכא כיון דיכיל למיקם איהו בחציו מקורה ומפריק משאו בחציו שאינו מקורה לא צריך ארבע אמות בחצר. והכי נמי מסתברא, דכי איבעייא ליה לרבא בסתם בית דאית בעלמא ארבע אמות בחצר קא מיבעייא ליה דהיינו בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, ורב נחמן נמי כי קא פשיט ליה למאי דקא מיבעייא ליה קא פשיט ליה, דא"כ הוה ליה לפלוגיה ליה בין היכא דאית ביה בחציו ארבע אמות להיכא דלית ביה ארבע אמות, וגמ' נמי לא הוה שתיק מינה, ולא דחקינן שמעתא דאיתמרא סתמא ומוקמינן לה באוקמתא דחוקתא בלא טעמא היכא דיכלינן לאוקומה כסתמא. וכל שכן דפשטא דשמעתא גופה משמע דבדלית ביה בחציו שאינו מקורה ארבע אמות הוא דאצטריכא ליה כדברירנא לעיל, וכיון דאפיקתיה לבית משמונה אמות אוקמיה אארבע אמות כסתמיה. והוא הדין היכא דנפיש ביתא מארבע אמות ואית ביה שתי אמות שאינו מקורה דלית ליה ארבע אמות בחצר. אבל ודאי אי לית ביה בשאינו מקורה שתי אמות, כל היכא דאית ביה בכוליה ארבע אמות אית ליה ארבע אמות בחצר, האי בעייא דרבא לא יכלינן למילף מיניה אלא בסתם בית שיש בו ארבע אמות דהוה ליה חציו שאינו מקורה שתי אמות אבל בציר משתי אמות לא. ואע"ג דלאו בית ראוי לדירה הוא כיון דחזי לבית העצים וכיוצא בהן דלא בעו תקרה אית ליה ארבע אמות לפירוק משאו, דלא גרע מפירא דסופלי דאע"ג דלא חזי לדירה אית ליה ארבע אמות, והוא הדין לבית שער ואכסדרה, ואפי' לול של תרנגולין איבעיא לן ואי לאו טעמא דמטפס ועולה מטפס ויורד הוה יהבינן ליה ד"א. ושמעתין גופה נמי דייקא, דקא נקיט טעמא משום דיכיל למיעל לגואי או (לגוי ואי) [לגו גואי] ומפריק, דשמעתא מינה דהיכא דלא יכיל למיפרק מגואי אע"ג דמקצתו אינו מקורה ולא חזי לדירה אית ליה ד"א.

ומסתברא דאי מעיקרא הוה אית ביה במקצתו שאינו מקורה שתי אמות ובעידן חלוקה לית ביה אי נמי איפכא, בתר עידן זכייה דזכה ביה בהאי ביתא אזלינן, דכי קא זכי בהו בהני ארבע אמות מכח האי ביתא הוא דזכי בהו, ואי לא זכי בהו בעידנא דזכה ביה בביתא תו לא זכי בהו מחמת האי ביתא כלל, ומאי דזכה ביה בעידנא דזכה ביה בביתא לא מסתלק מיניה בכדי אלא היכא דגלי אדעתיה דאסתלק על ידי פריצת פצימין וכיוצא בהן.

וה"מ במאן דזכי ביה בהאי ביתא באנפי נפשיה דאיכא למיזל בתר שעת זכייה, אבל לענין דין חלוקה דכוליה חצר כמאן דזכי ביה בהאי בית בשותפות בכלל חלקו בחצר, היכא דאית בה בהאי חצר שני בתים אחד מקורה ואחד שאינו מקורה ולא שנא חציו מקורה וחציו שאינו מקורה ולא שנא שאינו מקורה כלל, בדין הוא לפום לישנא דקראי דלא ליהוי בה דין חלוקה, דכל היכא דכתב בית הראוי לדירה משמע בין לגבי מזוזה בין לערכי המלחמה בין לגבי עירוב, והוא הדין גבי חצר כחצר המשכן דלא מיקריא חצר אלא היכא דאית בה בית הראוי לדירה ובית שאינו מקורה ודאי לא חזי לדירה. וכיון דמקמי חלוקה הוה מקריא כולה חצר מחמת ההוא חד בית מקורה דאית בה והשתא לאחר חלוקה לא קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקה דמיקרי חצר דהא איכא חד דלא קא מטי ליה בחולקיה בית אלא האי דמקצתו אינו מקורה, דינא הוה דלא ליהוי בה דין חלוקה. מיהו כיון דלענין חלוקה בכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא, בתר לישנא דעלמא אזלינן וכל היכא דרובא קרו לה לחצר כי האי גוונא דלית בה אלא חד בית שאינו מקורה חצר, האי בית שאינו מקורה נמי כמקורה חשבינן ליה ואית בה דין חלוקה ככל חצר דאית בה תרי בתי דלאו שוו בשבחא או בדמים. והוא דמטי ליה לכל חד מינייהו ד"א על שמונה, דאפי' ההוא דמטי ליה בית שאינו מקורה בעי ארבע אמות לפירוק משאו לבד מארבע אמות דחצר, דאפילו באתרא דקרו לה לחצר שאין בה בית מקורה חצר כי קארו לה חצר לאו על שם מאי דקיימא השתא קרו לה אלא על שם סופה קרו לה, דכיון דשלים בנייניה דהאי ביתא ולא מחסר אלא תקרא אע"ג דאכתי לא חזי לדירה כיון דקאי לקירויי ולמידר ביה בהאי חצר קארו לה חצר, מידי דהוה אגולמי כלים שזכו לשם אע"פ שלא נגמרה מלאכתן, וכיון דלית בה דין חלוקה בהאי חצר אלא מחמת דהאי בית דקאי בגוה לקירויה קאי ולאכשוריה לדירה וכי מקרו ליה ומכשרי ליה לדירה בעי ארבע אמות לפירוק משאו דבלאו הכי לא מיקריא האי חצר חצר, דינא הוא דחזינן ליה להאי בית מעיקרא כמקורה למיתב ליה ד"א ממה נפשך, אי חשבת ליה כמקורה על שם סופו ד"א בעי ואי לא חשבת ליה כמקורה הא לא חזי לדירה וכחצר שאין בה בית דמיא דלא מיקריא חצר. והוא הדין היכא דלית בה בהאי חצר אלא שני בתים שאין עליהן תקרה דאי אית בה שיעורא דמטי ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות על שמונה אית בה דין חלוקה ואי לא לית בה דין חלוקה.

והני מילי באתרא דקרו לה לחצר כי האי גונא חצר, אבל באתרא דלא קרו ליה חצר אי נמי בעיר חדשה דאית בה לקוטאי דאתו מכמה דוכתאי דשאנו מהדדי, אלישנא דקרא סמכינן וזיל בתר שעת חלוקה, וכל היכא דמקמי חלוקה מיקריא חצר מחמת דאית בה בית הראוי לדירה ולפניו חצר הראויה לדירה לפום הנך שיעורי דפרישנא גבי חצר לית בה דין חלוקה אלא היכא דאית בה שיעורא דמטי ליה לכל חד מינייהו בית מקורה שיש בו ד' אמות על ארבע אמות ולפניו חצר שיש בה ארבע אמות על ד"א דמיקרי הכל חצר, דאי לית ביה כי האי שיעורא אית בה בכולה דינא דגוד או אגוד. ואי מעיקרא לא גמר' עיבידתה דהאי חצר לאיקרויי חצר מחמת דלא הוה בה בשעת חלוקה בית מקורה הראוי לדירה, אע"ג דאית בה כמה בתים שאינן מקורין ואית בה בחצר שיעור דמטי ליה לכל חד מינייהו מינה שיעור חצר, כיון דלית להו להני בתים שם חצר לצרופינהו ולשוויינהו לכולהו בהדי אוירא דחצר בחדא ארעא למפלג ליה לכל חד מינייהו אחד מיצרא, הוו להו הנהו בתים כבתים שאין להן חצר והויא לה ההיא חצר דקיימא ביני ביני כחצר שאין לה (ן חצר) בתים דכל היכא דלא שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לעניין דין חלוקה בין לעניין דינא דגוד או איגוד.

והני מילי היכא דחד בעי דין חלוקה או דינא דגוד או איגוד ואידך מקלי' אי נמי דבעי למיקם בה בשותפות כדמעיקרא, אבל היכא דלא קא תבע ליה חד מינייהו לחבריה בדין חלוקה ולא בדינא דגוד או איגוד ואיכא חד מינייהו דקא תבע ליה לחבריה לקרויינהו להני בתים הדין עמו, מידי דהוה אכל מילתא דשותפותא דמצו שותפי למכפא בה להדדי לכל מילתא דנטירותא דצריכא לה כגון בית שער ודלת ונגר ומנעול לחצר, והאי תקרא נמי נטירותא דצריכא להו להני בתים היא אי משום גנבי ואי משום מיא דמטרא דמקלקל להו לאשיתא. ובתר דמקרו להו אי תבע בה חד מינייהו דין חלוקה או דינא דגוד או איגוד דיינינן בה לפום מאי דסגייא למידן בה השתא בשעת תביעה, ולא מצי נתבע מעיקרא למימר לא ניחא לי לקירויי לאפוקיה מדין חורבה ולאוקומיה אדין חצר, דכל כמה דניחא להו למיקם בשותפותא מיחייבי בכולהו חיובי דשותפותא ולא מצי חד מינייהו לאישתמוטי מהאי חיובא אלא היכא דתבע ליה מיד בדין חלוקה או בדין דגוד או איגוד, דהתם ודאי לא כייפינן ליה לאפוקי בה השתא מידי דלא צריך ליה לשעתיה אלא כייפינן ליה למאי דמחייב בגווה מדין חלוקה או מדינא דגוד או איגוד, דאי פליג כל חד מינייהו עביד ביה בחולקיה מאי דבעי ואי אגיד לה חד מינייהו כיון דאיסתלק ליה אידך מינה בזוזי האי דאגיד לה עביד בה בכולה מאי דבעי.

וה"ה היכא דזכי ביה חד מינייהו בהאי בית שאינו מקורה אי נמי חציו מקורה וחציו שאינו מקורה באפי נפשיה וקא בעי לקירויי, הדין עמו, ולא מצו בני חצר למימר ליה לאו כל כמינך לקירויי ולאוקומי בחזקת בית שיש לו ד"א בחצר, דמשום חששא דידהו לא מפסדינן ליה לדיליה בידים.

ומאי שנא מההיא (דלקמן בבא בתרא ס,א) דסבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוויה בר תימני אי נמי תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תימני בחצר, התם דאי שביק לה כדמעיקרא לית ליה פסידא, לבני חצר הוא דאית להו פסידא, לפסידא דבני חצר הוא [ד]חיישינן. הכא דאי שביק ליה כשאינו מקורה אית ליה פסידא ולית ליה תקנתא אלא על ידי תקרא חיישינן לפסידיה, דאילו פסידא דבני חצר אית ליה תקנתא למעבד שיטרא, מאי אמרת נמצאו אלו צריכין לשמור שטרן מן העכברים, טירחא בעלמא הוא ומיחש לטירחא דחד במקום דמפסדינן ליה לחבריה הפסד גמור לא חיישינן, מידי דהוה אשובר דחיישינן לפסידיה דמלוה ולא חיישינן לטרחיה דלוה דצריך לשמור שוברו מן העכברים ואף הא נמי דכותה:

קמג. בעא מיניה רב הונא מר' אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א"ל בני מבוי מעכבין עליו. כלומר בני מבוי שבקש להחזיר פתחו שם מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. ואכסניא לפי בני אדם מתחלקת. מאי אכסניא זבל של אכסניא, שדרך האכסנאין להעמיד בהמותיהן בחצר, וכיון דמעלמא קא אתו ואין רוב הבתים מועיל בו כלום לפיכך מתחלק לפי בני אדם שיש להן חלק בחצר או שהיא שכורה להן. תניא נמי הכי זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים. לפי שעיקרו מן הבתים הוא ולפי רוב הבתים ירבה הזבל, ואכסניא מתחלקת לפי בני אדם. ומסתברא דדוקא זבל של אכסניא שהניחוהו בחצר, אבל זבל של אכסניא שנעשה בבתים כל אחד ואחד זכה בו בעל הבית דהפקירא הוא וזכה לו ביתו, דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואין לשאר בתים בו זכות. ואם הוציאוהו לחצר ונתערב ואין ידוע איזה היה הרבה ואיזה היה מועט מתחלק לפי פתחים דומיא דזבל שבחצר. והאי לפי בני אדם דקאמרינן דוקא לפי בני אדם שיש להן זכות בחצר אבל שאר בני ביתו של כל אחד ואחד אין להן חלק בו דהא לית להו זכותא בחצר.

והא דאמרינן בני מבוי מעכבין עליו, הני מילי במבוי שאינו מפולש משני צדדיו מפני שמרבה עליהן את הדרך, אבל במבוי מפולש משני צדדיו כיון שהרבים בוקעין בו אין מעכבין, דהוה לו כרשות הרבים ולית ביה טעמא דרבויי דרך שהרי הרבים בוקעין בו ואין בני מבוי יכולין לעכב עליהן. ומסתברא דאי אית ליה דלתות שנועלין בלילה כסתום דמי ואית ביה טעמא דרבוי דרך שהרי מרבה עליהן בלילה את הדרך:

קמד. ושמעינן מינה דשנים שהיו שותפין בחצר לזה שני שלישים ולזה שליש ואין אחד מהן מכיר את חלקו בחצר ומצאו בה מציאה חולקין בשוה. מאי טעמא, דכיון דאין אחד מהן מכיר את חלקו שניהן משתמשין בה בשוה ודין הוא שתזכה לשניהן בשוה. ודייקינן לה להא מילתא מדקא מיבעיא לן גבי זבל של אכסניא אי לפי פתחים מתחלקת או לפי בני אדם מתחלקת, דש"מ דכי קא מבעיא לן היכא דלחד אית לה חד ביתא ולחד תרי ביתי וקא פשטינן דלפי בני אדם מתחלקת, והא הכא דההוא דאית ליה תרי בתי אית ליה זכותא בחצר טפי משום ארבע אמות דפתחים ואפילו הכי קאמרינן לפי בני אדם מתחלקת ופלגיה ליה בשוה:

קמה. אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך. כגון מבוי ארוך שיש בו פתחים הרבה לארכו מפתחו ועד חציו וחציו הפנימי אין בו אלא בית אחד, אם רצה בעל הבית הפנימי לסתום כנגד פתחו ולהוציא פתחו בחצי המבוי ולהכניס את חצי המבוי בחצרו, בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך, שכיון שנתמעט ארכו של מבוי ולא נתמעטו החצרות שהיו משתמשות בו נמצא הדרך רבה על החיצונים, שהרי מתחילה היה בעל החצר הפנימית נכנס במשאו עד פתחו שהיה בסוף המבוי ומפרק שם והיתה דריסת הרגל מתמעטת מחציו החיצון ועכשיו הרי כולן מפרקין משאן בחצי המבוי ומרבה עליהן את הדרך ונמצאו דוחקין זה את זה. מתיבי חמשה חצרות הפתוחות למבוי כולם משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה. דש"מ דכל חדא לית לה רשותא לאשתמושי אלא מכנגד פתחה ולחוץ עד פתחו של מבוי, לפיכך אם בקשה הפנימית לסתום כנגד פתחה אין בני מבוי מעכבין עליה דהא מעיקרא נמי לא הוה לה רשותא לאשתמושי בהדה והשתא נמי לא קא משתמשי בהדה, ופנימית גופה אי הוה בעיא למישבקיה לסוף המבוי פנוי ולאישתמושי בהדי חיצונה הדין עמה, ואשתכח דהשתא כי סתמא נמי כנגד פתחא ליכא ריבוי דרך טפי ממאי דהוה מעיקרא כלל, וקשיא לרב הונא. ואסיקנא תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו וחמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה ואין צריך לומר עם החיצונה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. כלומר כולן משתמשות בכל המבוי בשוה. וקם ליה רב הונא כרבי שמעון בן אלעזר, ולית הלכתא כוותיה, דהא רבי פליג עליה וקימא לן הלכתא כרבי מחבירו. ועוד דהא תניא סתמא באידך מתניתא קמייתא (דרב) [כרבי] וקם ליה רב הונא כיחידאה ולית הלכתא כוותיה.

(ומ"ש) [וש"מ] דלא מעכבי בני מבוי סתום אהדדי מטעם דרבוי דרך אלא בדוכתא דלית ליה למרבה דירכא עילויה לרשותיה, אבל היכא דאית ליה דירכא עילויה לרשותיה לא דיינינן ביה דין ריבוי דרך כלל, דמימריה דרב הונא דאית ליה דין ריבוי דרך במבוי בכל אנפא הא אידחי ממתניתא דחמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השנייה ואין צריך לומר עם החיצונה והשנייה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה, וממילא שמעת דכל היכא דאית ליה דירכא לרשותיה ההוא דוכתא דומיא דלשנייה על החיצונה ולשאר על השנייה, ליכא לעכובי עליה בההוא דוכתא מדין רבוי דרך כלל, ואפילו למיפתח בה פתחא אחרינא. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה אדשמעינן רישא דההיא מתניתא דאחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, דמשמע טעמא אחד מבני מבוי זה שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר שלא היה לו בתוכו פתח דלא הוה מבני אותו המבוי האחר כלל, הא אם בקש להחזיר פתחו למבוי שני שהיה לו בתוכו פתח דלגבי דהאי גברא לאו מבוי אחר מיקרי אין בני מבוי השני מעכבין עליו, דהא דומיא דבקש להחזיר פתחו למבוי אחר קא ממעיט דמשמע למבוי דלא הוה ליה להאי גברא פתח בגויה כלל. וכי תימא דילמא האי דמבוי אחר דקתני לאו לגבי בעל הפתח קאי אלא לגבי מבוי קמא גופיה קאי דלגבי מבוי קמא האי מבוי אחר מיקרי, לא סלקא דעתך, דאם כן למה לי למיתני רישא אחד מבני מבוי כלל, ליתני מי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, אלא להכי תנא רישא אחד מבני מבוי לאשמעינן טעמא דלמבוי אחר שלא היה מבני אותו מבוי, ומאי הוא דלא הויא ליה דריסת הרגל בגוויה, הא למבוי שהיה לו פתח בתוכו דאית ליה דריסת הרגל אין בני מבוי שבקש לפתוח בו פתח אחר בני מבוי מעכבין עליו ואע"ג דהויא ליה דריסת הרגל עלויה מקמי הכין כלל, אלא מדקתני למבוי אחר דוקא ש"מ למבוי אחר הוא דמעכבין עליו הא לאותו מבוי אין מעכבין עליו. וסופה דקתני כולן משתמשות עם החיצונה כו' דמשמע הנך אין אחריתי [ד]לא הוה לה פתחא התם עד השתא לא, רבותא קמ"ל דאפילו הנך דהוויין עד השתא לית לה לכל חדא מינייהו לאשתמושי אלא מפתחא ולחוץ, ולאפוקי מדרשב"ג דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. תדע נמי דתנן (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין, דאית להו לגבי חצר זכותא בגויה לכמה מילי טפי מבני מבוי במבוי ואפילו לענין דין רבוי דרך כדבעינן לברורי לקמן, אבל למבוי דלית להו בגויה אלא דריסת הרגל לא מעכבי עילויה מדין ריבוי דרך אלא למאן דלא הוה ליה בגויה עד השתא דריסת הרגל או בדוכתא דלית ליה בגויה אפילו דריסת הרגל, דאי לא תימא הכי לישמועינן למבוי וכל שכן לחצר השותפין, אלא מדאשמועינן לחצר השותפין ש"מ דלמבוי כי האי גוונא לא פסיקא ליה דהא כל דוכתא דאית ליה דריסת הרגל עילויה אית ליה רשותא למפתח בגויה.

וכי תימא אי הכי רישא דקתני (שם) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, הכי נמי דלמבוי כי האי גוונא שפיר דמי, והא איכא היזק ראיה. אין הכי נמי וטעמא דמילתא משום דלא עביד לדירה אלא לדריסת הרגל בעלמא, ולא עדיף מגגין שאינן עשויין לדירה דאין בהן היזק ראיה.

והכי נמי מסתברא, דכי איירי ברבוי דרך בחצר השותפין למעוטי מבוי הוא, דאי אמרת תנא חצר השותפין וה"ה למבוי, אלא הא דקתני התם (שם) אבל בונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו דאוקימנא באפתא דאי הויא עליה על גבי ביתו ממש לא מפני שמרבה עליהן את הדרך, הכי נמי דה"ה דלחצר שבמבוי לא, א"כ לא שביק מר חיי לכל בריה, אלא לאו ש"מ דוקא נקט לחצר השותפין אבל למבוי שפיר דמי. וכי תימא א"כ הא דתנן (לקמן בבא בתרא ס,א) לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון הכי נמי דלמבוי שפיר דמי, והא [איכא] היזק ראיה. ותו הא מדקתני סיפא אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מכלל דלמבוי סתום כי האי גוונא לא. שאני התם, דקתני סופא לגלויי רישא דמבוי בהא מילתא כחצר השותפין דמי, אבל למיפתח לגוויה פתחא שלא כנגד פתח חבירו דינא כדאמר' מעיקרא. וסופא דההיא מתני' דקתני היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים, דש"מ דמבוי כי האי גוונא לא, כולה מילתא בפתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון קאי דאית בהו היזק ראיה במבוי. וכי תימא מ"מ קשיא אי אמרת התם גבי פתח כנגד פתח תנא חצר השותפין וה"ה למבוי ליתני למבוי וכ"ש לחצר השותפין, התם חצר השותפין אצטריכא ליה, דאי תנא מבוי סד"א מבוי הוא דלא יפתח דכיון דמבוי גופיה לית ביה היזק ראיה כדאמרן ופתחים וחלונות אית בהו היזק ראיה לא יפתח פתח כנגד פתח דלא מצי אמר ליה סוף סוף הא קא בעית לאצטנועי מינאי במבוי, אבל חצר השותפין דאית ביה בחצר היזק ראיה סד"א מצי אמר ליה סוף סוף הא קא בעית לאצטנועי מינאי בחצר, קמ"ל דאפילו לחצר השותפין לא יפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה מעיקרא בחצר בעינא לאיצטנועי מינך בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך השתא אפילו בבית נמי בעינא לאצטנועי מינך. אבל הך מתניתא דמשום ריבוי דרך הוא אם איתא דאיכא דין ריבוי דרך במבוי כמה דאיכא בחצר לישמעינן למבוי וכל שכן לחצר, אלא מדנקט לחצר השותפין ש"מ אין דין ריבוי דרך במבוי אלא למאן דלית ליה דריסת הרגל בגויה כלל או בדוכתא דלית ליה בגויה דריסת הרגל כלל כדברירנא לעיל. ואשכחן בהדיא דשני לן דינא דחצר מדינא דמבוי לענין ריבוי דרך, דקתני התם בפרק לא יחפור (לקמן בבא בתרא כא,ב) ולשכנו אינו כופהו, וגבי חצר קתני התם (שם ע"א) אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא כו' בני חצר מעכבין עליו, וכבר ברירנא התם (סי' סה) לההיא בירור יפה.

ושמעינן נמי מינה דאחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו אין בני מבוי החיצונים מעכבין עליו. ולא תימא הני מילי היכא דקאי האי פנימי בסוף המבוי וקא בעי למיסתם לפנים מפתחיהן של שאר מבני מבוי, דכיון דלדידיה לחודיה הוא דאית ליה אורחא עד סוף המבוי למיעל לפתחיה ולהנך לית להו דהא לית ליה לחד מינייהו לאשתמושי אלא עד פתחו, אשתכח דמפתחיהן של חיצונים רשותא דפנימי לחודיה הוא, אלא אפילו היכא דלא קאי פנימי אלא לפלגיה דמבוי מן בצד חצר דאשתכח דלדידיה נמי לית ליה אורחא מפתחו ולפנים טפי מחד מכל בני מבוי כי קא סתם רשותיה לחודיה קא סתים דכיון דפנימי ליכא דמעכב עליה למיעל התם ואילו אינהו יכיל פנימי לעכובי עלייהו מטעמא דריבוי דרך דהא לא אפשר להו למיעל להתם עד דחליפי אפתחא דפנימי ואיכא ריבוי דרך לגבי פנימי, אשתכח דרשותא דמיחדא ליה לפנימי היא דהויא לה לגביה כמבוי שאין בו אלא פתח אחד מצדו וכלפי ראשו דלית ליה לאיניש אחרינא רשותא בגויה, מיהו לא שנא קאי בסופו ולא שנא באמצעיתו דוקא במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים אי נמי במפולש לרשות הרבים ויש לו דלתות, אבל מפולש לרשות הרבים ואין לו דלתות אפילו חד מבני רשות הרבים מעכב עליה כדבעינן למימר קמן (יב,א סי' קמט).

ברם צריך את למידע דלא דיינינן האי דינא דפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה אלא במבוי לפי שאין לבעלים זכות בו מחמת עצמו של מבוי אלא מחמת הבתים והחצרות הפתוחות לתוכו לפיכך אין זכות לחיצונה להשתמש לפנים מכנגד פתחה, אבל חצר השותפין שאין זכות השותפין בה מחמת הבתים שבתוכה בלבד אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה מחמת ירושה או מחמת דעת אחרת שמקנה אותה אין הפנימי רשאי לסתום כנגד פתחו אלא אם כן נתברר שחלקו מן החצר מסויים לצד ביתו או שדין חלוקה זוכה לו לפי חלקו לסתום כנגד פתחו. והא דתנן (עירובין עג,ב) שהמבוי לחצרות כחצר לבתים התם לענין עירוב ומאי דדמי ליה משאר מילי דלא שייך לפלוגי בהו בין מבוי לחצר, אבל במילתא דשייך לפלוגי בה בין מבוי לחצר לאו כחצר דמיא דאם כן אפילו מבוי נמי לדון ביה דין חלוקה ודינא דגוד או איגוד כחצר, אלא ודאי ש"מ דלאו כללא דשייך בכל מילי הוא.

וכי תימא (נמי) [ומי] גרע מפתחו של (שמיני) [פנימי] ולפנים לגבי שאר בני מבוי טפי ממבואות המפולשין לרשות הרבים לגבי בני רשות הרבים, דאם בקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם, לא דמי, דאלו מבואות המפולשים לרשות הרבים איידי דנפישי בני רשות הרבים זימנין דדחקי ועיילי טובא, אבל בני מבוי לגבי מבוי דדיירי בגויה לא נפישי ולא דחיק להו מבוי למיעל עד סופיה אלא היכא דדחקי לה בני רשות הרבים, וכבר ברירנא (לעיל ד"ה ושמעינן) דלאו במפולשין לרשות הרבים קאי ואם תימצי לומר במפולשין בשיש להן דלתות:

דף יב עמוד א

קמו. הרי אמרו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שאנו אלא דלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ופצימין הן הן מזוזות הפתח כדאשכחן גבי מזוזה דממעטי בית שאין לו פצימין (מדוקא) [מדינא] דמזוזות, ודרך מזוזות הפתח להיות בתחלת בנינן שלא יהא בהן נכנס ויוצא שלא יזוקו בהן בכניסה ויציאה לפיכך לא פרץ את פצימיו אלא מלא חללו של פתח בנין, עדיין תורת פתח עליו וגלי אדעתיה דלא סלקא לזכותיה מהאי מבוי אלא כי סתמיה בתורת עראי סתמה דאכתי דעתיה עלויה למפתחיה, לפיכך אם בקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. אבל אם פרץ את פצימיו ועשאן כפרצה זו שאין צדיה שוין אלא פגום נכנס פגום יוצא וסתמו בתורת כותל שאין בו פתח מתחילה שכל נדבכיו קשורים באריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח, בטליה מתורת פתח וגלי אדעתיה דסלוקיה סלקא לזכותיה דההוא פתחא מההוא מבוי לגמרי, לפיכך אם בקש לפתחו בני מבוי מעכבין עליו דכמאן דאתי למפתח לכתחילה דמי. אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אינו מטמא סביביו [פרץ את פצימיו מטמא סביביו]. קתני מיהת בית סתום יש לו ארבע אמות, מ"ט דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא סליק זכותיה דהאי פתח מהאי חצר שהרי עדיין תורת פתח עליו וכי סתמיה בתורת עראי סתמיה, לפיכך הרי הוא כפתוח ליטול ארבע אמות בחצר, ואין צריך לומר שיש לו רשות לפתחו, דהני ארבע אמות טעמא מאי משום פירוק משאו ואי לית ליה רשותא למפתחיה ד"א לימא ליה. פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות, דכיון דבטיל מיניה תורת פתח סלוקי סלקה לרשותיה מהאי חצר לגמרי ואי בעי למפתחיה הוה ליה כמאן דאתי למפתחיה לכתחילה. והוא הדין גבי מבוי, דמבוי וחצר בהאי עניינא חד טעמא נינהו. ולא תימא הני מילי היכא דלא חלפי עליה שני חזקה כשהוא סתום בלא מחאה בחזקתיה קמייתא קאי. חדא מדלא מהני לאסתלוקי לאלתר ש"מ כפתוח דאי משום דהוי כמחאה דלא מהניא אלא עד תלת שני מאי עבד דהוי כמחאה, אי משום דסתמיה ההיא סתימה לאו לסיועיה קא אתיא אלא לאורועי קא אתיא, דאי הוי פריצת פצימין בהדה הוה מסתלק ואי הוה פתוח כדמעיקרא הוה אלימא טענתיה טפי, ואי משום דלא פרץ פצימיו התם לאו מידי קא עביד ובמאי קימא ליה מחאה. אלא על כרחיך משום דחשבינן ליה כפתוח הוא ופתוח לא בעי מחאה, אלא היכא דאשתמוש שאר בני חצר לכולה חצר לחודייהו תשמישה דקימא ביה חזקה בחצר השותפין. תדע נמי דהא דומייא דטומאה קתני דלא שייכי בה מחאה אלא משום דחשבינן ליה כפתוח הוא.

ושמעינן נמי מינה דהיכא דפתחיה להאי פתחא לכתחילה שלא ברשות כי מחייבינן ליה למסתמיה לא סגייא ליה בסתימא גרידתא עד דפריץ להו לפצימיה כי היכי דלא תשתייר ליה זכותא בגויה דאי לאו הכי כל כמה דלא אייתי חבריה סהדי דמעיקרא שלא כדין פתחיה כפתוח דיינינן ליה.

והאי בית סתום דקאמרינן דיש לו ארבע אמות לא תימא הני מילי דסתמיה מארי בתרא לבתר דקניא דקנו ליה ד"א בחצר מקמי דסתמיה דבסתימת עראי לא מסתלק מארבע אמות דקנו ליה מקמי הכין, אלא אפילו היכא דסתמיה מריה קמא מקמי דאקנייה להאי בתרא קנו ליה להאי בתרא ארבע אמות בחצר, דכיון דלא פרץ את פצימיו כמאן דאקנייה ניהליה כשהוא פתוח דמי, דתנא דברייתא בית סתום סתמי קתני דמשמע דמסתמא אית ליה ד"א בחצר, ואי ס"ד היכא דזבניה כשהוא סתום לית ליה ד"א מסתמא היכי יהבינן ליה ד"א עד דמייתי ראיה דזבניה כשהוא פתוח אי נמי דהוה פתיח גביה מעיקרא, אלא מדלא איצרכוה לאייתויי ראיה שמע מינה דאפילו היכא דזבניה כשהוא סתום יש לו ארבע אמות וליכא לאפוקי מתניתא מפשטה אלא בראיה.

ומאי שנא מבית חציו מקורה וחציו אינו מקורה (ואע"ג) [דאע"ג] דלקרויי קאי ול (ה) כי מקרו ליה צריך ד"א לפירוק משאו לא חשבינן ליה מעיקרא כמקורה אלא אמרינן כי אקנייה ניהליה למאי דחזי בשעת הקנאה הוא דאקנייה ניהליה ולית ליה ד"א, ואלו גבי בית סתום כיון דאיכא למימר דלמפתחיה קאי קא חשבת ליה כמאן דאקנייה ניהליה מעיקרא כשהוא פתוח לאקנויי ליה ד"א. אי משום דאי לאו אדעתא דמפתחיה אקני ליה לא חזי לאשתמושי ביה כלל אי הכי אפילו פרץ את פצימיו נמי. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום דבית סתום כל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי. ודקא קשיא לך חציו אינו מקורה, לא דמי חסר ליתר, דאלו גבי מחוסר תקרה כיון דההוא קרוי דמצריך ליה ארבע אמות לפירוק משאו ליתיה בהאי ביתא בשעת הקנאה לית ליה ארבע אמות דלאו ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה, ואלו גבי בית סתום כיון דההוא בית דהוה צריך מעיקרא כשהיה פתוח ארבע אמות כדקאי ולא מיחסר מידי בשעת מכירה אלא סתימת הפתח בעלמא הוא דאתוספא ביה וכי שקלי לה לההיא תוספת הרי ביתא כדמעיקרא, ההיא סתימה כיון דסתימת עראי היא כנעילת דלת בעלמא חשבינן ליה ומעיקרא ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה דלאו מחוסר מעשה בגופו של בית הוא וכמאן דפתיח מעיקרא דמי.

והשתא דאתית להכי לא תימא הני מילי [היכא] דלית ליה פתחא אחרינא דפתיח בעידן הקנאה דומיא דמיירי לענין טומאה ודיקא נמי דקתני בית סתום ולא קתני פתח סתום, אלא אפילו היכא דאית ליה פתח אחרינא דפתיח בעידן הקנאה להאי חצר כמאן דפתיח תרווייהו דמי, דמידי הוא טעמא אלא משום דכל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי, מה לי אית ליה פתח אחר פתוח מה לי לית ליה, כיון דאילו הוו ליה להאי בית תרי פתחי דפתיחי לה להאי חצר באנפא דחזי למיתב ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות הוה יהבינן ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות כל פתחא ופתחא כבית בפני עצמו דמי, וכי היכי דבית סתום יש לו ד"א דכמאן דפתיח בשעת הקנאה דמי כי אית ליה חד פתוח וחד סתום נמי ההוא סתום כפתוח בשעת הקנאה דמי. וה"ה היכא דהוי חד פתחא מקצתו פתוח ומקצתו סתום כמאן דפתיח כוליה דמי [ד]חד טעמא הוא. ובדין הוא דליתני פתח סתום יש לו ד"א ואיידי דאיצטריך למיתנא גבי טומאה בית סתום דמשמע דלית ליה פתח פתוח כלל, דא"כ פשיטא דאינו מטמא כל סביביו, ועוד פרץ את פצימיו כיון דאית ליה פתח אחד אמאי מטמא כל סביביו, תנא נמי גבי ארבע אמות בית סתום. ועוד [כד] (דמ) מעינת ביה שפיר אפי' גבי ד"א נמי בית סתום אצטריכא ליה, סד"א כיון דלא פתיח ליה פתחא להאי חצר כלל סלוקי סלקא לזכותיה דהאי ביתא מהאי חצר לגמרי, קמ"ל דלא. וכל שכן היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא דגלי אדעתיה דלא אסתלק לגמרי. וכי תימא אדרבה היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא ריעא זכותיה דהאי פתח סתום טפי דהא יחדיה לאידך למהוי לחודיה פתחא, מידי דהוה אפירא דסופלי, א"כ כי פתיחי תרווייהו נמי, וכבר ברירנא (לעיל בבא בתרא יא,א סי' קלח) דלא שייך האי טעמא אלא גבי פירא דסופלי אבל גבי בית העשוי לדירה לא. תדע דהא דינא דבית סתום לגבי חצר כי דינא דפתח סתום לגבי מבוי דמי וכי היכי דגבי מבוי אע"ג דאית ליה פתחא בדוכתא אחרינא לא אמרינן אסתלוקי אסתלק מהאי סתום, דה (ו) א אאחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר קאי, גבי בית שבחצר נמי אף על גב דאית ליה חד פתוח וחד סתום ההוא סתום נמי כפתוח דיינינן ליה.

והיכא דסתמיה מריה בתרא דקאמרינן דאית ליה ד"א לא תימא הני מילי דסתמיה מריה דאיכא למימר דכי סתמיה בתורת עראי סתמיה לפי שעה אלא [אפי'] היכא דסתמוה בני חצר באפי ושתיק כל כמה דלא פרץ את פצימיו לא מסתלק, דאי לא תימא הכי מסתמא אמאי אית ליה ד"א ליחוש דילמא בני חצר הוא דסתמוה באנפיה ושתיק ולוקמיה בחזקת סתום כדהשתא. ולא תימא הני מילי היכא דלא סייע מריה בהדייהו אלא אפילו סייע מריה בהדייהו כולהו שליחותיה קא עבדי ולצורך בעל הבית הוא דסתמוה וכמאן דסתמיה איהו לחודיה דמי, דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא אסתלק כסתמיה דהא מתניתא. ומאי שנא מגודא דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאי לאו דלא ידע כי אתא מריה וסייע בגודא בהדיה הוה קיימא ליה חזקה. התם כיון דגודא (דהחזיק) [דמחזיק] הוא אנן סהדי דלצורך נפשיה הוא דבנייה וכי אתא מריה ארעא וסייע בהדיה גלי אדעתיה דניחא לאקנויי ליה מקום הכותל וכמאן דאמר ליה לך חזק וקנה, אבל הכא דמקום הכותל לא קני ליה למחזיק שליחותיה דמריה קא עבד וכמאן דסתמיה מריה לחודיה דמי, דאי פרץ את פצימיו מסתלק ואי לא לא מסתלק. והשתא דאתית להכי אפילו פרץ בעל דין את פצימיו וחזייה מריה ושתיק, כל כמה דלא סייע בהדיה לא מסתלק דהא לא קני ליה כותל ולא מחזיק בהכי, כי מעשה דרב ענן דאשתכח דכותל ביתא דחבריה קא בני ושתיקה בעלמא לא מסלק ד"א עד דמסייע בהדי מחזיק, ומגו דלא מסתלק מד"א מפתחא גופיה נמי לא מסתלק דלא יהא אלא דקא פתח ליה השתא לכתחילה כי קא פתח לרשותא דנפשיה קא פתח. ולא תימא הני מילי בחזקה שאין עמה טענה אלא אפילו בחזקה שיש עמה טענה נמי לא מהני, דאי מטעמא דבפניו לית הלכתא כר' יהודה, ואי מטעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלא דיליה ולמיכל ארעא דלאו דיליה, הני מילי לאפטורי מתשלומין והוא דטעין מעיקרא לפירות ירדתי וכיוצא בה, אבל היכא דטעין טענה [ד]שייכא בגופא דארעא לא מיבעייא דלא הויא חזקה לגופא דארעא מטעמא דאמרי' ליה אחוי שטריך אלא לאפטורי מתשלומין נמי כי איכא סהדי דגזר ואכל לא מיפטר כדמיברר התם (לקמן בבא בתרא לג,ב) מדרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. אבל ודאי אי סייע מרי ביתא בהדי מחזיק הוה ליה כמאן דסתמיה מרי לענין סלוקיה זכותיה דההוא פתחא מההיא חצר לגמרי. אבל לאסתלוקי מכותל גופיה לא מהני דכותל ביתו הוא ומביתא גופיה לא אסתלק דהאי דמסייע מריה בהדיה לאו לאקנויי לכותל נהליה קא מסייע אלא לצורך נפשיה קא עביד לסלוקיה להאי פתח מהאי חצר והאיך דקא בני שליחותיה דמריה קא עביד כדברירנא.

וכי תימא תינח היכא דסתמיה חד מבני חצר בפריצת פצימין ואתא מריה וסייע בהדיה דהויא חזקה לסלוקי זכותיה מההיא חצר, אלא היכא דסתמיה מריה לחודיה מאי חזקה אית להו לבני חצר בהכי, מי איכא חזקה דמחזיק איניש בדנפשיה לאקנויי ליה לאחרינא. שאני הכא דבני חצר כי קא זכו בהו בהני ארבע אמות לאו בתורת הקנאה קא זכו בהו אלא בתורת אסתלוקי הוא דקא זכו בהו, דאע"ג דהני ארבע אמות דפתחים כי זכי בהו מריהו לגמרי קא זכי בהו, כיון דעיקר ההיא זכותא מכח הפתח היא כל כמה דלא מסתלק כל חד מינייהו מחולקא דחבריה בקנין או בחזקה וכיוצא בהן אי סלקיה מרי פתחא לפתחיה מהאי חצר לגמרי ממילא סלקא לזכותיה דההוא פתחא מינה לגמרי ואע"ג דלא אקני להו לבני חצר ולא מידי ואע"ג דלא אסתלק לגביהו בפירוש, מידי דהוה אהיכא דקנו מיניה דסלקה לזכותיה דההוא פתחא מהאי חצר ואע"ג דלא פריש דסלקה לזכותיה לגבי בני חצר מסתלק, כדתניא (לקמן בבא בתרא מג,א) האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום וקיימא לן דאי קנו מידו מסתלק ואפי' בהאי לישנא, הכא נמי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה. והא דתנן (כתובות צה,א) מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, דאלמא עמך נמי בעינן, שאני התם דלא כתבה ליה על שדה זו, ואפילו היכא דכתבה ליה על שדה זו נמי צריך עמך למעוטי משעבודא דשנייה דאי לאו עמך הוה מסתלקא מהאי שדה לגמרי ואפי' לגבי שניה אהני עמך למטרפה משנייה.

והני מילי מארבע אמות דפתחים אבל מזכותא דקני בה בחצר שלא מחמת פתח זה לא מסתלק. ואפילו מארבע אמות דפתחים נמי דוקא דפרץ את פצימיו מקמי חלוקה, אבל היכא דלא פרץ את פצימיו אלא לאחר חלוקה דזכי ביה כל חד מינייהו בחולקיה מכל החצר בקניין או בחזקה וכיוצא בה, ואע"פ שלא הספיקו לבנות את הכותל עד שפרץ זה פצימיו של פתח, לא מסתלק בהכי אפילו מארבע אמות דפתחים, דהשתא לאו מכח ההוא פתחא בלחוד הוא דקא זכי בהו מארבע אמות דפתחים דהא זכה ליה בגויהו בכלל שאר חולקי מכח שאר השותפין ואע"ג דסלקיה לזכותא דההוא פתחא מהאי חצר בפירוש לא מסתלק עד דמסליק לה לזכותא דנפשיה מינה. והוא דקנו מיניה דאלו פריצת פצימין לא מהניא אלא לסלוקיה זכותיה דההוא פתח מהאי חצר, ואמטול הכי לא מהניא אלא לאסתלוקי מזכותא דלא תליא השתא אלא בההוא פתחא, לאסתלוקי מזכותא דאתיה ליה נמי מאנפא אחרינא לא מהניא.

ולענין דרך, כל היכא דאהני לאסתלוקי מכולה חצר אסתלק ליה נמי מדרך, לא קנייא ליה דרך למרה אלא למיעל מינה לההיא רשותא דאית ליה אבל לרשותא אחריתי אפילו דידיה נמי לא, כדקתני התם (לקמן בבא בתרא צט,ב) ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והכא כיון דאסתלק ליה מההוא רשותא דקניא ליה דרך מחמתה ממילא אסתלק ליה מההוא דרך לגמרי, וכל היכא דאשתייר ליה התם רשותא דהוה ליה למיעל לגויה מהאי דרך לא אסתלק ליה מדרך.

והני מילי לענין פתח שבחצר, אבל לענין פתח שבמבוי כיון דלא קני להו מבוי להנהו דדיירי בגויה אלא מחמת פתחי דפתחי לגויה ולאו קנין גמור הוא אלא מחמת דלית בה אורחא לאיניש אחרינא כדבעינן לברורי קמן, כל היכא דלא פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה איהו ולא שנא סתמוה בני מבוי באנפיה ל"ש סייע איהו בהדייהו לא מסתלק דכפתוח דמי, כדקתני בברייתא בהדיא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. ואי פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה מאריה ולא שנא בני מבוי וחזייה איהו ושתיק אע"ג דלא סייע איהו בהדיהו מסתלק, דכי היכי דקני ביה זכותא במחילה דפתיחת הפתח גרידתא מחמת דחזו ליה בני מבוי ושתקי כדבעינן לברורי לקמן, הכי נמי מסתלק מיניה במחילה דסתימת הפתח גרידתא זא דסתמי ליה בני מבוי ושתיק, והוא דפרץ את פצימיו ואע"ג דלא סייע מריה בהדיהו, ועוד מידי דהוה אחלון העשוי לאורה דאפי' סתמיה בעל החצר באפיה ושתיק אסתלק מיניה.

ומאי שנא מפתח שבחצר דאע"ג דסתמוה בני חצר באפי מריה ושתיק כל כמה דלא סייע מרי פתחא בהדייהו לא מסתלק לא מדרך ולא מד"א, שאני התם דקנו ליה הני ד"א למריה פתחא קנין גמור ובשתיקה בעלמא לא מסתלק ומגו דלא מסתלק מד"א לא מסתלק לא מפתח גופיה ולא מדרך.

וה"ה לענין מקנא דאיכא לאפלוגי בין חצר למבוי, דגבי פתחים שבחצר כיון דקני ליה לכל חד מינייהו חולקיה בחצר קנין גמור לא מהנייא ביה מחילה דבני חצר דמחלי גביה למפתחיה לההוא פתחא לחצר למקנא דרך וכל שכן למקנא ד"א, ואלו במבוי מהניא ביה מחילה דבני מבוי לגבי מאן דפתח ביה חולקא דחד מינייהו. מאי טעמא, דגבי חצר כיון דקניא להו לבעלי' קנין גמור בין בד"א דפתחים בין בשאר החצר דקנו בה חולקא מחמת זכייה אחריתי, לא מבעיא גבי ד"א דפתחים דכיון דכי קנו ליה לבעל הפתח לגמרי קנו ליה לא מהניא מחילה דפתיחת הפתח למקנא ד"א בקרקע דקני להו לבעלים קנין גמור, כדמברר ממעשה דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה, דאע"ג דעבד מעשה במקום הכותל גופיה דסבר לאחזוקי ביה באפי מריה מסתמא לא קיימא ליה חזקה כדברירנא התם. והשתא אלו אחזיק בהנך ד"א גופיהו בחזקה דשתיקה כי האי גוונא לא הוה קני להו, והשתא דלא אחזיק אלא בפתח דנפשיה קני להו, וכי היכן מצינו דבר שאין חזקת עצמו מועלת בו וחזקת דבר אחר מועלת בו. ולא תימא הני מילי בד"א דפתחים אלא אפילו דרך נמי לא קני, דע"כ ל"פ רבנן ורבי עקיבא גבי דרך (לקמן בבא בתרא סד,א) אלא גבי לוקח וכיוצא בו דקאתי מכח הקנאה גמורה דמוכר ודנותן, אבל בשתיקה גרידתא כי האי גוונא לא קאמר, ואפילו גבי דרך דלאו קנין גמור הוא וכל שכן גבי ד"א דקנין גמור הוא. תדע דהא קיימא לן דמקום שנעשה להילוך נקנה בהילוך ואפילו הכי קי"ל דבשתיקה בעלמא לא קני, דאפילו למאן דאמר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ואע"ג דלא אבדה להם דרך באותה שדה, דוקא רבים משום דרב יהודה אבל יחיד לא וכ"ש לרבנן דאפילו גבי רבים פליגי עליה. וה"ה כונס לתוך שלו דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש (לקמן בבא בתרא ס,ב) אי מחזיר כתליה למקומן דאפילו לרבי יוחנן דאמר אינו מחזיר הני מילי היכא דאחזיקו ביה רבים אבל היכא דאחזיק ביה יחיד מודה דמחזיר, אלמא בשתיקה גרידתא לא קיימא ליה חזקה למיקנא דרך דשעבודא בעלמא הוא. וכל שכן למקנא ארבע אמות דקנין גמור הוא. ואפילו היכא דאחזיק בהו גופייהו וכל שכן היכא דלא אחזיק אלא בפתיחת הפתח.

וכי תימא ומאי שנא מחלון העשוי לאורה דבמחילה גרידתא דחזי ליה בעל החצר ושתיק קני ד"א בחצר להרחקה כדין החלונות כדי שלא יאפיל, מי דמי, התם כי קני ד"א בחצר חברו לאו לאישתמושי ברשות חברו קא קני אלא להרחקה בעלמא קא קני לארחוקיה מיניה דלא (ליזכי) [ליזקי] לחלון (כדי) [כדין] כל המזיקין, ואלו הכא קא קני בעל הפתח ד"א בחצר לאפסוקינהו בכותל משאר החצר לגמרי וא"כ בסתמא היכי קני להו. ועוד תמה על עצמך, אפי' היכא דאמרי ליה בני חצר לך חזק וקני ד"א בחצר במאי קני, אי בחזקה דפתיחת הפתח כיון דהאי כותל דפתיחה לכותל בגוה לאו כותל חצר הוא אלא כותל ביתו הוא אשתכח דכי אחזיק לאו בחצר השותפין החזיק אלא בבית דנפשיה הוא דאחזיק, ולא מהניא האי חזקה דאחזיק בדנפשיה למיקנא ד"א בחצר דאחריני ואפילו דרך לא שנא בחצר השותפין ולא שנא בחצר דחבריה, דכל היכא דבעי למיקני טפי מחולקיה לגבי ההוא טופיאנא כמאן דקני בחצר חבירו דמי וכי שקיל ליה לההוא טופיאנא ממנאתא דכולהו הוא דשקיל ליה ואפילו היכא דליכא אלא רבוי דרך בעלמא, דכי קא מרבה דרך אמנאתא דכולהו קא מרבי.

וההיא דגרסינן בפ' חזקת (לקמן בבא בתרא ס,א) סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לאו לשווייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר, לאו למימרא דאי שבקיה ליה למיעבד הכי הויא ליה חזקה למיקנא ד"א יתירתא לההוא פיתחא יתיר דעבד, אלא פסידא דאתי להו לבני חצר מהאי פתחא יתירא קמ"ל דחיישינן דילמא טעין מרי ביתא דמעיקרא הכי הוה ואי לא מייתו בני חצר ראיה לאכחושי מוקמינן ליה בחזקתיה כדהשתא ואשתכח דקא שקיל תמני בחצר, אבל היכא דמתברר דבתר הכי פתחיה לא מהנייא ליה מחילה דבני חצר למיקנא דרך וכל שכן ארבע אמות.

תדע דעיקר טעמא דרמי בר חמא כי היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה הוא, דאפילו כשתמצא לומר לטעמיה דרמי בר חמא דבשתיקה גרידתא דבפתיחת הפתח קני ד"א בחצר, על כרחך עיקר טעמא דמצו לעכובי עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה הוא, דאלת"ה דיכלי למחויי ביה דלא מחלי גביה למשקל בחצר מחמת האי פתחא יתירא ולא מידי אמאי מצו לעכובי עליה, הוה ליה זה נהנה וזה לא חסר וקיימא לן דכופין על מדת סדום. אלא מאי אית לך למימר כיון דצריכי לנטורי שטר מחאה מן העכברים לאו מידת סדום היא כי סבירא לן דבשתיקה בעלמא לא קני מצי לעכוביה עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה דמעיקרא לא הכי הוה, והא דמיא לההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות דקתני העולה מן הגזע שלו וניחוש דלמא מסקא ארעא שרטון וא"ל תלתא זבנתא לי ואית לי ארעא ואף הא דפתחים נמי דכוותה.

והא דתנן נמי (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו בחצר השותפין ואמרינן עלה מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, התם נמי לאו משום דמהניא שתיקה לחזוקי ברבוי דרך בחצר הוא אלא [כי] היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה, אי נמי דאפילו היכא דמייתו ראיה לא יכלי ליה לאתצולי מרבוי דרך דכיון דאית ליה דרך למיעל לביתא קמא אי פתח ליה ביתא אחרינא מצי לאישתמוטי להו ולמימר לביתא קמא קא עיילנא, וגמרא בכולהו האי שמעתתא עיקר פסידא דמטי להו לבני חצר קמ"ל, מיהו לאו משום דכולהו מטי להו פסידא מחד אנפא אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה.

וכי תימא ומאי שנא לענין מיקנא דרך בחצר דלא מהניא מחילה דפתיחת הפתח ואפילו למיקנא דרך וכ"ש למיקנא ד"א, ומאי שנא לענין אסתלוקי דכי פרץ זה פצימין מסתלק. גבי מיקנא דלמיקנא זכותא ברשות אחריני קא בעי הקנאה גמורה בעינן, גבי אסתלוקי דלאסתלוקי מרשותא דנפשיה קא בעי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה, ובני חצר כי קא זכו ממילא קא זכו. וכי תימא ואפילו לענין מקנא תינח גבי ד"א דמקנא גופא הוא ולא מהנייא ביה מחילה כי האי גוונא, אלא גבי דרך דשעבודא בעלמא הויא אמאי לא מהניא, ומאי שנא משאר תשמישין דמהניא בהו מחילה. התם כיון דבעידן תשמישתיה דמחזיק לא קא מעכב ליה לתשמישתיה דמרי רשותא לגמרי, דאפילו היכא דממעיט ליה מתשמישא דעבידא ליה לא מבטל לה משאר תשמישיה, לאו מקנא גופא הוא, אבל גבי דרך דבעידן תשמישיה דמחזיק קא מבטל לההוא דוכתא מתשמישא אחרינא לגמרי כמיקנא גופא דמי ואמטול הכי בעי הקנאה גמורה. ואפילו למיקנא נמי דוקא גבי חצר, דכי זכו ליה בעלים לאו מחמת פתחיהם לתוכה בלחוד הוא דזכו לה אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה מכח ירושה או מכח דעת אחרת שמקנה אותה או את הבתים שבה, לפיכך אע"פ שמחלו לזה לפתוח לתוכה פתח לבית אחד לא קנה בה דרך לפתחו ואין צ"ל ד"א לפירוק משאו. אבל מבוי שאין לבעלים זכות בו יותר משאר בני אדם מחמת עצמו של מבוי אלא מחמת החצרות הפתוחות לתוכו כדבעינן לברורי, כי אחילו גבי אינש אחרינא נמי למפתח פתח לגבה ממילא קניא ליה זכותא לגויה כחד מינייהו דבההוא אנפא דקנו מצו מיקנו משא"כ בחצר.

ולא תימא הני מילי בחצרות של כרכים אלא אפילו בחצרות של כפרים דעיקר זכותייהו מחמת הקיפא דבתים דפתיחי לגוה הוא דלא מהניא (מחיצה) [מחילה] דפתיחת הפתח למקנא בהו דרך וכ"ש ד"א, דכיון דהפקירא הוא וקניוה קמאי בהקפת בתיהן הפתוחין לתוכה קנין גמור הוי ותו לא מהניא מחילה דפתיחת פתחו דבתרה למיקנא ביה דרך מסתמא וכ"ש ד"א.

וכי תימא ומאי שנא מבוי דזכו ביה מחמת בתים וחצרות (דמפקי) [דמקפי] ליה ופתחי לגואי ומהניא ליה מחילה, לא דמי, דאלו חצר כיון דליכא חצר דלא מקיף ליה מחיצות מג' רוחותיה לאפסוקה מרה"ר אשתכח דמחיצות למיקנא תוכן הן עשויות וכי היכי דקני להו לבתים בהני מחיצות קנו ליה נמי לאוירא של חצר, ואלו מבוי כיון דרוב מבואות לאו סתומין נינהו אלא מפולשין נינהו אשתכח דאפילו היכא דאקפוה להאי מבוי בכתלי בתים וחצרות מג' רוחותיו מעיקרא הני מחיצות לאו לאקופי למבוי עבידן אלא לתוכן הן עשויות לאקופינהו לבתים ולחצרות, ואמטול הכי לא קנו ליה למבוי בהאי היקיפא אלא לדריסת הרגל בעלמא. תדע דאי בהיקיפא גרידא קנו ליה ההוא דשייך בהקיפא בהדייהו אע"ג דלא פתיח ליה פתחא למבוי ליקנו ביה נמי חולקא בהדייהו וכי בעי אהדוריה פתחיה למבוי אמאי מצו לעכובי עילויה. וכי תימא משכחת לה כגון דאקיפוה משתי רוחות בבתים וחצרות והדור מרי הנהו פתחי דפתיחי לגויה וגדרוה לרוח שלישית לאפסוקיה מרה"ר דקנו ליה בהאי גדר, כיון דמיקמי האי גדר הוה ליה מבוי המפולש לרה"ר אשתכח דכי גדרוה לרוח שלישית שלא כדין גדרוה ולא קנו ליה בהכי. ואשתכח דאפילו היכא דאקפוה מעיקרא בתים וחצרות מג' רוחותיו לית להו זכותא בגויה אלא מחמת דפתיחי פתחינהו לגויה דקנו ליה לדריסת הרגל בעלמא, דמגו דזכו להו להני בתים וחצרות לאפסוקה לדרך הרבים מינייהו זכו נמי לאפסוקה מההוא רוחא דביני הני בתים וחצרות דמקפי ליה מג' רוחותיו וליחודיה למריה חצר הני בתים וחצרות דפתיחי מעידן הקיפיהו להתם מחמת דלית ליה לאיניש אחרינא אורחא להתם, וכי היכי דקנו ביה קמאי זכותא בפתיחת הפתח גרידתא דפתוחה ברשות קני ליה לבתרא זכותא בגויה בפתיחת הפתח דפתיחה ברשות דהוה ליה כחד מינייהו. ופנימי נמי דקי"ל דיכול לסתום כנגד פתחו לאו משום דקני ליה קנין גמור הוא אלא משום דדוכתא דלית בה רשותא לאינש אחרינא הוא ובפתיחת הפתח בעלמא הוא דזכה ביה ואמטול הכי כי אחיל גבי אחרינא למיפתח פתחא אחרינא לגאו מיניה הויא מחילה:

קמז. וסופא דקתני בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו בטומאת מת קאי, והכי קאמר, בית סתום והטומאה בתוכו אינו מטמא כל סביביו וכפתוח דמי ואינו מטמא אלא את פתחו לפי שאין הטומאה יוצאה אלא דרך פתחו, פרץ את פצימיו וסתמו (אינו) מטמא כל סביביו דכמאן דלית ליה פתחא דמי. ומאי טעמא מטמא כל סביביו, אילימא משום דכל גיסא וגיסא איכא למימר דמהכא מפיק ליה ואטמו להו כל סביביו כתורת פתח, כדתנן (אהלות פ"ז מ"ג) המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכלם טהורים חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על הפתחים, אימור דאמור רבנן התם בבית שיש בו פתחים הרבה כדקתני בהדיא, בבית שאין בו פתח מי אמור. אלא היינו טעמא דמטמא כל סביביו דכיון דלית לה פתחא הוה ליה כקבר סתום שהנוגע בו כל סביביו טמא כדתנן באהלות פרק הטומאה בכותל (שם מ"א) נפש (הטומאה) [אטומה] הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום. וטעמא דמילתא דקבר איתקש למת דכתיב (במדבר יט,טז) בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר, והני מילי לטמא במגע ובמשא ובאהל אבל למיתפס ד"א לטומאה במת לא תפיס, דהא תנן (אהלות פט"ו מ"ח) חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואמאי הא קאי בתוך ד"א לכוך, אלא ש"מ דקבר לא תפיס ד"א לטומאה, ומתני' דנפש אטומה נמי דוקא דקתני הנוגע בה דאלמא לא מיטמי עד שיגע:

קמח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבואות המפולשין לעיר אחרת ובקשו בני מבואות לסתמן בני אותה העיר מעכבין עליהן ולא מיבעיא היכא דליכא דירכא אחרינא דמעכבי אלא אפילו בדאיכא דירכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב חצר השותפין שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:

קמט. אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בד"א דא"ר זירא אמר רב נחמן ד"א הסמוכות לרה"ר כרשות הרבים דמיין ולא היא התם לענין טומאה הכא זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. כלומר כי אמרינן ד"א הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דאמו אבל יתר מד"א לא, הני מילי לענין טומאה דכי היכי דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור בד"א הסמוכות לרשות הרבים נמי ספיקו טהור, דגבי רשות הרבים טעמא מאי דגמרינן מסוטה דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה וברשות הרבים לאו ונסתרה קרינא בה, בד"א הסמוכות לרה"ר נמי כיון דשכיחי בהו רבים תדיר לאו ונסתרה קרינא בהו וכרשות הרבים דמו, אבל לפנים מד"א כיון דלא שכיחי התם רבים תדיר לאו כרשות הרבים דמי. והני מילי לעניין טומאה, אבל לענין העמדת דלתות למבואות הסמוכות לרשות הרבים כיון דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא טפי מד"א אפילו לפנים מארבע נמי בני רשה"ר מעכבין עליהם משום דרב (י) יהודה.

והני מבואות המפולשין לרשה"ר דקאמרי' לא תימא דוקא במפולשין משני צדדין, דא"כ בהא תיסוק אדעתין דלא מצו לעכובי אלא בד"א, והא איכא בני מבואות אחריני דמהאי גיסא ומהאי גיסא דאית להו דירכא עילויה, ואפילו בני רשה"ר גופייהו ניעכבו ואע"ג דאית להו דירכא אחרינא וכדרבי יוחנן, ועוד למסקנא דשמעתא דמסקינן דאפילו טפי מד"א נמי מטעמא דזימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא, מאי איריא משום דדחקי ועיילי טובא דמשמע אגב דוחקייהו, תיפוק לי דהא אית דירכא מהתם למיעבד מאידך גיסא. אלא ודאי ש"מ דכי אצטריך רב ענן אמר שמואל לאשמועינן במבואות שאינן מפולשין אלא מרוח אחת. והשתא דאיתברר דבמבוי שאינו מפולש מרוח אחת קאי ואפי' הכי מצו לעכובי עלייהו, אי קשיא לך הניחא לרשב"א דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות למבוי, אלא לרבי דאמר פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה וש"מ דאי בעי פנימית למסתם כנגד פתחו אין בני מבוי מעכבין עליו מאי איכא למימר, מי גרעי שאר בני מבוי בגויה מבני רשות הרבים, [בני רשות הרבים] מצו מעכבי אפנימי בני מבוי לא כל שכן. ועוד בני מבוי עצמו ליעכבו מטעמא דבני רה"ר. וכי תימא דילמא שמואל כרשב"א ס"ל, הא שמעינן ליה לשמואל דס"ל הלכה כרבי מחבירו כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כז,א) ואם כן הכא היכי שביק רבי ועביד כרשב"א. ומסתברא לן דר' נמי כי קאמר במבוי שיש לו דלתות קאי אי נמי במבוי שאינו מפולש לרשה"ר כגון שני מבואות זה לפנים מזה החיצון מפולש לרשות הרבים והפנימי פתוח לחיצון, וכי פליגי רבי ורשב"א בפנימי פליגי דאין מפולש לרשות הרבים, אבל במפולש לר"ה ואין דלתות לא שנא חד משאר בני מבוי ולא שנא מבני רשות הרבים יכיל לעכובי עליה דפנימי דלא לוקי דלתות כנגד פתחו וכ"ש היכא דבעי למסתם כנגד פתחו, וכן הלכתא:

קנ. והא דתנן ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה, אסיקנא דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתרא דתנא קמא הוה כחישא ארעא ולא עבדא כולי האי ולא טרח לאיטפולי בה באנפי נפשה בבציר מתשעה קבין דבבציר [מט'] (מ) קבין אית ליה פסידא בטיפולי ולא מיקרי שדה אלא שיעורא דחשיב לאיטפולי ביה באנפי נפשיה, באתריה דרבי יהודה הוה שמינא ארעא ועבדא טפי ובתשעה חצאי קבין חשיב ליה לאיטפולי ביה באנפי נפשיה:

קנא. בבבל מאי. וקא מיבעיא ליה משום דכחישא טפי מכל א"י מאי שיעורא, אמר רב יוסף בי רדו יומא. ולשון חרישה הוא כלומר בית חרישת יום אחד על ידי פועל אחד, דבהאי שיעורא לית ליה פסידא לאיטפולי ביה. מיהו בבציר מחד יומא אית ליה פסידא דלא משכח אגירא למיגר עד דיהיב ליה אגרא דכולי יומא. ודייקינן בי רדו יומא מאי הוי אי יומא זירעה תרי יומי כרבא לא הוי. וקא פסיד גבי כרבא. אי יומא כרבא חד יומא זירעה לא הוי. וקא פסיד גבי זירעה. ואסיקנא אי בעי תימא חד יומא זירעא אע"ג דלית ביה תרי יומא כרבא ובעי למיגר פועל בתרי יומי כריב ותני עד דשלים יומא, ואי בעי תימא חד יומא כרבא ואע"ג דלית ביה חד יומא זירעא לית ליה פסידא דזרע ליה בהדורי. כלומר דזרע והדר כריב לכסויי זירעא ושלים יומא בהכי:

קנב. דולא בארץ ישראל תנן ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה בבבל מאי אמר ר"נ בי דאלו יומא:

קנג. פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין תנ"ה האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשת קבין בבבל מאי אמר רבא בר קסנא תלת אציאתא בני תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. וש"מ דכי קא פשיט אבוה דשמואל שלשת קבין בא"י קא פשט:

קנד. וש"מ ד[ה]אומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך לא יפחות משלשת קבין בא"י. והוא הדין מריפקא עבדא בחד יומא בבבל. והוא הדין נמי בכולהו (קבין תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר"י אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה ח"ק לזה אסיקנא דל"פ אלא) הני שיעורי דקא אמרינן לענין חלוקה דאי אמר ליה מנת בשדה אני מוכר לך לא יפחות מתשעה קבין בארץ ישראל, וכן כל כיוצא בזה:

דף יב עמוד ב

קנה. א"ר אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא. והלא מבין מדעתו כמה שמועות נדונות שלא שמע. הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי קטן נתלה בגדול אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה. ודיקינן ודילמא כסומא בארובה. ומהדרינן ולאו טעמא קאמר:

קנו. אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות שוטים מאי היא כי הא דמר בר רב אשי הוה קאי בריסתקא דמחוזא שמעיה לההוא שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא השתא טביומי חתים אמר מאן חתים ברבנן טביומי אנא שמע מינה לדילי קימא לי שעתא קם אתא אימנו רבנן לאותובי רב אחא מדפתי ברישא כד שמיע הא שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה עכביה גביה הדר שדור זוגא דרבנן גביה עכביה עד דמלו ביה עשרה כדמלו בי עשרה מלך פתח ותני להו. ש"מ דהיכא דצריכי רבנן לרישא וקדים חד מינייהו ומתני בבי עשרה וכולהו רבנן איהו הוי רישא ופסקא היכא דחזי למיהוי רישא:

קנז. אמר רב דימי דמן חיפא קודם שיאכל אדם וישתה יש לו כמה לבבות לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב א' שנאמר ואיש נבוב ילבב וכתיב נבוב לוחות ומתרגמי' חליל לוחין. נמצאת אומר שלשון נבוב לשון חלול הוא כלומר פנוי וריקם ממאכל ומשתה לפיכך ילבב כלומר לבו כשני לבבות לפי שלבו טרוד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין אפי' לבו אטום כבתולה יין מפקחו שנא' ותירוש ינובב בתולות וכתיב נבוב לוחות ומתרגמינן חליל לוחין. [והנ"מ] היכא דשתי פורתא אבל היכא דשתי טפי כל שכן דמטפש, הרי הוא אומר (משלי כ,א) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם:

קנח. פשיטא חלק בכור חלק פשוט יהבינן [ליה] (ל) אחד מצרה. דלהכי קרנהו רחמנא פי שנים לאקושי חלק בכורה וחלק פשוט למימרא דתרוייהו כחד חולקא דמו ויהבינן ליה [א]חד מצרא כדאיתא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א). יבם מאי. כלומר היכא דהוו שלשה אחין ומת אביהן ולא הספיקו לחלוק עד שמת אחד מהם בלא בנים ועמד שני וייבם את אשתו שנמצא נוטל פי שנים בנכסי אביו אחד מחמת עצמו ואחד מחמת אחיו, יהבינן להו לתרווייהו ניהליה [אחד] מצרה או לא. אמר אביי היא היא מאי טעמא בכור קרייה רחמנא רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור. שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואין חלוקתו כבכור. דאלו בכור יהבינן ליה אחד מצרה ואלו יבם לא יהבינן ליה אחד מצרה.

והא מילתא לא משכחת לה אלא היכא (דשבוק) [דשוו] כולהו חולקי בדמים, ואפי' היכא דהוי תולתא דארעא עידית ותרי תולתי בינונית אי נמי זבורית והך תולתא דעידית קאי בי מצעי, דכי שקיל להו בכור לתרי חולקי' דידיה אחד מצרה בין דשקיל להו מהאי גיסא בין מהך גיסא אשתכח דקא שקיל הך תולתא דעידית, לאו תרי תולתי במדה יהבינן ליה אלא תרי תולתי בדמים הוא דיהבינן ליה בגופה דארעא, מעיקרא כי פלגינן לה לארעא לאו מדה כנגד מדה פלגינן אלא חזינן ההוא תולתא דעידית כמה שוה טפי ומברינן מיניה תרי תולתי דההוא שבחא ומטפינן מיניה פלגא [להאי] חולקא ופלגא להאי חולקא כי היכי דמטי להו לכולהו תולת' חולקי' תולתא תולתא בשבחא וכיון דשוו להו בדמים שקיל לבכור תרי תולתי דידיה מהאי גיסא ומהאי גיסא.

והני מילי היכא דליכא אורחא למיפלגה לארעא באנפה דלימטי ליה לכל חד מינייהו שיעור חולקא דחזי ליה בין בעדית בין בבינונית בין בזיבורית, כגון דקאי חד תולתא לעידית בי מצעי וארכיה לרוחב השדה וקאי נהרא או נגרא לאורך השדה ומחד גיסא לכולהו דחולקיה, דאי פלגינן להו לאורך השדה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא דחזי ליה בין בעידית בין בבינונית בין בזיבורית אשתכח חד מינייהו דלא מאטי לית מנהרא או מנגרא ולא מידי, בעל כרחין צריכינן למיפלגא ברחבה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא בנהרא או בנגרא לאשקויי מיניה חולקיה, ואשתכח דלא קא מטי מעידית חולקא למרי תולתא לפום חולקיה. אבל היכא דליכא התם נהרא ולא נגרא מחד גיסא אי נמי דמקיף ליה נהרא או נגרא מתרי גיסי דכל היכא דפלגי לה לא סגיא דלא מטי לכל חד מינייהו חולקא בנהרא או בנגרא, אפי' גבי בכור דשקיל תרי חולקיה דידיה אחד מצרה דינא הוא דפלגינן לה לארכה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא בין בעידית בין בבינונית בין בזיבורית.

וכי תימא אי הכי מאי רבותיה דבכור כיון דלא שקיל מיניה דההוא חולקא דעידית אלא כשיעור דמי בינונית דשקיל אחוה, אמרינן היינו רבותיה דלא יכיל אחוה למימר ליה מעלינן ליה לההוא עידית עלוך כנכסי דבר מריון או נפלוג בגורל ושקיל תרי תולתי דידך היכא דמתרמי לך.

והני מילי בבכור אבל יבם לא פלגינן ליה אחד מיצרא, אלא כי אתו למיפלג חזינן ליה לאחא מיתנא כמאן דקאי ופלגינן ליה לארעא לפום מניינא דכולהו חולקי דשוו בדמים כדאמרינן, ועבדינן גורל בשמא דכולהו חולקיה, דכתבינן כל חולקא (מינאי הוא) [מינייהו] בחד פיתקא ומערבינן להו בפיתקי ואתי כל חד מינייהו ושקיל חד פיתקא ואלו יבם שקיל תרי פיתקי, וכל חד מינייהו שקול חולקיה היכא דנפיק ליה בגורל ויבם נמי שקיל תרי חולקיה דידיה היכא דנפיק ליה בגורל בין איתרמו ליה אחד מצרא בין אתרי מצרא. ולא תימא הני מילי היכא דקיימא עידית בי מצעי דאי פלגינן ליה אחד מצרא בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא אית ליה פסידא לאידך בעידית, אלא אפי' היכא דקיימי חולקי דעידית אתרי גיסי וקיימא זבורית באמצע, דאי פלגינן ליה אחד מיצרא מטו ליה פלגא עידית ופלגא זיבורית ואי (א) פליגינן ליה אתרי מצרי אפשר דמתרמו ליה תרויהו בעידית, לא פלגינן ליה אחד מצרא, דכיון דלא סגיא [ד]מוספינן להו לחולקיה דזיבורית במדה כי היכי דלשויינהו בדמים זה נהנה וזה לא חיסר הוא דאיכא דניחא ליה בזבורית דנפישא במדה טפי.

(והוה) [והוא] הדין גבי בכור דיהבינן ליה [א]חד מצרא כיון דאכתי לא ידעינן בהי מצרא הוא דיהבינן ליה תרויהו ואפי' בחד מינייהו לא ידעינן כי היכי דכתיב לאידך אמצרא, (ד) הא על כרחך חשבינן להו מעיקרא כתרי חולקיה וכתבינן שמא דכל חד וחד מחולקיה דארעא בחד פיתקא באנפי נפשיה, ושקיל בכור ברישא חד פיתקא בלחוד דאי שקיל תרי פיתקי אפשר דמתרמו ליה אתרי מיצרי ורחמנא זכי ליה [א]חד מיצרא אלא שקיל חד פיתקא וכל חד משאר אחין שקיל חד פיתקא, ומשתייר ליה חד פיתקא דלא שקיל ליה חד מינייהו כנגד פיתקי דחלק בכורה, והדר חזינן ליה לפתקא דבכור אי נפיל ליה בסיפי דההיא ארעא מהאי גיסא או מהאי גיסא זכה ליה בגויה וזכה ליה בחולקא תנינא דסמיך ליה בין דנפק ההוא חולקא דסמיך ליה בההוא פיתקא יתירא דאשתייר בין דנפק משאר פיתקי דשקול שאר אחין, דכיון דזכה ליה בכור חולקא קמא על כרחיך ממילא זכה ליה בחולקא תנינא דסמיך ליה, וההוא דשקליה לפתקא דההוא חולקא תנינא שקיל הוא חולקא דנפק בהו דאשתאר דלא שקליה חד מינייהו, דאגלאי מילתא לפום הדין גורל דהוא ניהו חולקיה דהא כשאר אחין זכי כל חד מינייהו בחולקא דנפק ליה בפיתקי. ואי האי פיתקא דסליק בידיה דבכור בי מצעי ארעא זכה ביה לחד חולקא ואיגליא מילתא דחולקא תנינא אמיצרא דהאי חולקא הוא דיהבינן ליה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא, ואמטול הכי חזינן מאן משאר אחין דסלקי בידיהו הנך תרי פיתקי דהני תרי חולקי דקיימי אמיצריה דבכור והי מינייהו דסליק ברישא זכה ביה מריה שהרי הניח לו מקום לבכור לזכות ממנו ותנינא איגלאי מילתא דהוא ניהו חולקא תנינא דבכור, וההוא אחא דסליק האי תנינא בידיה שקיל הוא חולקא דנפיק בפתקא דאשתייר דלא שקליה חד מינייהו וכל חד משאר אחין זכה ליה במאי דסליק בידיה. ואי בעו שבקיה ליה לבכור למשקל חד חד פיתקא עד דסלקי בידיה חד מהנך חולקי דסמיכי ליה, וקמא דסליק מינייהו בידיה הוא ניהו חולקא תנינא דיליה ושאר פיתקי מערבי להו ושקיל כל חד משאר אחין פיתקא אפיתקא וההוא פיתקא דסליק בידיה דכל חד מינייהו הוא ניהו מטו מנתיה. אי נמי דעביד פיתקי למניינא דכל תרי דסמיכי להדדי, בחד כתבי קמא ותניינא ובחד תנינא ותליתאה, ואי הוו תלתא אחי דבעו לארבעה חולקי בהני בית בתליתאה תליתא ורביעאה, ושקיל בכור חד מינייהו והנהו תרי חולקיה דסלקי בפתקיה אינון מטו מנתיה ואי אשתיירו להו תרי או תלתא חולקי לשאר אחין פלגי להו בגורל אחרינא חד חולקא בחד פתקא.

ומסתברא דאי בעי בכור למיפלג ליה אתרי מצרי אפילו בגורל לאו כל כמיניה, דאפילו היכא דקיימי תרי תולתי עידית אחד מצרא וזיבורית מן הצד אי נמי תרי תולתי זיבורית אחד מצרא ותולתא עידית מן הצד, דכי פלגינן ליה אתרי מצרי בגורל לית ליה לפשוט פסידא לא לגבי עידית ולא לגבי זיבורית, דאי נמי הוה פלגינן ליה אחד מצרא אפשר דהוו מתרמי ליה הכין, כיון דלא מתהני ליה לבכור בהכין לאו כל כמיניה, דכל היכא דלא מתהני ליה לההוא דבעי לשנויי אפי' היכא דאידך לא חיסר לא כייפינן ליה, דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא היכא דזה נהנה וזה לא חיסר אבל זה לא נהנה וזה לא חיסר לאו מדת סדום היא דאטו בשופטני עסקינן דמשנו דינא בכדי. אבל ודאי אי בעו אחין למפלג ליה ליבם אחד מצרא על כרחיה, כיון דבדלא שוו חולקי להדדי עסיקינן ואיכא דניחא ליה בעדית דעדיפא בשבחא ואיכא דניחא ליה בזבורית דנפישא במדה, איכא לפלוגי, דאי קיימי תרי חולקי דעידית מתרי גיסי וחולקא דזיבורית באמצע אי נמי תרי חולקי דזיבורית מתרי גיסי וחד חולקא דעדית באמצע, כיון דכי פלגינן ליה אחד מצרא קא משתני ליה חד חולקא מעידית לזיבורית או מזיבורית לעידית זה נהנה וזה חיסר הוא, ואי לא משתני חולקא בהכי מעידית לזיבורית ולא מזיבורית לעידית ומתהני ליה לפשוט למשקל מן הצד הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא.

והני מילי גבי אחד יבם או שני יבמין דאתו למפלג בהדי חד או תרי משאר אחין, דכיון דליבם אית ליה תרי חולקי ולית ליה [לכל] חד מינייהו אלא חד חולקא אשתכח דדחקי ליה תרי חולקי דיבם דשקיל אחד מצרא לחד חולקא דשאר אחין מעידית לזיבורית או מזיבורית לעידית כדברירנא לעיל, אבל שני יבמין דאתו לחודייהו למפלג בהדי הדדי, כגון שיבמו שתי יבמות הבאות משני בתים דהאי אית ליה פלגא והאי אית ליה פלגא, כיון דכי הדדי נינהו אע"ג דלא אפשר לאשוויי חולקי להדדי פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא, חדא דכי מיעט רחמנא יבם דלא תהוי חלוקתו כבכור דומיא דבכור הוא דמיעט דלא שוו להדדי, ועוד דכיון דכי שוו חולקי להדדי אפילו ליבם נמי פלגינן אחד מצרא מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר, אשתכח דהיכא דלא שוו חולקי להדדי לא פלגינן ליה אחד מצרא מטעמא דזה נהנה וזה (לא) חיסר הוא, ולא משכחת לה גבי יבם זה נהנה וזה חיסר אלא היכא דאתי למפלג בהדי חד או תרי משאר אחין כדאמרן, אבל בשני יבמין זה נהנה וזה לא חיסר הוא דהא בין הכי ובין הכי לא זכי בעידית ולא בזיבורית אלא בגורל ולא דחיק ליה חולקא דחד מינייהו לחבריה טפי ממאי דדחיק ליה חבריה דהא שוו שיעורי דחולקי להדדי, הילכך מפלג להו אחד מצרא עדיף דזה נהנה וזה נהנה הוא ועדיף טפי מזה נהנה וזה לא חיסר.

וכי תימא אי הכי אפי' בתרתי ארעתא נמי היכא דלא שויאן בשבחא נימא זה נהנה וזה נהנה הוא ולפלוג חדא [כנגד חדא] בגורל, היכי דמי, אי דלית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו, כיון דלא מסתלק חדא מינייהו אלא בדינא דגוד או איגוד הא עדיפא ליה דיכיל למיגד כוליה, ואי דאית בה דין חלוקה בכל חדא מנייהו באנפי נפשיה, כיון דיכיל (ל) כל חד מינייהו למשקל חולקיה בין בעדית דעדיפא בשבחא בין בזיבורית דנפישא במדה הא עדיפא ליה טפי מלמפלג ליה אחד מיצרא ולמיחת לספק עידית ספק זיבורית. אבל הכא לא פסיקא ליה מילתא למשקל חולקא בין בעידית בין בזיבורית ואפשר דמתרמו ליה תרי חולקי דידיה בזיבורית אתרי מצרי הלכך זה נהנה וזה לא חיסר הוא.

ולא תימא הני מילי גבי שני יבמין דשוו זכואתייהו להדדי, אלא אפילו בבכור ויבם דלא שויאן זכואתיהון להדדי, דאלו בכור פלגינן ליה אחד מיצרא ואפי' היכא דלא שוו חולקי להדדי ואלו יבם לא פלגינן ליה אחד מצרא, דינא הוא דפלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא, דכי מיעט רחמנא יבם דומיא דבכור הוא דמיעט, ואי משום דאי פלגינן ליה ליבם נמי אחד מצרא דחיק ליה לחולקי דבכור לחד גיסא דזיבורית וקא חסר גבי שבחא או לחד גיסא דעידית וקא חסר גבי מדה וכי פלגינן ליה אתרי מצרי לא דחיק ליה לבכור לחד גיסא כלל אלא שיעור מאי דדחיק ליה גורל ואשתכח דכי פלגינן לה אחד מצרא זה נהנה וזה חיסר הוא, על כרחיך כיון דסוף סוף כי פלגינן להו בגורל הוא דפלגינן להו לית ליה פסידא [ד]אי נמי הוה פלגינן ליה ליבם אתרי מצרי אפשר דהוו מתרמו להו תרי חולקי דבכור בההוא פלגא דלא ניחא ליה השתא בגויה ואשתכח דלגבי מפלג ליה ליבם אחד מצרא זה נהנה וזה לא חיסר הוא. וכי תימא אי הכי כי אתי יבם למפלג בהדי שני אחין פשוטים נמי כיון דלדידיה פלגא ולדידהו פלגא לימא להו פלגו לי אחד מצרא בגורל ואנא אשקול פלגא אחד מצרא ואתון שקולו פלגא אחד מצרא, שאני התם דכיון דתרי נינהו לא כל כמינייהו למדחקינהו לתרויהו לחד מצרא דמצי כל חד מינייהו למימר גורל למזלא דמאריה גרים ולא ניחא לי למיתלא גורלי במזלא דאיניש אחרינא.

והשתא דאמרת דחלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה לבכור אחד מצרא, כל שכן חלק פשוט דיהבינן ליה אחד מיצרא, דהא עיקר טעמא דבכור דיהבינן ליה אחד מצרא משום דאתקש חלק בכור לחלק פשוט הוא כדאיתא בהדיא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א), ואי לאו דדינא דחלק פשוט למיתב ליה אחד מצרא לא הוה מהני הקישא דפי שנים גבי בכור למיתב ליה תרי חולקי אחד מצרא. ועוד לאו קל וחומר הוא, ומה חלק בכור דתרי חולקי נינהו יהבינן ליה אחד מצרא, חלק פשוט דחד חולקא הוא לא כל שכן. ומינה מה חלק בכור אע"ג דלא שוו בשבחא להדדי דאם כן אפי' יבם נמי ואפי' חד משאר אחין נמי היכא דההוא חולקא דקאי אמצרא לא עדיף משאר חולקי בחד מאנפי שבחא פלגינן ליה אמצרי מטעמא דכופין על מדת סדום כדמיברר לקמן, אף חלק פשוט אע"ג דלא שוו חולקי בשבחא להדדי אי אפשר למפלגינהו לתרוייהו באנפא דלימטי ליה לכל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מיצרא פלגינן להו לתרוייהו. ואי לא אפשר כגון דאזיל נהרא או נגרא מן הצד אי נמי דלא מימשיך חולקא דעדית מצפון לדרום אלא עד פלגא דארעא, משוינן להו לחולקי בדמים כדבעינן לברורי לקמן ופלגי להו בגורל. והני מילי בחדא ארעא אבל בתרתי ארעתא לא שנא בכור ולא שנא פשוט כל היכא דלא שוין ארעאתא להדדי בשבחא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה שקול את חדא ואנא חדא דכל חדא מינייהו לדין חלוקה באנפי נפשיה קיימא כדבעינן לברורי לקמן.

ושמעינן מהאי דינא דבכור ויבם דהני תרי שותפי דאית להו ארעא דשותפותא לחד מינייהו אית ליה תולתא ולאידך תרי תולתי, אי הנך תרי תולתי מטו לאידך בבת אחת כגון דזבנינהו מחד גברא בבת אחת אי נמי נפלו לו בירושה בחד זימנא מחד גברא דומיא דחלק בכור וחלק פשוט, יהבינן ליה אחד מצרא כי דינא דבכור, ואי נפלי ליה בתרי זימני דומיא דיבם לא יהבינן ליה אחד מצרא אלא היכא דאתרמו ליה בגורל כי דינא דיבם. ואפי' היכא דנפלו ליה תרווייהו מחד גברא דהוה חזי למפלג ליה תרוייהו אחד מצרא לא אמרינן בהא כל זכות שתבא לידו דזאבין ליה דכיון דלא זבין ליה תרווייהו בבת אחת מכי זאבין ליה קמא לחודיה הוו ליה הני תרי חולקי דתרי שותפי דלא חזו למפלג להו אחד מצרא וכי הדר זבין ליה תנינא נמי מצו אמרי ליה לא עדיפת בהאי תנינא מגברא דאתית מחמתיה. והוא דשוו חולקי בדמים ולא שוו בשבחא, דאי שוו בשבח ובמדה ובדמים וליכא בינייהו הפרש כלל אפילו נפלי ליה בתרי זימני נמי הא קיימא לן לקמן כופין על מדת סדום ואפילו באינש אחרינא דלאו יבם. ואי לא שוו בדמים אפילו לבכור נמי לא יהבינן ליה כלל לא אחד מצרא ולא אתרי מצרי עד דמשוינן להו בדמים דלאו זאכי ליה רחמנא אלא פי שנים. וכי תימא וכי נפלו ליה בחד זימנא נמי בבכור מאי הוי, אדרבה מדאצטריך קרא לאשמועינן גבי בכור למפלג ליה אחד מצרא מכלל דבעלמא כי האי גוונא אע"ג דנפלו ליה בחד זימנא לא פלגינן ליה אחד מיצרא. לא ס"ד, דאם כן אמאי איצטריך קרא למעוטי יבם, אלא כי אצטריך קרא גבי בכור משום דשאני דינא דחולקי מהדדי גבי ראוי וכיוצא בו, ס"ד אמינא כיון דשאנו מהדדי כתרי חולקי דמי [ו]לא פלגינן ליה אחד מיצרא, אקשינהו רחמנא להדדי למפלג ליה אחד מצרא.

ברם צריך את למידע דלא שנא בכור ולא שנא יבם ומאן דדמי להו דאתו למפלג בהדי חד או תרי דלית ליה לחד מינייהו אלא חד חולקא כי פלגינן להו בגורל, הני מילי היכא דלא אתי מיניה פסידא לחד מינייהו במטו מנתיה לא למשקל חד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה וחד בציר ממאי דחזי ליה ולא לבטולי דין חלוקה, אבל היכא דאתי מינה פסידא לחדא במטו מנתיה אי נמי לבטולי דין חלוקה פלגינן להו בלא גורל. כגון מידי דאית ביה תשמישי דשאנו מהדדי והאי חולקא מינייהו אין שם הכל קרוי עליו מיהו חזי לאצטרופי בהדי חד מהנך תרי חולקי אחריני למלויי מיניה חושבן תרי תולתי (ולמתני) [ולמהוי] תרווייהו חלק ששם הכל קרוי עליו ולא חזי לאצטרופי בהדי תנינא מחמת דמתפלג מיניה, דאי פלגינן להו בגורל אפשר דנפיל ההוא חולקא דאין שם הכל קרוי עליו בחולקיה דפשוט נמי בטיל דין חלוקה דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לא מעלין אותו בדמים, כגון האי ודאי פלגינן ליה ליבם וכיוצא בו תרי חולקי דחזו ליה בההוא מצרא בלא גורל כי היכי דלא לבטיל דין חלוקה בין דאתרמו להו הני תרי חולקי ברע בין דאיתרמו להו ביפה, והוא דשוו חולקי להדדי בדמים כל חד וחד לפום מטו מנתיה כי היכי דלמטי ליה לפשוט בחולקיה תולתא בדמים ולבכור או ליבם תרי תולתי. דכי היכי דאשוויי חולקא בשבחא לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר לאשווי, בגורל נמי לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר למפלג בגורל, דלאו באשוויי חולקים בשבחא תליא מילתא ולא בגורל תליא מילתא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא.

ולא תימא הני מילי בבכור דעיקר דיניה למפלג ליה אחד מצרא, אלא אפילו יבם דמעיקר דינא לא פלגינן ליה אחד מצרא, הני מילי היכא דנעשה למיפלג ליה אתרי מצרי אבל לעכובי בחלוקה מחמת דלא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי [לא], דשיעורא דאית בה דין חלוקה לאו בחד מצרא ותרי מצרי תליא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דתליא, וכל היכא דאפשר להו לשותפי למפלג בין אחד מצרא בין אתרי מצרי ומטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דחזי ליה חלק ששם הכל קרוי עליו פלגי, אלא דאי אפשר למפלג ליה ליבם אתרי מצרי לא פלגינן ליה אחד מצרא אלא היכא דאפשר לאשוויי חולקי להדדי, אבל היכא דלא אפשר למפלג ליה אלא אחד מצרא בלא גורל פלגינן ליה אחד מצרא בלא גורל ואע"ג דלא שוו חולקי להדדי. דשמעתא דרבא דאמר (תרווייהו דאמר) הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור במידי דאית ביה דין חלוקה משמע, דכל היכא דאפשר למפלג ליה אתרי מצרי לא פלגינן ליה אחד מצרא, אבל היכא דלא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי לא איירי רבא כלל, דלאו לאשמועינן שיעור דין חלוקה קא אתי התם לאשמועינן אלא לאשמועינן אי פלגינן ליה אחד מצרא ואי פלגינן ליה אתרי מצרי הוא דאתא לאשמועינן, דומיא דבכור דמיירי בדאית בה דין חלוקה דכי איצטריך קרא פי שנים דאפילו היכא דאפשר למיתב ליה אתרי מצרי יהבינן ליה אחד מצרא ואלו יבם כל היכא דאפשר למפלגי ליה אתרי מצרי לא יהבינן ליה אחד מצרא, ואלו שיעור דין חלוקה לאו מהתם שמעינן ליה אלא מברייתא דכל שאלו יחלק ושמו עליו שמעינן ליה, והתם לא קא קפיד אחד מצרא ולא אתרי מצרי ולא אחולקי דשוו בשבחא אלא איחלק ושמו עליו בלחוד קא קפיד ולית לן לאפוקי שמעתא מפשטה אלא בראיה.

תדע נמי דהא עיקר דינא דיבם דלא פלגינן ליה אחד מיצרא בדלא אפשר לאשוויי חולקי בשבחא הוא, דאי בדשוו אפילו ליבם נמי הוה פלגינן ליה אחד מצרא מטעמא דכופין על מדת סדום, וכיון דעיקר טעמא משום דלא שוו חולקי בשבחא הוא כי היכי דגבי בכור ופשוט כל היכא דאפשר לאשוויי חולקי בשבח ובדמים לא פלגינן להו בחולקיה דלא שוו להדדי וכי לא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים פלגינן להו, דאשוויי חולקי בשבחא היכא דלא אפשר לא מעכב בחלוקה, גבי יבם נמי כיון דכי פלגינן ליה אתרי מצרי משום דלא שוו חולקיה בשבחא הוא כי לא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי נמי פלגינן ליה אחד מצרא ואפילו בחולקיה דלא שוו אלא בדמים, דאשוויי חולקי בשבחא לא מעכב בחלוקה. והוא הדין נמי גבי גורל דכי היכי דאשוויי חולקי בשבחא לא מעכבי בחלוקה אלא היכא דאפשר, וכי בעינן גורל בחולקיה (אלא) [דלא] חזי חד מינייהו להאי טפי ממאי דחזי ליה להאי דבעינן גורל לברורי חולקיה דכל חד מינייהו דלא ליתו לאנצויי, אבל בחולקי דברירא מילתא לפום דינא דחלוקה ולפום מטו מנתיה דכל חד מינייהו דהאי חולקא לא חזי אלא להאי והך חולקא אחרינא לא חזי אלא להאיך, דין חלוקה דמוכח לברורי חולקיה דכל חד מינייהו עדיף טפי מגורל. תדע דכי פלגינן להו לשותפי בחולקי דלא שוו בשבחא לא מטעמא דגורל הוא דאם כן אפילו היכא דאפשר לאשוויינהו נמי נסמוך אגורל ונפלוג, אלא מדלא מהני גורל בחולקי דלא שוו להדדי אלא היכא דלא אפשר לאשוויינהו דאם כן הוה ליה כקוביא, שמע מינה דכי מהנייא חלוקה בחולקי דלא שוו בשבחא לאו משום גורל הוא אלא משום דאשווייה חולקי להדדי לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר לאשוויינהו להדדי. וכיון דטעמא לאו משום גורל אלא כי היכי דלא ליבטיל דין חלוקה, ממילא שמעת דהיכא דלא אפשר בגורל לפלגינהו בלא גורל דאשוויי חולקיה בשבחא לא מעכב בחלוקה. תדע נמי דעיקר חלוקה לאו בגורל תלי אלא היכא דאפשר דהא אפילו היכא דשוו חולקי להדדי בכל מילי לא פלגינן בלא גורל ואלו היכא דקאי חד מהנהו חולקי אמצרא דחד משותפי פלגינן ליה אמצריה בלא גורל מטעמא דכופין על מדת סדום דאי פלגינן בגורל אפשר דלא מתרמי ליה לבר מצרא חולקיה אמיצריה, דשמעת מינה דכל היכא דאיכא טעמא למפלג ליה לחד משותפי חולקיה אמצר ידוע טפי מחבריה פלגינן ליה בלא גורל.

תדע נמי דאפילו בחולקי דלא אפשר לאשוויינהו להדדי ואפילו היכא דאפשר למפלג בגורל, כי איכא טעמא למיתב ליה האי חולקא לחד משותפי טפי מחבריה יהבינן ליה בלא גורל, דבהדיא גרסינן בכמה דוכתי (קידושין מב,א וש"נ) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להן חלק יפה, ואי דשוו חולקי להדדי בכל מילי מאי בורר איכא ומאי חלק יפה איכא, אלא לאו דלא שוו בשבחא אלא בדמים. ואי דפלגי בגורל מאי בורר להן איכא, אלא לאו בלא גורל. וגבי כהן נמי אמרינן ליה ליטול מנה יפה ראשון. דשמעת מינה דאפילו היכא דלית ליה לשותפא זכותא בגופיה דממונא למיתב ליה האי חולקא לדיליה טפי מחבריה מדינא דעיקר שותפותא אלא משום חשיבותא דיתמי וכהן היכא דלא אפשר לשוויינהו לחולקיה אלא בדמים הוה אפשר למפלג להו בגורל, יהבינן בגורל חלק היפה בלא גורל. כל שכן גבי בכור ויבם וכיוצא בהן דדין חלוקה קא גרים להו מעיקרא שותפתא למיתב ליה האי חולקא להאי והאי חולקא אחרינא להאי דאי לא לא הוי בה דין חלוקה דכי לא אפשר למפלג להו בגורל פלגינן להו בלא גורל. תדע נמי דהא גבי בכור ופשוט היכא דהוי תולתא מציעא עידית ותרי תולתי דתרי גיסי זיבורית, אע"ג דכי שקיל ליה בכור לחד תולתא דהאי גיסא או דהאי גיסא בגורל הוא דשקיל ליה, גבי תולתא מציעא מיהת לא מהני גורל ולא מידי דאם כן הוה רמינן ליה גורל אכולהו תלתא חולקי והוה שקיל להו לתרי חולקי דיליה כל היכא דמתרמו ליה, אלא כי זאכי ליה בההוא תולתא מציעא בחד מחולקי דחלק בכורה מטעמא דפלגינן ליה אחד מצרא הוא דזאכי ביה, וכי היכי דגבי חד חולקא היכא דלא אפשר למיתב ליה אחד מצרא בגורל יהבינן ליה בלא גורל ואפילו בחולקי דלא שוו להדדי דלא תיבטיל דין חלוקה, גבי תרוייהו נמי היכא דלא אפשר למיפלג ליה בגורל פלגינן ליה בלא גורל דלא ליבטיל דין חלוקה. תדע נמי דכיון דאיתקש חלק בכורה לחלק פשוט למיתב ליה אחד מיצרא ממילא איתקש חלק פשוט לחלק בכורה למיתב ליה אחד מצרא, מה חלק בכורה כי לא אפשר למיפלג ליה אמצרא דחלק פשוט בגורל פלגינן ליה אמצריה בלא גורל, חלק פשוט נמי היכא דלא אפשר למפלג ליה מעיקרא בגורל באנפא דלימטו ליה תרוייהו אחד מצרא פלגינן ליה תרוייהו בלא גורל, בין דעדיפי משאר חולקי בין דגריעי, דעיקר חלוקה לאו בגורל תליא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דתליא, והיכא דאיכא תקנתא למיפלג בגורל פלגינן בגורל והיכא דליכא תקנתא בחלוקה אלא בלא גורל פלגינן בלא גורל בין בבכור בין ביבם ומאי דדמי ליה.

ולא תימא הני מילי גבי חצר דאית בה תשמישי דחזו לאיצטרופי למלויי מינייהו בדמים לפי שנים לבכור או ליבם ולית בהו באנפי נפשייהו חלק ששם הכל קרוי עליו, אלא אפילו גבי מרחץ ובית הבד ושדה וכיוצא בהן איכא כי האי גוונא, כגון בית הוילאות והמגורות של מים ואוצרות של עצים שבמרחץ, וכגון חנואתא דשנותי בהו שושמי לבד הבד וכגון בור וגת ושובך שבשדה ומחיצות הקנים וכיוצא בהן, כולהו הני אי אתרמו בהאי שדה ומרחץ ובית הבד ואית בהו דין חלוקה לתרי חולקי דהאי בית בכל חד מינייהו חלק ששם הכל קרוי עליו וחזו הני תשמישי לאיצטרופי לכל חד מהנך תרי חולקי למלויי בהו פי שנים דבכור או דיבם, פלגינן להו להנך תרי חולקי בגורל וממלינן ליה לבכור או ליבם מהנהו תשמישי לשיעור פי שנים דידיה בדמים בלא גורל, והדר שיימינן ליה לחלק פשוט באנפי נפשיה ולפי שנים דבכור או דיבם באנפי נפשייהו ואי מטי ליה לחד מינייהו בציר ממאי דחזי ליה לפום מטו מנתיה משוינן להו בדמים כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו שיעור מאי דחזי ליה.

והוא הדין גבי חצר היכא דלא שוו בתים שבה אהדדי לא בשבח ולא במדה ואי פלגי בגורל אפשר דמתרמי ליה גדול לפשוט וקטן לבכור, כל [כי] האי גוונא לא פלגינן להו בגורל אלא שקיל ליה בכור לגדול במדה ופשוט לקטן במדה ופלגי ליה לשאר החצר במדה כל חד וחד לפום חולקיה והדר שיימינן ליה לחולקא דמטייה לכל חד מינייהו בין בבתים בין בחצר, ואי איכא שבחא בדמים בחולקיה דחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה למשקל משתלים מחבריה בתוספת מדה אמצריה מידי דחזי ליה לאצטרופי בהדי חולקיה, ואי ליכא בחולקיה דחבריה מותר לאשתלומי מיניה מחמת דלית ביה יתר משיעור ששם הכל קרוי עליו משתלים מיניה בדמים כדבעינן לברורי לקמן. והוא הדין היכא דאיכא שלשה בתים שוים במדה שנים מהן [ב]מזרח החצר זה לפנים מזה ואחד במערב וכל חד מינייהו לית ביה דין חלוקה באנפי נפשיה, דאי פלגי בגורל אפשר דמתרמי ליה ההוא בית יחידי דבמערב לבכור ותרי דבמזרח חד לבכור וחד לפשוט, וההוא דמטי ליה פנימי לית ליה חצר קמיה לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישיו ולא קא מטי ליה בההוא חולקא מידי דמיקרי חצר. והוא הדין היכא דליכא במזרח אלא בית גדול ארכו כשנים ברחבו ואית בה שיעור שני בתים וקאי אורכו לאורך החצר ובמערב בית קטן בן ארבע אמות על ארבע אמות, דאי פלגי ליה לגדול לתרי הוו להו שני בתים זה לפנים מזה ואי פלגי בגורל מתרמי בהו פסידא כדאמרן. כל כי האי גוונא לא פלגינן להו בגורל אלא יהבינן ליה (לגורל או) להנהו שני בתים זה לפנים מזה לבכור או ליבם בלא גורל והך יחידי לפשוט כדברירנא לעיל, כי היכי דלא לימטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה חלק שאין שם הכל קרוי עליו ולא נמי בציר ממאי דחזי ליה.

הדין הוא סברא דילן ואע"ג דהני אנפי מילי דברירן אינון ולית בהון ספיקא אצטריכנא לברורינהו ולארווחי בהון משום דחזינא להו לחד מרבואתא דאורי בתשובה בתרין שותפי דהויא להון חצר דהוו בה תרי בתי חד רבה וחד זוטא, לחד שותפא הוה ליה תולתא בחצר ולחד תרי תולתי ואורי בה למפלג בגורל אדעתא דאי נפיל ביתא רבא בחולקיה דתרי תולתא ליהדר ליה דמים להאיך. והאי סברא ליתיה, דאפילו היכא דפלגי אדעתא דאי מטי ליה גדול לפשוט מהדר ליה דמים לבכור כקוביא דמי, דמאן דאית ליה קרקע ליכא לאסתלוקי מיניה במעות כדבעינן לברורי לקמן גבי כללא דגורל (סי' קסב ד"ה נקוט). ועוד קשה קוביא זו מכל קוביות שבעולם, דאלו כל קוביא שניהם שוין בה בין לשכר בין להפסד, וכאן פשוט קרוב לשכר ורחוק להפסד, דאי מטי ליה קטן לא קא חסר מידי ואי מטי ליה גדול קא רוח למזבן קרקע דלא הוה חזי ליה על כרחא דמריה. ואלו בכור רחוק לשכר, דאי נמי מטי ליה גדול לא קא רוח ולא מידי דמאי דחזי ליה קא שקיל, וקרוב להפסד, דאפשר דמטי ליה קטן, דלא אמר רחמנא למפלג בגורל למעבד קוביא אלא להפיס דעתן של שותפין כגון היכא דשוו חולקי להדדי אי נמי היכא דלא אפשר לאשוויי להו אלא בדמים דפלגי בגורל, היכא דאתי מינה פסידא לחד מינייהו לא אמר, דגורל לתקנתא הוא דאצטריכינן ליה ולאו לפסידא, אלא מחוורתא דדינא כדכתבינן.

ברם צריך את למידע דאפילו גבי יבם וכיוצא בו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בכולהו אנפי בשבחא להדדי לא פלגינן ליה אחד מיצרא, לאו כולהו חולקי דלא נפלי בבת אחת בעינן לאשוויי להדדי, אלא חולקי דשותפי הוא (כ) דבעינן לאשוויי להדדי כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו בין בעידית בין בזיבורית לפום מטי מנתיה, דכל היכא דאפשר לאשווינהו להדדי אפי' כי האי גוונא פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא דלית ליה פסידא לחד מינייהו, וכל היכא דזה נהנה וזה לא חיסר כופין על מדת סדום. ואפילו היכא דלא איפשר לאשוויי חולקי דשותפי בשבחא (אלים) [אלא] בלא גורל פלגינן בלא גורל. והיכי דמי, כגון יבם ופשוט דאתו למיפלג בארעא דהוי תולתא מינה במזרח עידית ותולתא מציעא זיבורית ותולתא בתראה דמערב פלגא עידית ופלגא זיבורית וקאי נהרא או נגרא מחד גיסא בלחוד, אי נמי דלא ממשכי חולקי דעידית מצפון לדרום אלא עד פלגא דארעא, דאי פלגי בגורל איפשר דמיתרמי ליה לפשוט תולתא דעידית ופסיד יבם בתרי תולתי דידיה טובא, אלא כל כי האי גונא אפילו ליבם נמי פלגינן בלא גורל וכ"ש לבכור, דיהבינן ליה לפשוט ההוא תולתא דמערב בלא גורל ושקיל להו בכור או יבם להנך תרי תולתי ואשתכח דמטי ליה לכל חד מינייהו פלגו חולקיה עידית ופלגא זיבורית, והוא הדין לכל היכא דלא אפשר לאשוויי חולקי אלא שלא על ידי גורל דפלגינן בלא גורל.

ברם צריכינן לברורי דלא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט וכיוצא בהן דקאמרינן פלגינן להו אחד מצרא, לא תימא הני מילי היכא דאיתיה לבכור גופיה או לפשוט גופיה מצרא בעולם, אלא אפילו ליתיה בעולם ושבק ברא או ברתא כי פלגינן ליה לבריה בנכסי סבא אחד מצרא הוא דפלגינן ליה.

ולא תימא הני מילי בחד דאתיא מכח חד, אלא אפילו בתרי דאתי מכח חד, כי אתו למיפלג בהדי אחי אבוהון אפי' היכא דמטי ליה לכל חד מינייהו כשעור נמי אחד מצרא הוא דפלגינן להו, ואפי' היכא דלא שוו חולקיה להדדי אלא בדמים, דחולקא דאבוהון קא ירתי ובמקום אבוהון קיימי.

ולא תימא הני מילי היכא דהוה איתיה לאבוהון בשעת ירושה דזכה ביה בחולקיה למיפלג ליה אחד מצרא, אלא אפילו היכא דמית בחיי אבוה אינהו במקום אבוהון קיימי. תדע דהא לאו לפום מנייניהו קא ירתי דא"כ הוה לכל חד מינייהו למישקל חולקא כחד מאחי אבוהון ואי ברתא היא לא תשקול ולא מידי, ומדלא יהבינן להו אלא ההוא חולקא דהוה חזי לאבוהון ולא שנא ברא ולא שנא ברתא דבמקום אבוהון קיימי, מידי דהוה אבנות צלפחד דמית בחיי חפר והא שקלן בנתיה כולהו חולקי דהוו חזו לאבוהון דאינהו במקום אבוהון קיימן כדמיברר בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קטז,ב), וש"מ דאפילו תרי או תלתא דאתו מכח חד כולהו חולקא דאבוהון קא ירתי ובמקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו, וכי היכי דלגבי עיקר ירושה במקום אבוהון קיימי וכחד גברא [דמו], לענין חלוקה נמי במקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו.

וה"מ ביורש דקאי במקום מורישו, אבל בלוקחין ומקבלי מתנה דאתו מכח חד דזאבין להו או דיהיב להו בבת אחת, בלישנא דהקנאה תליא מילתא, דכל היכא דמשמע לישנא דחד חולקא אפי' אקני שיעור ידוע לכמה אינשי דפריש שמהתיהו בעידן הקנאה דלא פלגינהו לחולקי בפירוש כולה חדא הקנאה היא וכולהו חולקי חד חולקא נינהו ובעי מיתב להו אחד מצרא, ואע"ג דאכפל לאדכורינהו לכולהו קונין בפרט כללא הוי כר' שמעון דאמר גבי התקדשי לי בזו ובזו (קידושין מו,א) כללא הוי ומצטרפי וקי"ל כוותיה כדברירנא התם בדוכתה.

ואפילו היכא דאקני להו בלישנא דמשמע דלא אקני להו בשוה, כגון מאן דאמר ליה לחבריה בית כור מארעא פלניתא יהבית לך ולבנך וקנו מיניה, דקי"ל דקני איהו פלגא וכולהו בני דיליה פלגא, מידי דהוה אההוא דאמר ליה לדביתהו נכסאי לך ולבניך דאמר רב יוסף (לקמן בבא בתרא קמג,א) קנאי פלגא, לא אמרי' כיון דאהני האי לישנא לפלוגי שיעורי מהדדי הוה ליה כמאן דפריש ליה לשיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, דכי קני איהו פלגא וכלהו בנים פלגא משום דאדכריה לדידיה בפרט וכולהו בנים בכלל דשוויינהו לכולהו בנים לגבי דידיה כחד גברא, והוה ליה כמאן דאקני לבי תרי סתמא דקאני האי פלגא והאי פלגא, וכי היכי דאילו אקני לבי תרי סתמא כוליה חולקא דתרוייהו כחד חולקא דמי.

וה"מ דלא פריש בהדיא שיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו, אבל היכא דפלגינהו בשיעורא בהדיא,מיבעיא היכא דשוו שיעורי להדדי דכל חולקא מינייהו באנפי נפשיה קאי, דכיון דמסתמא נמי כי קנו כהדדי הוא דקנו כי טרח לפרושי שיעורי למפלגינהו מהדדי הוא דאיכוון, אלא אפי' היכא דשאנו שיעורי מהדדי דס"ד אמינא לסלוקי ספיקא הוא דאיכוון פרטא הוי וכל שיעורא מינייהו חולקא באנפי נפשיה הוי, ודינא הוא דפליג ליה לדיליה אחד מיצרא, ואי בעי למיפלג חולקא דבנים גופייהו אתרי מצרי לאו כל כמיניה, ואי בעי מקבל למפלג ליה בהדי בניה אחד מצרא נמי לאו כל כמיניה, דכיון דפרשיה לחולקא דידיה באנפי נפשיה ודבנים באנפי נפשיה אע"ג דאקני להו לכולהו בחדא הקנאה לא שייך הכא למימר כללא הוי. ואע"ג דחדא הקנאה הוי לאו חד חולקא הוא אלא הוה ליה כמאן דאמר תנתן שדה פלנית לפלוני ופלנית לפלוני דכל חדא מיניה באנפיה נפשיה קיימא, והוה ליה כהתקדשי לי בזו או בזו דלדברי הכל פרטא הוי דמה לי בחדא ארעא מה לי בתרתי, כל היכא דפריש שיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, כי היכי דבתרתי ארעתא כל חדא מינייהו באנפי נפשיה קיימא בחדא ארעא נמי כל שיעורא ושיעורא דפריש באנפי נפשיה קאי.

ברם מימר קא אמרינן דכל היכא דלא איפשר לשוויינהו לחולקי בשבחא [אלא] בדמים (לא) משוינן להו בדמים. היכי עבדינן, פלגינן לה לארעא מעיקרא חלקים שוין במדה והדר שימינן ליה לשמן בשבחא דאית ביה כמה שוי ולכחוש כמה שוי, וההוא טופיאנא דביני ביני הוא ניהו שיעורא דמוסיף שבחו של שמן על הכחוש בדמים, הילכך מוספינן ליה לכחוש במדה בשיעור פלגו דמים דהדין שבחא ואשתכח דשוו בדמים והדרי ופלגי להו בגורל.

ולא תימא הני מילי בשבחא דלא איפשר למייתי על ידי הוצאה אלא אפי' בשבחא דאיפשר למייתי ע"י הוצאה, כגון גג ועלייה שעל גבי הבית ובור ושיח ומערה שבחצר וגג ושובך שבשדה, דאפשר לאשבוחיה השתא לכחוש כי האי שבחא על ידי הוצאה, לא בהוצאה שימינן אלא בשבחא דסליק בה הוא דשימינן, דהא דאשווינהו לחולקי בדמים הוא דבעינן ודמי ארעא כי קא שבחי לאו לפום הוצאה דאפיק בה קא שבחי אלא לפום שבחא דסליק בה הוא דשבחי, ולא שנא הויא הוצאה יתירה על השבח ולא שנא הוי שבח יתר על ההוצאה לפום שבחא הוא דשימינן ליה. וכיון דלמישם שבחא בעינן על כרחיך כי שימינן ליה אגב ארעא הוא דשימינן ליה, דאי באפי נפשיה קא פגים מרי שבחא, דאי עלייה היא קא פגים באוירא דשימת ליה לאוירא דידה עילויה לבתר דשקל שותפיה אוירא אחרינא כנגדו, ואי בור שיח ומערות וכיוצא בהן נינהו קא פגים במדה דשקל שותפיה מדה כנגדה ואשתכח דלא קא שוו חולקי להדדי לא באויר ולא במדה. והרי אתברר לך דליכא למשימיה להאי שבחא אלא אגב ארעא, וכיון דליכא מדינא למישימיה אלא אגב ארעא כגופא דארעא דמי וליכא לסלוקי לחד משותפי מיניה במעות אלא בארעא כדברירנא ואפילו על ידי גורל, דמאן דאית ליה מילתא בקרקע ליכא לסלוקי מיניה במעות אפילו על ידי גורל דכקוביא דמי כדבעינן לברורי לקמן גבי כללא דנקטינן גבי גורל (סי' קסב ד"ה נקוט).

ולא תימא הנ"מ במידי דאית ליה פסידא למריה למישימיה באנפי נפשיה כדאמרן, אלא אפילו היכא דליכא פסידא למשימיה באנפי נפשיה כגון מכתשת הקבועה ונגר ומנעול דקביעי דאפשר למעקרינהו ולזבונינהו, כיון דקיימא לן דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי בכמה מילי דשאנו מהדדי ולא שייכי בהדדי אלא בטעמא, הכא נמי ליכא לאפוקיה מההוא כללא אלא בראיה, דכל המחובר לקרקע לענין דין חלוקה נמי כקרקע דמי בין לענין משימיה אגב ארעא בין לענין דלא מסלקינן ליה מיניה אלא בקרקע. והוא הדין לענין ההוא שיעורא דמוספינן ליה לכחוש במדה כי שימינן ליה לאו באנפי נפשיה שימינן ליה, דאם כן בצרי דמי טובא וקא מוספת ליה לכחוש טפי ממאי דחזי ליה, אלא אגב ארעא הוא דשימינן ליה, דחזינן ליה לחלק הכחוש בלא האי תוספת כמה שוי ובהדי האי תוספת כמה שוי וההוא דביני ביני אי הוי טפי מפלגו דמי שבחו של שמן בצרינן מיניה ואי הוי בציר מהכין מוספינן עליה עד דקאי אשיעור פלגו דמי שבחו של שמן, דכי שיימת ליה לשמן לבתר דבצרת מיניה האי שיעורא במדה ושיימת ליה לכחוש לבתר דמוספת ליה להאי שיעורא עילויה אשתכח דשוו בדמים.

ברם צריכינן לברורי דהיכא דלא איפשר לאשוויי חולקי בשבח אלא בדמים דקא אמרינן דלא משווינן להו בתוספת מעות אלא בתוספת מדה, (ו) ה"מ היכא דכי משוינן להו בתוספת מדה לא מימעטי חולקי מדין חלוקה, אבל היכא דמימעטי בהכי מדין חלוקה לא משווינן להו אלא במעות, דההוא דמטי ליה ההוא פלגא שמינא בחולקיה על ידי גורל יהיב ליה לבעל הכחוש מעות בשיעור פלגו דמיה דההוא שבחא. תדע דכי היכי דליכא מדינא לסלוקי למריה שבחא מיניה במעות הכי נמי ליכא לסלוקיה מיניה בקרקע אחרינא דכחיש מיניה, וכי היכי דלגבי שמן וכחוש כי לא אפשר לאשוויי בשבחא אלא בדמים לא בטיל דין חלוקה בהכי אלא משווינן להו בדמים הכי נמי כי לא אפשר לאשוויניהו בקרקע באנפא דליהוי ביה דין חלוקה אלא במעות משוינן להו במעות כי היכי דלא ליבטיל דין חלוקה. וההיא דמתמהינן בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) גבי ארץ ישראל למאן דאמר בכספים העלוה למאי אילימא לשופרא וס (ו) ניא [אטו] בשופטאני עסקינן, התם משום דהוה אפשר להו לעליוה בקרקע, תדע שהרי חלקו שדה לבן כנגד שדה פרדס, וכל היכא דאפשר לעלויי בקרקע לא מעלינן בכספים. ומתניתין נמי דיקא דקתני ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, והא שדה דמשכחת בה שמן וכחוש וקא פסיק ותני עדשיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה, הא יש בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה חולקין ואע"ג דלא שוו חולקי להדדי מדלא קא קפיד אלא אשיעורא בלחוד ש"מ. ודוקא משבחא אבל ממדה לא מסלקינן במעות אלא דדינא דגוד או איגוד. נפ"מ לבכור ופשוט דאתו למיפלג לארעא דלית בה דין חלוקה אלא לתרי חולקי דשוו שיעורייהו להדדי, דאי שקיל בכור תרי תולתי לא מטי ליה לפשוט כשיעור, לא אמרי' ניפלוג בשוה וניתיב ליה פשוט לבכור דינקא בדמים, ולאו כל כמיניה לסלוקיה אפילו ממקצת חולקיה במעות אלא היכא דמסליק ליה מכוליה בדינא דגוד או איגוד:

קנט. ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשייה. כלומר בית אבותיו כדאמרינן ביבמות (קיז,א) דקא אכלה גירסאנא דבית נשאי. כי קא פלגי אחוה בהדיה אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי אחוה מעלינן ליה עליה כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף. והאי פלוגתא דרבה ורבה יוסף לא מיתוקמא אלא כגון דהאי חולקא דקאי אמצריה דהאי עדיף מאידך חולקא בשבח אי נמי במדה מיהו שוו בדמים, דרבה סבר כיון דשוו בדמים אי לא פליג ליה אמצריה מדת סדום היא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, ורב יוסף סבר כיון דאיכא הפרש בינייהו מחמת דעדיף ההוא חולקא דאמצריה בשבח אי נמי במדה מצי אמר מעלינן ליה כנכסיה דבר מריון דהוו יקירי דמיהו טפי משאר נכסיה ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא, והלכה כרב יוסף. אבל היכא דלא עדיף לא בשבחא ולא בדמים וליכא הפרש בינייהו אפילו רב יוסף מודה דכופין על מדת סדום ופליג ליה אמצריה.

והאי טעמא דמעלינן ליה כנכסי דברי מריון חזינא ביה פלוגתא ביני רבואתא, איכא מאן דאמר טעמא דמילתא דמצו למימר ליה האי חולקא דבעית למשקל בהאי שבחא אנן יהבינן ביה שבחא טפי עד דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון דעדיפי טפי דכיון דשבח עדיף טפי, ולא גרסי בה מעלינן ליה עליה אלא מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. ולפום הדין טעמא אי לא יהבי ביה אינהו שבחא טפי ממאי דיהיב ביה איהו מחייבי למפלג ליה אמצריה דהוייא לה מדת סדום. ואיכא מאן דסבירא ליה דאע"ג דלא יהבי ביה אינהו שבחא טפי כיון דעדיף חולקא בשבחא טפי משאר חולקי מצו לעלוייה עילויה כנכסי דבר מריון ולמימר ליה ניחא לך למיתב ביה כך וכך (כמאן) [כמאי] דבעו לעלוייה עילויה ואי לא שקול חולקך היכא דנפיל לך בגורל. ומסתברא כי האי טעמא בתרא וליתיה לטעמא קמא משום דאיכא עליה כמה פירכי, חדא דבנוסחי דייקי דגמ' מעלינן ליה עליה גרסינן, ועוד דאם כן לקתה מדת הדין, דמצו אמרי ליה לא ניחא לן למזבן מינך ולא מידי, את דבעית לסלוקן מחולקא דחזי לן למישקל בעידית במידי אחרינא שלא כדין אי ניחא לך לקבוליה בהאי עילויה דמעלינן ליה עילוך מוטב ואי לא לישקול כל חד מינן חולקיה בין בעידית בין בזיבורית, ואי לא איפשר למיפלג בכל חד מינייהו כגון דקאי נהרא או נגרא מן הצד נפלגינהו בגורל.

ולא תימא הני מילי היכא דמעלו ליה עילויה בשיוויו אלא אפי' במאה בדמיו, חדא דמלישנא דמעלינן ליה כנכסיה דבר מריון לאו בדמי דשוי האי חולקא משמע דאם כן לימא בשויו ולא ליתלי בנכסי אחריני, ועוד דאי בהכי שויו ותו לא אלמא לאשוויי חולקי בדמים בלחוד הוא דבעינן, מכלל דלטעמיה דרבה אע"ג דלא שוו בדמים נמי פלגינן אמצריה, אמאי, זה נהנה וזה חיסר הוא ומאי כופין על מדת סדום איכא. אלא לאו דשוו בדמים, מכלל דרב יוסף סבר אע"ג דשוו בדמים נמי מצו לעלויי עילויה ביתר מיכן, וכיון דאפיקתיה משוויו לית ליה שיעורא, דמההוא טעמא דמצו לעלויי עילויה ביתר משיוויו פורתא מצו לעלויי עילויה טפי טובא. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה רב יוסף גופיה היכי טעין להו לאחין מילתא דלא טעני אינהו, ודילמא אינהו לא הוה ניחא להו לעלויי כנכסי דבר מריון אההוא דקאי אמצריה בלחוד קאמר כמאן דאמר עד מאה בדמיו דאמרי ליה אנן מנתא דחזיא לן בעידית כי האי שיעורא שויא לן דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דשוי גבן כי האי שיעורא לא ניחא לן למיזבן מינך מנתך אפילו בבציר מהכין דאנן דין חלוקה בעינן למשקל לחולקא בין בעידית בין בזיבורית, את דבעית למשקל כוליה חולקא בעידית מעלינן ליה עלוך כנכסי דבר מריון או בטפי מהכין ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא, וכי האי גוונא ודאי מצי טעין להו אע"ג דלא טעני אינהו דהא לאו טענה באפי נפשיה היא כי היכי דליחוש שמא מתוכה ילמדו לשקר אלא לאלימא לטענתיהו דלא הוה ניחא להו למיפלג ליה אמצריה בלחוד הוא דאתיא ולמדחא טעמיה דרבא דאוקמה לטענתיהו דאחין במדת סדום הוא דאיצטריכא, קמ"ל דלאו מדת סדום היא מהאי טעמא דאמרן.

תדע דהא בהדיא קא אמרינן גבי יבם דלא יהבינן ליה אחד מצרא, היכי דמי, אי דשוו חולקי להדדי מדת סדום היא ואפי' בעלמא דלאו יבם נמי פלגינן ליה אמצריה, אלא לאו דלא שוו חולקיה להדדי, ואע"ג דלא טעני אחין מעלינן ליה כנכסי דבר מריון [ו]מסתמא לא יהבינן ליה אחד מצרא אלא שקיל כולה דמטי ליה בגורל. תדע נמי דהא גבי שמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דקאמר רב יוסף טעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לאו מטעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון הוא דהא לא ידעי הי מינייהו מידויל והי מינייהו לא מידויל כי היכי דליעלו ליה לההוא דמידויל כנכסיה דבר מריון, אלא טעמא דשייך למפלג בכל חדא מינייהו קאמר, ואע"ג דליכא חדא מינייהו דעדיפא השתא מחברתה מצו כייפי ליה למפלג בתרוייהו משום חששא דלקמיה [ו]לאו מדת סדום היא, וכ"ש היכא דברירא מילתא דחדא מינייהו עדיפא מחברתה דכי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו לא מצי חד מינייהו לאפקועי למנתא דחד מינייהו מעידית מטעמא דמדת סדום לא בדמים יתרים ולא בקרקע דגריע מיניה. והיינו טעמא דנקט הכא טעמא דמעלינן ליה וגבי שמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא האי נגרא טעמא דהאי מידויל והאי לא מידויל, משום דקמייתא מיירי בדקיימי כולהו חולקי אחד נגרא דהא בחדא ארעא עסקינן וכגון דבריר שבחיה דההוא חולקא וקא בעי למפלג ליה אמצריה, דמשום דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון איכא דכיון דידיע שבחיה מצו אמרי ליה לא ניחא לן למיתביה ניהלך אלא במאה בדמיו, ואלו משום דהאי מידויל והאי לא מידויל ליכא דחדא ארעא היא ואחד נגרא קיימא. ואלו בתריתא כיון דבתרתי ארעתא דלא עדיפא חדא מינייהו מחברתא קאי אלא (לא) דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא, אשתכח דלא שייך בה טעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון אלא היכא דבריר שבחא היכא קאי, אלא כי שייך בה [טעמא] דהאי מידויל והאי לא מידויל הוא דשייך בה. ולא שנא בקמייתא ולא שנא בבתרייתא כיון דלא שוו חולקי להדדי דינא הוא דכל היכא דאפשר למפלג בכל חדא מינייהו כי היכי דלשקול כל חדא מינייהו חולקא בין בעידית בין בזיבורית ומטי ליה לכל חד מינייהו בכל פיסקא דמטי ליה כשיעור אחד מצרא לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה למיפלג ליה אמצריה ולא למיתב ליה כוליה חולקיה אחד מצרא אלא בחדא ארעא, דבחדא ארעא לא פלגינן ליה לחד חולקא אתרי מצריה כדברירנא לעיל (סי' קנח ד"ה והשתא) מדינא דבכור:

קס. חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל והלכתא כרב יוסף. והא שמעתא לא מיתוקמא אלא בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי וקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ושויאן להדדי בין בשבח בין בדמים ואית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו באנפי נפשה מיהו קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו, ולהכי לא איצטריך גמרא לפרושי לטענתיה דבעל דין משום דמיירי דומיא דהך קמייתא דהוה קאי חד חולקא אמצרא דחד מינייהו וכי קא פלגי אמר להו פלוגי לי אמצראי. דרבה סבר כגון זה כופין על מדת סדום דהא ליכא הפרש בין האי חולקא להאי חולקא לא בשבח ולא בדמים והוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר, וכ"ש היכא דהאי דקיימא אמצריה גריעא מהך אחריתי. ורב יוסף סבר כיון דזימנין דהאי משתכחי ביה מיא למידלא ולאשקויי מיניה והאי לא משתכחי ביה מיא למידלא מיניה מחמת דיביש ואית בה בכל חדא מניהי עדיפא דההוא דמדויל מידויל לתרוייהו וההוא דלא מידויל לא מידויל לחד מניהי ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא וקיימא לן כרב יוסף.

הילכך דינא הוא דאי אית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה פלגי לה לכל חדא מינייהו חלקים שוים בין בשבח בין בדמים. אי ההוא פלגא דקאי אמצריה לא עדיף מהך פלגא אחרינא לא בשבח ולא במדה ולא בדמים יהבינן ליה אמצריה בלא גורל, ובהא אפילו רב יוסף מודי. ואי לא איפשר לאשוויינהו בשבח ובמדה משוינן להו בדמים ומוספינן לכחוש במדה כנגד חצי שבחו [ד]שמ (י) ן עד דשוו בדמים ופלגי להו בגורל. וההיא ארעא אחריתי דלא קיימא אמצריה בין דשוו פלגי דידה להדדי בשבח ובדמים בין דלא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים פלגי להו בגורל כל חד וחד היכא דמטי ליה. ואי כל חדא מניהי לית בה דין חלוקה באנפי נפשה, כיון דכי לא קיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי הוי דינא למפלג חדא כנגד חדא בגורל ולא חיישינן לטעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל כדבעינא לברורי בשמעתא, השתא דקיימא חדא אמצרא דחד מינייהו נמי פלגי ליה אמצריה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דאי לא פלגי ליה אמצריה על כרחיה פליג חדא כנגד חדא בגורל.

ואע"ג דקיימא לן דלא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט אחד מצרא יהבינן ליה ואע"ג דלא שוו חולקיה בשבחא להדדי אלא בדמים כדברירנא לעיל, ואלו הכא כי איכא דין חלוקה בכל חדא מניהי לא פלגינן להו אחד מצרא, התם בחדא ארעא דכיון דההוא חולקא דנפל ליה מעיקרא בחד מיצרא הוא דנפל ליה יהבינן ליה אחד מיצרא, אבל בתרתי ארעתא דמעיקרא כי נפל ליה חולקיה בתרי מצרי הוא דנפל ליה, כל היכא דלא שויין להדדי דלא שייך בה טעמא דכופין על מדת סדום לא יהבינן ליה אחד מיצרא ואפי' לגבי בכור ופשוט, דהא הכא דמסתמא בפשוט ופשוט וכיוצא בהן קאי דאית ליה לכל חד מינייהו למיפלג ליה אחד מיצרא וכיון דתרתי ארעתא נינהי ואית בה בכל חדא מניהי באנפי נפשיה דין חלוקה לא פלגינן ליה לחד מיניהי אחד מצרא למיפלג חדא כנגד חדא בגורל.

וה"ה לכל תרתי ארעתא דפלגינן מהדדי דכל חדא מניהי באנפי נפשה קיימא ואי אית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי באנפי נפשה שקיל פלגא בהאי אחד מיצרא, ואי ליכא דין חלוקה בחדא מניהי באנפי נפשה כי שויאן להדדי בין בשבח בין בדמים [בין] במדה אע"ג דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא פלגי חדא [כנגד חדא] בגורל, דכי חיישינן לטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל היכא דאיפשר לקיומי חלוקה בכל חדא מיניהי דלא מצי אמר שקיל את חדא ואנא חדא, דכיון דאיפשר לקיומיה חלוקה בתרוייהו באנפא דאי מדויל מדויל לתרוייהו ואי לא מדויל לא מדויל לחד מינייהו חלוקה בכל חדא מינייהו עדיפא. אבל היכא דמיעכבא חלוקה בתרוייהו מטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לא, דעיקר האי טעמא כי איתמר היכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשא וקא בעי חד מינייהו למיפלג ליה אמצריה ולמישקל ההיא דקיימא אמצריה איתמר למימר דלא פלגינן ליה אמצרא אלא פלגי בכל חדא מינייהו כדברירנא, אבל לעכוביה חלוקה מטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לא מעכבינן.

תדע דהא גבי אמהאתא (להלן בבא בתרא יג,ב) דזימנין חלשא חדא ובריא חדא אי נמי דמיתה חדא וקיימא חדא וטעמא דלא חזיין למלאכה דהדדי הוא דכי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או איגוד הוא, מכלל דאי חזיאן למלאכה דהדדי גוד או איגוד הוא, ואי ס"ד האי טעמא דזימנין דהאי מדויל והא לא מדויל אלים לעכובי חלוקה כי היכי דאלים לעכובי חלוקה, אלים נמי לעכובי בגוד את חדא ואיגוד אנא חדא, דהתם נמי שייך טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל. ואי משום דקא מבחר ליה לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי, כיון דלא ידיעי השתא הי מינייהו מדויל והי לא מדויל כי היכי דלבחר לנפשיה ההוא דמדויל אע"ג דמבחר ליה נמי כמאן דלא מבחר ליה דמי. אלא לאו ש"מ דלא חיישינן להאי טעמא אלא היכי דאיפשר לקיומי חלוקה בתרוייהו, אבל לעכובי בחלוקה אי נמי בגוד את חדא ואנא חדא דדמי לחלוקה לא מהני לעכוביה. והתם גבי אמהאתא דכי חזיאן למלאכה דהדדי דקאמרינן דאית בהו דינא דגוד את חדא ואיגוד אנא חדא דשמעת מינה דדוקא דמיבחר ליה חד מינייהו לחבריה בדינא דגוד או איגוד אבל למיפלג חדא כנגד חדא בשומתה על ידי גורל לא, התם דלא שויאן להדדי בשבחא, דכל היכא דלא שויאן בשבחא כיון דתרי גופי נינהו אי פלגי להו בגורל כקוביא דמי. אבל היכא דשויאן בשבחא ובדמים וחזיאן למלאכה דהדדי פלגי חדא כנגד חדא על ידי גורל, דכיון דלא איפשר למיפלג בכל חדא מיניהי לא אלים טעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לעכובי בחלוקה לגמרי כדברירנא. וכיון דאית בהו דין חלוקה בגורל לית דינא דגוד או איגוד, דלא דיינינן דינא דגוד או איגוד אלא היכא דלית בה דין חלוקה אבל היכא דאית בה דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד, דע"כ ל"פ רב יהודה ורב נחמן אלא היכא דאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אבל היכא דיש בהן כדאי לזה וכדאי לזה דכולי עלמא לית דינא דגוד או איגוד אלא דין חלוקה הוא דאיכא.

וה"מ דלית בה דין חלוקה בחדא מיניהי, אבל איכא דין חלוקה בחדא וליכא באידך, כיון דלא משכחת לה דפלגי חדא כנגד חדא בגורל אלא היכא דחזיאן להנאה דהדדי כגון כרם וכרם שדה ושדה דשוו שיעורייהו לענין דין חלוקה (בחדא וליכא באידך) לא סגיא דלא נפישא ההיא דאית בה דין חלוקה אאידך דלית בה דין חלוקה, וכל היכא דלא שויאן במדה ליכא מן דינא למיפלג חדא כנגד חדא בגורל, והכא כיון דנפישא חדא מינייהו במדה דהא לית בה דין חלוקה אלא בחדא מינייהו דינא הוא דפלגי לה לההיא באנפי נפשיה ואידך דלית בה דין חלוקה אית בה דינא דגוד או איגוד באנפי נפשיה.

ולא תימא הנ"מ למפלג בגורל דההוא דמטיא ליה ההיא דלא נפישא במדה אית ליה פסידא וכקוביא דמי, דאפי' היכא דהדר פלגי ליה לההוא טופיאנא וקא מטי ליה לכל חד מינייהו מיניה כשיעור, כיון דלמר מטי ליה חולקיה אחד מצרא ולמר אתרי מצרי אית ליה פסידא, אלא אפי' היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מניהי דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה, דאי מטעמא דלא ליעכב דין חלוקה הני מילי היכא דלית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה דכיון דלא איפשר לקיומי חלוקה בחדא אלא אגב חברתה תרוייהו משעבדן להדדי לדין חלוקה, ולאו משום דין חלוקה דהדדי אלא כל חדא מיניהי משום דין חלוקה דנפשה. אבל היכא דאית בה דין חלוקה בחדא אע"ג דליכא באידך כיון דההיא דאית בה דין חלוקה אפשר לקיומיה בה דין חלוקה באנפי נפשה לא משתעבדא לחברתה כלל, דלא משעבדינן חד גופא דאית בה דין חלוקה לגופא אחרינא דלית ביה דין חלוקה אלא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. [ו]אי מטעמא דכופין על מדת סדום נמי הני מילי היכא דזה נהנה וזה לא חיסר, אבל הכא כיון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל זה נהנה וזה חיסר הוא, דאלת"ה אפילו היכא דאית בה בכל חדא מינייהו דין חלוקה באנפי נפשה נמי ליפלוג חדא כנגד חדא, אלא משום דזה נהנה וזה חיסר הוא. ואי מטעמא דגוד או איגוד נמי ליכא, דלא דשייך דינא דגוד או איגוד אלא היכא דליכא דין חלוקה אבל הכא כיון דאיכא דין חלוקה בחדא לא שייך בה דינא דגוד או איגוד כלל אלא דין חלוקה הוא דאיכא, הילכך דינא הוא דפלגי לההיא דאית בה דין חלוקה באנפי נפשה ואידך דלית בה דין חלוקה קיימא בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה עילויה בדינא דגוד או איגוד על ידי דמים.

ומנא תימרא דהאי שמעתא בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי עסקינן, חדא מדקאמרינן חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ולא קא אמרינן חד גיסא אהאי נגרא וחד גיסא אהאי נגרא כדקאמרינן גבי חד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא, דהא ברירנא (לעיל ד"ה חדא) דבדקיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי עסקינן דהא אשמעתא קמייתא קאי. ועוד מדלא אצטריך לפרושי טענתא דבעלי דינין, ואי בחדא ארעתא לא משכחת לה דלהוי חד גיסא אהאי נגרא וחד גיסא אהאי נגרא ולהוי גיסא תליתאה אמצרא דחד משותפי, דאי נמי פליג אמצריה לא סגיא ליה לאידך חולקא דלא ליקום אתרי נגרי, דאי מזרח אחד נגרא ומערב אחד נגרא וצפון או דרום אמצרא דחד מנייהו כי פליגי ליה אמצריה נמי קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אתרי נגרי, ואי מזרח אחד נגרא וצפון או דרום אחד נגרא וקאי מערב אמצרא דחד מינייהו כ"ש דכי פלגי ליה אמצריה לא מטי ליה לדיליה חולקא אלא אחד נגרא ואלו להאי דמעכב עליה קא מטי ליה חולקא אתרי נגרי. אלא לא משכחת לה אלא בתרתי ארעאתא דפליגן מהדדי וקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא וקיימא חדא מינייהו אמצרא דהך נגרא מהאי גיסא ואמצרא דחד משותפי מאידך גיסא. ובדשויאן תרוויהי בשבחא עסקינן, דאי לא שויאן להדדי מאי איריא משום דזימנין אהאי מדויל והאי לא מדויל, תיפוק לי משום שבחא, ותו מאי שנא קמייתא דנקט טעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון ומאי שנא הכא דלא נקיט טעמא אלא משום דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, אלא משום דקמייתא קא מיירי כגון דעדיפי חולקי מהדדי והכא קא מיירי כגון דשוויאן ארעתא להדדי בין בשבחא בין בדמים כדברירנא לעיל, דאי לאו טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל הוה דינא דלשקול חד חדא וחד חדא בגורל ואי קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו שקיל לה בלא גורל כשמעתא דתרווייהו אחד נגרא, אלא השתא דחדא אחד נגרא וחדא אחד נגרא פלגי לה לכל חדא מניהי היכא דאית בה דין חלוקה כדברירנא.

וממאי תימרא דבאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי עסקינן ורב יוסף למיפלג בכל חדא מניהי קאמר, מדקאמר טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואי למיפלג חדא כנגד חדא בגורל קאמר מאי נפ"ל מינה אכתי קושיא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל בדוכתיה קאי, אלא לא משכחת להאי חששא תקנתא בחלוקה אלא היכא דפלגי לה לכל חדא מניהי ושקיל כל חד מינייהו פלגא בהא ופלגא בהא כדברירנא.

ומסתברא דשדה הבעל היכא דלא שייכי באידך כתרוייהו אחד נגרא דמיאן. ולאו משום דכולהו מיא מיטרא שתיאן, דאי מהאי טעמא אדרבה כיון דזימנין דנחית מיטרא אהא ולא נחית אהא כדכתיב (עמוס ד,ז) חלקה אחת תמטר כו' כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיאן, אלא משום דאפי' כי פלגי בתרווייהו נמי לא מפקי מהאי חששא, דזימנין דמטי מיטרא להאי פלגא ולא מטי לאידך פלגא וזימנין דמשתדף האי פלגא ולא משתדף הך פלגא, וכיון דלא מהניא להו פלוגתא דכל חדא כנגד חדא עדיף להו. ודוקא דלא מתברר דשייכי בחדא מינייהו דלא שייכי באידך אבל היכא דמיתברר דזימנין דשייכי בחדא תיוהי דלא שייכי באידך, אי ידיע בהי מינייהו שייכי ובהי מינייהו לא שייכי הא לא שויאן בשבחא. ואי לא ידע כגון דקיימן בתרי באגי ואיכא בגא דמעלי ליה רובא דמיטרא ואיכא דקשי ליה, ואפילו בחד באגא נמי איכא כי האי גוונא היכא דחדא בקעה וחדא גבעה חדא בתולה וחדא עבודה וזימנין דהוי גשמי שנה מרובין וזימנין מועטין ולאו מילתא דאיכא למיקם עלה היא, כל כי האי גוונא לאו כמאן דלא שויאן בשבחא דמיין אלא כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיין. ואע"ג דלא שנא היכא דלא שויין בשבחא ולא שנא היכא דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא חד דינא נינהו דאידי ואידי שקיל כל חד מינייהו פלגא בהא ופלגא בהא, ה"מ היכא דאית בה בכל חדא מינייהו דין חלוקה, אבל היכא דלית בה דין חלוקה בחדא מניהי איכא לפלוגי בה, דאלו היכא דידיע דלא שויאן בשבחא מחמת דהאי עידית והאי בינונית או זיבורית, אי נמי מחמת דידיע דשייכי תיוהי בהא ולא שייכי באידך, לאו כל כמיניה דחד מינייהו למכפייה לחבריה למיפלג חדא כנגד חדא בגורל דכקוביא דמי, ואלו גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא כל היכא דשויאן בשבחא ובדמים ולא איפשר להו למיפלג כל חדא מיניהי באפי נפשה מחמת דלית בה דין חלוקה כייפי אהדדי למיפלג חדא כנגד חדא בגורל כדברירנא לעיל:

קסא. תרוייהו אחד נגרא אמר רב יוסף [כגון] זה ודאי כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי [מצי] אמר בעינא אפושי אריסי והלכתא כרב (יוסי) [יוסף] אפושי אריסי לא כלום הוא. האי שמעתא לא מיתוקמא אלא בתרתי ארעתא דפליגן מהדדי וקיימן תרויהי אחד ניגרא, והוא דשויאן בשבחא ובדמים וקימא חדא אמיצרא דחד משותפי דומיא דהנך קמיאתא, וכל שכן היכא דהאי דקיימא אמצריה כחישא מהך. וקאמר ליה בר מיצרא טול אתה שמן ואני כחוש מדה במדה. רב יוסף סבר כגון הא ודאי כופין על מדת סדום, דכיון דהאי דקיימא אמצריה לא עדיפא מהך אחריתי לא בשבחא ולא בדמים וקיימן תרויהי אחד נגרא דכל כמה דמדויל לתרויהי מידויל זה נהנה וזה לא חיסר הוא ודינא הוא דיהבינן ליה לבר מצרא ההיא ארעא דקיימא אמצריה בלא גורל. ואביי סבר לאו מדת סדום היא דמצי אמר ניחא לי למישקל חולקא בכל חדא מניהי כי היכי דליהוי (א) ין לי תרתי פיסקי, דבעינא לאפושי אריסי דמתהני לי מינייהו במילי דעלמא כדאמרי' התם אריסא למרי ארעא משתעבד, אי נמי איידי דמקני כל חד מינייהו בחבריה פלחי טפי. ואיפסיקא הילכתא כוותיה דרב יוסף, ואי משום אפושי אריסי ולא כלום הוא דלאו שבחא דשייך בגופא דארעא הוא דלגבי גופא דארעא גריעותא היא. וש"מ דכל היכא דשויאן ארעתא להדדי בין בשבח בין בדמים בין בדוכתא דשתיאן מיניה פלגי חדא כנגד חדא בגורל כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא, דכיון דכי קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו פלגי' ליה אמצריה בלא [גורל] מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר, כל שכן היכא דלא קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו דפלגי' להו חדא כנגד חדא בגורל דזה נהנה וזה נהנה הוא דלימטיה ליה לכל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא. ולא שנא אית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה ולא שנא לית בה בחדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה הכין דינא כדאמרן, דהא הכא דבדאית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה עסקינן, מדקא סבר אביי למימר דפלגי בכל חדא מניהי מטעמא דבעינא אפושי אריסי, וכיון דאפילו כי אית ביה דין חלוקה בכל חדא מניהי פלגא חדא כנגד חדא דחלוקה אחד מיצרא עדיפא, כ"ש היכא דליכא דין חלוקה בחדא מניהי דכי שויאן להדדי לית דינא דגוד או איגוד אלא פלגי חדא כנגד חדא בגורל, דהא כל היכא דשייך דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד, אלמא חלוקה עדיפא מדינא דגוד או איגוד אפילו היכא דלא שויאן להדדי דליכא למיפלג להו אלא [אתרי] מצרי, וכיון דחלוקה אחד מיצרא היכא דשויין להדדי עדיפא מחלוקה אתרי מצרי כ"ש דעדיפא מדינא דגוד או איגוד, דאפילו חלוקה אתרי מצרי עדיפא מיניה. וסברא נמי הוא, דהיכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי טעמא מאי, טעמא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, כי לית בה בחדא מיניהי דין חלוקה נמי זה נהנה וזה לא חיסר הוא.

ומנא תימרא דהא נמי בתרתי ארעתא דפליגן מהדדי עסקינן, דאי בחדא ארעא בהא לימא אביי בעינא אפושי אריסי, סוף סוף חד פיסקא הוא דמטי ליה ומאי אפושי אריסי איכא גביה. ואע"ג דחזינן מאן דאמר לה משום דבעי חבריה לאפושי אריסי חד מהאי גיסא וחד מהאי גיסא וקא מינטרא ארעיה דהא דקימא בי מצעי, לאו מילתא היא, דבאריסי דחבריה לא מינטרא ארעיה דידיה והוה ליה זה חיסר וזה לא נהנה וקשי טפי ממדת סדום. ועוד דאי נמי פליג ליה לחבריה אמצריה לא סגיא דלא קיימא ארעא דידיה בי מצעי דתרתי ארעתא דתרי אריסיה חדא דהאי שותפותא (בחדא) [וחדא] דשאר אינשי דסמיכא ליה מאידך גיסא. וכי תימא כגון דקיימא סמוך לר"ה, בהא לימא רב יוסף כופין על מדת סדום, וגמרא נמי אמאי מפיק לה כרב יוסף, זה נהנה וזה חיסר הוא, דההוא חולקא דסמיך למצריה דבר מצרא וקאי בי מצעי עדיף טפי מהאיך חולקא דסמיך לר"ה דמטיא ליה ידא דעוברים ושבים טפי. אלא על כרחיך הא נמי לא מיתוקמא אלא כגון דמפלגן ארעתא מהדדי וקיימן תרויהי אחד נגרא. ואי שויאן בין בשבחא בין במדה בין בדמים דינא הוא דאי קיימא חדא מינייהו אמיצרא דחד מינייהו יהבינן לה ניהליה בלא גורל ושקיל לה שותפיה לאידך אחריתי, וכ"ש היכא דהך אחריתי שמינא טפי מהאי דקיימא אמצריה וקאמר ליה טול אתה שמן ואנא כחוש מדה במדה. ואי שויאן בשבחא ולא בדמים מחמת דלא שויאן במדה ואע"ג דקיימן תרויהי אחד נגרא ליכא מן דינא למפלג ליה לבר מיצרא אמיצרי אלא איכא דפחיתא במדה וניחא ליה למישקל ההוא טופיאנא דמשתייר ליה בהך ארעא אחריתי בקרקע דלא מצטריך שותפיה למיזבן מיניה ולא לזבוניה ליה מחולקיה מידי ולא למישקל חולקיה בתרי פיסקי. אבל היכא דנפישא ההיא דקיימא אמצירי במדה אע"ג דלא נפישא בדמים (ו) מצי חבריה למימר ליה אנא בההיא דנפישא במדה ניחא לי או ניפלוג בתרוייהו, וכן היכא דפחיתא במדה ולא ניחא ליה למישקל ההוא טופיאנא דמשתייר ליה בהך ארעא אחריתי בקרקע אלא במעות לית ליה מדינא למיפלג ליה אמצריה משום דמצטריך שותפי להדורי ליה דמי ההוא טופיאנא.

וה"ה היכא דלא קיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי דלא מצי אמר ליה נפלוג חדא כנגד חדא בגורל ומאן דנפיל ליה חולקיה בגדולה להדר ליה לחבריה בחולקיה מההוא טופיאנא דמטי ליה קרקע או מעות, דלא ניחא ליה לחבריה למישקל מעות במנתא דחזיא ליה בקרקע, ולא נמי למיפלג ליה אתרי מצרי ולחבריה אחד מצרא, דחולקה דנפיל אחד מיצרא עדיף בדמים, ואי נמי משוו להו בדמים על ידי תוספת מדה או מעות אכתי לא שוו להדדי דההוא דנפיל אחד מיצרא אע"ג דלא עדיף בדמים עדיף בשבחא דגופיה מחמת דקאי אחד מיצרא, והוה ליה כמאן דעדי' בשבחא ולא עדי' בדמים והאי דפלגינן ליה אתרי מצרי עדי' מחמת תוספת מדה או תוספת מעות, הילכך הוו להו ככל חולקי דאפשר לאשוויינהו להדדי דכל כמה דלא שוו להדדי ליכא למיפלגינהו בגורל דכקוביא דמי ולית בהו דין חלוקה בגורל אלא בכל חדא מינייהו באנפי נפשה.

ולא תימא הני מילי היכא דאי פלגינן להו חדא כנגד חדא כדאמרן קא חסר ההוא דנפיל ליה חולקיה אתרי מצרי בחד מחולקי דמטו ליה, דאי הוה פליג לכל חדא מניהי הוו מטו ליה תרי פיסקי מצעי והשתא קא מטו ליה חד רבא טפי וחד זוטא טפי, אלא אפילו היכא דמטו ליה תרי פיסקי כדמעיקרא, כגון דהוה תרי שותפי ונפלן להו תרי ארעתא חדא גדולה בת תלתין ושיתא קבין וחדא קטנה בת תמניסר קבי דאית בה דין חלוקה לתרי, דאי פלגי בכל חדא מינייהו קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אתרי מצרי, חד בר תשעת קבין דמטי ליה בפלגא דקטנה וחד בר תמניסר קבין דמטי ליה בפלגא דגדולה דהוו להו עשרין ושבעה קבי לכל חד וחד. והשתא נמי דפלגי גדולה כנגד קטנה כדאמרן מאן דנפיל ליה חולקיה בגדולה אחד מיצרא לא קא מטי ליה טפי מעשרין ושבעה קבין והאיך דנפיל ליה חולקיה בקטנה מטי ליה חולקיה אתרי מצרי תמניסר בקטנה ותשעה בגדולה, אשתכח דבין הכי ובין הכי תרי פיסקי קא מטו ליה חד בר תמניסר וחד בר תשעה, לא אמרינן זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דאע"ג דלגבי הך חלוקה אחריתי זה נהנה וזה לא חיסר הוא לגבי האי חלוקה דמפלג גדולה כנגד קטנה מיהת כיון דלא שוו בה חולקי להדדי זה נהנה וזה חיסר הוא, דהא איפשר לעלויה לההוא שבחא דחד מיצרא בדמים ולאשוויינהו (ו) לחולקי על ידי תוספת מדה או מעות, לאו כל כמיניה למיפלג שוה בשוה ואפילו על ידי גורל דכקוביא דמי. ואע"ג דחבריה לאו למיפלג על ידי תוספת מדה ולא על ידי תוספת מעות קא בעי אלא למיפלג בכל חדא מניהי בשוה קא בעי דלא קא משתרשי ליה בין חלוקה לחלוקה ולא מידי, ההוא משום דלא ניחא ליה למיתבע חלוקה דלא שוו בה חולקי להדדי דמצי חבריה לעכובי בה עליה ואי נמי לא הוה מעכיב לא ניחא ליה לדיליה למיפלג בגורל חולקי דלא שוו להדדי דילמא נפיל ליה חולקי דלא ניחא ליה בגויה, דאלו אתו תרווייהו לקמן למיפלג להו ולא טעין חד מינייהו היכי בעי מפלג אנן כי פלגינן להו חד מיצרא כנגד תרי מצרי מצי ההוא דשקיל אתרי מצרי למימר אנא הוה יהיבנא כמה דליפול לי חולקי אחד מצרא (למימר), ואי פלגינן להו ע"י תוספת מדה או מעות מצי ההוא דנפיל ליה חולקיה אחד מצרא למימר לא ניחא לי בחולקא דפחית במדה ולא נמי לאוסופי מעות בחולקא דהוה במדה, ואשתכח דליכא מדינא למיפלג להו בגורל להדדי דהיינו למיפלג בכל חדא מניהי שוה בשוה. וכיון דאלו שתיק האי דבעי למיפלג בכל חדא מיניהי והוה בעי מינן למיפלג ליה כדין אע"ג דקא טעין אידך למפלג ליה חולקיה דלא שוו להדדי בין על ידי תוספת דמים בין שוה בשוה לא הוה פלגינן להו אלא בכל חד מינייהו שוה בשוה, השתא דטעין חד מינייהו נמי למיפלג בכל חדא מינייהו שוה בשוה ואידך קא טעין למיפלג חולקיה דלא שוו להדדי הדין עם הראשון דאטו משום דקא טעין בדין מגרע גרע. אבל ודאי אי מבחר ליה חבריה למיפלג חד מצרא כנגד תרי מצרי אדעתא דמשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים ובלא תוספת מדה, כיון דשויין במדה וקיימן תרווייהו אחד נגרא הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום. אבל ע"י תוספת מדה או דמים לא דלא ניחא ליה לאוסופי מידי בחלוקה דאיפשר לאשווייה בלא תוספת דכל כי האי גוונא נמי גוד או איגוד הוא כדמיברר לקמן וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד:

דף יג עמוד א

קסב. חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא פלגי לה בקרנא זול. כגון דמשיך נגרא מקרן מזרחית צפונית עד קרן מזרחית דרומית ומקרן מזרחית דרומית עד קרן דרומית מערבית, ומשיך נהרא מקרן דרומית מערבית עד קרן מערבית צפונית ומקרן מערבית צפונית עד קרן צפונית מזרחית, דאשתכח דמשיך נגרא תרתי רוחי דסמיכן להדדי מחד גיסא כמין גם ומשיך נהרא תרתי רוחי אחרניאתא דסמיכן להדדי מאידך גיסא נמי כמין גם, דכיון דסמיכן רוחאתא להדדי חד גיסא קרי ליה. והיינו טעמא דפלגי לה בקרנא זול, דאי פלגי ליה מחצי רוח מזרחית עד חצי רוח מערבית אשתכח דההוא דמטי ליה כולה רוח דרומית מטי ליה מנגרא טפי וההוא דמטי ליה כולה רוח צפונית מטי ליה מנהרא טפי, אלא פלגי לה בקרנא זול, דפסקי לה באלכסון מקרן מזרחית דרומית עד קרן מערבית צפונית ושקיל חד מינייהו רוח מזרחית וצפונית ושקיל אידך רוח דרומית ומערבית, דאשתכח דכל חד מיניהו לא קא שקיל חולקא לא מנגר ולא מנהרא טפי מחבריה. ואע"ג דכל כי האי גוונא כולהו חולקי כי הדדי נינהו כי פלגי להו בגורל פלגי דלא ליתו להו לאינצויי. ואי שוו חולקי להדדי בין בשבחא בין במדה וקאי חד גיסא אמיצרא דחד מינייהו פלגינן ליה אמצרא בלא גורל מידי דהוה אכולהו חולקי דשוו להדדי.

נקוט הדין כללא בידך, דכל היכא דשוו חולקי להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים בין בדוכתא דדלו מיניה כגון דקיימי תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי, בין בחדא ארעא בין בתרתי ארעאתא דפליגן מהדדי, כל היכא דאית בה בכל חד מיניהו כשיעור ולא קאי חד מחולקי אמצרא דחד מיניהו ולית ליה לחד מינייהו זכותא למיברר ליה טפי מחבריה פלגינן להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא פיסקא דמטי ליה בגורל כדברירנא מהאי שמעתא דתרויהי אחד ניגרא ומדוקיא דשמעתא דחדא אהאי ניגרא וחדא אנהרא. ובכל כי האי גוונא כתיב (משלי יח,יח) מדינים ישבית הגורל וכתיב נמי (במדבר כו,נה) אך בגורל יחלק את הארץ, ולא הוצרכו לאורים ותומים עם הגורל בחלוקת הארץ אלא מפני שלא היו החלקים שוין והוצרכו אורים ותומים להעיד עליהן שלא נחלקו אלא על פי הדיבור, ונמצאו אורים ותומים מעידין על הגורל והגורל מעיד על האורים ועל התומים. ולא עוד אלא שלא הוצרכו אורים ותומים [אלא] בחלוקת השבטים, אבל בחלוקת כל שבט ושבט כשנחלקה נחלתו על בני שבטו לא נחלקה אלא בגורל בלבד כדמיברר בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) דלא מיירי גבי אורים ותומים אלא בחלוקת השבטים בלחוד מדתני עלה וכן לכל שבט ושבט ואלו וכן לכל משפחה ומשפחה ולכל איש ואיש לא קתני. וההיא דאמרי' [פרק] בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קו,ב) גבי האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, דשמעת מינה דאי לא צייתי להדדי לא מצו למכפא אהדדי למיפלג בגורל, התם כגון דלא שוו חולקי להדדי. דיקא נמי דהא דומיא דארץ ישראל קמיירי, מדסברינן מעיקרא למימר טעמא בתחלה דומיא דא"י דאיכא דמטא ליה חולקא דעדיף מדחבריה.

(דכל) [וכל] היכא דלא שוו חולקי להדדי בכולהו אנפי שבחא [לא] מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה למפלג בגורל, אלא בחדא ארעא היכא דלא איפשר למשקל כל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מצרא. והוא דמשוו להו בדמים והוא דאית בה דין חלוקה למנינא דלמטי ליה לכל חולקא מינייהו שיעור ששם הכל קרוי עליו כדברירנא (לעיל סי' קנח) גבי שמעתא דחלק בכור וחלק פשוט, דאלו בתרתי ארעאתא אי נמי בחדא ארעא היכא דאיפשר למשקל כל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מצרא אי עבדי חד שמן וחד כחוש אדעתא למפלג בגורל כקוביא דמי, דלא מיבעיא היכא דלא משוו להו בדמים דקא מטי ליה לכל חד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה ולהאיך בציר ממאי דחזי ליה דכקוביא דמי, והיינו דתנן בפ' שואל אדם מחבירו (שבת קמח,ב) ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור מאי טעמא משום קובייא, דש"מ דכל כי האי גוונא כקוביא דמי ואסיר ואפי' מדעת שניהן וכ"ש דלא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה להכי, אלא אפי' היכא דמשוו להו בדמים בין דמשוו להו במעות בין דמשוו להו בקרקע אע"ג דלא קא מטי ליה לחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה למשקל בדמים, כיון דמסתלק ממנתא דחזיא ליה בהאי שמן במעות או בקרקע אחרינא דכחיש מיניה וה"ה היכא דשוו בשבחא ולא שוו בדמים כיון דמסתלק במעות מההוא טופיאנא דחזי ליה בקרקע כקוביא דאמי, דמאן דאית ליה שמן ליכא לסלוקי בכחוש ומאן דאית ליה קרקע ליכא לסלוקיה במעות בעל כרחיה אלא היכא דלא מקיים דין חלוקה למשקל כל חד מיניהו חולקא דנפיל ליה בבת אחת בחד מיצרא אחד מיצרא אלא בהכי, וכל שכן היכא דכי פלגינן להו בגורל אית ליה פסידא לחד מינייהו במטו מנתיה אי נמי דמיבטיל דין חלוקה, דאי איכא תקנתא למיפלג בלא גורל פלגינן בלא גורל כדברירנא בשמעתא דבכור או פשוט. כללא דמילתא כל היכא דאיכא פסידא למפלג בגורל כגון היכא דאי פלגינן בגורל אפשר דמיבטיל דין חלוקה אי נמי דמתרמי ליה תולתא למרי תרי תולתי ותרי תולתי למרי תולתא ואע"ג דיהיב ליה דמי תולתא לחבריה לאו כל כמיניה אלא פלגינן להו בלא גורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא חולקא דחזי ליה כדברירנא גבי בכור ופשוט.

תדע דאי ס"ד מהני גורל לסלוקיה לחד מינייהו במעות מההוא טופייאנא דחזי ליה בקרקע או אפילו מדמי שבחא ע"י גורל על כרחיה, אי הכי כל היכא דלית ביה דין חלוקה נמי דקי"ל דלא מצי חד מינייהו לאסתלוקי משותפותא דהדדי אלא היכא דמיבחר ליה לחבריה בדינא דגוד או איגוד, אדמצרכינן ליה לאבחוריה לחבריה למיגד או לאוגודי דהויא לה יד נתבע על העליונה, למכפייה למיגד או לאוגדי בגורל דהויא לה יד שניהם שוה ומאן דנפיל ליה בגורל למיגד ליגוד. אלא לאו ש"מ דאפילו במידי דלית בה דין חלוקה לא כייפינן ליה לחד מינייהו לאסתלוקי במעות ממנתיה על כרחיה אפי' ע"י גורל דכקוביא דמי וכ"ש היכא דאית בה דין חלוקה דלאו כל כמיניה לסלוקי במעות.

וה"ה גבי שמן וכחוש, דאפי' בא"י שחלקו שדה לבן כנגד שדה פרדס לא העלו שמן כנגד כחוש בכספים מדמתמהינן בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) למ"ד בכספים העלוה למאי בשופרא וסוניא [אטו] בשופטני עסקינן, דש"מ דכל היכא דאפשר לעלויינהו בכספים וכל שכן בחלוקא דעלמא דכיון דקפדינן בה דלא פלגינן שדה לבן כנגד שדה פרדס כל שכן דלא מעלינן שמן כנגד כחוש בכספים אפי' בחדא ארעא אלא היכא דלא אפשר לאקיומי דין חלוקא אלא בהכין כדברירנא. תדע נמי דהא כי שאני לן בין בכור ליבם לענין מיתב ליה לחד מינייהו אחד מיצרא היכא דלא אפשר לאשוויי חולקי בשבחא בלחוד הוא דשני לן כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל סי' קנח), ואי ס"ד כל היכא דשוו בדמים לא חיישינן לשבחא אפי' יבם נמי ליפלוג ליה אחד מיצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. ועוד גבי ההוא דזבן ארעא אמצרא דבית נשיה מאי שנא דלא פלגינן ליה אמצריה פלוגתא דשויא בדמים, אלא על כרחיך משום דקפדינן אעודפא דשבחא.

וה"ה בתרתי ארעאתא גבי שמן וכחוש אע"ג דשויאן בדמים וליכא דין חלוקה בחד מינייהו דלא מצי כפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל דכקוביא דמי, דהא גבי רבין בר חנינא (להלן ע"ב) דשבק להון אבוהון תרתי אמהאתי חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או איגוד וסברינן למידק מינה דלית ליה לרבא דינא דגוד או איגוד ומשנינן שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו וכי א"ל שקול את חדא ואת חדא לאו גוד או איגוד הוא, דש"מ דלמאי דס"ד מעיקרא דלא שני לן בין היכא דחזיאן למלאכה דהדדי להיכא דלא חזיאן למלאכה דהדדי וסברינן למידק מינה דלית דינא דגוד או איגוד אפי' היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי כ"ש דלית בה דין חלוקה למיפלג חדא כנגד חדא בגורל, ועוד דלא צריך דינא דגוד או איגוד אלא היכא דליכא דין חלוקה, ואי ס"ד הכא דין חלוקה איכא היכא ס"ד למפשט מיניה דאפילו היכא דליכא דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד. וה"ה למאי דמשנינן בה שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי דשמעת מינה טעמא דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו דלא חזיאן למלאכה דהדדי הוא דכי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או איגוד הוא, מכלל דאי הוה חזיאן למלאכה דהדדי הוי דינא דגוד או איגוד, ואי איכא דין חלוקה (לימא) [למה] לי דינא דגוד או איגוד, אלא לאו משום דליכא דין חלוקה, היכי דמי, אי דשויאן להדדי כיון כופין על מידת סדום (דין חלוקה היכי דמי אי דשויאן להדדי) דאע"ג דמשוו להו במעות נמי לאו כל כמיניה למכפייה למפלג בגורל. וה"ה גבי קרקע היכא דלא שויאן בשבחא אע"ג דשויאן בדמים דכי היכי דלא ניחא ליה לאיניש למשקל מעות כנגד קרקע הכי נמי לא ניחא ליה למשקל כחוש כנגד שמן, ולא שייך למפלג שמן כנגד כחוש אלא בחדא ארעא היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בשבח אלא בדמים, דכיון דכי נפיל ליה בחדא ארעא ואית בה דין חלוקה דינא הוא דפלגי לה כי היכי דלשקול כל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא ושבחא דחולקי משוו ליה בדמים, אבל בתרתי ארעאתא כל חדא מינייהו באנפי נפשה קיימא ואי אית בה דין חלוקה פלגי לה ואי לא לא מצו כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל אלא היכא דשויאן להדדי דהוה ליה ז"נ וזה לא חיסר וקיימא לן כופין על מדת סדום.

ולא תימא הנ"מ לענין שמן וכחוש, אלא אפילו היכא דשוו להדדי במדה ובכולהו אנפי (נפשיה) דשבחא ולא עדיפי מהדדי אלא לענין קורבא ורוחקא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה שקול את חדא ואנא חדא בגורל אדעתא דממלי ליה דמי ההוא עודפא בכספים או בקרקע, דכשמן וכחוש דמי. וההיא דגרסי' בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) ולא העלוה אלא בכספים ודייקינן עלה למאי אילימא לשופרא וסוניא אטו בשופטאני עסקינן אלא לקורבא ורוחקא, ואפי' למאן דאמר התם בקרקע העלוה מודי דפלגי קרוב כנגד רחוק אדעתא דיהיב ליה שיעור ההוא עודפא דביני ביני בקרקע, שאני א"י דלמפלג קיימא ואי לא פלגי קרוב כנגד רחוק ושמן כנגד כחוש אדעתא דמשקל ההוא עודפא דביני ביני בקרקע לא הוי בה דין חלוקה כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה ואי) גבי שדה לבן וגבי שדה פרדס.

ברם צריך את למידע דאפילו בשמן וכחוש אע"ג דשוו להדדי בין במדה בין בדמים כי אמרינן דשקיל חד חדא וחד חדא בגורל, הנ"מ דחזי כל חד מינייהו למאי דחזי חבריה כגון כרם וכרם שדה הלבן ושדה הלבן שדה פרדס ושדה פרדס, אבל היכא דלא חזי כל חד מינייהו למאי דחזי חבריה כגון שדה פרדס ושדה לבן ואפי' כרם ושדה פרדס, אע"ג דשוו בין בשבחא בין במדה בין בדמים כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לענין דין חלוקה בין לענין דגוד או אגוד, דכיון דלא חזי חד מינייהו למאי דחזי חבריה אשתכח דכל חד מינייהו צריך חולקא בתרוייהו כדאמרינן בהדיא גבי תרתי אמהאתא חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי, דכיון דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי כי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לא דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד הוא, ומתני' (דשאני) [דשני אחין] אחד עני ואחד עשיר נמי דיקא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד, הלכך הוה ליה כמאן דלא שוו בשבחא או בדמים לכולהי אנפי דברירנא התם.

וההיא דגרסי' בפרקין (לעיל בבא בתרא ז,א) האחין שחלקו אחד נוטל שדה פרדס ואחד נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו, התם בשרצו, והוא הדין גבי הנהו תרי אחי דפליגו (שם) חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא לא מיתוקמא אלא בשרצו, דאלו מדינא לית להו למפלג אספלידא כנגד תרביצא משום דלא דמו תשמישי להדדי ולמאי דחזי האי לא חזי האי שזה תשמישו לאויר הקרקע וזה תשמישו לצל ככל הדבר המקורה. והכי נמי מסתברא דהא אוקימנא (שם) לההוא עובדא דאספלידא כגון דעלו באושיאתא והורדי ולא עלו באוירא ואי דפלגי אפומא דבי דינא מי אית להו למעבד הכי.

והוא הדין לגבי אחין שחלקו דקי"ל דאין להן דרך זה על זה, אם תמצא לומר בדאית ליה לפנימי דירכא אחרינא למיעל מיניה משכחת לה אע"ג דפלגי אפומא דבי דינא, ואם תימצא לומר אע"ג דלית ליה דירכא אחרינא לא משכחת לה אלא בשרצו, דאלו מדינא השתא היכא דשויאן ארעאתא להדדי בשבחא ובדמים אלא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא קפדינן משום השתא דלקמיה דזימנין האי מדויל והאי לא מדויל, היכא דלהאי מתהני ליה חולקיה ולהאי לא מתהני ליה מהשתא מחולקיה כלל לא כל שכן.

הלכך אי אפשר למפלג פנימי מחיצון באנפא דלא להוי לחד מינייהו דרך אחבריה, כגון דאיפשר ליה בדרך מגיסא אחרינא פלגינן פנימי כנגד חיצון כדיניה. (מאי) [ו]אי לא לית לה בהו דין חלוקה למפלג פנימי כנגד חיצון, דלא מיבעיא בגורל דלא אלא אפילו היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי דהוה ליה כי דינא דגוד או אגוד נמי לא, דהתם הוא דבין מאן דמטי ליה קרקע בין מאן דמטו ליה כספים קא מטי ליה מידי דמתהני ליה מיניה הנאה גמורה, חיצון שאינו רוצה ליתן חלקו בפנימי (וידרשוהו) [וידרסוהו] אחרים, פנימי נמי דהא אינו נכנס ויוצא בכל שעה שהוא רוצה, לאו גוד או אגוד הוא משום דגרע טפי מדינא דתרתי אמהאתא דלמר מבעי ליה תרויהי ולמר מבעי ליה תרויהי, דאע"ג דכל חדא מניהי חזיא למילתא כיון דלא חזיאן למלאכה דהדדי כי מבחר ליה למשקל הי מניהי דבעי לאו גוד או איגוד הוא, וכ"ש הכא גבי שני בתים זה לפנים מזה דכל חד מיניהו באנפי נפשיה לא חזי למילתיה. והתם הוא דאית בה בכל חדא מניהי באנפי [נפשה] דינא דגוד או איגוד משום דכל חדא מניהי באנפי נפשה חזיא למלתה וכי תבע ליה בחדא מניהי בדינא דגוד או אגוד לא מצי נתבע למימר ליה אנא תרויהי צריכין לי דהא קא יהיבנן ליה רשותא בהדיה למיגד או לאוגודי וקיימא אידך כדמעיקרא בשותפותא. אבל גבי שני בתים זה לפנים מזה היכא דלית ליה לפנימי דרך אלא עילוי חיצון דכמה דקיימי תרויהי בשותפותא רויחא תשמישתא דכל חד מיניהו דהוי להו תרוייהו כחד ביתא דתרי שותפי דמתהני להו מינייהו חד ואידך חד ארעתא דלהוי ליה לפנימי דרך עלוי דחיצון אי נמי אגיד חד מינייהו חד כדאמרן ואידך קאי בשותפות דחקו תשמישי דבתי אהדדי דפנימי אינו נכנס ויוצא בכל שעה שהוא רוצה וחיצון דריסת הרגל של פנימי עליו, אי אמרת דכל חד מינייהו באנפי נפשיה אית בה דינא דגוד או איגוד אית ביה פסידא לנתבע, דאי אגיד ליה איהו אית ליה פסידא דקא יהיב זוזיה במידי דלא מתהני ליה מיניה למילתיה הנאה גמורה, ואי מוגד ליה לתובע אית ליה פסידא בהאיך ביתא אחרינא דמשתייר מינייהו בשותפותא דמעיקרא הויא ליה שותפותא במידי דהוה מתהני ליה למילתיה הנאה גמורה מחמת ביתא אחרינא דדחיק ליה לתשמישתיה. הלכך הוו להו תרוייהו כחד ביתא דלית בה דין חלוקה, דאי תבע ליה חד מיניהי לחבריה למיקם בפלגיה בדינא דגוד או איגוד ובאידך פלגא בשותפותא לאו כל כמיניה, דלא שנא דין חלוקה ולא שנא דגוד או איגוד לאסתלוקי מהדדי הוא והכא כיון דלא איפשר להו לאסתלוקי מהדדי לא בדין חלוקה ולא בדינא דגוד או איגוד עד דאגיד להו חד מינייהו לתרוייהו לחבריה דינא הוא דלוקמו תרוייהו בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה אתרוייהו בדינא דגוד או איגוד, דהתם ודאי מסתלק כל חד מינייהו מחבריה לגמרי ומתהני ליה לכל חד מינייהו ממאי דמטי ליה הנאה גמורה.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) ולא כחלוקת העולם הזה חלוקה של עולם הבא העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס שדה פרדס אין לו שדה לבן העה"ב אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה, התם בתחילתה של ארץ ישראל קאי דכיון דכל חד וחד מבני ההוא שבטא הוה ליה זכותא בכל שדה לבן ובכל שדה פרדס ובכל פורתא ופורתא אי אמרת לשקול כל חד מינייהו חולקיה בין בשדה לבן בין בשדה פרדס אין לך שדה לבן או פרדס שאינה נחלקת למאות ולאלפים ונמצא שאין בה דין חלוקה שאין אחד מהן מגיע שיעור הראוי, ודינא דגוד או איגוד נמי ליכא דרחמנא אמר לאלה תחלק הארץ, ואמטול הכי איצטריכו לאשוויינהו בדמים ולמפלג שדה לבן כנגד שדה פרדס כי היכי דליקיים בה דין חלוקה, אבל בעלמא אי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי לאו כל כמיניה כדברירנא התם מדינא דאמהתא.

ברם צריך את למידע דלא שנא היכא דאפשר לאשוויי חולקי להדדי בכל מילי ולא שנא היכא דלא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים כי פלגינן בגורל היכא דלית ליה זכותא לחד מינייהו למיברר ליה טפי מחבריה, אבל היכא דאית ליה זכותא למיברר ליה טפי מחבריה לא פלגינן להו בגורל אלא משוינן להו כל היכא דאיפשר לאשוויינהו ובריר חד ההוא זכותא לנפשיה הי מינייהו דבעי ושקיל להו. ומאן נינהו, יתומים קטנים שבאו לחלוק עם הגדולים בנכסי מורישן, דאמר רב נחמן אמר שמואל (קידושין מב,א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה, ואי בגורל מאי בורר להם איכא ומאי חלק היפה איכא. ודוקא בקטנים שהוזקקו לחלוק עם הגדולים בנכסי אביהן או בנכסי שאר המורישין אבל במתנה וכיוצא בה לא עבדו רבנן תקנתא דדומיא דנכסי אביהן בעינן, וכ"ש היכא דכולהו קטנים דכי הדדי נינהו ולא שייכא תקנתא בהני טפי מהני.

ואיכא אחרים דאמור רבנן דאית להו למישקל מנה יפה ראשון, מיהו לאו במידי דקפידי ביה אינשי ולא בחלוקה דאורחא דמייתי לבי דינא, ומאן נינהו כהן ות"ח, כהן דאמר מר (גיטין נט,ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, ת"ח דגרסינן בנדרים (סב,א) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש וכהן מנא לן דאמר מר וקדשתו כו'. במאי אי במתנות כהונה הא מהכא נפקא, כל חדא וחדא באנפי נפשה כתיבה, ותו הא מדיליף ת"ח מכהן ש"מ לאו במתנות כהונה קאי. ואע"ג דעיקר שמעתיה דרבא גבי ת"ח למשרא תיגריה ברישא איתמר על כרחיך בהדיא קא מסיק בה דכי איתקש לכהן ליטול חלק בראש איתקש, ומדקאמרינן נמי וכהן מנא לן וקא יליף לה מוקדשתו דדרשינן מיניה ליטול מנה יפה ראשון ש"מ דת"ח נמי הכין דיניה, וכי קא ילפינן מינה למישרא תיגריה ברישא מילתא אחריתי הוא דקא ילפינן מינה דכיון דמקדמינן לה בחלוקה בין לאקדומי בין לאבחוריה כל שכן למישרא תיגריה.

מיהו לאו במידי דקפידי ביה אינשי קאי ולאו בחלוקה דאורחא למיתי לבי דינא קאי אלא במנות דאתו להו מעלמא כגון מנות שנותן בעל הבית לאורחין בסעודה, כדתנן (ביצה מ,א) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא א"כ זיכה במתנותיהם (אי נמי) מערב י"ט, א"נ במנות דבני חבורה דאורחייהו למנהג בהו כבוד להדדי, אבל בשותפותא דעלמא לא אשכחן אלא גבי יתמי דלאו בני מחילה נינהו ועבוד להו רבנן תקנתא בכמה מילי אבל כהן ות"ח לא איתרבו אלא לדבר שבקדושה דשייך בה כבוד ולא שייך בה קפידא. דייקא נמי מדנקט לישנא דליטול מנה יפה ראשון, ומנה בסעודה משמע דכתיב (שמואל א א,ד) ויהי היום ויזבח אלקנה כו' וכתיב נמי (שם) ולחנה יתן מנה אחת אפים, ותנן נמי (שבת קמח,ב) ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא, וכי איתרבי ת"ח ליטול חלק בראש דומיא דכהן הוא דאיתרבי דהא מיניה קא יליף ואמטול הכי לא דייקי רבנן למינקט לישנא דמנה אלא גבי כהן דשמעת מינה דדוקא בסעודה דאורחא דבעל הבית למנהג בה כבוד לאורחים ואורחא דבני חבורה נמי למנהג בה כבוד גבי הדדי כדאמרינן התם (קמט,א) בני חבורה המקפידים זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין דש"מ דאורחא דעלמא לאו להכי אלא למנהג ביה כבוד לכהן ולתלמידי חכמים ליטול מנה יפה ראשון כדאמרן, אבל בשותפות דעלמא דאורחייהו דאינשי דקפדי בה גבי אהדדי לא שייכא בה קדושה ולא כבוד כלל אלא כשאר דיני דעלמא דמיא דכתיב בהו לא תהדר פני גדול (ויקרא יט,טו) ולא תכירו פנים כו' (דברים א,יז), ואמרי' נמי במעשה דעולא בריה דרב עילאי (שבועות ל,א) למאי שלח לי לחנופיה ליה הדר ואמר למישרא תגריה ברישא אי נמי לשודא דדייני, דמילי דתלו בדעתא דדייני לאקדומי נינהו, ואלו ליטול מנה יפה ראשון אי נמי ליטול חלק בראש לא קאמרינן משום דהנך לאו בחלוקא דאורחא למיתי לבי דינא איתמור כדברירנא. תדע אין לך ת"ח שראוי לחלוק לו כבוד ליטול חלק בראש יתר מיהושע וכלב ומדאצטריך קרא דאך בגורל למעוטי יהושע וכלב שלא נטלו בגורל כדאיתא בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) מכלל דכולי עלמא בגורל ואפילו תלמידי חכמים והוא הדין לכהן דחד דינא נינהו:

קסג. כללא דנקיטינן מהני שמעתא בחלוקת קרקע לענין מיתב ליה לכל חד שותפי חולקיה אחד מיצרא או אתרי מצרי אי נמי היכא דקיימא אמיצרא דחד מינייהו לענין מפלג ליה אמצריה. דאי חדא ארעא בלחוד הוא דקיימא בינייהו בשותפותא ולא קיימא אמצרא דחד מינייהו, אי אית בה דין חלוקה ואיפשר לאשוויינהו לחולקי בין בשבחא בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה, בין דשוו חולקי להדדי כגון פשוט ופשוט וה"ה לשאר שותפי דשוו חולקייהו להדדי, בין דלא שוו להדדי כגון בכור ופשוט דלמר אית ליה חד חולקא ולמר אית ליה תרי חולקי, בין דנפלי ליה הני תרי חולקי בחד זימנא דומיא דפי שנים דבכור בין בתרי זימני דומיא דתרי חולקי דיבם, לא יהבינן ליה חולקיה לחד מינייהו אלא אחד מיצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, דאפילו בתרתי ארעתא דכל חדא מיניהי באנפי נפשא קיימא [אי] איתרמייא חדא מיניהי אמיצרא דארעא אחריתי דאית ליה קיימא לן דפלגינן ליה אמצריה בלא גורל כי היכי דלמטי ליה חולקי בהדי ההיא ארעא דהויא ליה לדיליה מקמי הכין אחד מיצרא, וכל שכן היכא דנפלי ליה הני תרי חולקי בחדא ארעא דפלגינן ליה אחד מיצרא. והאי דבעי גורל משום דלא אסתיים ליה חד חולקא מינייהו כי היכי דלפלוג ליה אמצריה בלא גורל, הילכך דינא הוא דפלגינן לה במדה לפום מנינא דחולקי דמשוינן להו אהדדי למפלגינהו בגורל ולאו לפום מנינא (דחולקיה דמשוינן להו אהדדי למפלגינהו בגורל ולאו לפום מנינא) דשותפי ומשוינן להו בין בשבחא בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה ופלגינן להו בגורל, ומאן דאית ליה חד חולקא שקיל חד חולקא היכא דמטי ליה ומאן דאית ליה תרי או תולתא חולקי שקיל הנהו חולקי דאית ליה אחד מיצרא היכא דמטו ליה בגורל על הנהו אנפי דפרישנא גבי בכור דכל היכא דשוו חולקי להדדי דינא דבכור ודינא דשאר שותפי חד דינא הוא. ואי לא משוי להו בכולהו הני אנפי אע"ג דפלגי להו בגורל לאו פלוגתא היא אלא דאי רצו לה להדדי למפלג הכי, דגורל בחולקי דעדיפי מהדדי היכא דהוה אפשר לאשוויינהו בכולהו אנפי דשבחא אע"ג דמשוו להו בתוספת קרקע או במעות כקוביא דמי כדברירנא גבי כללא דנקטינן גבי גורל (לעיל סי' קסב ד"ה נקוט).

ואפילו היכא דחד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא כגון דמשיך נגרא מתרתי רוחי דסמיכן להדדי ומשיך נהרא מתרתי רוחי אחרניאתא דסמיכן להדדי, פלגי לה בקרנא זול, דפסקי ליה באלכסון מקרן זוית דקיימא אמצעי נהרא ועד קרן זוית דקיימא אמצעי נגרא כי היכי דלא לימטי ליה לחד מתרווייהו לא מנהרא ולא מנגרא טפי מחבריה. והנהו תרי פיסקי פלגי להו בגורל כי דינא דכל תרי חולקי דשוו להדדי. והוא הדין היכא דלא אפשר לאשווין חולקי להדדי לא לארכה דארעא ולא לפותיא [אלא] לאשוויינהו בקרנא זול פלגינן לה בקרנא זול בגורל דאידי ואידי חד טעמא הוא.

ואי לא אפשר לאשוויי חולקי להדדי אלא בלא גורל משוינן להו ופלגינן להו בלא גורל כי היכי דלשקול כל חד מינייהו בין בעידית בין בזיבורית לפום מטו מנתיה כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל סי' קנח).

והוא הדין היכא דשוו חולקי דכולהו שותפי בשיעורא להדדי, בין דנפל ליה חולקיה דכל חד מינייהו בחד זימנא דומיא דפשוט ופשוט בין דלא נפיל ליה לחד מינייהו בחד זימנא דומיא דשני יבמין, בין דנפלו ליה לחד בחד זימנא ולחד בתרי זימני דומיא דבכור ויבם, בין דאפשר לאשוויי חולקי להדדי בין בשבח בין בדמים בין דלא אפשר לאשוויינהו להדדי אלא בדמים, כי משוינן להו שיעור מאי דאפשר לאשוויינהו לא פלגינן ליה לחד מינייהו אלא אחד מצרא ובגורל.

ואי לא שוו חולקי דכולהו שותפי בשיעורא להדדי ולא אפשר נמי לאשוויינהו לחולקי בין בשבח בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה על אנפא דלשקול כל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא, כגון דמשיך נהרא או נגרא מחד גיסא בלחוד אי נמי דמשכא עידית מקרן מזרחית צפונית עד חצי רוח צפונית באורך ולא מטיא ברוחב עד חצי רוח מזרחית, דבין פלגי לה באורך בין פלגי לה ברוחב בין דפלגי לה בק (ו) רנא כולה עידית או רובה למרי רוח צפונית הוא דמטי, הילכך דינא הוא דמשוינן להו בשבחא שיעור מאי דאפשר לאשוויינהו, ומאי דלא אפשר לאשוויינהו [אלא] על ידי תוספת מדה כשיעורא דלא מיבטיל ביה דין חלוקה משוינן, ואי לא אפשר משוינן להו בתוספת מעות כדברירנא בשמעתא בחלק בכור וחלק פשוט, והוא הדין לכל היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בכולהו אנפי בשבחא, ולבתר דמשוינן להו בדמים פלגינן להו בגורל כי היכי דלשקול כל חד מינייהו מטו מנתיה דנפלה ליה בחד זימנא אחד מיצרא, בין דנפל ליה חד חולקא דומיא דפשוט בין דנפל ליה תרי חולקי בחד זימנא דומיא דבכור כחד חולקא דמו למיתב ליה אחד מיצרא כדברירנא גבי בכור. ואי איכא מאן דנפל ליה חולקיה בתרי זימני, לא מיבעיא היכא דנפלי ליה תרי חולקי מתרי דוכתאי כגון יבם דנפל ליה חד חולקא מחמת אבוה וחד מחמת אחוה, אלא אפילו נפלו ליה תרווייהו מחד גברא וחד במתנה וחד בירושה ואפילו שניהם במכר או שניהם במתנה בזה אחר זה, כדינא דיבם דמי ולא פלגינן ליה חד מינייהו אלא בגורל, בין דמתרמו ליה תרווייהו אחד מיצרא בין דמתרמו ליה אתרי מצרי. והוא דנפיש משאר חולקי, דאי לא נפיש כגון בכור ויבם דאתו למיפלג בהדי הדדי וליכא בהדייהו פשוט למיפלג בהדי פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מיצרא כדברירנא לעיל (סי' קנח ד"ה והני מילי הג').

ולא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט ומאי דדמי להו דקאמרינן דאע"ג דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בשבחא ולא בדמים דפלגינן להו אחד מיצרא, הוא הדין במאן דאתו מחמתייהו ואפילו בתרי מכח חד ואפילו היכא דמית ההוא בכור או ההוא פשוט בחיי מורישו דלא זכה ביה ההוא בכור או ההוא פשוט בההוא ממונא מחיים, אי שביק כמה בנים כולהו לגבי חולקא דזאכו ביה מחמת אבוהון במקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו ולא פלגינן להו אלא אחד מצרא.

והני מילי ביורש, אבל בלוקח ומקבל מתנה אי חד דאתי מכח תרי אי נמי בחד דאתי מכח חד בזה אחר זה תרי חולקי נינהו מידי דהוה איבם, וכל שכן בתרי דאתו מכח חד היכא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה ואפילו בחד שטרא דתרי חולקי נינהו ולא פלגינן להו אחד מיצרא. ואי אקני להו בהדי הדדי בחדא הקנאה איכא לפלוגי, דכל היכא דאדכריה לדבר הקנוי בכלל, אע"ג דאדכרינהו לקונין בפרט כגון דאקני בית סאה או סאתים לפלוני ולפלוני דמסתמא קנו בהדדי אי נמי דאקנינהו לפלוני ולבניו או לאחיו דמסתמא קני ההוא פלוני פלגא ובניו או אחיו פלגא, כולהו כחד חולקא דמו ולא פלגינן להו אלא אחד מיצרא. וכל היכא דפרשיה לשיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו בפרט באפי נפשיה אע"ג דאקני להו לבני פלניא בארעיה סאה סאה או לתך לתך אי נמי דאמר סאה לפלוני וסאה לבניו, כל חולקא דפרשיה לשיעוריה באנפי נפשיה קאי ולא פלגינן ליה בהדי הנך אחד מיצרא אלא היכא דאיתרמו להו בגורל כדברירנא וכל חולקא דאדכריה לשיעוריה באנפי נפשיה חד חולקא הוא ולאו כל כמיניה למיתביה אתרי מצרי.

וכולהו נמי לא אמרן אלא היכא דמרי חד חולקא לא ניחא ליה למיפלג ליה למרי תרי חולקי דנפלי ליה בתרי זימני אחד מיצרא אלא כי דיניה, אבל היכא דמרי חד חולקא ניחא ליה למיפלג ליה למרי תרי חולקי אחד מיצרא בגורל ואיהו לא ניחא ליה למשקלינהו אלא כי דיניה דהיינו בתרי חולקי היכא דנפלי להו בגורל, חזינן, אי אית ליה פסידא למרי תרי חולקי בפלוגתא דחד מיצרא מעידית לזיבורית בשבחא או מזיבורית לעידית במדה לאו כל כמיניה [ד]מרי חד חולקא למיפלג ליה אחד מיצרא. ואי לית ליה למרי תרי חולקי פסידא למיפלג ליה אחד מיצרא ומתהני ליה למרי חד חולקא למשקל מן הצד דינא הוא למיפלג ליה אחד מצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. ואי מרי תרי חולקי אית ליה מדינא למיפלג ליה אחד מיצרא ואיהו לא ניחא ליה למיפלג ליה אלא בתרי חולקי היכא דנפלי ליה אע"ג דלית ליה לשותפיה פסידא בהכין מעידית לזיבורית ולא מזיבורית לעידית לאו כל כמיניה אלא מדעתא דשותפיה, דכיון דלא מיתהני ליה למריה תרי חולקי למיפלג ליה אתרי מצרי הוה ליה זה לא נהנה וזה לא חיסר ולא משנינן דינא בכדי, וכל שכן היכא דאיכא למימר דזה חיסר וזה חיסר הוא, זה חיסר דשקיל אתרי מצרי וזה חיסר דעייל בין תרי מצרי דחד גברא.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בחדא ארעא דכל היכא דנפיל ליה חולקיה בחד זימנא כיון דכי נפל ליה מעיקרא אחד מצרא הוא דנפל ליה לא יהבינן ליה אתרי מצרי כדברירנא בין מדינא דבכור בין מדינא דפשוט לענין פשיטותיה, אבל בתרתי ארעתא לא שנא נפיל ליה חולקיה בחד זימנא ולא שנא בתרתי זימני, כיון דכי נפיל ליה מעיקרא אתרי מצרי נפיל ליה לא שנא בכור ופשוט ולא שנא יבם ושאר אינשי לגבי תרתי ארעתא חד דינא נינהו כדברירנא (לעיל סי' קס) משמעתא דחדא מהאי נגרא וחדא מהאי נגרא. הילכך דינא הוא דאי חזיאן להנאה דהדדי ושויאן תרווייהו בין במדה בין בדמים בין בכולהו אנפי דשבחא בין בדוכתא דשתו מיניה כגון דקיימן תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי וצריכי למטרא כהדדי, וכי שקיל חד חדא וחד חדא בגורל לא קא מטי ליה לחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה במטו מנתיה לא בשבחא ולא בדמים, בין דאית בה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה בין דלית בה דין חלוקה, דינא הוא דפלגי חדא כנגד חדא בגורל דקיימא לן כופין על מדת סדום כדברירנא (לעיל סי' קסא) משמעתא דתרויהי אחד נגרא. וכל היכא דאיכא הפרש בין חדא לחברתה בחד מהני אנפי איכא לפלוגי, דאי האי הפרש מחמת דלא חזיאן להנאה דהדדי הוא כגון בית וחנות ומרחץ ובית הבד כרם ופרדס שדה אילן ושדה לבן ומאי דדמי להו, בין דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה [בין דלית בה] לא מבעיא דלא פלגי חדא כנגד חדא בגורל, אלא אפי' היכא דעדיפי מהדדי בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה כדברירנא לעיל מדינא דאמהאתא וממתני' דשני אחין ודינא הוא דאי אית בה בכל חדא מיניהי דין חלוקה באנפי נפשה פלגי בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בגורל. ואי איכא בהכא וליכא באידך ההיא דאית בה דין חלוקה פלגי ואידך דלית בה דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד. ואי לית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה כל חדא מיניהי אית בה דין דגוד או איגוד בדמים באנפי נפשה אבל לאבחורי למשקל הי מיניהי דבעי אפי' בלא תוספת דמים לא כדברירנא (לעיל סי' קסב ד"ה וה"ה) משינויא דאמהאתא.

ואי חזיאן להנאה דהדדי מיהו איכא הפרש בין חדא לחברתה בשבח או בדמים, איכא לפלוגי בין היכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו באנפי נפשה להיכא דלית בה דין חלוקה.

דהיכא דאיכא דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה, בין דהוי האי הפרש במדה בין דהוי בשבחא דגופא דארעא בשופרא וסוניא או בקורבא ורוחקא דמתא או בדוכתא דשתיאן מיניה, והוא הדין היכא דידיע דשייכי תיוהי בהא ולא שייכי באידך כגון דמיקרבא חדא מינייהו לדרך הרבים טפי מחברתה, דכולהי הני כמאן דשאנו מהדדי בשבחי דגופא דארעא דמו. אי נמי דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא, והוא הדין לכל היכא דלא משקו להו מחד דוכתא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, והוא הדין בשדה הבעל דלא צריכין למטרא כהדדי כגון דחדא מעלי לה רובא דמטרא וחדא קשה לה, אי נמי דאיכא תיוהי בידי שמים דשייכי בהא ולא שייכי בהך ואיכא תיוהי אחריני בידי שמים דשייכי בהך ולא שייכי בהאי ולא ידיע מעיקרא הי מינייהו מיתרעא בה תיוהי, דכולהי הני כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיאן, וכל כי האי גוונא אע"ג דשויאן בדמים כיון דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי לענין דין חלוקה באנפי נפשה קיימא ודינא הוא דפלגי לה לכל חדא מינייהו באנפי נפשה כמאן דלא נפלה להו אלא ההיא ארעא בשותפותא לפום הנך אנפי דברירנא.

מיהו היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי, איכא לפלוגי, דאי לא שויאן בדמים מחמת דלא שויאן בשבחא או במדה אי נמי שויאן בדמים ולא שוו בשבחא כגון דנפישא זיבורית במדה עד דשויא לעידית בדמים, כיון דאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי באנפי נפשה אע"ג דקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בשומתה ולמשקל האי היאך אחריתי בשומתה, לאו כל כמיניה, דכי האי גוונא נמי גוד או אגוד הוא כדבעינן לברורי לקמן (סי' קעב) מקושיא ושנויא דתרתי אמהאתא, וכל היכא דשייך דין חלוקה לא שייך דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאיכא טעמא דכופין על מדת סדום והכא אפילו מדת סדום נמי ליכא, דלא מיבעיא היכא דלא שויאן להדדי בדמים דאפי' אמר ליה שקול את הי מינייהו דבעית ואשקול אנא אידך בין דשקיל עידית בשומתה בין דשקיל זיבורית בשומתה זה נהנה וזה חיסר הוא דלא שויאן בדמים ובעי בעל עידית לאהדורי זוזי או בעל זיבורית למשקל זוזי, אלא אפי' היכא דשויאן במדה ובדמים מיהו לא שויאן בשבחא כגון דמוספא זיבורית במדה בשיעור שוה מאי דמוספא עידית עילוה בשבחא עד דשויאן בדמים דלא צריך חד מינייהו לאהדורי זוזי לחבריה, כיון דאיכא דניחא ליה בעדית מחמת דעדיפא בשבחא ואיכא דניחא ליה בזיבורית דנפיש במדה זה נהנה וזה חיסר דניחא ליה טפי למפלג בכל חדא מינייהו שוה בשוה בגורל, וכל שכן היכא דקיימא חדא האי נגרא וחדא האי נגרא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל.

אבל ודאי אי לא שייך עודפא אלא בחדא מיניהי וקא מבחר ליה למשקלה בלא תוספת דמים כגון שויאן במדה ובדוכתא דשתיאן מיניה ובשאר אנפי דדמו ליה מיהו לא שויאן לא בשבחא ולא בדמים, כיון דלא עדיפן תרויהי מהדדי [וחד מינייהו] לחודה הוא דעדיפא מחברתה בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בלא תוספת דמים הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום. והוא הדין היכא דשויאן בשבחא ולא שויאן במדה ולא בדמי דחד טעמא נינהו.

מיהו דוקא היכא דמבחר למשקל הי מיניהי דבעי כולה בחולקיה בלא תוספת דמים, אבל היכא דלא מבחר ליה למשקל חולקיה אלא במדה לפי חשבון, כגון דמבחר ליה למשקל חולקיה היכא דבעי אי בעי בגדולה אחד מצרא או למשקלה לקטנה כולה במדה ולאשתלומי שארא מגדולה לפי חשבון, איכא לפלוגי, דאי שויאן בין בשבחא בין בדוכתא דשתיאן מיניה ומאי דדמי ליה מיהו לא שויאן במדה, כי מבחר ליה למשקל חולקיה שוה בשוה בלא תוספת מדה ולא בדמים הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דהא יכיל למשקל חולקיה בגדולה אחד מצרא ולא קא חסר לא במדה ולא בשבחא ולא מידי, במדה לא דהא מדה במדה קא שקיל, בשבחא נמי לא דהא שויאן בשבחא. וכ"ש היכא דשויאן במדה ולא שויאן בשבחא וקא מבחר ליה למשקל חולקיה בהי מיניהי דבעי במדה שוה בשוה דיכיל למשקל לההיא דעדיפא בשבחא כולה בחולקיה ולא קא חסר מידי במדה דהא שויאן במדה אבל היכא דלא מיבחר ליה למשקל חולקיה היכא דבעי אלא ע"י תוספת מדה או דמים כיון דקא חסר במדה או בדמים זה נהנה וזה חיסר הוא, ומדינא דגוד או אגוד נמי ליכא למימר דהא אית בה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד, הילכך דינא הוא דפלגי בכל חדא מינייהו שוה בשוה על ידי גורל.

והני מילי בדאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה ולא שויאן להדדי, אבל היכא דלית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה, איכא לפלוגי, דאי אית בה דין חלוקה בחדא וליכא באידך, בין דשויאן בדוכתא דשתיאן מיניה ובשאר אנפי בשבחא בין דלא שויאן בחדא מהני, כיון דלא שויאן במדה ליכא למיפלג להו חדא כנגד חדא בגורל, אלא דינא הוא דפלגי לה לההיא דאית בה דין חלוקה בגורל ואידך דלית בה דין חלוקה קיימא בשותפותא עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה עילוה באנפי נפשה בדינא דגוד או אגוד כדברירנא לעיל (ד"ה וכולהו). ואי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקלנהי [הי] מיניהי דבעי אי נמי למשקל כוליה חולקיה היכא דבעי אי בגדולה אחד מצרא או למשקל לקטנה כולה ולאתשלומי שארא מגדולה לפי חשבון ואידי ואידי מדה במדה, חזינן, אי שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מיניה ומאי דדמי ליה ולא עדיפא קטנה מגדולה בחד מאנפי דשבחא הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, והוא דחזיאן להנאה דהדדי וקא מבחר ליה שלא על ידי תוספת מדה ולא דמים כדברירנא לעיל. ואי עדיפא קטנה מגדולה בחד מאנפי שבחא אי נמי לא שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מינה או בשאר אנפי דדמו ליה אע"ג דשויאן בשבחא ובדמים דינא הוא דפלגי לה לההיא דאית בה דין חלוקה ואידך דלית בה דין חלוקה אית בה דינא דגוד או אגוד, דאי עדיפא קטנה בחד מאנפי שבחא הא עדיפן תרוייהו מהדדי גדולה במדה וקטנה בשבחא ואי פליג חדא כנגד חדא קא חסר במדה או בשבחא, וכל שכן היכא דלא שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מיניה או בשאר אנפי דדמו ליה אע"ג דשויאן בשבחא נמי כיון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ליכא מדינא למפלג להו חדא כנגד חדא, דאי מטעמא דכופין על מדת סדום הא ברירנא דזה נהנה וזה חיסר הוא ואי מדינא דגוד או אגוד נמי ליכא דהא אית בה בחדא מיניה דין חלוקה וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד. ואפילו היכא דשויאן להדדי בין בשבחא בין בדמים [בין] בדוכתא דשתיאן מיניה לא אמרן אלא דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת מדה ולא דמים, אבל על ידי תוספת מדה או דמים לאו כל כמיניה, דאי מטעמא דכופין ע"מ סדום זה נהנה וזה חיסר הוא ואי מדינא דגוד או איגוד נמי כיון דאית בה בחדא מינייהו דין חלוקה לית בה דינא דגוד או איגוד.

ואי לית בה דין חלוקה בחדא מיניהי, איכא לפלוגי, דאי ליכא הפרש ביניהו אלא בדוכתא דשתיאן מיניה כגון דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ולא עדיף נגרא מחבריה, והוא הדין היכא דשאנו מהדדי בשאר אנפי דדמו ליה, כיון דשויאן בין בשבח בין במדה בין בדמים וחזיאן להנאה דהדדי דינא הוא דפלגי חדא כנגד חדא בגורל, דלא אלים טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לעכובי בחלוקה לגמרי. ואי איכא הפרש בין חדא לחברתה בשבחא דגופה או במדה או בדמים, כל חדא מיניהי באנפי נפשה קיימי ולא מצו כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל ואפילו אדעתא דמשקל כל חדא מינייהו בשומתה, דכל כי האי גוונא כקוביא דמי כדברירנא בהך כללא אחרינא גבי דינא דגורל (לעיל סי' קסב ד"ה נקוט). הלכך כל היכא דלית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו או בכל חדא מיניהי באנפי נפשה גוד או איגוד בדמים, אי נמי אמר ליה גוד את הי מיניהי דבעית בשומתה ואיגוד אנא אידך בשומתה על מנת ליתן דמים או ליטול דמים אפי' היכא דלא שויאן לא בשבחא ולא בדמים ולא בדוכתא דשתיאן מיניה היכא דחזיאן להנאה דהדדי וליכא דין חלוקה בחדא מיניהי הדין עמו דכי האי גוונא נמי דינא דגוד או אגוד הוא כדבעינן לברורי גבי דינא דגוד [או איגוד] משינוייא דמשנינן גבי אמהאתא.

ברם צריך את למידע דכי איכא לפלוגי בקרקעות בין חדא ארעא לתרתי ארעאתא דפלגינן מהדדי הנ"מ בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי לגמרי וליכא מידי אחרינא דמצריך להו למהוי כחדא ארעא, כגון שתי שדות או שתי גנות וכיוצא בהן וה"ה לשתי חצרות אי נמי לשני בתים שאין להן חצר דכל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי, אבל בבתים שיש להן חצר דכולה חדא חצר מיקריא בתר תשמישא דחצר אזלינן, וכי היכי דלגבי שיעור דין חלוקה בתר מאי דמיקרי חצר אזלינן ואע"ג דלית ביה בכל בית באנפי נפשיה דין חלוקה כי מטי ליה לכל חד מיניהו שיעור מאי דמתקרי חצר פלגי להו לבתים ולחצר ושאלו יחלק ושמו עליו חולקין, לגבי מיתב ליה אחד מצרא נמי לא בתר בתי אזלינן למהוי כל ביתא מיניהי באנפי נפשיה אלא בתר חצר אזלינן למיתב ליה לכל חד מינייהו חולקיה בין בבתים בין בחצר אחד מצרא. וכל היכא דאי שקיל חד בית וחד בית מטי ליה לכל חד מיניה חולקיה אחד מצרא, ואי פלגי בכל ביתא וביתא איכא חד דלא מטי ליה חולקיה אחד מצרא, דינא הוא דאפי' היכא דאית בה בכל בית באנפי נפשיה דין חלוקה ונפיש חד מינייהו מחבריה במדה דפלגי בית כנגד בית בגורל, ואי איכא טופיאנא בחד מינייהו אחבריה ממלי ליה משאר (החקר) [החצר] או משאר תשמישיה כי דינא דשדה, דכל היכא דנפיל ליה חולקיה אחד מצרא (ו) לא מצי יהיב ליה אתרי מצרי כדברירנא גבי פלוגתא דחדא ארעא.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא קאי חד מהנהו חולקי אמצרא דחד משותפי ולית ליה לחד מינייהו הנאה בחד מהנהו חולקי טפי ממאי דאית ליה לחבריה, אבל היכא דקאי חד מהנהו חולקי אמצרא [ד]חד מינייהו, כל היכא דחזיאן להנאה דהדדי כגון כרם וכרם שדה ושדה ומאי דדמי להו, ולא עדיף ההיא חולקא דקאי אמצריה בחד מאנפי שבחא ולא במדה ולא בדמים ולא שאני משאר חולקי בדוכתא דשתו מיניה, כגון דקיימן תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי וצריכי למטרא כהדדי, בין בחדא ארעא בין בתרתי ארעאתא דאית בה בכל חדא מניהי באנפי נפשה דין חלוקה, דינא הוא דיהבינן ליה לבר מצרא ההוא חולקא דקאי אמצריה בלא גורל דזה נהנה ולא חיסר וקי"ל דכופין על מדת סדום כדברירנא משמעתא דתרוייהו אחד נגרא, וכ"ש היכא דההיא דקיימא אמצריה גריעא טפי בין בשבח בין בדמים וניחא ליה למפלג ליה אמצריה מדה במדה דז"נ וזה נהנה הוא, והוא דלא שאנו מהדדי בשאר הנך אנפי דאמרן ומאי דדמי להו.

וה"ה היכא דלא קיימא אמצריה דחד מינייהו אלא דברירא מילתא דקא מטיא ליה לדידיה מההוא חולקא דקא בעי הנאה דלא שייכא דכותה גבי חבריה, כמאן דקיימא אמצריה דמיא, דמידי הוא טעמא אלא משום דזה נהנה וזה לא חיסר, כל היכא דשייך ביה האי טעמא הא קי"ל דכופין על מדת סדום ודינא הוא דפלגינן ליה ההוא מצרא דמתהני ליה מיניה טפי היכא דלא חיסר ביה שותפיה ולא מידי ושקיל ליה שותפיה לההוא חולקא אחרינא.

ואי הני תרי חולקי או תרי פיסקי לא חזיאן להנאה דהדדי כגון כרם ושדה מרחץ ובית הבד, אע"ג דשוו במדה ובדמים אי נמי דחזיאן להנאה דהדדי מיהו האי חולקא דקאי אמצריה אי נמי דמתהני ליה מיניה טפי עדיף טפי מהך חולקא אחרינא בחד מאנפי שבחא ואפילו בקורבא ורוחקא אי נמי דנפיש במדה, ואידי ואידי אע"ג דלא נפיש בדמים וכ"ש היכא דנפיש בדמים מחמת דנפיש במדה או בשבחא, כל כי האי גוונא אפילו בחדא ארעא זה נהנה וזה חיסר הוא, דאי לא חזיאן להנאה דהדדי הא לא חזיאן ואפילו בגורל נמי לא פלגי, ואי האי חולקא נפיש בשבחא או במדה אע"ג דלא נפיש בדמים מצי אמר ליה מעלינן ליה עילוך כנכסי דבר מריון דאנא בההוא דעדיף בשבחא ניחא לי, אי נמי בההוא דנפיש במדה ניחא ליה, דאיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי כדאמרינן בפ' ארבעה אבות (בבא קמא ז,ב) גבי נזקין ובעל חוב, וכל שכן בתרתי ארעאתא היכא דנפיש ההוא פיסקא דקאי אמצריה בדמים דאי שקיל ליה בר מצרא לכוליה קא מסליק ליה לשותפיה במעות מההוא טופיאנא דחזי ליה בקרקע ואי שביק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא דחזי ליה קא יהיב ליה חולקיה אתרי מצרי ואיהו קא שקיל אחד מצרא.

וה"ה בתרתי ארעאתא היכא דהאי פיסקא דקאי אמצריה פחית במדה ובדמים אע"ג דלא עדיף בשבחא וקיימי תרויהי אחד נגרא, ולאו כל כמיניה למפלג ליה אמצריה אלא היכא דניחא ליה למשקל שאר חולקי בההוא פיסקא אחרינא בקרקע דלא מצטריך שותפיה למזבן מיניה ולא לזבוני ליה דאי מצטריך למזבן מיניה או לזבוני ליה ז"נ וזה חיסר הוא.

ואי הני חולקי או הני פיסקי שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים מיהו שאנו מהדדי בדוכתא דשתו מיניה, כגון דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל וה"ה לשאר אנפי דדמו ליה, בהא ודאי איכא לפלוגי, דאי אית בה בחדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה כיון דיכיל למכפיה למפלג בההיא ולמיקם בשותפותא באידך דלית בה דין חלוקה, זה נהנה וזה חיסר הוא כדברירנא התם. ואי לית בה בחדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה, כיון דכי לא קיימא אמצריה כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל ולא חיישינן לטעמא דזימנין האי מדויל והאי לא מדויל כדברירנא בדוכתא, השתא נמי דקיימא חדא מיניהי אמצרא דחד משותפי דינא הוא דכי שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים פליג ליה אמצריה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא כדברירנא בשמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא.

ומחורתא דדינא בכולהו אנפי דאמרן בהאי ענינא דזה נהנה וזה חיסר הוא, דאי הני תרי חולקי דשאנו מהדדי בחדא ארעא נינהו הוה ליה דיניהו כמאן דלא קיימא אמצרא דחד מינייהו ואי אית בה דין חלוקה פלגי לה בגורל לפום הנך אנפי דברירנא בריש הדין כללא היכא דלא נפלה להו אלא חדא ארעא בלחוד. ואי תרתי ארעאתא אינון, חזינן, אי אית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי פלגי לה לכל חדא מיניהי חלקים שוין כדברירנא גבי פלוגתא דחדא ארעא, מיהו הך דלא קיימא אמצרא דחד מיניהו פלגיה ליה בגורל ואידך דקיימיה אמיצרא דחד מינייהו חזינן להו להנך פלגי דיליה, אי ההוא פלגא דקאי אמצריה.דח לא עדיף מהך פלגא אחרינא לא בשבח ולא במדה ולא בדמים יהבינן ליה אמצריה בלא גורל, ואי עדיף בשבח או במדה או בדמים כגון דאי משוינן להו בדמים על ידי תוספת קרקע לא הוי בה דין חלוקה ולא אפשר לאשוויינהו אלא במעות כדברירנא בשמעתא דחלק בכור פלגי להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו חולקיה כל היכא דמטי ליה:

קסד. הרי אמרו ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהיו בהן כדאי לזה וכדאי לזה אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה מאי רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד, דמצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה גוד את כוליה במנה והב לי דמי חולקאי, ואי את לא ניחא לך למיגד אגוד אנא כוליה במנה ואיתיב לך דמי חולקך, בין דמעלי ליה בדמים בין בדמים פחותים, כיון דמיבחר ליה לנתבע למיגד או לאוגודי בהנהו דמים גופייהו הדין עמו, דאי מתחזי ליה לנתבע דבדמים יקרים קא מעלי ליה לוגיד ליה לתובע בגויהו. ולא מצי למימר ליה לתובע לא מיגד אגידנא ולא אגודי מוגידנא לך אלא תא נשתמש ביה כמה דאשתמשנא ביה עד השתא אלא כייפינן ליה למיגד או לאוגדי ליה לחבריה. ור"נ אמר לית דינא דגוד או אגוד אלא משתמשי ביה בהדי הדדי אי נמי מוגרי ליה לאחריני ופלגי ליה לאגריה. במאי קא מיפלגי, רב יהודה סבר גוד או אגוד עדיף דדמי לחלוקה טפי דמסתלקי מהדדי ומטי ליה לכל חד מינייהו מידי דמתהני ליה מיניה, ולא עוד אלא שיד נתבע על העליונה לברור לו, רצה קרקע נוטל רצה מעות נוטל. ור"נ סבר מיקם בשותפותא ומפלג באגרא או בתשמישתא עדיף דדמי לחלוקה ולא מסתלק חד מינייהו ממטו מנתיה בזוזי לגמרי. וקי"ל כרב יהודה כדבעינן למימר קמן.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן בקרקעות דכל שאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אית דינא דגוד או אגוד, הני מילי היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו מידי דחזי ליה, אבל היכא דמטי ליה מידי דחזי ליה לדיליה אע"ג דלא חזי לשאר אינשי כגון דאית ליה לכל חד מינייהו ארעא אמצרא דהאי ארעא דשותפותא חד אהאי מצרא וחד אהאי מצרא, כל היכא דאילו אית בה דין חלוקה הוה אית ליה מדינא לכל חד מינייהו למיתב ליה חולקיה אמצריה, כיון דחזי ליה ההוא פורתא דמטי ליה בחולקיה לערוביה בהדי ארעיה כמאן דאית ביה שיעורא דמי ודינא הוא דכל חד מינייהו יכיל למכפייה לשותפיה למפלג. וכל היכא דאי נמי הוה אית בה דין חלוקה לא הוה ליה מדינא למיתב ליה חולקיה אמצריה, כגון דקיימא עידית אמצרא דחד וזיבורית אמיצרא דחד וקאי נהרא או נגרא מחד צד בלחוד, לית בה דין חלוקה אלא היכא דניחא ליה לבר מצרא דזיבורית למפלג ליה לבר מצרא דעידית אמצריה שוה בשוה ולא שקיל מיניה שבחא לא במדה ולא בדמים, דכי האי גונא אית בה דין חלוקה דזה נהנה וזה נהנה הוא. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק האומר לחברו (לקמן בבא בתרא קד,ב) תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע, אלמא אע"ג דכי אין סמוך לשדהו ולית ביה תשעה קבין לא מקבל מיניה קרקע אלא מעות משום דלא חזי ליה, כי הוי סמוך לשדהו מחזיר לו קרקע דהא חזי ליה, הכא נמי לענין דין חלוקה חד דינא הוא. והתם הוא דאפילו קיימא זיבורית אמצריה מינה שקיל דכיון דקיימא ההיא ארעא אמצריה [שיורי] הוא דשייר דמתהני ליה מיניה, אבל גבי שותפי דעלמא כל היכא דזה נהנה וזה לא חיסר מצי למכפייה למשקל אמצריה ואי לא לא מצי למכפייה:

קסה. ומאי שנא מהיכא דלא שוו חולקי דשותפי להדדי ולא אפשר למפלג להו בגורל דאע"ג דלא שוו חולקי להדדי אלא בדמים פלגינן להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא חולקא דחזי ליה בין דאתרמי ליה ברע בין דאתרמי ליה ביפה, הכא נמי כיון דכל חולקא דקאי אמצרא דכל חד מינייהו לגבי דידיה כמאן דאית ביה כשיעור דמי ולא אפשר למפלג להו בגורל לשוינהו בדמים ולשקול כל חד מינייהו ההוא פלגא דקאי אמצריה בלא גורל. לא דמי מידי דאית ביה דין חלוקה מחמת גופיה למידי דלית ביה דין חלוקה מחמת גופיה כיון דמשתעבד לדין חלוקה אע"ג דלא אפשר לאשוויי חולקי אלא בדמים פליג ואלו במידי דלית ביה דין חלוקה אלא מחמת מידי אחרינא לית ביה דין חלוקה אלא מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר. הלכך אי שוו חולקי להדדי דאיתיה להאי טעמא פלגי ואי לא לא דזה נהנה וזה חיסר הוא. הא לא דאמי אלא לתרתי ארעאתא דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה, דאע"ג דשויאן בדמים כי לא שויאן בשבחא לא פלגי חדא כנגד חדא אפילו בגורל כי היכי דלשקול כל חדא מינייהו חולקיה אחד מצרא, דכיון דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה מחמת גופה אלא מחמת חברתה דאפשר למפלג חדא כנגד חדא לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לדין חלוקה אפילו בגורל אלא היכא דזה נהנה וזה לא חיסר וכל שכן היכא דבלא גורל.

אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה כיצד יעשו. בשלמא גבי פשוט ופשוט איכא תקנתא, דאי עשאן לשכר אגרי להו ופלגי ליה לאגרייהו, ואי עשאן לעצמו נמי כיון דשוו חולקי להדדי אפשר דמשתמשי בהו לצרכי ביתא בשותפותא בהדי הדדי, אלא בכור ופשוט כיצד יעשו, בין היכא דעשאן לעצמו בין דעשאן לשכר ליכא תקנתא, דאי משתמשי בהו בהדי הדדי כיון דלא שוו חולקי להדדי אית ליה לבכור פסידא, וכל שכן היכא דמוגרי להו דלא שקיל בכור חלק בכורה באגריהו דהוה ליה ראוי. בשלמא לרב יהודה אית ליה לבכור תקנתא בגוד או אגוד אלא לדידך מאי תקנתיה. והוא הדין דאפילו בבהמה טהורה נמי הוה יכיל לאקשויי ליה כגון שור העומד לחרישה ועז לחלבה ורחל לגיזתה, דאי למיפלג בבשרייהו לאו נחלק ושמו עליו הוא, ואי למפלג באגר חרישה וחלב וגיזה נמי כולהו ראוי נינהו ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אלא בהמה טמאה דפסיקא ליה קא מקשה ליה טהורה דלא פסיקא ליה דאי הוה קיימא לשחיטה אית בה דין חלוקה למיפלג בבשרה לא אקשי ליה.

אמר ליה שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. ומסתברא דאפילו עשאן לשכר נמי שני ליה דמשום פסידא לבכור פלגי להו ליומי, דאי לא תימא הכי תינח היכא דעשאן לעצמו אלא היכא דעשאן לשכר מאי שני ליה:

קסו. ואע"ג דהאי פירוקא לרב נחמן הוא דלית ליה דינא דגוד או איגוד ולית הלכתא כוותיה, [מ]דרב נחמן דלית ליה נשמע למאן דאית ליה, דהיכא דליכא דינא דגוד או איגוד (בגוד) [כגון] דאיכא גוד וליכא איגוד אי נמי איכא איגוד וליכא גוד, אפי' היכא דהוו קיימי גבי אבוהון לאגרא עבדינן כרב נחמן דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, והוא הדין גבי בהמה טמאה לענין מלאכה, והוא הדין גבי תרוייהו אפי' לאגרא דיומא דזכי ביה כדבעינן לברורי לקמן. אבל טהורה איכא לפלוגי בה, דאי הוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה דין חלוקה נמי איכא דשחטי לה ופלגי בבשרה ושקיל פשוט תולתא ובכור תרי תולתי. ואע"ג דקיימא לן כל שאלו יחלק ואין שמו עליו מעלין אותו בדמים, כיון דהוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה כשחוטה דמיא וכמה דשבק להון אבוהון בשר שחוטה דמי דכי פלגי ביה נחלק ושמו עליו הוא. ועוד דכיון דהוה קימא גבי לשחיטה בלא טעמא דדין חלוקה נמי כייפי להדדי למשחטה כי היכי דלתהנו בה כמה דהוה בעי אמר אבוהון לאתהנויי בה, דומיא דמרחץ ובית הבד היכא דעשאן לעצמו, וכיון דשחטי לה ממילא אית בה דין חלוקה דדבר שנחלק ושמו עליו הוא, ודיקא נמי מדלא אקשי ליה רב יהודה לרב נחמן אלא מבהמה טמאה.

ובפרק שנים אוחזין (ב"מ ח,א) נמי גרסינן גבי היו שנים רוכבין על גבי בהמה דקתני יחלוקו בשלמא טהורה חזיא לבשרא אלא טמאה אפסדוה, ואי הוה קיימא גבי אבוהון למלאכה או לחלב ולגיזה וכל שכן היכא דקיימא לאגרא לא מצי חד מינייהו למכפייה לאחוה למשחטה דלאו דבר שנחלק ושמו עליו הוא. אלא אי מידי דקאי למלאכה הוא כגון שור העומד לחרישה האי משתמש ביה חד יומא והאי תרי יומי בגורל. מיהו תרי יומי דבכור לא יהבינן להו אלא רצופין, דכי היכי דכי פליג בגופו של קרקע לא יהבינן ליה [אלא] אחד מצרא דחד חולקא הוא כי פליג ליומי נמי לא יהבינן ליה אלא רצופין דחד חולקא הוא. וכל חד מינייהו אית ליה רשותא בגויה למעבד ביה ביומיה מאי דבעי בין לאשתמושי ביה לנפשיה בין לאוגורי לאחריני ולמשקל אגרי, דכי אמרינן דאגרא כי האי גוונא גבי בכור ראוי הוי הני מילי באגרא דנפל בשותפותא אבל באגרא דנפל לבתר חלוקה לא, והאי כאגרא דנפל לאחר חלוקה דמי, דכיון דפלגי להו ליומי ואסתלק ליה כל חד מינייהו מיומא דחבריה בקנין או במשיכה ואיסתיים ליה יומיה דכל חד מינייהו קנייה לההוא מידי ליומיה, דהאחין שחלקו לקוחות הוו וליומיה נמי הויא מכירה ואגרא דנפיל בההוא יומא ברשותא דמריה נפיל. והוא הדין גבי עבד ובהמה טמאה דלהאי עניינא חד טעמא נינהו. והאי דלא אשמועינן רב נחמן אלא עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לישנא דשייך בכולהו אנפי נקט, כדתנן גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל, והא התם דאי בעי רבו לאוגוריה ביומיה הדין עמו ואי בעי איהו לאיתגורי ביומיה נמי הדין עמו אלמא עובד בין לתשמישא בין לאגרא משמע, הכא נמי עובד בין לתשמישא בין לאגרא משמע, והוא הדין גבי עז לחלבה דפלגי ליה ליומיה וזה חולב יום אחד וזה חולב שני ימים, והוא הדין גבי רחל לגיזתה דפלגי לה לפרקים וגבי שדה דפלגי לה לשנים וזה אוכל פירות שנה אחת וזה שתי שנים ואשמועינן גבי עבד ובהמה טמאה והוא הדין לשארא.

ומאי שנא משני אחין אחד עני ואחד עשיר דאזלינן בתר דעתיה דאב אפילו היכא דאית ליה פסידא לעני, התם לאו אפקועיה ירושה הוא דמעיקרא ממונא מעליא קא ירית ועניותיה הוא דגרמה ליה לאפסודיה ואי מעתר חזי ליה, ואדהכי והכי אי בעי לזבוני לחולקיה לעשיר אחרינא דחזי ליה לאישתמושי ביה אי נמי דקאי ביה בדינא דגוד או אגוד יכיל לזבוניה, הילכך כי אזלינן בתר דעתא דאבוהון לאו אפקועי ירושה הוא, הא למה זה דומה למי שירש ספר ואינו יודע לקרות בו סוס ואינו יכול לרכוב עליו. אבל גבי בכור ופשוט דאי עשאן אביהן לשכר ואזלת בתר דעתיה דאב קא פקע חלק בכורה לגמרי דאי נמי מזבין ליה לאחרינא לית ליה ללוקח זכותא בגויה טפי ממאי דהויא ליה לבכור לא משכח לזבוניה אלא בדמי חלק פשוט, הילכך אפקועי ירושה היא וכל כי האי גוונא לא אזלינן בתר דעתיה דאב לאפקועי ירושה בכדי, דאפילו דאמר איש פלוני בני בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.

וכי תימא ודילמא הני מילי לטעמיה דרב נחמן דלית ליה תקנתא לבכור בדינא דגוד או איגוד אבל לרב יהודה דאית ליה תקנתא דגוד או אגוד לאו אפקועי ירושה הוא, מאי אמרת זימנין דהוי האי בכור עני ולא יכיל למיקם עליה דפשוט בדינא דגוד או אגוד, התם עניותיה קא גרמא ליה והוה ליה דינא כשני אחין אחד עני ואחד עשיר, וכיון דקיימא לן דאית דינא דגוד או אגוד ממילא שמעת דגבי בכור ופשוט נמי לאו אפקועי ירושה הוא וכי דינא דעני ועשיר דמי, לא ס"ד, דאע"ג דטעמיה דרב נחמן דאמר לית דינא דגוד או אגוד בטעמא דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים הוא דתלי, דלא מיתוקם ליה האי טעמא דלית דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמשתכחא ליה תקנתא לבכור באנפא אחרינא, מיהו האי טעמא דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לאו בלית דינא דגוד או אגוד תלי, דאי נמי סבירא לן דאית דינא דגוד או איגוד איתיה נמי לדינא דעובד לזה יום א' ולזה ב' ימים. ואע"ג דאידחי טעמיה דרב נחמן גבי הא דינא דגוד או אגוד גבי עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לא אידחי, וגבי דינא דגוד או אגוד עבדינן כרב יהודה דאיפסיקא הלכתא כוותיה, והיכא דלא תבע ליה חד מינייהו לחבריה בדינא דגוד או אגוד עבדינן כרב נחמן. חדא דקיימא לן כוותיה בדיניה ועוד דמסתבר טעמיה ודייקא מתני' דשני אחין כוותיה. מסתבר טעמיה, דנהי דאהניא ליה לבכור תקנתא דגוד או איגוד דלא לפסוד חלק בכורה הני מילי לדמי אבל לגופא של קרקע לא אהניא ליה, דלטעמיה דרב יהודה כל כמה דקיימי בשותפותא לא מתהני ליה לבכור מחלק בכורה ולא מידי וכל כמה דלא מתהני ליה לבכור מחלק בכורה לא תבע ליה פשוט לדינא דגוד או אגוד דלא תבע איניש חובתא לנפשיה. ואי נמי תבע ליה בכור לפשוט בדינא דגוד או אגוד, כיון דיד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי אי ניחא ליה לפשוט למיגד אשתכח דלא אהניא ליה האי תקנתא לבכור אלא למשקל דמי חולקיה מפשוט, אבל לאתהנויי בגופיה לא אהניא ליה אלא היכא דסבירא לן דמתהני ביה ליומייהו לשנים כל חד וחד לפום חולקיה וכיון דאפקועי ירושה דאורייתא הוא דינא הוא דלא ליזיל בתר דעתיה דאב, דאי נמי הוה אמר איש פלוני בכור הוא לא יטול בחלק בכורה מן הקרקע אלא מעות לא הוה צייתינן ליה. ודיקא מתני' דשני אחין כוותיה, דאי ס"ד אפילו גבי בכור ופשוט נמי אזלינן בתר דעתיה דאב לאפסודיה לבכור, אדאשמועינן עני ועשיר דעניותיה גרמא ליה ולא אפקועי ירושה הוא לישמועינן בכור ופשוט דאע"ג דאפקועי ירושה הוא אזלינן בתר דעתיה דאב וכל שכן עני ועשיר, אלא מדלא איירי אלא בעני ועשיר ש"מ דגבי בכור ופשוט בין דעשאן לעצמו בין דעשאן לשכר לא אזלינן בתר דעתיה אלא פלגינן להו ליומי או לפרקים או לשנים כדברירנא:

קסז. תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי ב"ה. הא גוד או אגוד לא, דאם כן אדשמעינן תקנתא בעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דלא פסיקא מילתא ולא מסתלקי בה מהדדי, לישמעינן תקנתא בדינא דגוד או אגוד דפסיקא מילתא ואפשר דמסתלקי בה מהדדי היכא דאגיד ליה עבד לפלגא דעבדות ונפיק לחירות, ועוד דדינא עדיף לאשמועינן מתקנתא, אלא מדלא אשמועינן אלא תקנתא דעובד את רבו יום א' ש"מ לית דינא דגוד או אגוד.

נוסחא אחרינא לימא מסייעא ליה מי שחציו עבד כו', לסיועיה לרב נחמן קאתי דאמר גבי בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה דלית להו תקנתא אלא בעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אבל בגוד או אגוד לא.

ודחינן שאני התם דאגוד איכא גוד ליכא. כלומר שאני התם גבי כל חד מינייהו איגוד איכא דניחא ליה למיגד כוליה לנפשיה וליכא חד מינייהו דלוגיד ליה פלגי לחבריה. גבי עבד מתרי אנפי וגבי רבו מחד אנפא. גבי עבד דלא ניחא ליה לזבוני צד חירות שבו לעבדות ועוד דאי נמי ניחא ליה לא מצי מקני ליה לרב קנין גמור, ואשתכח דליכא גוד דומיא דאגוד דאי (עביד) [אגיד] ליה עבדא לפלגא דעבדות קני ליה לגמרי דהוה ליה בן חורין ואי מוגד ליה לפלגא דחירות לרב לא מצי מוגד ליה לגמרי דאפילו למאן דאמר מוכר את עצמו נמכר לשש וליתר משש אודויי מודי דנפיק ביובל ובגירעון כסף וכל שכן במיתת האדון. וגבי רבו מחד אנפא, משום דלא ניחא ליה לאבחוריה לעבד בדמים שוים בין גוד גמור לאיגוד שאינו גמור משום דאית ליה פסידא בהכין. וכיון דליכא חד מינייהו דלימא ליה לחבריה גוד או אגוד לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לאוגודי ליה ואמטול הכי אצטריך תנא דב"ה למתנא תקנתא דיכלי למיקם בה בשותפותא כדמעיקרא, דאי הוה תבע ליה חד מינייהו לחבריה בגוד או אגוד כדיניה הוה כייפינן לנתבע למיגד או לאוגודי.

ואיכא לפרושי דהאי פירוקא דאגוד איכא גוד ליכא כוליה משום סירכא דעבד אצטריכא ליה, דגבי עבד איגוד לגמרי איכא גוד לגמרי ליכא כדפרישנא ולא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמבחר ליה תובע לנתבע למיגד או לאוגודי בצד שוה, וכיון דגבי עבד ליכא תקנתא בגוד או אגוד, אע"ג דלגבי הרב איכא תקנתא בגוד או אגוד כי האי גוונא, דאי משום דלא שוו גוד או אגוד להדדי הנאת עבד הוא דמבחר ליה רביה למקנא פלגיה קנין גמור או לאקנויי ליה פלגא לרביה קנין שאינו גמור בדמים שוים, לא תני לה תנא דב"ה, דתקנתא דשייכא בתרוייהו עדיפא ליה לאשמועינן. ובדין הוא דהוה יכלינן לשנויי דגבי עבד דלא גוד איכא ולא איגוד איכא, גוד ליכא כדאמרן ואגוד נמי ליכא דהא לית ליה זוזי למיגד בהו כדמשנינן לקמן גבי עני ואין לך עני יתר מעבד כנעני דלית ליה קנין בלא רבו, אלא דס"ד מעיקרא דגוד או אגוד על מנת לחוב בדמים גוד או אגוד הוא, ולפום מאי דאקשי ליה הוא דשני ליה, ומהאי טעמא אקשי ליה ממתני' דשני אחין אחד עני ואחד עשיר עד דפריק ליה שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דגוד או אגוד בלא מעות אפילו על מנת לחוב בדמים לאו גוד או אגוד הוא.

ואיכא לפרושא נמי להאי תיובתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין הכי, עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד אבל למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין לא, ואפילו סופא דחזרו ב"ה נמי טעמא משום פריה ורביה. אבל מדינא דגוד או אגוד לא כייפינן ליה, ואי ס"ד אית דינא דגוד או אגוד אלמא אסתלוקי מהדדי אפילו בזוזי עדיף טפי מלמיקם בשותפותא, הכא כיון דלא אפשר לאסתלוקי מהדדי אלא היכא (דמעיד) [דמוגיד] ליה הרב לעבד פלגא דעבדות ועביד ליה בן חורין, בלא טעמא דפריה ורביה נמי למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין ולכתוב שטרא בחצי דמיו. ופרקינן שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא, אי מטעמא דלא ניחא ליה למעבד אי מטעמא דלא יכיל לאוגודי ליה לרב לגמרי וכל היכא דלא (מאחר) [מבחר] ליה למיגד או לאוגודי לאו גוד או אגוד הוא, והאי פירושא בתרא מיקרב לפשטא דשמעתא טפי מפירושא קמא.

ושמעינן מינה דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי או איגוד אנא בגוייהו, דאע"ג דחבריה לא קא ניחא ליה כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לתובע, אבל היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה אגוד אנא ולא קא מבחר ליה למיגד או לאוגודי לא כייפינן ליה לחבריה למיגד ולא לאוגודי אלא משתמשי בה בשותפותא כדברירנא לעיל לטעמא דרב נחמן וכדבעינן למימר קמן. ולא תימא הני מילי לפרושא קמא דפרשינן טעמא דהדין שינויא דאגוד איכא גוד ליכא משום דלא ניחא ליה לחד מינייהו לאוגודי ליה לחבריה, אלא אפילו להאיך פירושא אחרינא דפרשינן משום דלא משכחת גבי עבד גוד דומיא דאגוד כל שכן דש"מ, דכיון דאפילו היכא דלא משכחת גוד דומיא דאגוד אע"ג דמיבחר ליה בגוד או אגוד בההוא אנפא דאיפשר ליה לאבחוריה ולא משייר מידי ממאי דאיפשר ליה לא כייפינן ליה לנתבע למיצת ליה דלאו גוד או אגוד הוא, וכל שכן היכא דאיפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד ולא קאמר ליה גוד כלל דלא צייתינן ליה דלאו גוד או אגוד הוא.

מיהו האי אנפא דהיכא דלא איפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד בצד שוה דקאמרינן דלאו גוד או אגוד הוא, לא צריכינן ליה למעבד ביה מעשה אלא היכא דלא שייכא תקנתא דב"ש כגון מי שחציה שפחה וחציה בת חורין דלא שייכא בה תקנתא דפריה ורביה היכא דאמרה ליה לרבה גוד או איגוד. ואע"ג דלא דחקא לן שמעתין למידק מינה דלאו גוד או אגוד הוא משום דאיפשר לפרושי שינויין משום דלא ניחא ליה כדפרשינן מעיקרא, מעיקר דינא דגוד או אגוד שמעתה לה, דכי היכי דאי אמר ליה גוד את במנה או אגוד אנא בחמשין זוזי אי נמי אמר ליה גוד את לזמן קצוב במנה או אגוד אנא לגמרי במנה לאו גוד או אגוד הוא דבההוא אנפא דקאמר ליה גוד לא קאמר ליה איגוד ובההוא אנפא דקאמר אגוד לא קאמר ליה גוד, כי לא אפשר ליה נמי למימר ליה גוד דומיא דאיגוד מחמת דלא שייך ביה קנין גמור אלא גבי איגוד אשתכח דאית ליה לנתבע פסידא בהכין לאו גוד או אגוד הוא. אבל ודאי אי אמר לה רבה גוד או אגוד כיון דהנאה דידה היא הדין עמו דהוה ליה כמאן דמבחר לה למזבן מינה ביוקר ולזבוני לה בזול דעדיף טפי מזה נהנה וזה לא חיסר. ודוקא בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג כיון דלא יכלה לאוגודי ליה לרבה צד חירות שבה דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לית בה דינא דגוד או איגוד כלל:

דף יג עמוד ב

קסח. ת"ש שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובאועשם בבית הבד. ואי ס"ד אית דינא דגוד או איגוד היכי משכחת לה דיכיל עשיר לאפסודיה לעני בהאי טענה, לימא ליה עני לעשיר גוד או אגוד על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב, דהא אמרת דגוד או אגוד על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב גוד או אגוד הוא כדמשמע משינויא דמשנינן גבי תיובתא דמי שחציו עבד. ולית ליה לעני פסידא, דאי (אבד) [אגיד] ליה עשיר מיניה אפילו על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב יהיב ליה דמי חולקיה לכי מטי זמניה ואי מוגד ליה עשיר לעני נמי אדמטיה זימניה יכיל שני למטרח בתר זוזי. ופרקי' שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא. דהא לא שכיחי ליה זוזי לעני למיגד בהו, דגוד או איגוד בלא מעות אפילו על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב לאו גוד או איגוד הוא.

ואיכא לפרושה להאי תיובתא נמי הכי, אי ס"ד אית דינא דגוד או איגוד, נהי דאגוד בלא גוד כיון דבעי לסלוקיה לחבריה בדמים על כרחיה לאו כל כמיניה כדקאמרת גבי מי שחציו עבד, אלא היכא דאמר ליה גוד ותו לא דניחא ליה לאפקועה מנפשיה ולמשקל דמי שוייה מחבריה היכא דשכיחי ליה זוזי לנתבע לכפייה. ופריק שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דהא לא שכיחי ליה זוזי לעני למיגד בהו, וכי היכי דאגוד בלא גוד לאו דינא הוא דלאו כל כמיניה לסלוקיה לחבריה מחולקיה בזוזי על כרחיה, גוד בלא איגוד נמי לאו דינא הוא דלאו כל כמיניה לחיוביה לחבריה למזבן מידי דלא ניחא ליה בגויה.

ושמעינן מינה דלא קאי דינא דגוד או אגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את או אגוד אנא אבל היכא דא"ל גוד את ולא קאמר ליה או אגוד אנא לא כייפינן ליה לחבריה למיגד. ושמעינן נמי דגוד או אגוד אפילו בצד שוה על מנת לחוב בדמים לאו גוד או אגוד הוא דא"כ הכא נמי לימא ליה עני לעשיר גוד או אגוד:

קסט. ת"ש זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. כלומר כל שאלו יחלק למניין השותפים שהוא ראוי ליחלק למנינם ויגיע לכל אחד מן החלקים ההם שיעור ששם הכל קרוי עליו חולקין. ואם לאו מעלין אותו בדמים, כלומר שכל א' מן השותפין יכול להעלותו על שותפו בדמים קצובין ולמימר ליה גוד או אגוד כדפרישנא, אלמא אית דינא דגוד או אגוד. וסברינן לאוקומא כתנאי ואידחיא לה ההיא אוקמתא וקמא לה ברייתא לדברי הכל. ומאי מעלין אותו בדמים דקתני, אילימא דכל חד מינייהו מוסיף אעילויא דחבריה ומאן דיהיב ביה טפי שקיל ליה ולא מוגד ליה חד מינייהו לחבריה אלא עד דמוסיף על עילויא דידיה, אם כן לאו גוד או אגוד הוא, דהא לא ניחא ליה לאוגודי לחבריה בהני דמי דקא בעי איהו למיגד ומצי חבריה למימר ליה מאי חזית דאגדת את בהני דמי, איגוד אנא בהנך דמי גופייהו, דכי האי גוונא אגוד איכא גוד ליכא, ולא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה גוד או אגוד בחד עילויא. אלא מאי מעלין אותו בדמים, דמעלי ליה בדמים ידועים עילויה וא"ל גוד את בהני דמי או אגוד אנא בהו, דכי האי גוונא ודאי אי ניחא ליה לחבריה למיגד בהני דמי לא מצי האי למימר ליה אנא ניחא לי למיגד בהני דמי דא"כ בטל ליה דינא דגוד או אגוד דהא אגוד איכא גוד ליכא. והכי נמי מסתברא מדקרי ליה גמרא להאי דינא דגוד או אגוד דמשמע אי ניחא לך למיגד בהני דמי גוד ואי לא אגוד בהו אנא, דכל היכא דמבחר ליה איניש לחבריה אנפשיה בחד עניינא אורחיה לאקדומיה לחבריה בראש כדאשכחן גבי בועז דאמר ליה לגואל (רות ד,ד) אם תגאל גאל ואם לא תגאל הגידה לי כו'. אלא אי אמרת דלא מבחר ליה למיגד עד דמוסיף אעילויה דידיה אשתכח דמעיקרא צריך תובע לגלויי דעתיה בדמי דניחא ליה לדיליה למיגד בהו ולמימר ליה לנתבע אי ניחא לך דאגוד אנא בהני דמי אגוד ואי לא הוסיף את עילוייהו וגוד, ובהא לא שייך לאקדומיה לנתבע דהא נתבע לא ניחא ליה למיגד ולא לאוגודי כי היכי דליגלי נתבע דעתיה מעיקרא בכמה ניחא ליה למיגד, ואם כן האי דינא דגוד או אגוד דינא דאגוד או (א) גוד מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ דלא מתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה גוד או אגוד בחד עילויא. והוא הדין היכא דחייבוה בי דינא לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד בחד עילויא ואירצי ליה לתובע למיגד או לאוגודי ליה בהנך דמי ולבתר הכי קא בעי תובע למיהדר ביה מעילויא, דאע"ג דאילו בעי למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד לגמרי אפילו לבתר דגמרוה לדיניה הדין עמו כדבעינן לברורי לקמן (סי' קעג ד"ה כללא דמילתא) אבל למיהדר איהו גופיה בדינא דגוד או אגוד מעילוייא לעילוייא אחרינא לאו כל כמיניה, דכי מחייב נתבע מדינא למיצת לדינא דגוד או אגוד משום דקא מיבחר ליה תובע למיגד או לאוגודי הוא, דכיון דמיבחר ליה וקא משוי ידו על העליונה לאו לאפקועי מיניה קא בעי, אלא לאסתלוקי מהדדי באנפא דניחא ליה לנתבע טפי קא בעי, והכא כיון דקא בעי לאשתמוטי להו מעילויא לעילויא מחמת דחזא דניחא ליה לנתבע למיגד בעילויא קמא וקא בעי השתא לעלויי עלויה בדמי יקרי, אי נמי מחמת דהוה ניחא ליה לנתבע לאוגודה לתובע בעילויא קמא וקא בעי תובע השתא לעלויה אנפשיה בבציר מהכין, לאו לאבחוריה לנתבע למיגד או לאוגודי בחד עילויא קא בעיא [א]לא לאפסודיה לנתבע קא בעי דאי אגיד לא ליגוד אלא בדמים יתרים ואי מוגיד ליה לתובע לוגיד ליה בדמים פחותים, וכי האי גוונא לאו גוד או איגוד הוא ודינא הוא דלא מחייבינן ליה לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד אלא בעילויא קמא. אבל ודאי אי מוכחא מילתא דלא הדר ביה מעילויא לעילויא אלא מחמת מילתא אחריתי דגרמא ליה כגון דלא מוסיף אעילויא קמא אלא לבתר דשבחא ארעא או יקרא ביני ביני אי נמי דאתרמי ליה לדיליה זוזי יתירי מעלמא למיגד בהו, והוא הדין היכא דגרע מעילויא קמא לבתר דכחשא ארעא או זילא, אי נמי מחמת דלא שכיחי ליה השתא זוזי יתירי כדמעיקרא למיגד בהו, כל כי האי גוונא מצי למיהדר ביה מעילויא לעילויא, דמוכחא מילתא דמתחילה ועד סוף כי איכוון לאבחוריה לחבריה בדינא דגוד או אגוד לאו למיגד בדמים פחותים ולאוגודי בדמים יקרים (אי) [קא] מכוון אלא אידי ואידי בחד עילויא קא מכוין ושנויא דאתרע בארעא או בזוזי ביני ביני הוא דגרם ליה למהדר ביה מעילויא קמא, ומגו דיכיל למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד לגמרי יכיל למהדר ביה מעילויא לעילויא. והוא דמיכוון בכל חד מינייהו למיגד ולאוגודי בחד עילויא כדברירנא.

ברם צריך את למידע דהאי כל שאלו יחלק ושמו עליו דקאמרינן לאו (כמיניה) למניינא דשותפי דעיקר ירושה דוקא קאמרי' ולא למנינא דשותפי דשעת חלוקה דוקא קאמרי', אלא למנין השותפין שראוי לחלוק הדבר המשותף למנינם קאמרינן, דלא שנא מרובין ונתמעטו קודם חלוקה ולא שנא מועטים ונתרבו, הלך אחר מיעוטן, דכל שאלו יחלק ושמו עליו דחולקין טעמא מאי משום דלא קא מטי ליה לחד ממרי הני חולקי בהאי חולקא דלית ביה שיעור ששם הכל קרוי עליו ואשתכח דלית ליה פסידא בהאי חלוקה, לא שנא מרובין ונתמעטו ול"ש מועטין ונתרבו כי פלגינן להו למנין המועט לית ליה פסידא. דלא מיבעיא מרובין ונתמעטו דהשתא מטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור וכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, אלא אפילו מועטין ונתרבו לית ליה פסידא, דהשתא נמי כי פלגינן לה למנינא דמועטין דמעיקרא כל חולקא מינייהו אית בה שיעורא, ואע"ג דקאי בשותפותא בין תרי דלית להו בגויה דין חלוקה לית להו פסידא בהכין, דמעיקרא הוי משתתפי במידי דאית ביה שיעורא ולית ביה לכל חד מינייהו דין חלוקה והשתא נמי משתתפי במידי דאית ביה שיעורא ולית ביה דין חלוקה, ואשתכח דבין במרובין שנתמעטו בין במועטין ונתרבו כי פלגינן לה למנינא דמועטין לית להו פסידא דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא. ומתניתין נמי דיקא דקתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה, ואשותפי דשעת חלוקה קאי, חדא דאהנך דאיירי בהו רישא גבי אין חולקין את החצר קאי ועוד מדתני עלה אימתי בזמן שאין שניהם רוצין ואי אקמאי דליתינהו השתא קאי מאי רוצין ומאי אין רוצין איכא, וקא פסיק ותני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה, הא יש בהן כדאי לזה וכדאי לזה חולקין ואפילו במרובין ונתמעטו מדלא קפיד אלא אתרי דשעת חלוקה.

וה"ה גבי מועטין ונתרבו דקאמרינן דאזלינן בתר מיעוטן, לא מיבעיא בשני אחין שירשו מאביהן שדה שאין בה דין חלוקה אלא לשנים ולא הספיקו לחלוק עד שמתו לזה שני בנים ולזה שני בנים, דכל תרי אחי מינייהו חולקא דזכה ביה אבוה מחיים קא ירית ודינא הוא דפלגי וכל תרי מינייהו שקלי חולקא דאבוהון, אלא אפי' היכא דמתו האחין בחיי אביהן ואח"כ מת אביהן וקא אתו הני בנים למפלג בנכסי דאבא דאבוהון בהדי בני אחי דאבוהון, כיון דכל תרי אחי מינייהו חולקא דאבוהון בלחוד קא ירתי, דהא אי נמי הוי אתו תרי מחד וחד מחד הוי שקלי הני תרי פלגא והיחיד פלגא, כי אתו תרי מחד ותרי מחד נמי כל תרי מינייהו במקום אבוהון קיימי וחד חולקא הוא דאית להו, ודינא הוא דפלגינן לה לתרי חולקי ושקלי הני תרי אחי חולקא דאבוהון אחד מיצרא והני תרי חולקא דאבוהון אחד מצרא ובגורל. תדע נמי דכיון דאפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה בין דשוי חולקי להדדי בין דלא שוו להדדי כי פלגינן להו לכל תרי אחי מינייהו אחד מצרא הוא דפלגינן להו דחד חולקא הוא כדברירנא בההוא כללא דחד מצרא ותרי מצרי, כי לית בה דין חלוקה נמי אלא לתרי כל תרי אחי מינייהו חד חולקא הוא דאית להו ודינא הוא דפלגינן ליה לתרי חולקי והני שקלי חולקא דאבוהון בגורל אחד מצרא והני שקלי חולקא דאבוהון אחד מצרא, וכל חד מינייהו לית ליה דינא דגוד או אגוד אלא בהדי אחוה בחולקא דאבוה.

וה"ה היכא דלזה אחד ולזה שנים דההוא יחיד שקיל פלגא בגורל מחמת אבוה והנך תרי שקלי אידך פלגא דהוה חזי לאבוהון אחד מצרא ולית להו דינא דגוד או אגוד אלא בהדי הדדי בחולקא דאבוהון. ולית להו פסידא בהכין, דמעיקרא לא הוי מטי להו בשיעור אלא בשותפות והשתא נמי קא מטי להו בשיעור בשותפות, ואי אגיד לה חד מינייהו מחבריה מטי ליה כשיעור. ומתניתין דקתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה דמיירי בשותפי דשעת חלוקה על כרחיך לאו במועטין ונתרבו קאי דהא בתרי בלחוד קאי כדקתני בהדיא אימתי בזמן שאין שניהן רוצין, וכל היכא דהוי תרי בשעת חלוקה לא משכחת דלהוי בציר מהכין בשעת ירושה אלא בתרי דאתו מכח חד דהוו להו כשני אחין דעלמא דירתי מאבוהון. וברייתא נמי דיקא דקתני כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, וגבי מועטין ונתרבו כגון ארבעה דאתו תרי מינייהו מכח חד ותרי מכח חד, כיון דאפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה לא סגיא דלא פלגינן לה מעיקרא לתרי חולקי בשוה ושקלי הני חולקא דאבוהון כדאשכחן בתחלתה של ארץ ישראל דמעיקרא איפלוג לשבטים בדמים כדמברר בפ' יש נוחלין והדר פלגי כל שבט ושבט חולקי לבני שבטו למ"ד ליוצאי מצרים כדאית ליה ולמ"ד לבאי הארץ כדא"ל, אשתכח דכל כה"ג שתי חלוקות נינהו ולא שייכא חד מיניהי בחברתה. ואפי' היכא דלית בה דין חלוקה אלא לתרי נמי כיון דגבי חלוקה קמייתא כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא פלגי בגורל ולגבי חלוקה שנייה אי אית בה כדאי לזה וכדאי לזה כי היכי דלימטי ליה לכל חד וחד חלק ששם הכל קרוי עליו פלגי ואי לא אית דינא דגוד או אגוד:

קע. וסברינן למימר גוד או אגוד תנאי היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו היכי דמי אילימא כדקתני מאי טעמא דרשב"ג אלא לאו הכי קאמר טול אתה שיעור ואני פחות (אין) שומעין לו וגוד או אגוד נמי שומעין לו ואתא רשב"ג למימר אין שומעין לו. ודחינן לעולם כדקתני דכי פליג רשב"ג אטול אתה שיעור ואני פחות הוא דפליג ודקאמרת מ"ט דרשב"ג משום דאמר אי בדמי לית לי למיתן לך ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה. ורבנן סברי כיון דקא שביק ליה כשיעור לאו כל כמיניה לאפקועי מארעיה בכדי, ואי משום דאמר ליה לית לי דמי למיתן לך מצי אמר ליה אנא בלא דמי קאמינא לך ולאו מתנת חנם קא יהיב ליה אלא דמי חלוקה דקא ממעיט ליה בין באוירא בין בתשמישתא קא יהיב ליה. וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואע"ג דטרחינן לפרושי טעמא דרשב"ג לאו משום דהלכתא כותיה אלא משום דסברינן לאוקומי גוד או אגוד בפלוגתא דתנאי ולאוקומי מימרא דרשב"ג דאמר אין שומעין לו אדינא דגוד או אגוד משום דלא הוה מכרעא מילתא לאוקומי אטול אתה שיעור ואני פחות דודאי מילתא רחיקאתא היא, והיינו דקא מתמהינן אילימא כדקתני מ"ט דרשב"ג ואמטול הכי אצטריכינן ברייתא כפשטה דכי פליג רשב"ג לאו אדינא דגוד או אגוד פליג אלא אטול אתה שיעור ואני פחות הוא דפליג כפשטה דברייתא, ודקאמרת מ"ט דרשב"ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי למיתן לך ואי במתנה לא ניחא לי, ולעולם הלכתא כרבנן. והני מילי בחנם אבל בדמי מצי אמר ליה לית לי למיתן לך ולא דמי לדינא דגוד או אגוד כדבעינן לברורי לקמן:

קעא. אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד. כגון תורה שהיא בכרך אחד שיש בזיון לחתיכה, אבל תורה שהיא בשתי כריכות מקצתה בכרך אחד ומקצתה בכרך אחד דכי שקיל האי כרך אחד ואידך כרך אחד ליכא בזיון חולקין, והא כתבי הקדש דאפי' בשתי כריכות כמאן דלית בהו דין חלוקה דמו דהא כל כרך וכרך באנפי נפשיה לאו נחלק ושמו עליו הוא ולמפלג חד כנגד חד בגורל נמי לא דכיון דגופן מחולקין נינהו ליכא למפלג חד כנגד חד בגורל אלא היכא דחזו להנאה דהדדי והוא דשוו בשבחא ובדמים, והכא כיון דלא חזו להנאה דהדדי דהא מאי דאיכא בהאי כרך ליכא באידך לית בהו דין חלוקה אפילו בגורל, דמצי חד מינייהו למימר אנא באידך דנפל בחולקיה דחבראי הוה ניחא לי. אי אמרת בשלמא אית דינא דגוד או אגוד היינו דמשכחת בהו דין חלוקה למפלג חד כנגד חד היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי, דאע"ג דדין חלוקה בגורל ליכא מהאי טעמא דאמרן כי מבחר ליה בדינא דגוד או אגוד למשקל הי מינייהו דבעי הדין עמו, דכי היכי דכי אמר ליה גוד או אגוד בדמים דקא מבחר ליה בין חפץ לדמים אע"ג דלא חזו להנאה דהדדי הדין עמו, גבי שתי כריכות נמי כיון דגופין מחולקין נינהו וכל חד מינייהו חזי למילתיה אע"ג דלא חזו להנאה דהדדי, כי משוי חד מינייהו דמים בחבריה ומבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי הדין עמו דאידי ואידי בין תרתי מילי דלא חזיאן להנאה דהדדי קא מבחר ליה. אלא אי אמרת לית דינא דגוד או אגוד היכי משכחת לה דחולקין, אי מדין חלוקה בגורל לית בה דין חלוקה כדברירנא ואי בדינא דגוד או איגוד הא אמרת לית דינא דגוד או איגוד.

תרגמה רב שלמן כששניהם רוצים. והא קמ"ל דבכרך אחד הוא דאע"ג דשניהן רוצין לא יחלוקו דאיכא בזיון, אבל בשתי כריכות אם רצו שניהן חולקין דליכא בזיון, אבל למכפייה לא. ואע"ג דהאי פירוקא לא אצטריך ליה השתא אלא לטעמא דמאן דלית ליה דינא דגוד או אגוד הלכתא הוא, דלקמן מוקים לה הכין אפילו לטעמא דמאן דאית ליה דינא דגוד או אגוד, דמסקנא דשקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא ודלא כאביי דס"ד לאוקומי הא דשמואל דאמר בשתי כריכות חולקין מטעמא דגוד או אגוד, ורב שלמן גופיה דאוקמא בששניהם רוצים איכא למימר דמהאי טעמא הוא דאוקמא משום דלא משכחת חלוקה דאתיא מכח דינא דגוד או אגוד אלא בתרי חולקי דחזו להנאה דהדדי כדבעינן למימר קמן:

קעב. אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. ומתמהינן ולא והא רב' בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להון אבוהון [תרתי] אמהתא חדא הוה ידעא מיפא ובשולי וחדא הוה ידעא בסתרקי ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או אגוד. ופרקי' שאני התם דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו וכי אמר להו שקול את חדא ואת חדא לא גוד או אגוד הוא. כלומר אי דהוה אמר חד מיניהו לחבריה בחדא מיניהי אי נמי בכל חדא מיניהי באנפי נפשה גוד או אגוד [הדין עמו]. תדע מדמשנינן גבי מרחץ ובתים שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דש"מ דאע"ג דתרוייהו מיבעי ליה להאי ותרוייהו מיבעי ליה להאי אי הוה איכא מאן דלימא ליה לאחוה גוד או אגוד הדין עמו, אלא שאני התם דלמר הוה צריכן ליה תרוייהו ואמטול הכי לא הוה ניחא ליה למימר ליה לחבריה בחדא מיניהי גוד או אגוד דחייש דילמא אגיד לה חבריה מיניהי ובאידך לא משתייר ליה אלא פלגא ואיפשר דאידך נמי פקעא מיניה בדינא דגוד או אגוד, ואמטול הכי לא הוה אמר ליה לחבריה בחדא מיניהי גוד אלא על מנת דאגיד לה איהו לאידך דאשתכח דהוה א"ל או גוד את הא בשויה ואיגוד אנא אידך בשויה או גוד את אידך ואגוד אנא הא, ובכי האי גוונא הוא דקאמר רבא לית דינא דגוד או אגוד, דאי הוה אמר להו שקול את חדא (ואת) [ואנא] חדא לאו גוד או אגוד הוא דהא כל חד וחד מיניהו צריכי ליה תרוייהו ומצי נתבע למימר לא ניחא לי לקיומי דינא דגוד או אגוד בחדא על מנת לאפקועי זכותא מאידך לגמרי, אלא אי ניחא לך למעבד דינא דגוד או אגוד בחדא מיניהי אדעתא דתיקום אידך בשותפות כדמעיקרא מוטב ואי ניחא לך למעבד דינא דגוד או אגוד בתרוייהו עיביד בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בדמים, ולית לך לשוויי חדא מיניהי דמים בחברתה דהיינו גוד את חדא על מנת דאגוד אנא אידך ואישתכח גוד בחדא ואגוד באידך. ולא מיתוקם גוד או אגוד אלא היכא דבההוא מידעם דגופיה דקאמר ליה גוד קאמר ליה נמי אגוד, אבל הכא בהך דקאמר ליה גוד לא קאמר ליה אגוד ובהך דקאמר ליה אגוד לא קאמר ליה גוד, והיינו דקאמר הכא לית דינא דגוד או אגוד דשקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא ודין חלוקה נמי לית בה דלשקול האי חדא והאי חדא דהא למאי דחזיא האי לא חזיא אידך הלכך משתמשי בהו תרוייהו ליומי'.

ומקשינן והא כתבי הקדש דלתרוייהו מיבעי להו תרוייהו ואמר שמואל לא שאנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכות חולקין. אלמא אע"ג דתרוייהו צריכי ליה לכל חד מינייהו כיון דגופין מחולקין נינהו כי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה ואמר ליה שקול את הי חד מינייהו דבעית ואנא אשקול אידך נמי דינא דגוד או אגוד הוא כדברירנא לעיל (סי' קעא) לסברא דאביי, וא"כ הכא נמי גבי אמהאתא לישקול חד מינייהו חדא ואידך חדא מדינא דגוד או אגוד דא"ל או גוד את דמיפא ובשולי ואגוד אנא דבסתרקי או גוד את דבסתרקי ואיגוד אנא דמיפא ובשולי, ואמאי קאמר להו לית דינא דגוד או אגוד ומשתמשי בהי תרויהי בשותפותא כמה דהוי משתמשי בהי עד השתא. ופרקי' הא תרגמה רב שלמן בששניהם רוצין כדפרשינן, אבל למכפייה חד מינייהו לחבריה בדינא לא מצי כפי ליה, לא למיפלג ולא למיגד תרוייהו או לאגודי תרווייהו, למיפלג לא דהא לא חזי חד למאי דחזי אידך, ואפילו אמר נמי גוד את הי מיניהו דבעית ואנא אגוד אידך לאו גוד או אגוד הוא כדברירנא. ולמיגד תרוייהו ולאוגודי נמי לא, דמצי האיך למימר ליה אנא בחד מינייהו סגיא לי דהא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי ולמילתיה מיהת מחזא חזי למיקרי ביה, הילכך אי אמר ליה חד מינייהו לחבריה בחד מינייהו או בכל חד מינייהו באנפי נפשיה גוד או אגוד בהני דמי כייפינן ליה לחבריה למיגד או לאוגודי ליה להאי ואי לא משתמשי ביה תרוייהו בהדי הדדי, ואי לא ניחא להו למקרי בהדי הדדי קרו ביה בסירוגין ליומי. והוא הדין נמי גבי אמהאתא וגבי כל שני גופין מחולקין אע"ג דמחד מינא נינהו, כיון דלא חזי חד מינייהו למאי דחזי חבריה וצריכי תרוייהו לכל חד משותפי לית בהן דין חלוקה לא מעיקר דינא דחלוקה ולא מדינא דגוד או אגוד כדברירנא לעיל. ומתניתין דשני אחין נמי דיקא מדלא מצי עני למימר לעשיר טול אתה בית הבד ואני מרחץ או אתה מרחץ ואני בית הבד. ואע"ג דאיכא למידחק ולמימר דמרחץ או בית הבד קתני מיהו פשטא דמתני' מרחץ ובית הבד קתני, ותו מדתני עליהו עשאן לשכר עשאן לעצמו, וליכא לאפוקי מתני' מפשטה אלא בראיה.

ולא תימא הני מילי היכא דלא שוו להדדי בדמים ולא קא מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי אלא בשומתה, אלא אפי' היכא דשוו בדמים אי נמי לא שוו בדמים וקא מבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים, כיון דלא חזו להנאה להדדי לאו כל כמיניה. דאי לא תימא הכי למה ליה לעני לאפסודי כולי האי, לימא ליה גוד את חד ואנא חד ושקול הי מיניהו דבעית בלא תוספת דמים. וגבי אמהאתא נמי דקא דייקינן מינה דלית דינא דגוד או אגוד למה לי לשנויי שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי, לוקמא כגון דלא אמר ליה גוד את חדא ואנא חדא אלא בשומתה, אלא משום דכל היכא דלא חזיין למלאכה דהדדי אפילו היכא דשוו להדדי בדמים אי נמי דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה. ומשמעתא דשתי כריכות דאמר שמואל חולקין דסברינן למידק מינה דאפילו היכא דלא חזיין להנאה דהדדי פלגי חד כנגד חד, וכי אתינן למדחייה להאי טעמא דחקינן לאוקומה כשרצו ולא אוקימנא כגון דמבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים אי נמי בדשוו חולקי להדדי בשבח ובדמים ואפילו על ידי גורל, דש"מ דכל כה"ג אע"ג דשוו בשבחא ובדמים אי נמי דלא שוו בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לית בה דין חלוקה אלא בשרצו.

וממאי דכי קא משנינן גבי אמהאתא מטעמא דלא חזיין להנאה דהדדי קא משנינן, דילמא משום דתרויהי הוו צריכי ליה למר ותרויהי הוו צריכי ליה למר וכל חד מינייהו לא הוה ניחא ליה לאוגודי ליה חדא מיניהי לחבריה. לא ס"ד, דא"כ רבא דאמר להו לית דינא דגוד או אגוד מאי קאמר להו, צריכא למימר דמאן דלא תבע לדינא דגוד או אגוד לית ליה דינא דגוד או אגוד. ועוד גמרא דקרי לה לאיתויי מינה ראיה דלית דינא דגוד או אגוד מאי קרי לה. ועוד אי טעמא משום דלא הוה ניחא ליה לחד מיניהו לאגודי ליה חדא מיניהי לחבריה אמאי איכפל גמרא לאשמועינן מעיקרא דחדא הוה ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי דמשמע דלא הוה חזיאן למלאכה דהדדי, כי חזיין למלאכה דהדדי נמי כל היכא דלא ניחא ליה לכל חד מיניהו לאגודי ליה חדא מיניהי לחבריה נמי לית דינא דגוד או אגוד. ועוד אם כן אדנקט לישנא דלמר מבעי ליה תרויהי ולמר מבעי ליה תרויהי, דמשמע דהוו צריכי ליה ותו לא האי דמר הוה בעי להי לתרויהי מבעי ליה. ועוד דבהדיא מסיק בה בנוסחי דיקי וכי אמר להו שקול את חדא (ואת) [ואנא] חדא לאו גוד או אגוד הוא דמשמע דאינהו כי אתו לקמיה לדינא דגוד את חדא ואנא חדא הוא דאתו. ותו מדאקשינן עלה משמעתיה דשמואל דאמר בשתי כריכות חולקין ש"מ דרבא דאמר גבי אמהתא לית דינא דגוד או אגוד בדקא תבע ליה חד מיניהו לחבריה בגוד את חדא ואנא חדא הוא דקאמר, דאי בדלא הוה ניחא ליה לחד מיניהו לאוגודי ליה מידי לחבריה מאי קושיין, אלא לאו בדקא תבע ליה חד מיניהו לחבריה בדינא דגוד את חדא ואנא חדא, וטעמא דמילתא כדפרשינן.

ושמעינן מינה דלא שנא גבי כריכות ולא שנא גבי אמהאתא וה"ה גבי ארעתא היכא דלית בה בכל חדא מיניהי דין חלוקה, אי חזיאן להנאה דהדדי אע"ג דלא שויאן לא בשבחא ולא בדמים כי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי בין דמבחר ליה למשקל בשומתה על ידי תוספת דמים בין בלא תוספת דמים גוד או אגוד הוא. דדייקי' טעמא דלמר צריכין ליה תרויהי ולמר צריכין ליה תרויהי משום דלא הוה חזיאן למלאכה דהדדי, מכלל דאי חזיאן למלאכה דהדדי כי מבחר ליה חד מיניהו לחבריה למשקל הי מיניהי דבעי הדין עמו. וממאי דאפילו היכא דלא שויאן בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בשומתה דאשתכח דאי בעי נתבע למשקל מעולה שבהן צריך לאוסופי בה דמים הדין עמו, דכיון דאיתברר דכי חזיאן להנאה דהדדי וקא מבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי גוד או אגוד הוא ממילא שמעת דאפילו ע"י תוספת דמים נמי גוד או אגוד הוא. חדא דעיקר דינא דגוד או אגוד על ידי דמים הוא, ועוד דמידי הוא טעמא אלא משום דמבחר ליה למישקל הי מיניהי דבעי, מה לי בשומתה מה לי בלא שומא, כיון דמבחר ליה אי לא ניחא ליה למשקל ההוא דמעולה על ידי תוספת דמים לישקול ההיא דפחותה ולשקול בהדה דמי שבחא דאידך מחבריה. ודוקא דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה באנפי נפשה, אבל היכא דאית בה אפילו בחדא מיניהי דין חלוקה פלגי לה באנפי נפשה כדברירנא גבי עובדא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה:

קעג. כללא דנקטינן מהני שמעתתא בדין חלוקה ובדינא דגוד או אגוד לפום הנך אנפי דברירנא. דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד וכל היכא דליכא דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד. ושיעורי דדין חלוקה דשאנו מהדדי לא אתינן לפרושינהו בהאי כללא דכל חד וחד מיפרש בפירקין בדוכתיה, אלא כי אתינן לפרושי כללא דכייל להו לכולהו שיעורי. ומאי ניהו, כל דבר המשותף שלא נסתלק בו אחד מן השותפין מחלקו של חבירו, בזמן ששם [אחד] נקרא על כולו ויש בו שיעור שאלו יחלק למנין השותפין שהדבר המשותף ראוי ליחלק למניינם כל אחד מהן לפי חלקו חלוקה שמסלקת כל זכות שהיתה לו לכל אחד מהן מכח השותפות מעל חלקו של חבירו כדרך כל שתי רשויות שחלוקות זו מזו ויגיע לפחות שבהן לאחר גמר חלוקה חלק ששם הכל קרוי עליו משעת חלוקה חולקין. ואם לאו מעלין את הכל בדמים, דכל חד מינייהו מצי לעלויי לההוא מידי בדמים כמה דבעי ולמימר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי והב לי מיניהו דמי חולקי ואי לא ניחא לך למיגד איגוד אנא בגוייהו ואיתיב לך דמי חולקך, ולא מצי האיך לעכובי עלויה אלא או אגיד ליה בהנהו דמי או מוגד ליה בגוייהו או יהיב ליה לתובע חולקא דאית ביה כשיעור כדבעינן למימר קמן.

ומאי שנא כל דבר המשותף דקאמרינן, דלא בעינן שיעורא בדין חלוקה אלא בדבר המשותף, לאפוקי חצר השותפין שלא היה בה דין חלוקה ונתרצו זה לזה וחלקו וקנו מידם ברוחות או שהלך כל אחד מהן והחזיק בשלו מדעת שותפו אי נמי דפלגי בשאר אנפי הקנאות דקנו בקרקע, דכיון שחלקו והכיר כל אחד מהן חלקו לית דינא דגוד או אגוד אלא כל חד מיניהו יכול למכפייה לחבריה למבנייה לגודא באמצע מממונא דכולהו שותפי כדאסיקנא (לעיל ריש פירקין) למתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר.

ומ"ש שלא נסתלק אחד מן השותפין מחלקו של חבירו דקאמרינן, דאפילו היכא דכל אחד מהן מכיר חלקו אי לא מוכחא מילתא דאיסתלק כל חד משותפי מחולקי דהדדי לגמרי לא בטיל מינייהו דינא דגוד או אגוד, ונפקא מינה לאב שחילק בתי חצרו לבניו ולא סיים להם חלק בחצר, דפי' בחצר שאין בה אלא ד"א על שמונה דמסתמא קני האי פלגא והאי פלגא מחמת ד"א דפתחים ומסימי ד"א דכל חד מינייהו לפני פתחו, כיון דלא סימינהו מקנא לד"א דפתחים נהלינהו בפירוש אלא מסתמא הוא דקנו להו אגב בתים ולית בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה לא מהני ההוא קנין מסתמא לגבי [ד'] אמות אלא למקנינהו אבל לאסתלוקי מהדדי מדינא דגוד או אגוד לא מהני אלא לגבי בתים דסימינהו נהליהו בפירוש, והוא הדין באחים שירשו חצר ובתים מאביהן וחלקו בבתים ועדיין לא חלקו בחצר דחד טעמא נינהו כדברירנא (לעיל בבא בתרא יא,א) גבי מתני' וברייתא דאין חולקין את החצר.

ומ"ש ששם אחד נקרא על כולו דקאמרינן, נפק"מ לחצר שיש בה כמה תשמישין שכל אחד מהן בפני עצמו אלא ששם חצר נקרא על כלן כאחד, דכל כי האי גוונא לענין כל שאלו יחלק ושמו עליו לאו בתר שמא דכולהו אזלינן, ואי מטי לכל חד מינייהו חולקי דמיקרי חצר אע"ג דלא מטי ליה מכל תשמישא ותשמישא חלק ששם אותו תשמיש קרוי עליו חולקין דחלק ששם הכל קרוי עליו בעינן והא איכא, ואי לא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמקריא חצר אע"ג דמטי ליה מרובא דתשמישין דילה חלק ששם אותו תשמיש בפני עצמו קרוי עליו לית ביה דין חלוקה בחד מינייהו אלא מעלינן לה לכולה חצר בדמים כדאמרן. והוא הדין גבי שדה לגבי בור וגת ושובך שבה וגבי מרחץ ובית הבד לענין תשמישי דאית בהו.

ולא תימא בתשמישי דמזדבני בסתמא אגב חצר או האי שדה דבעו למפלג בגויהי ומאי דדמי להו דהוו להו מגופא דחצר או מגופא דשדה, אלא אפילו בתשמישי דלא מזדבני מסתמא בהדייהו כגון מרחץ ובית הבד שבחצר ובור וגת ושובך שבשדה דלא מזדבני בהדיהו (בחד) [בתר] שמא דכולה חצר ודכולה שדה אזלינן. והוא הדין גבי בית לענין בור ודות וחדר ויציע שבו וגבי מרחץ ובית הבד לענין תשמישי דלא מזדבני בסתמא בהדייהו, דכיון דלענין האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן ש"מ דכולהו מתשמישי ההוא עיקר דטפילין לגביה נינהו ושם העיקר קרוי עליהן, דאי לאו הכי הוה דינא למהוי כרשותא באנפי נפשה, מידי דהוה אשני בתים זה לפנים מזה דאפילו גבי מתנה לא מיקני חד מינייהו בסתמא אגב חבריה כדמיברר בפ' המוכר את הבית (להלן בבא בתרא סא,א). וה"ה לאחין שחלקו דלהאי ענינא כי דינא דמתנה נינהו כדמיברר בהדיא בההיא מתניתין והאי דלא מזדבני בסתמא אגב חצר ושדה וכיוצא בהן משום דהוה לו לפרש ולא פירש הוא כדאמרינן התם (שם ע"ב) בהדיא, ומדלענין האחין שחלקו מסתמא כשאר תשמיש דשדה חשבינן להו למזכא בהו אגב שדה, לענין דין חלוקה נמי משאר תשמישי דשדה חשבינן להו למיזל בהו בתר חלק ששם הכל קרוי עליו.

ואם אין שם אחד נקרא על כולו כגון מרחץ ובית הבד שבחצר, היכא דרוב תשמישייהו לבר דלאו טפלין גבי חצר נינהו ואין שם החצר קרוי עליהן, וה"ה לשתי חצרות או שני בתים זה לפנים מזה היכא דאין אחד מהן טפל לחבירו, כיון דאפילו גבי האחין שחלקו לא מיקני חד מינייהו בסתמא אגב חבריה, דהני חצרות תרויהי לאו חצר מקריאן אלא שתי חצרות הוא דמיקריאן וה"ה גבי שני בתים וכיוצא בהן כל חד מינייהו כיון דלגבי האחין שחלקו לא זאכו בהו בסתמא אגב בית ולא אגב חצר משום דלא הוי חד מיניהו טפל לגבי חבריה, לענין דין חלוקה נמי לא הוי חד מיניהו טפל לגבי חבריה אלא רשותא באנפי נפשה הוא, ובכל חד מיניהו באנפי נפשה לאו בתר שמא דמקרי אתרויהו בהדי הדדי אזלינן למימרא דכי הוי בהאי חצר דין חלוקה אע"ג דלית בה בבית המרחץ ובית הבד שבתוכה שיעור דין חלוקה, וה"ה גבי שתי חצרות או שני בתים זה לפנים מזה אע"ג דלית ביה דין חלוקה אלא בחד מיניהו חולקין, אלא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד וההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה באנפי נפשיה ואידך דלית ביה דין חלוקה אית ביה דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה. והני מילי היכא דאיפשר למיפלג בההוא דאית ביה דין חלוקה או למיקם בדינא דגוד או אגוד באנפא דלא להוי להו דרך זה על זה לית בהו דין חלוקה כדברירנא (לעיל בבא בתרא ז,ב סי' עב ד"ה ושמעינן) גבי שמעתא דהאחין שחלקו אין להן דרך זה על זה. ואי בעי חד מיניהו למיקם בהו בדינא דגוד או אגוד לא מצי למיקם אלא בתרוייהו בהדי הדדי, ואפילו היכא דמבחר ליה לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים, כיון דלא מתהני ליה מחד מיניהו למילתיה הנאה גמורה לאו כל כמיניה דלא דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד הוא כדברירנא בכללא דנקטינן גבי גורל (לעיל בבא בתרא יב,ב סי' קסב ד"ה הלכך).

וה"מ דלית להו זכותא למהוי להו דרך בהאי חצר אלא מחמת שותפותא דאית ליה בגויה, אבל היכא דאית להו דרך בגוה מחמת מידי אחרינא דלא משתתפי בגויה כגון שכל אחד מהן מכיר את ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר דאית ליה לכל חד מיניהו דרך בחצר מקמי חלוקה מכח ביתו, לגבי האי דרך כאיניש מעלמא דמו ואע"ג דפלגי אי נמי קאי חד מיניהו אחבריה בדינא דגוד או אגוד אית ליה למרי ביתא דרך בחצר כדברירנא גבי מתניתין וברייתא דאין חולקין את החצר.

ומ"ש למנין השותפין שהדבר המשותף ראוי ליחלק למנינם דקא אמרינן, נפק"מ למרובין שנתמעטו אי נמי למועטין ונתרבו, דלא שנא הכי ולא שנא הכי הלך אחר מיעוטן.

דגבי מרובין ונתמעטו, לא מיבעייא היכא דשוו חולקי דשותפי להדדי כגון שלשה אחין שלא הספיקו לחלוק עד שמת אחד מהן בלא בנים, אי נמי כגון שני אחין יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות משני בתים, דכיון דמעיקר דינא נמי אפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה פלגינן להו להני תרי דקיימי אחד מצרא כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט תרי חולקי נינהו וכמועטין מעיקרא דאמו ואע"ג דלית בה דין חלוקה אלא לתרי נמי פלגי, אלא אפילו היכא דלא שוו חולקי דשותפי להדדי כגון יבם ופשוט דאתו למיפלג במידי דאית בהו בתרי תולתי דידיה דין חלוקה לתרי ולא חזי חולקא תליתאה באנפי נפשיה למהוי שם הכל קרוי עליו אלא לאצטרופי בהדי חד מהנך תרי חולקי למלויי ביה חולקיה דיבם לתרי תולתי דחזו ליה, פלגינן ליה אחד מצרא דלא לימעיט דין חלוקה. ולא מיבעיא היכא דאפשר למפלג ליה ליבם חד מהנהו חולקי דהוי שם הכל קרוי עליו בגורל דפלגינן ליה הך תנינא אמצריה, אלא אפי' היכא דלא אפשר למפלג ליה חד מיניהו בגורל מחמת דאיפשר דמתרמי ליה לפשוט חלק שאין שם הכל קרוי עליו ולא קא מטי ליה מידי דחזי ליה, ואי נמי פלגי תרי חולקי להדי חד כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו חלק ששם הכל קרוי עליו אפשר דמתרמי ליה חד ליבם ותרי לפשוט, פלגינן להו בלא גורל ושקיל להו יבם להנהו תרי חולקי דסמיכי להדדי דהוי חד מינייהו חלק שאין שם הכל קרוי עליו וחזי לאצטרופי בהדי תנינא דהוי שם הכל קרוי עליו ושקיל ליה פשוט לאידך חולקא אחרינא דהוי שם הכל קרוי עליו באנפי נפשיה, בין דאיתרמי להו הני תרי חולקי ליבם ברע בין דאיתרמי ליה ביפה, דלא שנא אשוויי חולקי בשבחא ולא שנא גורל לא מעכבי בחלוקה אלא היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר לא מעכבי בחלוקה, דכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, והוא דמשוו להו לחולקי בדמים כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל בבא בתרא יב,ב), ואין צ"ל בבכור ופשוט דכיון דבלא דוחקא דדין חלוקה נמי פלגינן ליה לבכור אחד מצרא כי לא אפשר למפלג ליה אלא בלא גורל פלגינן ליה אחד מצרא בלא גורל כדברירנא התם.

וה"מ היכא דאתי האי בכור או האי יבם למפלג בהדי חד, אבל היכא דאתי למפלג בהדי תרי דאשתכח דאית ליה לדיליה פלגא ולדידהו פלגא, אע"ג דאית בה דין חלוקה לתרי לא מצי אמר להו שקולו אתו פלגא ואנא פלגא, ואפי' היכא דשוו חולקי להדדי, דכיון דכלהו מכח חד קא אתו וחדא ירושה היא בעינא כל שאלו יחלק ויגיע לפחות שבחלקים חלק ששם הכל קרוי עליו וליכא. הילכך דינא הוא דקיימא כולה בין כולהו בשותפותא עד דתבע ליה חד מיניהו לשותפיה בדינא דגוד או אגוד. ואע"ג דבין הכי ובין הכי כל חד מהני תרי כל כמה דקיימי בשותפותא בשיעורא דלית ביה דין חלוקה הוא דקיימי וכי אגיד חד מינייהו מחבריה בשיעור קא מטי ליה לאו זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דכיון דחדא ירושה היא כולה משתעבדא לכולהו שותפי ולא פקע שעבודיה דחד מיניהו מינה אלא היכא דמטי ליה שיעורא דחזי ליה או בחלוקה דמטי ליה כשיעור או בדינא דגוד או אגוד דהתם נמי לא סגיא דלא מטי ליה כשיעור או בקרקע או בכספים, הלכך כל כמה דלא מטי ליה כשיעור אי מסתלק ממקצת זה נהנה וזה חיסר הוא דלא ניחא ליה למעוטי ליה באוירא וכ"ש בתשמישתא.

ואפילו בבכור או יבם דאתי למפלג בהדי חד פשוט נמי הני מילי בחדא ארעא אבל בתרתי ארעאתא אחת גדולה ואחת קטנה אע"ג דהויא גדולה בדמים כשתים בקטנה, כל היכא דלא שויאן בשבחא לא אמרינן נשקלה בכור או יבם לגדולה בתרי תולתי דחזו ליה ופשוט לקטנה בתולתא דחזי ליה, דכיון דכי שוו חולקי בשיעורא להדדי ושויאן ארעאתא בדמים להדדי דאפשר להו למפלג בגורל כי לא שוו בכולהו אנפי בשבחא ובדוכתא דשתיאן מיניה כל חדא מיניהי באנפי נפשה קיימא ולית להו למפלג חדא כנגד חדא אפי' בגורל, כ"ש היכא דלא שוו חולקי בשיעורא להדדי ולא שויאן ארעתא להדדי דלא איפשר למיפלג להו בגורל, דכי לא שויאן להדדי בכלהו אנפי דשבחא דכל חדא מינייהו באנפי נפשה קיימא בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד לא שנא בכור ול"ש יבם, דכי שאני לן בין בכור ליבם לענין מפלג להו אחד מצרא בחדא ארעא, אבל בתרתי ארעאתא חד דינא נינהו כדברירנא בדוכתא (לעיל בבא בתרא יב,ב סי' קנח ד"ה והשתא). אבל ודאי היכא דשויאן בשבחא ובדוכתא דשתיאן מיניה ולא נפישא חדא מינייהו מחברתה אלא לפום מאי דנפישי חולקי דשותפי מהדדי, כיון דאלו שוו חולקי וארעאתא להדדי הוה דינא למפלג חדא כנגד חדא בגורל מטעמא דזה נהנה וזה חיסר, השתא דלא שוו חולקי וארעאתא להדדי דלא אפשר למפלג בגורל פלגי בלא גורל ויהבינן ליה גדולה לבכור או ליבם וקטנה לפשוט, דהא גבי מאן דנפלה ליה ארעא בשותפותא אמצרה דארעא אחריתי דאית ליה כי שוו חולקי להדדי בכלהו אנפי בשבחא פלגינן ליה אמצריה בלא גורל, הכא נמי כיון דנפל ליה להאי יבם תרי חולקי בגדולה ותרי בקטנה ושוו תרי חולקי דקטנה לחד חולקא דגדולה בין בשבח בין במדה בין בדמים דינא הוא למיתבינהו לכלהו בגדולה אחד מיצרא ליבם וכ"ש לבכור ושקיל לה פשוט לכולה קטנה בחולקיה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא והוא הדין לכל היכא דז"נ וזה לא חיסר הוא.

ול"מ במרובין ונתמעטו דכיון דבשעת חלוקה יש בהן כדאי לזה וכדאי לזה אין לך נחלק ושמו עליו יתר מזה, אלא אפי' מועטין ונתרבו קודם חלוקה דאי פלגי איכא מינייהו דלא מטי ליה כשיעור, כיון דלפום מנין שותפי דעיקר ירושה כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא והני מרובין דלא מטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור כולהו לאו מכח כל חד מהנך שותפי קמאי קאתו אלא תרי מינייהו אתו מכח חד ותרי מכח חד, אפי' היכא דמיתו להו הנך תרי קמאי בחיי אבוהון ובתר הכי מית אבוהון וקא אתו הני בנים למפלג בנכסי דאבא דאבוהון, כיון דכל תרי אחי מינייהו חולקא דאבוהון בלחוד קא ירתי, במקום אבוהון קיימי וחד חולקא הוא דאית להו ודינא הוא דשקלי הני חולקא דאבוהון אחד מצרא בגורל והני חולקא דאבוהון אחד מצרא בגורל, דלגבי האי חלוקה קמייתא כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא, ולגבי חלוקה שניה דכל תרי מינייהו דאתו למפלג בחולקא דאבוהון אי אית ביה דין חלוקה פלגי ואי לא אית ביה דינא דגוד או אגוד. והוא הדין היכא דאתו תרי מינייהו מכח חד וחד מכח חד דההוא יחיד שקיל פלגא בגורל מחמת אבוה והני תרי פלגא מחמת אבוהון אחד מצרא, מיהו לית ליה לחד מינייהו דינא דגוד או אגוד אלא בהדי אחוה ובחולקא דאבוה כדברירנא לעיל.

ואי הני מרובין כולהו מכח חד קאתו, כגון ארבע אחין שירשו שדה משני אחי אביהן, כיון דכולהו מכח אבוהון קא אתו בהאי ירושה כמאן דירתי לה מאבוהון דמו, ואע"ג דאית בה דין חלוקה לתרי לא מצו תרי מינייהו למימר להו להנך פלוגו בהדן ושקולו אתו פלגא אחד מצרא ואנן פלגא אחד מצרא, ואפי' היכא דשוו חולקיה להדדי, דכיון דכולה חדא ירושה היא אשתעבודי משתעבדא כולה לכולהו חולקי דשותפותא כדברירנא טעמא לעיל גבי בכור או יבם דאתו למפלג בהדי תרי.

ולא תימא הני מילי במרובין דאתו מכח ירושה, אלא אפי' היכא דאתו מכח מכירה ומתנה, אפי' היכא דאתו כולהו מכח חד, בין בתרי דאתו מכח חד ותרי מכח חד בין בחד דאתי מכח תרי וחד דאתי מכח תרי, בין לענין דיניהו בהדי מוכר או נותן היכא דשייר מקצת לנפשיה בין לענין דיניהו בהדי הדדי, לאו בחולקי דחזו למפלגינהו אחד מצרא או אתרי מצרא תליא מילתא אלא כדין ירושה דמי ובכל שאלו יתחלק ושמו עליו תליא מילתא כדברירנא לענין ירושה.

ומאי שנא חלוקה שמסלקת כל זכות שהיתה לו לכל אחד מהן מכח השותפות מעל חלקו של חברו דקאמרינן, נפקא מינה לענין האחין שחלקו דקיימא לן דאין להן דרך זה על זה, דאי לא אפשר להו מעיקרא למפלג אלא באנפא דלהוי להו דרך זה על זה לית בה דין חלוקה כדברירנא לעיל (ד"ה ואם אין) גבי שני בתים ושתי חצרות זו לפנים מזו. ונפקא נמי מיניה דאי בעי חד משותפי למעבד חלוקת עראי עד זמן קצוב יכיל חבריה לעכובי עליה, והוא הדין לדינא דגוד או אגוד. אלא אי אית ביה דין חלוקה לא מצי חד מיניהו למכפייה לחבריה אלא לחלוקת קבע כי דינא דחלוקה ואי לית בה דין חלוקה לא מצי למכפייה אלא לדינא דגוד או אגוד לגמרי כדיניה, [דאי] לא תימא הכי גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא (לעיל בבא בתרא יב,ב) דקא בעי חד מינייהו לפלג חדא כנגד חדא ולמיתב ליה לדיליה אמצריה וקאמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, אמאי, וליפלוג חלוקת עראי חדא כנגד חדא על מנת דאי מדויל האי ולא מדויל האי להדור לשותפותיהו כדמעיקרא, אלא לאו ש"מ דכל היכא דלא מסתלק כל חד מינייהו ממאי דמטי ליה לחבריה לגמרי לאו דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד היא.

ומאי שנא מכח השותפות דקאמרינן, דאי אית להו דרך זה על זה מכח מידי אחרינא דלא משתתפי בגויה לא מעכיב האי דרך בחלוקה דידהו ודינא הוא דכי אית בה כדאי לזה וכדאי לזה דפלגי באנפא דלהוי להו דרך זה על זה כדברירנא נמי לעיל (ד"ה וה"מ דלית).

ומאי שנא בדרך כל שתי רשויות שחלוקות זו מזו דקאמרינן, נפקא מינה לכותל המפסיק בין בית זה לבית זה וקורות היוצאות מכותל זה לכותל זה קודם חלוקה דלא מעכבי בחלוקה, שכן דרך כל רשויות שחלוקות זו מזו, שאע"פ שכל רשות מהן מסולקת מחברתה הרי הן משותפין בכתלים המפסיקין ביניהן ובקורות כותלו של זה הקבועות בכותלו של זה וכיון דמידי דשכיח ברוב בתים וחצרות הסמוכות זו לזו היא חלוקה מעלייאתא הוא ולא מעכבה בדין חלוקה. תדע דהא מעיקר דין חלוקה דיכיל כל חד מינייהו למכפייה לחבריה למבנייה לכותל באמצע בשותפות, וכל שכן שאר כותלים המפסיקין מתחילה בין חלקו של זה לחלקו של זה בשותפות דלא מעכבי בחלוקה. והוא הדין גבי שדה האילן וכיוצא בו דלא שנא אילן הסמוך ולא שנא אילן הנוטה לא מעכבי בדין חלוקה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. תדע דבהדיא אמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא יב,א) גבי שיעורי דדין חלוקה פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין בבבל מאי אמר רבא בר קיסי תלת אציאתא בני תריסר תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחדא יומא, והא הכא דלא סגיא דלא אזלי שרשין דהאי וינקי מחולקא דחבריה ואפילו הכי לא מעכבי בדין חלוקה.

ומאי שנא לפחות שבהן דקאמרינן, נפקא מינה לבכור ופשוט דאתו למפלג בהדי הדדי דאע"ג דמטי ליה לבכור בתרי חולקי דחזו ליה כשיעור, אי לא מטי ליה לפשוט בההוא תילתא דחזי ליה כשיעור לית בה דין חלוקה למכפייה לפשוט למפלג דהא לא מטי ליה כשיעור, ולא נמי למכפייה לבכור למפלג בשוה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו כשיעור ארעאתא דמיתב ליה דינקא דכוליה הוא ריבעא דבצר ליה מחולקיה בדמים, דמאן דאית ליה קרקע לא מסלקינן ליה מיניה במעות אלא כיון דכי פלגי בקרקע כל חד מינייהו לפום חולקיה לית ביה כדאי לזה וכדאי לזה מעלין את הכל בדמים כדברירנא בהאי פירקא בכמה דוכתי.

ומאי שנא לאחר גמר חלוקה דקאמרינן, נפקא מינה לכולהו שיעורי דקתני במתני' בין לגבי חצר בין לגבי שדה והוא הדין לשאר קרקעות היכא דבעי כותל לבד ממקום הכותל נינהו דכולהו כי קא יהיב תנא שיעורא לבתר גמר חלוקה קא יהיב, ואשתכח דהיכא דיכלי למכפא אהדדי למבני כותל באמצע בין מעיקר דינא בין מחמת מנהגא דאתרא כי קא יהיב שיעורא לבתר בניין הכותל קא יהיב דהיינו גמר חלוקה דידיה, והיכא דלא בעי כותל לבתר דזאכי כל חד מינייהו בחולקיה בקנין או בחזקה וכיוצא בה קא יהיב דהיינו גמר חלוקה דידיה כדברירנא בפרקין.

ומאי שנא חלק ששם הכל קרוי עליו משעת חלוקה דקאמרינן, נפקא מינה לחצר דלית בה דין חלוקה מחמת דדחיקי מקצת תשמישין דילה שיעור למלויי מיניהו חוסרנא דהנך תשמישי דחיקי דאית בה לית בה דין חלוקה, דאי בדקימי השתא הא לא מטי ליה לכל חד מיניהו חלק ששם הכל קרוי עליו, ואי אמרת סתרי ובנו וממלו מחד מינייהו לחבריה מכי סתרי פקע ליה שמיה מיניה לגמרי, מאי אמרת הדר בנו ליה פנים חדשות באו לכאן ולאו האי חצר שבק אבוהון, (על) [כל] שאלו יחלק ושמו עליו בשעת חלוקה בעינן והאי בשעת חלוקה לאו שמו עליו הוא.

ומאי שנא מעלין את הכל בדמים דקאמרינן, נפקא מינה דלא אמרינן נפלגיה לההוא תשמישא דאית ביה דין חלוקה באנפי נפשיה ושארא מעלינן ליה בדמים כדברירנא בריש הדין כללא.

וכולהו נמי לא אמרן דכל שאלו יחלק ואין שמו עליו מעלין אותו בדמים אלא היכא דההוא פיסקא דמטי ליה לכל חד מינייהו דלית ביה כשיעור לא חזי לאצטרופי לכשיעור בהדי פיסקא אחרינא דאית ליה אמיצרא דהאי ארעא דשותפותא, אבל היכא דחזי לאצטרופי בהדי פיסקא דארעא אחריתי דאית ליה אמצריה והוי בתרויהו כשיעור, איכא לפלוגיה, דאי קאי אמצרא דתרויהו כל היכא דאלו אית בה דין חלוקה הוה אית ליה לכל חד מינייהו מדינא למפלג ליה אמצריה השתא נמי פלגי, דכיון דחזי ליה ההוא פורתא דמטי ליה לכל חד מינייהו לערוביה בהדי ארעיה כמאן דאית ביה שיעורא לכל חד מיניהו דמי וכייפי אהדדי למפלג מטעמא דכופין על מדת סדום. וכל היכא דאי נמי הוה אית בה דין חלוקה לא הוה ליה לכל חד מיניהו מדינא למיתב ליה אמצריה כגון דלא אפשר לאשווינהו לחולקי בשבח ובדמים כיון דלית בה דין חלוקה מחמת גופה אלא מחמת דקיימא אמצרא דתרוייהו לית בה דין חלוקה, אלא היכא דניחא ליה לבר מצרא דזיבורית למפלג ליה לבר מצרא דעידית אמצריה שוה בשוה ולא שקיל מיניה שבחא לא במדה ולא בדמים, דכי האי גונא ודאי אית בה דין חלוקה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא.

והני מילי דקיימא אמצרא דתרוייהו, אבל היכא דלחד מינייהו קיימא ליה אמצריה ולאידך לא קיימא ליה אמצריה, בהא נמי איכא לפלוגי. דכל היכא דההוא פלגא דקאי אמצרא דחד מינייהו לא גרע מהך פלגא אחרינא בחד מאנפי שבחא, ההוא דלא קיימא אמצריה ידו על העליונה, אי ניחא ליה למפלג ליה לבר מצרא אמצריה פליג, דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דאי משום דלית ביה כשיעור הא קאי אמצריה ואי משום שבחא הא לא גרע מהך אחרינא לא בשבח ולא במדה. ואי האיך דלא קיימא אמצריה לא ניחא ליה בחלוקה אית ליה לכל חד מיניהו דינא דגוד או אגוד, וההוא דקיימא אמצריה לא מצי למכפייה לההוא דלאו בר מצרא למיפלג אלא היכא דיהיב ליה כשיעור. והוא דלא גרע ההוא חולקא דיהיב ליה בחד מאנפי שבחא דכי האי גוונא ודאי זה נהנה וזה לא חיסר הוא. וכל היכא דגרע ההוא פלגא דקאי אמצרא דחד מינייהו מהך פלגא אחרינא בחד מאנפי שבחא לית בה דין חלוקה אלא מדעתא דתרוייהו משום דכל חד מינייהו אית ליה פסידא בחלוקה, האי דלא קיימא אמצריה משום דלא מטי ליה כשיעור והאיך דקיימא אמצריה משום גריעותא דחולקיה, דכל מידי דלית ביה דין חלוקה מחמת גופיה אלא מחמת מידי אחרינא לא משתעבד לדין חלוקה אלא היכא דזה נהנה בחלוקה וזה לא חיסר.

והוא הדין לתרי שותפי דלא שוו חולקייהו להדדי כגון בכור ופשוט וכיוצא בהן דכל חד מינייהו אית ליה מדינא למיפלג ליה אחד מצרא, דאי לבכור מטי ליה כשיעור ולפשוט לא קא מטי ליה כשיעור יד הפשוט על העליונה בין למיפלג בין לעכובי בחלוקה ולמתבע דינא דגוד או אגוד, ואלו בכור לית ליה מדינא למכפייה לפשוט למיפלג ולא לעכובי עילויה בחלוקה, למיפלג לא דהא לא מטי ליה לפשוט כשיעור, לעכובי בחלוקה נמי לא דהא קא מטי ליה לדיליה כשיעור ולגבי דידיה דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא. ומהאי טעמא גופיה לית ליה דינא דגוד או אגוד אלא היכא דתבע מעיקרא למיפלג וקא (מר) מעכיב פשוט עילויה, אבל היכא דלא קא מעכיב פשוט עילויה בחלוקה לית ליה דינא דגוד או אגוד, ולא דיינינן דינא דגוד או אגוד אלא למאן דלא מטי ליה כשיעור אי נמי מטי ליה כשיעור וקא מעכבי עליה בחלוקה מחמת דלא מטי ליה לשותפיה כשיעור, אבל מאן דיהיבי ליה כשיעור לית ליה דינא דגוד או אגוד.

וכולהו נמי לא אמרן דכי אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אית דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמקמי חלוקה אית ביה כשיעור לחד גברא כיון דאי פלגי לא קא מטי ליה לחד מינייהו כשיעור לאו נחלק ושמו עליו הוא ואמטול הכי אית דינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה לחד מינייהו כשיעור ואידך שקיל זוזי דעדיפי ליה טפי מחולקא דלית ביה כשיעור, אבל היכא דבכולה נמי לית בה כשיעור לענין דין חלוקה לא בעינן דלימטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור, אלא כל היכא דכי פלגי מטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דמשמש ע"י הדחק מעין מלאכה דכולה פלגי דומיא דכל שאלו יחלק ושמו עליו ואי לא לא פלגי ואית דינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה כוליה לחד מינייהו. והיכי דמי, כגון הא דקיימא לן דאין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לשאר תשמישיו דאי לית בה בהאי חצר מעיקרא אלא שבע אמות, כיון דמעיקרא חזיא לפירוק משאו אי נמי לשאר תשמישיו ואי פלגי לה לא מטי ליה לחד מינייהו אלא פחות מארבע אמות דלא חזי לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישיו לית בה דין חלוקה. ואי מעיקרא לית בה ארבע אמות דלא חזיא לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישי חצר אלא למשטח ביה פירי או למעבד ביה עוקה לשופכין דיליה והשתא נמי דפלגי מטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דחזי להכי פלגי. והוא הדין גבי שדה היכא דלית בה מעיקרא תשעת קבין דמעיקרא פיסקא [דארעא] מיקרי והשתא נמי פיסקא דארעא מיקרי פלגי. והוא הדין גבי טלית ושאר מילי, ומתני' דקתני (לעיל בבא בתרא יא,א) עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה בדאית בה בכולה כשיעור קימא כדקתני בהדיא אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה דמשמע דכי איירי במידי דמיקרי חצר איירי. והוא הדין גבי שדה בשיעורא דמיקרי שדה וגבי גינה בשיעורא דמיקרי גינה. והוא הדין גבי סופא דקתני ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד בשיעורא דמקרי טרקלין או מורן או שובך או טלית או מרחץ או בית הבד קא מיירי ועלייהו קתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה אבל היכא דמעיקרא נמי לא הוה בה שיעור חצר זימנין פלגי כדאמרן והוא הדין גבי שדה וכולהו הנך דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא.

וכולהו נמי לא אמרן דכי אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה לית בהו דין חלוקה אלא היכא דלא ניחא ליה לחד מינייהו למיתב ליה לשותפיה טפי ממאי דחזי ליה בחולקיה דכיון דלא מטי ליה כשיעור לית בה דין חלוקה. אבל היכא דאמר ליה חד מינייהו לחבריה טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו. ודוקא בחנם כדברירנא טעמא (לעיל סי' קע) אליבא דרבנן אבל בדמי מצי אמר ליה לית לי למיתן לך. ולא דמי לדינא דגוד או אגוד דשאני התם דקא מבחר ליה בכוליה למיגד או לאוגודי דלא מצי אמר לית לי דמי דאי לית ליה לוגיד ליה לחבריה ולית ליה פסידא, אבל הכא גבי טול אתה שיעור בדמים ואנא פחות אע"ג דמבחר ליה נמי לא דזימנין דלית ליה לנתבע דמי ואי מחייבת ליה לאגודי ליה מקצת חולקיה לתובע לאשלומי ליה לכשיעור קא מפקעת ליה לשארא מיניה דנתבע לגמרי דההוא מקצת דמשתייר גביה לא מתהני ליה מיניה.

וכולהו נמי לא אמרן דכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים אלא בחד גופא אי נמי בתרי גופי דלא מפלגי מהדדי אי נמי דמיפלגי מהדדי והוא דהוו מתרי מיני אי נמי מחד מינא ולא חזו להנאה דהדדי אי נמי דחזו להנאה דהדדי ולא שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים בין בכולהו אנפי בחששא דתיוהי, דכל חד מהני בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי, אבל בתרי גופי מחד מינא היכא דחזו להנאה דהדדי ושוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים זימנין דאע"ג דאית ביה בכל חד מינייהו כדאי לזה וכדאי לזה לית ביה דין חלוקה בכל חד מינייהו באנפי נפשיה ואע"ג דלית ביה בחד מינייהו כדאי לזה וכדאי לזה לית ביה בחד מינייהו דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי פלגי חד כנגד חד בגורל, וכבר ברירנא ליה להאי דינא בכללא דנקטינן בדין חלוקה (לעיל סי' קסג) לענין חד מצרא ותרי מצרי ברור יפה.

ולא תימא הני מילי במקרקעי אלא אפילו מטלטלי ובעלי חיים נמי בין בחד גופא בין בתרי גופי כי דינא דמקרקעי דמו, מיהו כיון דאיכא במקרקעי אנפי דלא שייכי במטלטלי ולא בבעלי חיים מיהו איכא מיניהו דשייכי בהו אנפי אחריני דדמו להו בטעמא ובדינא ומיניהו דלא שייכי בהו אינהו ולא מאי דדמי להו ואיכא במקצת בעלי חיים אנפא דלא שייך בשאר בעלי חיים ולא במטלטלי ולא במקרקעי צריכינן לברורי לך הנהו אנפי כי היכי דלא תטעי בהו. וחזינא לאקדומי דשייך במקצת לבעלי חיים ולא שייך בשאר מילי משום דצריכנן ליה במקצת אנפי דלקמן, דאע"ג דגבי קרקע כל שאלו יחלק ושמו עליו לית ביה דין חלוקה גבי בהמה טהורה היכא דהוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה כשחוטה דמיא וכמאן דשבק להון אבוהון בשר שחוטה דמי, דכי פלגי ביה נחלק ושמו עליו הוא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד לעיל (בבא בתרא יג ע"א סי' קסו). והוא הדין גבי מקבלי מתנה דאזלינן בתר דעתיה דנותן. והוא הדין גבי שנים שזכו מן ההפקר דתרוייהו לאו אחד דעתא קא זכו אלא כל חד מינייהו אדעתא דנפשיה קא זכי, ואמטול הכי קא פסקינן ואמרינן גבי היו שנים רוכבים על גבי בהמה (ב"מ ח,א) דקתני יחלוקו בשלמא טהורה חזיא לבשרה דזבני בהמה טהורה בשותפות, כיון דמעיקרא אדעתא דנפשייהו הוא דאשתתוף ואדעתא דדבר ידוע הוא דאשתתוף לא בתר דעתיה דמוכר אזלינן אלא בתר דעתא דעיקר שותפותא אזלינן ואי בעי חד מינייהו לשנויי לממונא דשותפותא למידי אחרינא דלא אשתתוף אדעתא דידיה מצי חבריה לעכובי עליה דאמר ליה אדעתא דהכי לא אשתתפי בהדך, הילכך אי זבניה להאי בהמה לשחיטה אית בה דין חלוקה ואי זבנוה לאגרא או למלאכה כגון שור לחרישה ועז לחלבה ורחל לגיזתה לית בהו דין חלוקה.

ומסתברא דגבי יורשין נמי היכא דזבנה אבוהון להאי בהמה טהורה בסתמא ומית מקמי דאיגלי אדעתיה אי לשחיטה זבנה ואי למידי אחרינא זבנה אזלינן בתר מאי דאורחיה למזבן, אי גברא דזבין לרידיא לרידיא ואי גברא דזבין לנכסאתא לנכסאתא, ואי גברא דזבין להאי ולהאי הוא (ד) אזלינן בתר דמים אי דמי דרידיא לרידיא ואי דמי דנכסתא לנכסתא, ואי איקר בישרא וקם כרידיא סתמיה [לשחיטה] דכיון דאיקר בישרא וקם כרידיא ואפשר בחלוקה חלוקה עדיפא מדינא דגוד או אגוד, מאי אמרת זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, כדאמרינן גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן (לקמן בבא בתרא צב,א) דכי היכי דשייך התם למימר המוציא מחבירו עליו הראיה הכא נמי שייך לאוקומי חולקיה דכל חד מיניהו בחזקת מריה וההוא דבעי לסלוקי מיניה במעות בדינא דגוד או אגוד עליו הראיה.

ומאי נינהו אנפי דשייכי במקרקעי ולא שייכי במטלטלי ולא בבעלי חיים אלא באנפי אחריני דדמו להו בטעמא ובדינא, דכי היכי דגבי קרקע כל היכא דלא חזיאן קרקעות להנאה דהדדי כגון בית וחנות מרחץ ובית הבד כרם ופרדס שדה הלבן ושדה האילן ומאי דדמי להו כל חד מיניהו בין לדין חלוקה בין לדינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה [קאי]. דגבי מטלטלין לא מיבעיא כגון מטה ושלחן וכסא ומנורה ומאי דדמי להו דלא משמשי מעין מלאכה דהדדי כלל אלא אפילו גלימא וטלית כתונת וחלוק דמשמשי מעין מלאכה דהדדי כיון דלא משמשי מלאכה דהדדי ממש כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. והוא הדין בכתבי הקדש לא מיבעיא תורה ונביאים אי נמי נביאים וכתובים אלא אפילו בשתי כריכות של תורה ותורה נביאים ונביאים כתובים וכתובים היכא דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך מיהו לא קיימי לאיחבורי כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. והוא הדין גבי בעלי חיים אפילו היכא דהוו תרוייהו מחד מינא כגון שני סוסים או שני פרדים היכא דהאי חזי לרכיבה והאי למשואי, והוא הדין גבי עבדים ושפחות היכא דלא חזו למלאכה דהדדי, כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי כדברירנא מקושיא ושנויא דתרתי אמהאתא. וכל היכא דגבי קרקעות היכא דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא כי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו או אפילו בחדא מיניהי כל חדא מיניהי באנפי נפשיה קיימא. וגבי מטלטלי נמי היכא דלא הוו בחששא דתיוהי כגון פירי דאיכא דמינטרי ואיכא דלא מינטרי וכל שכן בחמרא דאיכא דמשתהי ואיכא דלא משתהי, כיון דאית ביה דין חלוקה בכל חד מינייהו דינא הוא דשקיל כל חד מינייהו פלגא בכל חד מינייהו. והאי בבא לא משכחת לה בבעלי חיים אלא בבהמה טהורה היכא דחזיא כל חדא מינייהו למיפלג בבשרה כדברירנא, דכיון דזימנין דהאי מתכשרא והאי לא מתכשרא ולאו מידי דמינכר מקמי שחיטה הוא כטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מידויל דמי.

וכל היכא דגבי קרקעות היכא דחזיאן להנאה דהדדי אע"ג דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא [אי] שויאן להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים ולית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה פלגי חדא כנגד חדא בגורל. ואי לא שויאן להדדי בשבח או במדה או בדמים ולית בה בחדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה אית בהו דינא דגוד או אגוד בין בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בין לאבחורי לחבריה למיגד הי מינייהו דבעי בשומתה או בדמים ידועים. גבי בעלי חיים נמי אע"ג דזימנין דמיית חד או מיתרע וקאי חד, כל היכא דמשמשי מלאכה דהדדי אי שוו להדדי בין בשבח בין בדמים היכא דלית ביה בחד מינייהו דין חלוקה באנפי נפשיה כגון עבדים ובהמות טמאות פלגי חד כנגד חד בגורל, ואי לא שוו להדדי בין בשבח בין בדמים אית בהו דינא דגוד או אגוד כדאית בהו גבי קרקעות. ואי אית בה דין חלוקה בחד וליכא באידך כגון שתי יריעות של צמר או של פשתן דאיכא דקאי טפי מחבריה ולא מינכר, ההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה האי ואידך אית דינא דגוד או אגוד. והאי אנפא לא משכחת ליה בפירי ולא בבעלי חיים כלל דלא משכחת להו בהו תרי גופי מחד מינא דקיימי להנאה דהדדי דלהוי דין חלוקה בחד ולא להוי באידך. והוא הדין לכולהו אנפי דברירנא גבי קרקעות דמשכחת דכוותיה במטלטלין או בבעלי חיים כדינא דקרקעות.

הדין הוא כללא דנקיטינן לאפרושי ביה בין היכא דאיכא דין חלוקה להיכא דליכא דין חלוקה לענין אנפי דשוו בכל מילי, דאלו שעורי דתלי בהו דין חלוקה כיון דלא שוו בכל מילי כשיעורא דחצר ודשדה וגינה וכיוצא בהן דשאנו מהדדי לא איירינן בהו בהאי כללא בפרט אלא בכללא דכל שאלו יחלק ושמו עליו דשוה בכל מילי וכייל להו לכולהו שיעורי, ופרטי דידהו מיפרשי ממתניתין דאין חולקין את החצר (לעיל בבא בתרא יא,א) ומגמרא דילה, וכבר ברירנא לה לכל חדא מינייהו בדוכתא, ומאי דלא מיפרש שיעוריה לא במתני' ולא בגמרא אהאי כללא דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דסמכינן דהוא שיעורא דשוי בכל מילי. וכבר ברירנא נמי דין חלוקה בחולקי דלא שוו בשבחא להדדי ואימת פלגינן בגורל ואימת פלגינן בלא גורל ולמאן פלגינן אחד מיצרא או אתרי מצרי ומאי דדמי להני אנפי בשמעתא דחלק בכור וחלק פשוט (לעיל בבא בתרא יב,ב) ובשמעתא דכופין על מדת סדום (שם) ובכללא דנקיטינן גבי גורל (שם סי' קסב), ובכללא דחד מצרא ותרי מצרי (סי' קסג) ומאי דדמי להו להאי כללא, לא אתינן אלא לברורי כללא דאפשר לאפרושיניה בין היכא דאיכא דין חלוקה להיכא דליכא דין חלוקה דשייך ביה דינא דגוד או אגוד. ומקמי דמברירנא לך דינא דגוד או אגוד צריכינן לברורי לך דלאו כל (כ) מאן דמיחייב בדין חלוקה מיחייב בדינא דגוד או אגוד, דהא יתמי איתנהו בדין חלוקה בהדי אחוהון וליתנהו בדינא דגוד או אגוד, איתנהו בדין חלוקה דאמר רב נחמן אמר שמואל (קידושין מב,א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להן חלק היפה, ובדפלגי בהדי גדולים קאי דאי כולהו קטנים למאן מיניהו ברירנן חלק היפה אלא לאו דאתו למפלג בהדי גדולים כדברירנא בכללא דנקיטינן גבי גורל (לעיל סי' קסב) ושמע מינה דאפילו היכא דליכא דתבע דין חלוקה אלא גדולים מוקמינן להו אפוטרופוס לקטנים למפלג בהדייהו ולמברר להו לקטנים חלק היפה לבתר דמשוינן להו לחולקי להדדי. תדע מדקאמר רבא התם מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שמעמידין להם אפיטרופוסין לחוב על מנת לזכות שנאמר נשיא אחד נשיא אחד ממטה, מאי לחוב ומאי לזכות, לחוב לסלקן מעל חלקן של גדולים על מנת לזכות לברור להן חלק היפה ומדקרי ליה לחוב שמע מינה אפילו על כרחן, וכבר ברירנא [לה] בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו בירור יפה. ואע"ג דאית להו בדין חלוקה למפלג על כרחייהו כדאמרן ליתינהו בדינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמידי (נחזו) [דחזו] בי דינא דאית להו רוחא בהכין, דלענין דין חלוקה הוא דכייפינן להו [דהא] לית להו פסידא דכי קא שקלי אחין חולקא דנפשיה קא שקלי, אבל גוד או אגוד דקא מחייבינן להו למזבן מידי דלא צריכי ליה או לזבוני מדידהו לא כייפינן אלא במידי דאקנייה איניש מעלמא לקטן דרך הברחה, כי ההיא דגרסינן בפרק השולח גט (גיטין מ,א) גבי ההוא עבדא דבי תרי דשחרריה חד מינייהו לפלגיה וקם אידך ואקנייה לפלגיה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו כו' כדבעינן לברורי לקמן. והוא הדין גבי תלתא אחי או תלתא שותפי דאזל חד מיניהו למדינת הים וקא בעו הני תרי דקיימי למפלג בדבר שיש בו דין חלוקה, דיכיל למיפלג באנפי בי דינא ואפי' קמי ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא כי מעשה דאיסור ורב ספרא (ב"מ לא,ב), ואי אתי אידך לא מצי למחויי אלא היכא דאשתכח טעותא בחלוקה כי דינא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, כדבעינן לברורי בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קו,ב סי' כב). והוא הדין היכא דלית ביה דין חלוקה לענין חולקי דהני תרי דקיימי דאית ביה דינא דגוד או אגוד אבל בחולקא דאידך לא כדברירנא טעמא גבי יתומים.

ואיכא אנפי דלית בהו דין חלוקה ולא דינא דגוד או אגוד כגון מידי דקאי ביני שותפי במשכנתא או בשכירות או בקבלנות דלא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לא לדין חלוקה ולא לדינא דגוד אלא מדעת בעלים לפי שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ואע"ג דבעלים גופייהו מעיקרא לתרוייהו אגרוה ואפילו הכי נטירותא דתרי עדיפא ליה מדחד.

וכיון דברירנא לך הך כללא דיכלת לאפרושי ביה בין היכא דאיכא למידן דין חלוקה להיכא דליכא למידן דין חלוקה דשייך ביה דינא דגוד או אגוד צריכינן לברורי לך דינא דגוד או אגוד.

ומחורתא דדינא בהאי ענינא בכל היכא דליכא דין חלוקה דאי יכיל כל חד מינייהו לעכובי בחלוקה לפום הנך אנפי דברירנא כל חד מינייהו אית ליה דינא דגוד או אגוד, ואי חד מינייהו יכיל מדינא לעכובי בחלוקה לפום חד מהנך אנפי דפרישנא לעיל האי דיכיל מדינא לעכובי בחלוקה אית ליה דינא דגוד או איגוד והאיך דלית ליה מדינא לעכובי בחלוקה לית ליה דינא דגוד או אגוד, אלא היכא דמעכיב שותפיה עילויה בחלוקה, דלא דיינינן דינא דגוד או אגוד אלא למאן דלא יהבינן ליה שיעורא דחזי ליה דיכיל לעלויי לההוא ממונא דשותפותא בדמי דבעי ולמימר ליה לשותפיה או גוד את כוליה בהני דמי או אגוד אנא כוליה בגויהו וכייפינן ליה לנתבע למיגד כוליה או לאוגודי ליה לחבריה כדברירנא.

ול"ת ה"מ אע"ג דלא מטי ליה נמי שיעורא היכא דההוא דאגיד מחבריה קא מטי ליה שיעורא דחזי ליה, אלא אע"ג דלא מטי ליה נמי שיעורא דחזי ליה כגון מידי דלית ביה דין חלוקה לטפי מתרי שותפי וקאי בין תלתא או ד' שותפי דאי נמי אגיד חד מינייהו חולקא דחד מחבריה לא קא מטי ליה כשעור אית דינא דגוד או אגוד, דאע"ג דהשתא לא קא מטי ליה כשיעור כיון דאי תבע להו נמי לשאר שותפי בדינא דגוד או אגוד ההוא דאגיד ליה לבסוף לכוליה מצטרפי כולהו חולקי גביה לכשיעור כמאן דמטי ליה השתא כשיעור דמי דהא יכיל למתבעינהו לשאר שותפי בדינא דגוד או אגוד. ואי מוגדי ליה לדיליה הא מטי ליה כשיעור ואי אגדי מיניה לית ליה פסידא במאי דאגיד איהו מחבריה דהא קא שקיל זוזיה מהנך ומסתלק. ועוד דאי לא ניחא ליה מעיקרא למיגד מחבריה משום דלא מטי ליה מעיקרא כשיעור לוגיד ליה לחבריה. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי היכא דנפישי שותפי בטל ליה דינא דגוד או אגוד, ואדרבא איפכא מסתברא דכל היכא דנפישי שותפי צריכי טפי לדינא דגוד או אגוד. חדא, דלא ליתו לאינצויי דכמה דנפישי דעות לא מסכמא דעתייהו להדדי, ועוד דכמה דנפישי שותפי מתמעיט שיעורא דחולקי ולא מתהני ליה לחד מינייהו מחולקיה וצריכי טפי לדינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה לחד מינייהו שיעורא דמתהני ליה מיניה. ועוד דברייתא וגמרא דקא מיירי בדינא דגוד או אגוד לא קא מפלגי בין תרי למאה. וכי תימא דתבע להו חד לכולהו בבת אחת, תינח היכא דניחא להו לדידהו לאוגודי ליה דקא מטי ליה כשיעור אלא היכא דניחא להו למיגד מיניה ומקצתייהו קא בעו לאוגודי ליה מאי איכא למימר, אלא לא סליק דינא דגוד או אגוד שפיר אלא היכא דתבע ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה כדברירנא.

מיהו לא שנא בתרי ולא שנא במאה לא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמיבחר ליה תובע לנתבע בכוליה חולקא דתרויהו למיגד כוליה חולקא בהני דמי או לאוגודי כוליה בגויהו, אבל היכא דלא מבחר ליה אלא במקצת חולקיה לית דינא דגוד או אגוד כדברירנא טעמא לעיל גבי טול אתה שיעור בדמים ואני פחות. ודוקא דאמר ליה גוד או אגוד מבחר ליה בחד עילויא, אבל אמר ליה [גוד] ולא אמר ליה איגוד אי נמי אמר ליה אגוד ולא אמר ליה גוד, והוא הדין היכא דאמר ליה גוד בקנין שאינו גמור [או] אגוד אנא בקנין גמור דלית דינא דגוד או אגוד. ומהאי טעמא גופיה הוא דבעינן דליבחר ליה למיגד או לאוגודי בחד עילויא. דאי אמר ליה אגוד אנא במנה או גוד את במנה ודינר לאו גוד או אגוד הוא דבהנהו דמי דאמר ליה גוד לא אמר ליה אגוד ובההיא עילויא דאמר ליה אגוד לא קאמר ליה גוד כדברירנא. הלכך אי כל חד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד מינאי כיון דתרוייהו לא ניחא ליה בגוה מזבני לה לעלמא, ואי לא ניחא להו לזבונה לעלמא.דח שבקינן להו וקיימא ביניהו בשותפות. ואי כל חד מינייהו אעילויה דחבריה כיון דלא ניחא ליה לאוגודה לחבריה בהני דמי דקא בעי לה לנפשיה שבקינן לה גביהו בשותפות כדאיתא.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בחד גופא אבל בתרי גופי מחד מינא היכא דלית בהו דין חלוקה לא למיפלג בכל חד מיניהו באנפי נפשיה ולא למיפלג חד כנגד חד בגורל לפום הנך אנפי דברירנא, כי אית דינא דגוד או אגוד לאו בתרוייהו בהדי הדדי אית בהו אלא בכל חד מינייהו באנפי נפשיה או למעבד חד מינייהו דמים בחבריה. דאי אמר ליה חד מינייהו לחבריה גוד תרוייהו או אגוד תרויהו בין דחזו להנאה דהדדי בין דלא חזו להנאה דהדדי מצי האיך למימר ליה אנא בחד מיניהו סגי לי. ואי אמר ליה גוד את חד ואנא חד, בהא איכא לפלוגי, דאי לא חזו להנאה דהדדי מצי האיך למימר ליה אנא בחד מיניהו סגיא לי [ואע"ג] דמבחר ליה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים מצי אמר ליה אנא תרויהו צריכי לי. ולא משכחת בהו דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה בכל חד מיניהו באנפי נפשיה גוד או אגוד דהוה ליה כמאן דלא שבק להון אבוהון אלא חד ביתא או חד עבד או חד כרך דאית ביה דינא דגוד או אגוד. והוא הדין גבי מרחץ ובית הבד וכיוצא בהן. ולא מצי אמר ליה אנא תרויהו צריכי לי, דאי צריכי ליה תרויהו לגוד האי דתבעי ליה בגויה בדינא דגוד או אגוד ואידך ליקום ביה בשותפותא כדמעיקרא עד דמיבעי ליה בגויה נמי בדינא דגוד או אגוד ואגיד ליה וקימי תרויהו בידיה. ואי משמשי תרויהו מעין מלאכה דהדדי מיהו לא שוו להדדי בדמים אנפי דשבחא כי היכי דליפלוג חד כנגד חד בגורל ולית ביה בחד מיניהו באנפי נפשיה בין למיגד חד כנגד חד דאי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למיגד הי מינייהו דבעי בשומתו אדעתא דאגיד ליה איהו נמי לאידך בשומתו גוד או אגוד הוא. ואי איכא שבחא בחד מינייהו טפי מחבריה משתלמי דמי שבחא בדמים מהדדי, דדיקינן מדמשנינן גבי אמהאתא שאני התם דלמר מבעי ליה תרויהו ולמר מבעי ליה תרויהו וכי אמר ליה שקול את חדא ואת חדא לאו גוד או אגוד הוא, מכלל דאי חזיאן תרויהי למלאכה דהדדי כי אמר ליה שקול את חדא בשומתה ואנא חדא בשומתה נמי גוד או אגוד הוא ומשתלמי דמי שבחא מהדדי, דהא מדינא דגוד או איגוד הוא דאתיא לן ועיקר דינא דגוד או אגוד על ידי נתינת דמים הוא, והוא דמבחר ליה תובע לנתבע למשקל הי מינייהו דבעי בשומתה דומיא דדינא דגוד או אגוד. והוא הדין היכא דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בדמים ידועים על מנת דשקיל איהו איגוד בדמים ידועים, אע"ג דלא שוו דמים להדדי כיון דמבחר ליה גוד או אגוד הוא דעיקר דינא דגוד או אגוד נמי גבי שומת דמים בדעתא דתובע תליא לאסוקי בדמי דבעי, והוא דמבחר ליה לתובע למיגד או לאגודי בגויהו. ואי חד מיניהו קאמר ליה לחבריה בחד מיניהו באנפי נפשיה גוד או אגוד בדמים ואידך קאמר ליה גוד את חד ואנא אגוד חד בשומתו או בדמים ידועים וכל שכן בלא תוספת דמים, לההוא דאמר גוד את חד ואנא אגוד חד צייתינן, משום דדמי לדינא דחלוקה טפי דלא מסתלק חד מיניהו מחולקיה בזוזי לגמרי ועדיף טפי מגוד או אגוד דכל חדא מיניהו [מסתלק] מתרויהי לגמרי, וכי היכי דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד אלמא חלוקה עדיפא גבי גוד או אגוד נמי ההוא אנפא דדמי לחלוקה טפי עדיף. והני מילי היכא דחזי כל חד מיניהו באנפי נפשיה לאתהנויי ביה למילתיה הנאה גמורה, דאי לאו הכי כגון שני בתים זה לפנים מזה היכא דלית ליה לפנימי דרך עילויה חיצון, אע"ג דמבחר ליה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה ולית בהו דינא דגוד או אגוד אלא בתרויהו בהדי הדדי כדברירנא בכללא דנקטינן גבי גורל.

וה"מ דלית ביה דין חלוקה בחד מיניהו באנפי נפשיה, אבל היכא דאית ביה דין חלוקה בחד וליכא באידך, בין דשוו בדמים או בשבחא בין דלא שוו לא בשבחא ולא בדמים, ההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד, וההוא דלית ביה דין חלוקה אית ביה דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה.

ברם צריך את למידע דכל היכא דאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה דקי"ל דאית דינא דגוד או אגוד, לא תימא הני מילי בשיד שניהם משגת לקנות, אלא כיון דאמר ליה תובע לנתבע גוד את בהני דמי או אגוד אנא בגויהו לא אכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה, דאי לית ליה לדיליה לוגיד ליה לתובע. ומתניתין דשני אחין לא תקשי לך, דשאני התם דלא קאמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד או אגוד, דגבי עשיר לא גוד איכא ולא איגוד איכא דניחא ליה טפי לאשתמושי לחודיה בכולה בחנם וגבי עני גוד איכא איגוד ליכא דהא לית ליה דמי למיגד בהו, ואי הוה אמ"ל עשיר לעני גוד או אגוד הוה מחייבינן ליה לעני למיגד או לאוגודי ליה לעשיר.

מיהו ודאי אי אמר נתבע קבעו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי למיגד בהו קבעינן ליה זמן בית דין שלשים יום, מידי דהוה אכל מאן דמחייב מדינא למעבד מידי [דאי] כייפינן ליה למעבד מיד אית ליה פסידא דיהבינן ליה זמן ב"ד ל' יום כדאשכחן גבי נזיקין וגבי גביית חובות, הכא נמי אי כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לחבריה מיד אית ליה פסידא דזימנין דאתי תובע לאיערומי, דאי ידע ביה בנתבע דלא שכיחי ליה זוזי מעלי ליה בדמים פחותים כי היכי דכי לא הוי ליה דמי לנתבע למיתב בה מיד מיחייב לאגודי ליה לדיליה בהנהו דמי ונמצאת מדת הדין לוקה בכך ועוד דאפי' עשירים נמי אית להו פסידא בהכי דלאו כל שעתא ושעתא שכיחי ליה לאינשי זוזי. אלא על כרחיך אי תבע נתבע זמן למטרח בתר זוזי יהבינן ליה. ואי אמר ליה לתובע גוד את דלא בעינא למיגד ואמר ליה תובע הבו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי למיגד בהו לא יהבינן ליה אלא פטרינן ליה לנתבע ואמרינן ליה לתובע אי אית לך זוזי למיגד בהו מיד גוד ואי לא לא מחייבינן ליה לנתבע למיצת לך לדינא דגוד או אגוד. ומאי שנא נתבע דיהבינן ליה זימנא ומאי שנא תובע דלא יהבינן ליה זימנא, חדא דלא אשכחן דיהבי בי דינא זמן אלא לנתבע דכייפינן ליה על כרחיה למיצת דינא אבל תובע דאיהו הוא דכאיף ליה לנתבע למיצת דינא אי נקיט בידיה במאי דתבע ליתבע ואי לא ליזיל השתא עד דהוה ליה במאי דתבע. ועוד דנתבע דאית ליה פסידא כדאמרן קבעינן ליה זימנא. ועוד דנתבע דקאתי תובע לסלוקיה מחולקיה בזוזי קבעינן ליה זימנא, מידי דהוה אלוה דקאתי בעל חוב למגבא ארעיה מיניה בזוזי דאית ליה גביה דיהבינן ליה זימנא, אבל תובע דלסלוקי לנתבע מחולקיה בזוזי קאתי לא יהבינן ליה זימנא, מידי דהוה אדינא דבר מצרא דקאתי לסלוקיה ללוקח מזביני בזוזי אי נמי לעכובי עליה דמוכר בזביני דארעיה דאי אמר איזיל אטרח ואיתי זוזי לא נטרחינן ליה דכל היכא דלא נקיט בר מצרא זוזי ישר וטוב דמוכר או דלוקח עדיף טפי. ומתניתין דשני אחין אחד עני ואחד עשיר נמי דייקא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד לעיל. וכי תימא בשלמא גבי דינא דבר מצרא נפקא מינה דאי לא מייתי זוזי מיד פקע זכותיה מינה לגמרי וקיימא בידא דלוקח אלא גבי דינא דגוד או אגוד כיון דלכי הוו ליה זוזי לתובע אתי ותבע מאי נפקא ליה לנתבע מינה, נפקא מינה דאדהכי והכי דילמא מתרמו ליה זוזי לנתבע בהו, אי נמי דמשכח מאן דזבין ליה לחולקיה נמי בדמי יתרי, אי נמי דלכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע הבו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי דאיגוד בהו יהבינן ליה זמן מהשתא ולאו מתביעה קמייתא.

ואפילו היכא דטעין תובע לוגדה נהלי מהשתא על מנת דאי לא מייתי לי נתבע בתוך שלשים יום זוזי למיגד בהו תהוי דידי מעכשיו ולאחר שלשים יום ושביק להו תובע לזוזיה בבי דינא לא צייתינן ליה. ואפילו היכא דמקביל עליה אחריותא דזוזי לנתבע דאי מיתנסי ולא מייתי ליה זוזי אחריני בתוך שלשים יום ליקום חולקיה דנתבע בחזקתיה כדמעיקרא לאו כל כמיניה. חדא, דכיון דאי לא מייתי ליה נתבע זוזי לתובע בתוך זמן (לתובע) לא מצי לאשתמוטי ליה טפי מדינא דגוד או אגוד ליכא מדינא למכפייה מעיקרא לאוגודי ליה אפילו על תנאי, דאם כן גבי לוה או לוקח ויורש היכא דתבעי זמן למפרעיה לבעל חוב ליחייבינהו לאגבויי ליה מעכשיו ולאחר זמן אי לא מייתו ליה זוזיה בתוך זמן, אלא כל בגו זימניה דנתבע לא כייפינן ליה דמכפייה מהשתא מיגבא מיניה הוא. ועוד דכי מעיינת בה שפיר מילתא דאית בה פסידא לנתבע היא, דאי טרח ולא מיתרמו ליה זוזי למיגד בהו ומיתרמי לוקח דזבין ליה לחולקיה מיניה בדמי יתירי [ו]כי מצי תובע לעכובי עילויה, נהי דאי מזבין למאן דאית בה דינא דבר מצרא מצי לסלוקי ללוקח אבל לעכובי עילוי מוכר דלא לזבנה בדמי יתירי לא מצי מעכיב דאכתי חולקיה ברשותיה קאי. ואי מוגד לה ניהליה מעיקרא מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו על תנאי תו לא מצי נתבע לזבוניה לאחרינא. וכי תימא תובע גופיה מהאי חששא הוא דקא בעי דלוגדה ניהליה מהשתא, לאו כל כמיניה, חדא דאכתי חולקיה דנתבע ברשותיה קאי, ועוד דעיקר טעמא דכייפינן ליה לנתבע לדינא דגוד או אגוד משום דמבחר ליה תובע למיגד בהני דמי או לאוגודי ליה בגוייהו דגלי אדעתיה דאי יהבו ליה דמי חולקיה הוה ניחא ליה למשקלינהו, ואם כן כי מזבין ליה נתבע לחולקיה בדמי יתירי למאן דיהיב ליה נמי לתובע דמי חולקיה מאי פסידא אית ליה הא ודאי זה נהנה וזה לא חיסר הוא. ועוד הגע עצמך דלא איתרמו לנתבע זוזי בתוך שלשים יום וחייבוה בי דינא לאוגדי ליה לתובע ואדהכי והכי אתרמו ליה זוזי למיגד בהו, מי מחייבין ליה לאוגודי ליה לתובע, אם כן לאו גוד או אגוד הוא אלא איגוד איכא גוד ליכא, אלא ודאי מקבלינן להו מיניה ואמרינן ליה לתובע או אגיד ליהו שקול זוזך או אסתלק מדינא דגוד או אגוד, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה לית ליה גביה מכח דינא דגוד או אגוד אלא דינא דגוד או אגוד למהוי יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי וכי עביד ליה חדא מיניהו אפטר ליה, ואי מחייבינן ליה לנתבע מעיקרא לאוגודי ליה לתובע מעכשיו ולאחר שלשים יום אם לא הביא מעות בתוך שלשים זימנין דלא מתרמו ליה זוזי אלא לאחר שלשים יום ולא מצי למיגד בהו דהא אגידא ליה לתובע מעיקרא.

והני מילי גבי תובע דלית ליה פסידא מהני טעמי דאמרן, אבל היכא דטעין נתבע לא ניחא לי למטרח בתר זוזי עד דמוגיד לה תובע ניהליה השתא על מנת דמייתינא ליה זוזי בתוך שלשים יום הדין עמו, דילמא טרח ומוזיל ומזבין ארעא או מטלטלי ומייתי ליה זוזי לתובע ולא מוגיד ליה, דכל כמה דלא אגיד ולא מוגיד מצי למהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן ואית ליה פסידא לנתבע.

ואשכחן דחיישי רבנן לפסידא כי האי גוונא למחשביה לחוזר בו כמזיק כדאמרינן התם בפ' השוכר את האומנין (ב"מ עז,ב) גבי מהיכן מגבו מן העידית.

ומאי שנא נתבע דחיישינן לפסידיה ומאי שנא תובע דלא חיישינן לפסידיה דילמא אוזיל וזבין, גבי תובע דליכא דדחיק ליה לדינא דגוד או אגוד כי היכי דלוזיל וליזבין אלא איהו דדחיק נפשיה לא חיישינן לפסידיה, גבי נתבע דתובע קא דחיק לה לזבוני מחמת דתבע ליה בדינא דגוד או אגוד חיישינן לפסידיה.

וממאי דאפילו היכא דחייבוה בי דינא לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד ואמר ליה לתובע הב לי זוזי (דמובירנא) [דמוגידנא] לך א"נ אמר ליה אגיד לי ושקול זוזך ואייתי ליה זוזי ואמרי ליה בי דינא אגיד ליה ושקול זוזך, דמצי תובע למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד ולמימר לא ניחא לי למיגד ולא לאוגודי עד דהדר תבע ליה נתבע לתובע בדינא דגוד או אגוד דהדר הוה ליה נתבע תובע. דהאי דינא דגוד או אגוד אע"ג דמשכחת ביה יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי כיון דעיקר דינא בתביעה דתובע תלי אי בעי תבע אית דינא דגוד או אגוד ואי בעי לא תבע ולית דינא דגוד או אגוד וכי תבע כייפינן ליה לנתבע עילוה, אשתכח דכולה מילתא זכותא היא דאית ליה לתובע גבי נתבע כשאר תביעות בעלמא אי בעי תבע לה ואי בעי שביק לה אפילו לאחר גמר דין. ולא דמי לנאמן עלי אבא דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו, דהתם כולה מילתא לזכותיה דנתבע קאתי וכיון דאמר תובע נאמן עלי אבא או אביך ולא הדר ביה קודם גמר דין הימניה עילויה כחד כשר וכמאן דאודי ליה לנתבע בההיא סהדותא דמי, אבל הכא כולה מילתא בין גבי גוד בין גבי אגוד זכותא דאית ליה לתובע גבי נתבע היא למעבד ליה חדא מתרתי מילי, אימת דבעי תבע לה ואימת דבעי שביק לה. הא לא דמיא אלא לארוסה או לשומרת יבם דאמרן ליה לארוסה או ליבם או כנוס או פטור או חלוץ או יבם דמחייב למעבד להי חדא מתרתי וכל אימת דבעי תבע ליה וכל אימת דבעינן שבקן ליה עד דהדר יבם או ארוס ותבע להי למכנס או ליבומי דהדר הוה ליה נתבע תובע ותובע נתבע והרשות לעולם ביד הנתבע למכנס או למפטר. והוא הדין הכא גבי גוד או אגוד, דכד מעיינת בהו שפיר חד טעמא נינהו ולענין הני אנפי דאמרן חד דינא נינהו, וכי היכי דגבי ארוסה ושומרת יבם כי תבען ליה לארוס או ליבם למכנס או למפטר ואמר דכניסנא ויהבינן ליה זימנא למכנס ולבתר דשלים זימניה אמר לא ניחא לי למכנס אלא למפטר כי פטר הדין עמו ולא כייפינן ליה למכנס דלית ליה גביה מכח טענת או כנוס או פטור אלא דין או כנוס או פטור וכל היכא דעבד חדא מיניהי אפטר ליה, גבי דינא דגוד או אגוד נמי כל כמה דלא מוגיד ליה חד מיניהו לחבריה בחד מאנפי הקנאה לית ליה גביה מכח דינא דגוד או אגוד אלא דינא דגוד או אגוד למהוי יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי כדברירנא לעיל.

נמצאת אומר סדר הדין כך הוא, דכי תבע ליה חד משותפי לחבריה בדינא דגוד או אגוד כי דיניה אמרינן ליה לנתבע דינא קאמר לך או גוד מיניה בהני דמי או אגיד ליה בגוייהו. אי אמר ליה נתבע גוד את דלא בעינא למיגד אמרינן ליה לתובע גוד את כדקאמרת. אי אמר לוגיד לי דאגידנא מיניה אמרינן ליה איתי זוזי לבי דינא והדר מחייבינן ליה לנתבע לאוגודי לך. אי אמר לא ניחא לי למיגד אי נמי הבו לי זימנא דאטרח בתר זוזי בטל ליה דינא דגוד או אגוד ופטרינן ליה לנתבע. ואי מייתי זוזי אמרינן ליה לנתבע אגיד ליה ושקול זוזך. אי מוגיד ליה מוטב, ואי הדר ואמר לא ניחא לי לאוגודי ליה אלא למיגד מיניה לוגיד לי ולשקול זוזי הדין עמו, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה יכיל נתבע למהדר ביה מגוד לאוגודי או מאגוד לגוד דלית ליה לתובע גביה אלא חד מתרתי. והוא דיהיב זוזי מיד, אבל אי טעין הבו לי זימנא דמייתינא זוזי, כיון דמעיקרא לא נחית אלא לאוגודי ליה לתובע לאו כל כמיניה למתבע זימנא למטרח בתר זוזי למיגד בהו, דמוכחא מילתא דאשתמוטי קא משתמיט ליה ולא עבדינן תקנתא לרמאי. אבל ודאי אי טעין מעיקרא דבעי למיגד ותבע זימנא למטרח בתר זוזי למיגד בהו יהבינן ליה זמן בית דין ל' יום. ואי טעין לא ניחא לי למטרח בתר זוזי עד דמוגיד לה ניהלי מעכשיו ולאחר שלשים על מנת דמייתינא ליה זוזי בתוך שלשים יום הדין עמו די לא מחיל ומזבין והדר ביה תובע מדינא דגוד או אגוד, אבל [אי] לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן דאפשר דאית ליה זוזי ולא מיצטריך לזבוני. ואי טעין תובע לוגדה ניהליה מהשתא ולבתר תלתין יומין על מנת דאי מייתינא אנא זוזי בתוך שלשים יום ולא מיתינא הוא, ואפילו היכא דשביק מהשתא זוזי בבי דינא לאו כל כמיניה כדברירנא לעיל. ואי טעין נתבע מעיקרא לא ניחא לי למיצת לדינא דגוד או אגוד עד דמייתי תובע זוזי לאו כל כמיניה, דאמרינן ליה אי ניחא לך לאוגודי ליה אימא דמוגדת ומייתי לך זוזי אבל לאטרוחיה לאיתויי זוזי בכדי ולמימר ליה לבסוף לאוגודי לך לדילך לא מטרחינן ליה. וכל שכן היכא דטעין לא ניחא לי למיצת ליה עד דמקבל עליה למיגד או לאוגודי דלא צייתינן ליה דזכותיה דתובע היא אימת דבעי תבע לה ואימת דבעי שביק לה. והיכא דקבעו ליה זימנא לנתבע לאיתויי זוזי ולא איתרמי ליה זוזי בגו זימניה וחייבוה לאוגודי ליה לתובע ולא אספיק לאוגודי ליה עד דאתרמו ליה זוזי מקבלינן להו מיניהואמרינן ליה לתובע או אגיד ליה בגוייהו או אסתלק מדינא דגוד או אגוד, דלית ליה לתובע גביה מתחילה ועד סוף אלא חדא מתרתי ויד נתבע על העליונה כדברירנא.

כללא דמילתא לענין חזרה, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה בחד מאנפי הקנאה יכיל כל חד מינייהו למהדר ביה, מיהו תובע מצי למהדר ביה מדינא (אחרינא) דגוד או אגוד לגמרי ואלו נתבע לא מצי למהדר ביה אלא מגוד לאיגוד או מאיגוד לגוד אבל לגמרי לא מצי, דדינא דגוד או אגוד כייף ליה. ואפילו תובע נמי הני מילי לאסתלוקי מדינא דגוד או אגוד לגמרי אבל לאישתמוטי מעילויא לעילויא לבתר דציית ליה נתבע למיגד או לאוגודי בעילויא קמא לאו כל כמיניה אלא היכא דהדר ביה מחמת מילתא אחריתי דגרמא ליה כדברירנא גבי מתניתא דכל שאלו יחלק ושמו עליו. ואפילו לאסתלוקי לגמרי נמי דוקא מדין תובע אבל מדין נתבע לא מצי לסלוקי נפשיה דאי הדר נתבע ותבע ליה בדינא דגוד או אגוד מיחייב למיצת ליה דהדר הוה ליה נתבע תובע ותובע נתבע לכולהו אנפי דגוד או אגוד.

והיכא דאברחיה נתבע לחולקיה ביני ביני לאיניש אחרינא, לא מיבעיא לגדול דבר חיובא הוא דלא יהבינן ליה זימנא אחרינא למטרח בתר זוזי דלא עדיף מגברא דאתי (מחבריה) [מחמתיה] וכמאן דקיימא בידא דקמא דמי, אלא אפילו היכא דאקניה לקטן דלאו בר חיובא הוא, הני מילי במידי דנפיל ליה לירושה אי נמי דזבין ליה אפוטרופ' דידיה בשותפות דמידע ידע שותפיה דקטן לאו בר חיובא הוא ואדעתא דמנטר ליה עד דגדיל הוא דאשתתף בהדיה, אבל במידי דנפיל ליה במתנה דמוכחא מילתא ההוא דיהבה ניהליה לאשתמושי מדינא דגוד או אגוד [הוא] דיהיב ליה, מוקמינן ליה אפוטרופא ובריר ליה לקטן ההוא אנפא דעדיף ליה או למיגד או לאוגודי, מידי דהוה אההוא עבדא דבי תרי דמיפרש בפרק' השולח גט (גיטין מ,א). תדע נמי דהא גבי דינא דבר מצרא כגדול חשבינן ליה לסלוקי מדאמרינן לאשה וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא. הני יתמי היכי דמו, אילימא גדולים כולי עלמא יתמי נינהו אלא לאו קטנים וטעמא דיתמי הא לאו יתמי אית בה משום דינא דבר מיצרא, אלמא לקטן נמי מסלקינן ליה בדינא דבר מצרא, וה"ה בדינא דגוד או אגוד אע"ג דלית ליה ממונא למיגד ביה, מידי דהוה אעני דעלמא. הילכך לא מיבעיא לענין מנטר ליה עד דגדיל דלא נטרינן ליה אלא אפילו זימנא מהשתא למטרח ליה אפילו אפוטרופא בתר זוזי לא יהבינן ליה אלא היכא דאכתי לא יהבו ליה זימנא לקמא דלא גרעתא קטן מהך דאתי מחמתיה.

ברם צריכנן לברורי דכל היכא דליכא דין חלוקה וליכא דתבע ליה לחבריה בדינא דגוד או אגוד כי דיניה, דינא הוא דמתהנו בה בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה בדין בדינא דגוד או אגוד. והיכי מתהנו בה בשותפות, אי מידי דזאכו ביה מחמת ירושה הוא והוה קאי גבי מורישן לשכר מוגרי ליה והשכר לאמצע, ואי לא הוה קאי גביה אלא לתשמישא משתמשי ביה תרוייהו כמה דאורחא דאינשי לאשתמושי ביה אי בהדי הדדי ואי בסירוגין כדבעינן לברורי לקמן. לפיכך אם היה אחד מהן עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד שעשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד כדקתני בהדיא במתני' דשני אחין אחד עני ואחד עשיר. והני מילי בפשוט ופשוט וכיוצא בהן דלא שנא עשאן לשכר ולא שנא עשאן לעצמו מעיקרא כל חד מינייהו ממונא מעליא קא ירית ועניותיה דעני גרמא ליה לאפסודיה וכי אזלת בתר דעתא דאבוהון לאו לאפקועי ירושה הוא, אבל גבי בכור ופשוט דאי עשאן אביהן לשכר ואזלת בתר דעתיה אית ליה לבכור פסידא בשכירות דהוה ליה ראוי ואשתכח דפקע חלק בכור מגופיה דההוא מידי כדברירנא לעיל (סי' קסה ד"ה אמר), כל כי האי גוונא לא אזלינן בתר דעתיה דאב אלא לא שנא עשאן לשכר ולא שנא עשאן לעצמו. דאי מידי דאפשר לאשתמושי ביה בהדי הדדי, גבי פשוט ופשוט דשוו חולקייהו להדדי היכא דעשאן לעצמו משתמשי בהדי הדדי ולא מצי אמר ליה סחי את חד יומא ואנא חד יומא דלאו כל כמיניה לאפקועי מיניה ההיא הנאה דקא בעי למסחא ביה בכל יומא דהוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר וקי"ל דכופין על מדת סדום, אבל גבי בכור ופשוט דכיון דכי משתמשי ביה בהדי הדדי אית ליה לבכור פסידא בחלק בכורה בין דעשאן לשכר בין דעשאן לעצמו דינא הוא דמשתמשי ביה בסירוגין ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה. ומהאי טעמא הוא דאקשי ליה רבא לרב נחמן מעבד ובהמה טמאה ולא אקשי ליה ממרחץ ובית הבד דאיירי בהו תנא גבי אחד עני ואחד עשיר, משום [ד]גבי מרחץ ובית הבד כיון דלאו מילי דצריך איניש לאשתמושי בהו כל יומא נינהו גבי בכור ופשוט דלא שוו חולקי להדדי דינא הוא דפלגי להו ליומי ולית ליה לחד מינייהו פסידא, אלא גבי עבד ובהמה טמאה דצריך איניש לתשמישתייהו בכל יומא ואי משתמשי בהו ליומי אית ליה פסידא לפשוט כיצד יעשו.

ואי מידי דלאו אורחא דאינשי לאשתמושי ביה בהדי הדדי הוא כגון עבד ובהמה טמאה אי נמי חצר דאיכא היזק ראיה ואין צריך לומר בית דנפיש היזק ראיה טפי אי נמי חנות דקא מפסקי לה לחיותא וכל שכן בית הבדין משתמשי ביה בסירוגין כל חד וחד לפום מטו מנתיה. דאי דוכתא דנהיגי למיגד לתלתין יומין הוא דינא הוא דהאי דאיר ל' יומין והאי דאיר ל' יומין, ואי בכור ופשוט נינהו האי דאיר ביה ל' יומין והאי דאיר ביה שיתין יומין. ואי דוכתא דלא נהיגי למיגר לבציר משתא הוא האי משתמש בה חדא שתא והאי משתמש בה חדא שתא, ואי בכור ופשוט נינהו האי משתמש ביה שתא והאי משתמש ביה תרתי שני. ואי מידי דעבידי אינשי לאשתמושי ביה ליומי הוא כגון עבדים ושפחות ובהמה טמאה ובית הבדיםוגתות וכיוצא בהן משתמשי בהו ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדאמרינן בהדיא לטעמיה דרב נחמן דקיימא לן בהא כוותיה, וה"ה גבי טהורה היכא דקיימא למלאכה כגון שור העומד לחרישה משתמשי ביה בסירוגין ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה. ולא שנא פשוט ופשוט ולא שנא בכור ופשוט כי פלגי להו לימים או לשנים בגורל הוא דפלגינן להו ומאן דנפיל ליה יומיה או שתיה ברישא שקיל ברישא וכל חד מינייהו הנהו יומי דמטו ליה בחולקיה לא יהבינא להו ניהליה אלא רצופין, ואפילו בכור דאית ליה תרי חולקי כי שקיל להו רצופין הוא דשקיל להו, ואפילו היכא דאיכא הפרש בין האי פירקא להאי פירקא בשבחא או בתיוהי, מידי דהוה אהיכא דפליג בגופא דארעא.

והני מילי בכור דדיניה בעיקר חלוקה למפלג אחד מצרא, אבל יבם לא מיבעיא בימות החמה ובימות הגשמים דלא שוו יומי להדדי דלא יהבינן רצופין אלא בגורל מידי דהוה אהיכא דפליג בגופא דארעא בחולקי דלא שוו להדדי אלא בדמים, וכל שכן היכא דלא אפשר לאשוויינהו בדמים, אלא אפי' ביומי ניסן ויומי תשרי דרוב שנים שוו בהו יומי להדדי, כיון דאי נפיל ליה ליבם חד חולקא דידיה ברישא יהבת ליה חולקא תנינא בהדיה אית ליה פסידא לפשוט למיטר ליה תרי יומי, זה נהנה וזה חיסר הוא. וכל שכן במידי דמשתמשי ביה תלתין יומין, וכל שכן במידי דמשתמשי ביה לשנים דאיכא פסידא טפי. הלכך לא שנא בכור ולא שנא יבם דינא הוא דאי משתמשי ביה ליומי דפלגי להו לכל תלתא תלתא יומי בגורל באנפי נפשיה ושקיל בכור או יבם תרי ופשוט חד האי [כי] דיניה והאי כי דיניה, דאי פלגי להו לכולהו יומי דחד ירחא או דחדא שתא בחד גורל אפשר דמתרמו ליה כולהו יומי דחד מינייהו ברישא ואית ליה פסידא לאידך למיטר ליה כוליה האי. והוא הדין היכא דפלגי לתלתין תלתין דפלגי להו לכל תשעים יומין בגורל באנפי נפשיה, וה"ה במידי דפלגי ליה לשנים. ובהא לא שנא בכור ולא שנא יבם אלא דבכור שקיל תרי יומי או תרי ירחי או שתי שנים דיליה רצופין היכא דנפיל ליה חד מינייהו בגורל ואלו יבם לא שקיל חד מתרוייהו אבל בגורל. ודינא הוא דכייפינן ליה לכל חד מינייהו לאסתלוקי ליה מההוא ממונא להנהו יומי או להנהו פרקי דנפלי ליה בחולקיה בקנין או בחזקה, ומכי אסתלק ליה כל חד מינייהו מיומא דחבריה אית ליה רשותא לכל חד מינייהו בגויה למעבד ביה ביומיה או בפירקיה מאי דבעי בין לאשתמושי ביה בין לאוגורי ולמשקל אגריה ואפילו בכור או יבם, דאגרא דנפיל בתר חלוקה לאו ראוי הוא. והוא הדין גבי עז לחלבה ורחל לגיזתה ושדה דקיימא לפירי, דחלב וגיזה ופירי דנפלי ליה לכל חד מינייהו בפירקיה לבתר חלוקה אפילו לבתר חלוקה כי האי גוונא לאו ראוי הוא כדברירנא.

וה"מ ביורשין, אבל לקוחות דזבנוה לההוא מידי בהדי הדדי בשותפות לאו בתר דעתא דמוכר אזלינן אלא בתר דעתא דידהו אזלינן. אי זבנוה מעיקרא אדעתא דתשמישתא (ו) הוה ליה דינא כי דינא דעשאן לעצמו, ואי אדעתא דאגרא לאגרא, דמעיקרא אדעתא דהכי אשתתוף. ואי זבני סתמא זיל בתר רובא, דאפי' למאן דאמר בממון לא אזלינן בתר רובא הני מילי היכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אבל היכא דלא מפקינן ממונא מחזקת מריה דכ"ע אזלינן בתר רובא. ומסתברא דמתנה כירושה דמיא דממילא קא אתיא להו ולא שייך למתלא בדעתיהו כלל ודינא הוא דאזלינן בה בתר דעתא דנותן דומיא דירושה גבי פשוט ופשוט.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בשותפין דעלמא, אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא דינא דגוד או אגוד איכא ולא דינא דעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד איכא, אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. והוא הדין גבי שפחה היכא דנהגו בה מנהג הפקר. ואי לא, עובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד כדברי בית הלל, אבל דינא דגוד או אגוד ליכא, דאפי' היכא דתבע לה רבה בדינא דגוד או אגוד דשייך בה דינא דגוד או אגוד, הני מילי בזמן שהיובל נוהג אבל האידנא דלא מציא מוגרא ליה לרבה פלגא דחירות כלל דקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לית בה דינא דגוד או אגוד כלל:

קעד. ת"ר מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו א"ר יהודה מעשה בבייתוס בן זונן שהיו לו שמונה נביאים מדובקין כאחד על פי ר' אלעזר בן עזריא ויש אומר לא היו אלא כל אחד ואחד בפני עצמו אמר ר' מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין חומש וחומש של תורה ארבעה שטים ובין נביא ונביא של שנים עשר שלשה שטים וכן לכל נביא ונביא של שמונה נביאים מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. כלומר כשמסיים כל נביא ונביא מסיים מלמטה בסוף הדף ומתחיל בנביא אחר בתחלת דף שני מלמעלה. ודוקא בין נביא לנביא של שמונה נביאים וכל שכן בין תורה לנביאים וכתובים שאם בא לחתוך חותך, אבל בין נביא לנביא של שנים עשר לא צריך לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה כדבעינן למימר לקמן. ואיכא נוסחי דאית בהו מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה, ולהאי נוסחא לא משכח לה אלא בין נביא לנביא של שנים עשר אי נמי בין חומשוחומש של תורה, והא קמ"ל דכיון דמשייר רוחא ארבעה שטים בין חומש וחומש ושלש שטים בין נביא לנביא של שנים עשר, אי אתרמי ליה לאתחולי בנביא אחר או בחומש אחר בסוף הדף אפילו שטה אחת לאחר שהניח הריוח הראוי לו רשאי, וכן רשאי לסיים מלמעלה בתחלת הדף השני אפילו שיטה אחת ואינו צריך לדחוק את הכתב ולכוין כדי לסיים בסוף הדף שלפניו. וקי"ל כרבי, חדא דמעשה דביתוס ועוד דהא תניא סתמא לקמן (בבא בתרא יד,א) כוותיה:

דף יד עמוד א

קעה. ת"ר הרוצה לדבק נביאים וכתובים מדבק ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי הקף בסופו ומתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר שאם בא לחתוך חותך. מאי עושה לו כדי עמוד בתחילתו, עושה לו גליון כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי הקפו של ספר בסופו, דכיון דליכא עמוד בסופו צריך גליון בסופו כדי לגול הקף כדי שלא יקרע כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מיהא דקתני שאם בא לחתוך חותך דהא דקתני מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה דוקא בין תורה לנביאים וכתובים ובין נביאים לכתובים ובין נביא לנביא של שמונה נביאים דמדינא טפי עדיף למהוי כל חד מינייהו באנפי נפשיה ואמטול הכי עבדו להו רבנן תקנתא לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה שאם בא לחתוך חותך, אבל בין נביא לנביא של שנים עשר כיון דכולהו בהדי הדדי באעו מהוי כי היכי דלא לירכסו כדבעינן למימר קמן (ע"ב), וכל שכן בין חומש וחומש של תורה דהלכה למשה מסיני היא דלהוו בהדי הדדי, לא צריך לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה דהא ליכא למעבד להו תקנתא (ואם) [דאם] בא לחתוך חותך:

קעו. ורמינהי תחלת הספר וסופו כדי לגול כדי לגול מאי אי כדי לגול עמוד קשיא הקף אי כדי לגול היקף קשיא עמוד אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי לגול היקף בסופו. ואסיקנא רב אשי אמר אידי ואידי כדי לגול עמוד. כלומר בין בתחלתו בין בסופו צריך גליון כדי לגול עמוד וכי תניא ההיא בספר תורה דאית ליה שני עמודים הלכך סגיא ליה בכדי לגול עמוד דכיון דאית ליה עמודין בתחלתו לאמצעיתו ועושה לו שני עמודין הילך והילך א"ר אלעזר ב"ר צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושין לספריהם כן. (וכן) [וכי] תניא ההיא (לעיל בבא בתרא יג,ב) ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי הקף בסופו בשאר ספרים דלית להו אלא עמוד אחת בתחילתן כדתניא הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים מדבק ועלה קתני ועושה לו כדי עמוד בתחלתו. והא דקתני וכדי היקף בסופו לאו כדי שיגלל בו הוא דהא תניא לקמן כל הספרים נגללין לתחלתן אלא כדי שלא יקרע הוא שכיון שאין עמוד בסופו אם לא הניח בו כדי היקף בתוכו פעמים שהוא קורא וצריך לגול את הספר במקום שפסק ונמצא הספר נקרע מפני שאין בו עמוד והכתב קרוב לסוף היריעה לפיכך צריך גליון כדי היקף בסופו כדי שלא יקרע, ולא אמרו נגללין לתחלתן אלא בזמן שאין דעתו לחזור ולקרות בסופו דא"כ טריחא ליה מילתא.

נמצא עכשיו שכל הספרים כולן אחד ספרי נביאים ואחד ספרי כתובים ואפי' המדבק תורה נביאים וכתובים כאחת נגללין לתחלתן. ודוקא בגוללן להניחן אבל אם היה גוללן על מנת לחזור ולקרות בהם במקום שפסק גוללין למקום שפסק. לפיכך צריך לעשות להן כדי (לגמו') [עמוד] בתחלתן וכדי היקף בסופן. בד"א בשאר ספרים אבל ס"ת לעולם נגלל לאמצעיתו כלומר למקום שפסק ועושה לו שני עמודים א' אילך בתחלתו וא' אילך בסופו:

קעז. ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו. ומסתברא דהאי הקף דקאמרינן לאו כשהספר נגלל לאמצעיתו קאמרינן אלא כשהוא נגלל לתחלתו או לסופו קאמרי' כדבעינן למימר קמן (סי' קפג):

קעח. שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה אמר להם בגויל ששה טפחים בקלף בכמה אמר להם איני יודע. והני ששה טפחים דקאמרינן באורך הספר נינהו שנמצא הקיפו כשהוא מהודק ששה טפחים. ומסתברא דעמוד שהוא נגלל עליו הרי הוא מן המניין:

קעט. רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא אתרמי ליה ארכו כהקפו אלא חד רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכי דעיגלא ואתרמי ליה. ש"מ דאמשכי דעגלי עדיף טפי משום דמיתרמי בהו הקיפו כארכו:

קפ. אמ"ל רבנן לרב המנונא כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב בהו אמרי ליה רבנן לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתיםואחת יוצאה זנב. ושמעינן מינה דמאן דכתב בספר תורה האי פסוקא דתורה צוה לנו משה בדוכתיה לשם ספר תורה מעלין עליו כאלו כתבו כולו, דאי לא תימא הכי מאי אסהדתא דרבנן דאסהידו עליה דר' אמי דכתב ארבע מאה ספרי ומאי תרצתא דתריץ להו ר' המנונא. ותו מדמייתינן בהדה אידך דר' ינאי דנטע ארבע מאה כרמי ש"מ דדוקא קאמר, דכי היכי דאיתא לדרבי זירא גבי כרם איתא לדרב המנונא גבי ספרי תורה:

דף יד עמוד ב

קפא. מיתיבי ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת ששה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועובין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתייר שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם ב' טפחים שבהן ס"ת מונח שנאמר אין בארון רק שני לוחות האבנים אין בארון רק הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתייר שם חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתייר שם טפח ומחצה צא מהן חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה נשתייר שם טפח שבו עמודין עומדין שנאמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן וארגז ששלחו לו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח לו מצדו שנאמר ואת כל אלהי הזהב אשר השבותם לו שם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך ועליו ספר תורה מונח שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם מצדו הוא מונח ולא בתוכו אלא מה אני מקיים אין בארון רק לרבות שברי הלוחות שהיו מונחין בארון. ומסתברא דלהכי כתב בהו קרא תרי זימני בחדא פרשה, דכתיב (שמות כה,טז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ובסופה (שם פסוק כא) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, אחד כנגד לוחות הראשונים ואחד כנגד לוחות האחרונים שיהו אלו ואלו מונחים בארון והני תנאי ואמוראי דלא מייתו לה מהתם משום דרבי ישמעאל, דתנא דבי ר"י כל פרשה שנא' ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מיהו מחוורתא דמילתא כדפרישנן. וקי"ל כר"י:

קפב. ודייקינן מדרבי מאיר אי ס"ד ספר תורה לאמצעיתו הוא נגלל ואין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו מכדי כל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח בתרי פושכי היכי הוה יתיב*. דהא אמרת דהקפו ששה הוי והוה ליה רחבו ב' טפחים וכיון דרחבו שנים כשהוא נגלל לתחלתו או לסופו אם כן כשהוא נגלל לאמצעיתו אי איפשר שלא יהא ברחבו יתר משנים ואם כן בתרי פושכי היכי הוה יתיב. אמר רב אחא בר יעקב ספר תורה שבארון לתחלתו הוא נגלל. משום דלא הוה קאי למקרי ביה כי היכי דלגלליה למקום שפסק. ואכתי תרי פושכי הוי תרי בתרי היכי הוה יתיב אמר רב אשי דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל.

ושמעינן מיהא דרבי מאיר דאמר ספר תורה בגויה דארון הוה קאי ומשמע דהוה אכיל ביה בארכו של ארון שני טפחים כדקתני נשתיירו שם שני טפחים שבהן ספר תורה מונח והני שני טפחים הוו כנגד רחבו של ס"ת, ומשמע נמי דס"ת הוה אכיל ביה ברחבו של ארון ששה טפחים כנגד ארכו של ס"ת, ממאי מדקתני כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה הרי כאן שלשה עשר טפח, נשתיירו שם מארכו של ארון שני טפחים באורך ששה טפחים, שני טפחים מארכו של (ארכו) [ארון] וששה טפחים מרחבו כנגד מה שהלוחות אוכלות כרחבו שבהן ס"ת מונח. ועדיין לא פרנסת מרחבו של ארון אלא ששה טפחים כנגד רחבן של לוחות וארכו של ספר תורה כדקתני פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שני טפחים מרחבו של ארון שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק. נמצאת אומר שלא היה מרחבו של ארון פנוי יתר משני טפחים לאורך כל הארון, וש"מ דארכיה [ד]ס"ת כנגד רחבו של ארון הוה שאדי כנגר המוטל, דאי ס"ד כיתד הוה זקיף וקאי ארכו של ספר תורה כנגד קומתו של ארון אשתכח דלא הוה אכיל ביה ברחבושל ארון יתר מטפחים ומשהו וא"כ היכי קתני נשתיירו שם שני טפחים, האי נשתיירו שם ששה טפחים מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ דס"ת כנגר הוה שרי ארכו כנגד רחבו של ארון. כמה רחבו של ארון תשעה טפחים צא מהן ששה טפחים כנגד ארכו של ס"ת, נשתיירו שם שני טפחים כדי שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק לדברי רבי מאיר. ואף רבי יהודה לא פליג עליה אלא דקסבר דאמה של כלים חמשה טפחים הלכך לא פייש ליה מידי לספר תורה, ועוד מדכתיב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מצדו הוא מונח לא בתוכו ואמטול הכי קסבר דס"ת מאבראי הוה קאי אבל בדינא דספר תורה היכי הוה קאי אי מגואי אי מאבראי לא פליג עליה למר כדאית ליה [ולמר כדאית ליה]. ועוד מדתריץ רב אשי לטעמא דרבי מאיר דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל ש"מ דספר תורה כמין נגר הוה מונח ארכו לרוחב הארון, דאי ס"ד כיתד הוה קאי ארכו כנגד קומתו של ארון היכי משכחת לה דהוה כרכיה לעיל. ועוד דאי ס"ד דכיתד הוה קאי אמאי אצטרכינן למימר דס"ת שבארון לתחלתו הוא נגלל והוא דכריך ביה פורתא, אדרבא להוי נמי נגלל לאמצעיתו, נהי דנפיש ליה מתרי פושכי מהך גיסא דנשקי ביה תרי כרכי מיהו משארא דכרכיה על כרחך אזדוטר ליה טובא מתרי פושכי, וההוא גיסא זוטר מתרי פושכי מצי מותיב ליה בהנך שני טפחים דאשתיירו להו מארכיה דארון וההוא גיסא דנפיש מתרי פושכי לותביה לרחבו של ארון דאית ביה תמניא פושכי ברוחב ב' טפחים דלית בהו ולא מידי. אלא לאו ש"מ כנגר הוה קאי. וכי תימא השתא נמי תיקשי לך לוקמה כדמעיקרא דלאמצעיתו הוא נגלל כגון דמותבינן ליה אחד כרכיה וכרכא תנינא לעיל, אמרי הני מילי היכא דכריך ביה פורתא דההוא פורתא ודאי מיתב שפיר אכרכה תתאה דנפיש אבל היכא דשוו כרכי להדדי (ו) לא מיתב עילאה שפיר דאגב סומכיה ויוקריה נפיל ואיכא בזיון:

קפג. ושמעינן נמי דהא דאמרינן אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, דכי משערינן ליה להקפו כשהוא נגלל לתחילתו או לסופו הוא דמשערינן ליה, דאי אמרת כשהוא נגלל לאמצעיתו הוא דמשערינן אם כן הא דאקשי' מעיקרא בתרי פושכי היכי הוה יתיב, אשתכח דהוה סבירא לן דכי הוי נגלל לאמצעיתו הוי רחבו שני טפחים (וכן) [וכי] תריץ רב אחא בר יעקב ספר תורה שבארון לתחלתו הוא נגלל אשתכח דבציר ליה רחבו מב' טפחים וא"כ היכי הדרינן ואקשינן עלה אכתי תרי בתרי היכי הוה יתיב והא בציר ליה מב' טפחים טובא, אלא לאו ש"מ כדאמרן:

קפד. ושמעינן מיהא מתניתא דשיעור טפחים דארון ודספר תורה שש אצבעות הוי. ומסתברא דהנ"מ באצבע קטנה אבל בגודל ארבע אצבעות כדגרסינן התם (מנחות מא,ב עיי"ש) אמר רב פפא טפח דאורייתא שית בקטנה חמש באצבע ארבע בגודל. וכבר דקדק גדול הדור בשעור רוחב הגודל ונמצא ברוחב שבע שעורות בינוניות או באורך ב' שעורות מרווחות:

קפה. ודייקינן ור' יהודה מקמי דליתי ארגז ס"ת היכא הוה יתיב. ופשטינן (דכי) [דפא] הוה נפיק מארון והוה יתיב עילויה ס"ת:

קפו. מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מלמד שהשם וכל כנויו היו מונחין בארון:

קפז. ור' מאיר שברי הלוחות דהיו מונחין בארון מנא ליה נפקא ליה מדתאני רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון ואידך דלא נפקא ליה מהתם ואיצטריך לאיתויא ממיעוטא דאין בארון רק ההוא קרא דאשר שברת מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב על הלוחות הראשונים אשר שברת ממשמע שנאמר על הלוחות הראשונים איני יודע ששברת אלא מה תלמוד לומר אשר שברת אמר הקב"ה למשה יישר כחך ששברת. הא למדת שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הקדוש ב"ה משפיע להן גדולה בתורה ובמצות ובזמן שאין עושין רצונו הוא מונע מהן גדולה ותורה ומצות:

קפח. ת"ר סדרן של נביאים יהושע ושופטים ושמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר. ודייקינן מכדי הושע קדים דכתיב תחלת דבר ה' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה ועד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה לקדמיה להושע ברישא. מקמי ישעיה וירמיה. ומהדרינן כיון דכתיבא נבואתיה גבי חגי זכריה ומלאכי דסוף נביאים הוו חשיב ליה בהדייהו לבסוף וקבעוה בהדייהו וכי תימא לכתביה לחודיה ולקדמיה אידי דזוטרי מירכס. ודייקינן תו מכדי ישעיה קדים לירמיה לקדמיה לישעיה ברישא כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא כלומר רישיה וסופא כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסופיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא כלומר רישיה וסופיה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא:

דף טו עמוד א

קפט. ת"ר סדרן של כתובים רות תלים ואיוב ומשלי וקהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים ולמאן דאמר איוב בימי משה היה לקדמיה לאיוב ברישא אתחולי בפורענותא לא מתחילנן רות נמי פורענותא היא פורענות דאית לה אחרית טובה הויא דאמ"ר יוחנן למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שהרוהו להב"ה שירות ותשבחות. ומי כתבן משה כתב ספרו ספר תורה ופרשת בלעם הכתובה בו ואיוב כמאן דאמר איוב בימי משה היה. יהושע כתבספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו וספר שופטים ורות דוד כתב ספר תלים על ידי עשרה זקנים וע"י אדם הראשון וע"י מלכי צדק וע"י אברהם וע"י משה וע"י הימן וע"י ידותון וע"י אסף ועל ידי שלשה בני קרח ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות חזקיה וסייעתו כתבו ישעיה ומשלי ושיר השירים וקהלת ואנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגלת אסתר עזרא כתב ספרו וייחס בדברי הימים עד לו מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שייחס עצמו ועלה ומאן אסקיה לספר עזרא נחמיה בן חכליה. הא דקתני דוד כתב ספר תלים על ידי עשרה זקנים הכי קאמר שעשרה זקנים הללו אמרו מזמורים דספר תלים, יש מי שאמר אחד ויש מי שאמר יתר מיכן, וחברם דוד וכתבם בספר תלים. אדם הראשון אמר מזמור דה' חקרתני ותדע (מזמור קלט), דכתיב ביה בהאי מזמורא (פסוק טז) גלמי ראו עיניך כו', וכתיב ביה נמי (פסוק ה) ותשת עלי כפיך על שמיעטו כדמפרש בסנהדרין (לח,ב). מלכי צדק דכתיב (מזמור קי,א) לדוד מזמור נאם ה' לאדוני, ומלכי צדק אמרו כנגד אברהם כשנלחם עם המלכים ונצחן, והיינו דכתיב (שם) שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וכתיב (שם ה) ה' על ימינך מחץ ביום אפו מלכים, ושם נטלה כהונה ממלכי צדק לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום ונתנה לזרעו של אברהם, והיינו דכתיב (שם ד) נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, ומלכי צדק גופיה הוא דאמר הכי על דברתי אני מלכי [צדק] שהקדמתי ברכת עבד לברכת רבו, והאי דכתיב ברישיה דמזמורא לדוד מזמור משום דדוד הוא דאמר משמא דמלכי צדק. ועל ידי אברהם דכתיב (מזמור פט,א) משכיל לאיתן האזרחי והיינו אברהם, ואע"ג דכתיב ביה (שם ד) נשבעתי לדוד עבדי וכמה עניני דלא הוו ביומי דאברהם, ההוא אברהם הוא דאינבי לעתיד לבוא. וע"י משה דכתיב (מזמור צ) תפלה למשה איש האלהים עד מזמור לתודה (מזמור ק) כולהו חד סר משה אמרינהו. וע"י הימן דכתיב (מזמור פח,א) משכיל להימן האזרחי. וע"י ידותון תלתא דכתיב למנצח לידותון מזמור לדוד דאמרתי אשמרה דרכי (מזמור לט) ולמנצח על ידותון מזמור לדוד דאך לאלהים דומיה נפשי (מזמור סב) ולמנצח על ידותון לאסף מזמור דקולי אל אלהים ואצעקה (מזמור עז). ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח נפישי טובא בספר תלים:

קצ. אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתניא וימת שם משה עבד ה' אפשר משה חי וכתיב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה ואמרי לה רבי נחמיה א"ל רבי שמעון איפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה כותב בדיו מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן ויאמר להן ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו אף כל התורה כולה בסדר הזה נכתבה הקב"ה אומר ומשה כותב:

קצא. אמר מר יהושע כתב ספרו והא כתיב וימת יהושע בן נון עבד ה'. ומהדרינן דאסקיה אלעזר והא כתיב ואלעזר בן אהרן מת. ומהדרינן דאסקוה פינחס וזקנים:

קצב. כמאן אזלא הא דאמר רב יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן נימא דלא כר' שמעון אפילו תימא כר' שמעון כיון דאשתני דאיכתוב בדמי אשתני נמי למהוי יחיד קורא אותן. למאי הלכתא, למימרא דלא פלגינן להו לתרי גברי, ומאן דקרי להו לא קרי להו אלא באנפי נפשייהו ולא קרי בהדייהו מידי אחרינא, הילכך קמאי מטו עד ושמה לא תעבור ופסקי וההוא דמסיים מתחיל מוימת שם וקרי עד סוף אורייתא:

קצג. אמר מר שמואל כתב ספרו והא כתיב ושמואל מת דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא:

קצד. אמר מר על ידי עשרה זקנים ולחשוב נמי איתן האזרחי אמר רב איתן זהו אברהם כתיב הכא איתן האזרחי וכתיב התם מי העיר ממזרח:

קצה. אמר מר משה כתב ספרו וס' פרשת בלעם מסייע ליה לרבי לוי דאמר איוב בימימשה היה ומאומות העולם היה כתיב הכא מי יתן איפוא ויכתבון מילי מי יתן בספר ויוחקו ומשה הוא דאקרי מחוקק דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון רבא אמר איוב בימי מרגלים היה דכתיב היש בה עץ אמר להם משה למרגלים ישנו לאותו אדם ששנותיו כעץ ומגין על בני דורו כעץ. והיינו דקאמרי יהושע וכלב (במדבר יד,ט) סר צילם מעליהם, דההוא יומא איוב שכיב ואטרידו כולי עלמא בהספדיה, ואינך אמרי ארץ אוכלת יושביה היא כדאיתא בסוטה בפ' אלו נאמרין בכל לשון (סוטה לה,א):

דף טו עמוד ב

קצו. תניא שבעה נביאים נתנבאו להם לאומות העולם ואלו הם בלעם ואביו ואיוב ואליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי. והכי נמי מסתברא דאיוב מאומות העולם הוה ובימי משה הוה אי נמי מקמי הכין. והא דמסקינן בגמ' לקמן דמישראל הוה, לטעמא דהנהו תנאי קאמרינן דסבירא להו דבתר משה הוה, ועלה קא (מר) מסקינן דלדידהו דס"ל דבתר משה הוה על כרחיך ס"ל דמישראל הוה דאי ס"ד מאומות העולם הוה ממשה ואילך מי שריא שכינה על אומות העולם [והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם] ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך וגומר וכתיב נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומר, אלא לאו ש"מ לטעמיהו דהני תנאי דאמרי בתר משה הוה מישראל הוה ש"מ, מיהו למאן דאמר בימי משה הוה אי נמי בימי יעקב הוה על כרחיך מאומות העולם הוה. והכי נמי מסתברא, דעל כרחיך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי לדברי הכל מאומות העולם הוו, ואי ס"ד איוב מישראל הוה מאי שנא דלא הוו ליה חברי אלא מאומות העולם. ועוד מדדרש רבה (להלן בבא בתרא טז,א) מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ש"מ דמאומות העולם הוה כדבעינן למימר קמן (סי' קצט):

דף טז עמוד א

קצז. מאי דכתיב ארץ נתנה ביד רשע אמר רבה בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כלפי שטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע ר' אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו ר' יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן. ומסתברא כר' יהושע:

קצח. על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור ופרסותיו סדוקות בראת חמור ופרסותיו קלוטות. אתה טהרת סדוק ואתה טמאת קלוט. בראת גן עדן בראת גיהנם. גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. אתה בראת צדיקים אתה בראת רשעים מי מעכב על ידיך. כלום מה שנברא רשע יכול לעשות צדיק. מאי אהדרו ליה חבריה אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין:

קצט. דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם. והני מילי באומות העולם אבל לישראל כי האי גוונא לאו מעליותא היא, דגרסינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סא,ב) לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי ד' וה':

ר. ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהויא אלמנה דלא הוו נסבי לה אזיל שדי שמיה עילוה למימר דקריבתיה הואי והוו אתי ונסבי לה. ש"מ דכל כי הואי גוונא מעליותא היא:

דף טז עמוד ב

רא. כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב אמר רבא מכאן שאין אדם נתפש על צערו:

רב. ויזד יעקב נזיד תאנא אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אבינו ומאי שנא של עדשים אמר רבא בר מארי מה עדש זה דומה לגלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם ואיכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אין לו פה מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. ללישנא קמא דקאמרת שדומה לגלגל ביעי כיון דלא דמו לגלגל לא מנחמינן בהו, ללישנא בתרא דאמרת לפי שאין לו פה ביעי נמי כיון דאין להן פה מנחמינן בהו. וקי"ל כלישנא קמא. מיהא שמעינן דמנחמינן בעדשים והוא הדין לביעי:

הדרן עלך פרק השותפין: