טור חושן משפט תיז
<< | טור · חושן משפט · סימן תיז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
לא יזרוק אדם אבנים או דבר אחר לר"ה שלא יכשלו בהם רבים: ואין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות שיחין ומערות אפילו על כיפת אבנים חזקה מאד שמא תפחת:
ואין מוציאין זיזין בר"ה אא"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו והרמב"ם זכרונו לברכה כתב והוא שלא יאפיל דרך הרבים: אבל במבוי יכול להוציאו מדעת בני המבוי משא"כ בר"ה שאין לו בעלים: ואם רצה כונס בתוך שלו ומוציא:
כנס ולא הוציא יוציא כל זמן שירצה אבל אינו רשאי להחזיר הכותל למקומו. שדרך שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטין לר"ה הרי הן בחזקתן ואפי' אם נפלו חוזר ובונה אותן:
אילן הנוטה לר"ה קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:
מניחין בשפתי הנהרות פנוי כרוחב כתפי המלחין שיורדין שם ומושכין הספינות וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו וא"צ להתרות בבעליו מפני שמעכב על מושכי הספינות:
אין שורין טיט בר"ה להשהותו זמן רב ואין לובנים בו לבנים. אבל גובלין שם טיט לצורך בנין אבל לא לעשות לבנים:
והבונה ברה"ר כשמביא (ס"א כשמשכין) האבנים צריך שלא ישהם שם אלא מביא ובונה מיד ואפ"ה אם הזיק חייב לשלם:
בית יוסף[עריכה]
לא יזרוק אדם אבנים או דבר אחר לר"ה שלא יכשלו בהם רבים פרק שור שנגח את הפרה (דף נ:) ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לר"ה:
אין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות שיחין ומערות אפילו על כיפת אבנים חזקה שמא תפחת משנה סוף פרק חזקת (דף ס.) אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ר' אלעזר מתיר בה שתהא העגלה מהלכת טעונה אבנים. ופי' ר"ש אין עושין חלל תחת ר"ה. ואע"ג דמקבל עליה כל היזקא דאתיא מחחתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדון על עסקי ממונן. רבי אלעזר מתיר אלא שיכסהו כיסוי חזק כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים. ובגמרא ורבנן זימנין דמפחית ולאו אדעתיה. ופר"ש ורבנן דאסרי סברי חיישינן דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה דעובר בר"ה ויעבור ויפול. וידוע דהלכה כת"ק:
ומ"ש ואין מוציאין זיזין בר"ה שם במשנה. ומ"ש אא"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו שם כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל איכא מאן דאמר דוקא למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מנמל ורוכבו מוציאין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות נזקי ממון וכתב ה"ה שהוא נלמד מדין אילן הנוטה שיתבאר בסמוך וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב עוד באותה תשובה שגם בעל החצר שכנגד הזיזין היה מעכב עליו מפני שמאפיל עליו והשיב כל שהוא למעלה מגמל ורוכבו אין בני ר"ה יכולים לעכב עליו וחבירו שקדם ופתח חלונותיו לר"ה קדם וזכה וזה שבא לבנות כנגדו צריך להרחיק ממנו ד' אמות כדי שלא יאפיל ואם הרחיק ד' אמות אינו יכול לעכב עליו והוא שלא יזיקנו בהיזק ראייה זו היא שורת הדין זולתי אם יש שם חוקי המלך כמו שיש במקצת המקומות שבכל כיוצא בזה הולכין אחר חוקי המלכות עכ"ל וכ"כ בתשובה אחרת וז"ל אם הזיזין למעלה מגמל ורוכבו אפילו לכתחלה יכול להוציא ומ"מ אם יש מנהג ידוע שאינם יכולי' להוציא אלא מדעת בני ר"ה או ברשות הממלכה הולכין אחר המנהג:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שלא יאפיל דרך הרבים בפ' הנזכר וכתב הריב"ש בסימן תנ"ה וכ"ש שאם ע"י הוצאת זיזין שופכים ונוטפים הזיזין ויזיקו לבני המבוי שיכולים לעכב עליו והוא מבואר דלמטה מגמל ורוכבו כל אדם יכול לעכב עליו ואף מי שאינו מהמבוי ההוא וכן למעלה משיעור זה אם הוא מזיק בשום דבר לר"ה אם מפני שמאפיל להם הדרך אם מפני היזק אחר כגון שעושין שופכין באמצע הדרך וכיוצא בזה אבל כל שאין מזיק לעוברים בשום דבר אין מעכבין עליו בני ר"ה אבל השכנים מעכבים עליו אם מזיק להם ביחוד או יסלק היזקא עכ"ל: [%א] כתב הרשב"א ראובן היו לו זיזין יוצאים לר"ה וחדש אחרים תחתיהם ובא שמעון לעכב על ידו וטען כי הוציא אלו יותר ממה שהיו בארכן וברחבן ולמטה ממה שהיו וראובן טוען שהחזירם כמות שהיו והביא קבלת עדות וזה ושמעון טוען שלא קבלם לפניו ועוד שהעדים העידו לאחר מכן בכח החרם והעידו שראו הזיזין אבל אינם יודעים כמה ארכן ורחבן: תשובה זה שטען שמעון שלא נתקבלו העדים בפניו לא נתבארה לי טענתו שאם הוא אחד מבני ר"ה דעלמא לבד מה זה טענה שא"כ לא נקבל עדותן של עדים עד שיתקבצו כל העולם אלא כל שנתקבלו בפני אחד מבני ר"ה הוי נתקבלו בפני בעל דין דכולי עלמא שותפין בזה ומה שחזרו העדים והעידו היפך מה שהעידו מתחלה אין משגיחין במה שהם אומרים עכשיו דכיון שהגידו שוב אין יכולין להגיד: [%ב] עוד אחרת שהכותל שעשה ראובן טען עליו שמעון שלקח מר"ה יותר מזרת ובאו ג' עדים והעידו אחד לטפח ואחד לזרת ואחד לפחות וטען ראובן שעדים אלו נוגעים בעדותם מפני שזכות הרבים הוא: תשובה מה שטוען שהעדים נוגעים בעדותן הדין עמו ואילו היו שהעדים כשרים והאחד מעיד טפח ואחד מעיד טפח ומחצה והג' העיד זרת אם מכחישין זה את זה אין בדבריהם כלום אבל אם אין מכחישין זה את זה הולכים אחר מי שאומר טפח ומחצה לפי שיש בכלל האומר זרת טפח ומחצה ומחייבין אותו בטפח ומחצה מתוך זרת כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שמחייבין אותו מנה מתוך מאתים כדברי ב"ה עכ"ל: [%ג] וכתב בתשובה אחרת שורת הדין מדין בגמ' כל שבא לעשות חלל תחת רשות הרבים אע"פ שראו רבים ושתקו אין זו מחילה המועלת וכההיא דרבי אמי בפ' חזקת (סו.) ואע"פ שאיפשר לומר שכל חלל ישן שהוא בר"ה הרבים מחלו עליו במעמד אנשי העיר שאנשי העיר יכולים למחול בפירוש ואין עוברי דרכים יוצאי ובאי שער עירם יכולים לעכב שהדבר ידוע שאנשי העיר יכולין לפרוץ דרכים ולגדור אחרים וכל מה שאנשי העיר רוצים לעשות בעירם עושים ואף כאן איפשר שמחלו במעמדם ונתרצו בכך וכדמשמע פשטא דההיא דפרק לא יחפור (כג.) גבי טוענין ליורש וללוקח דקאמר ואי אשמועינן הכא הו"א כיון דיחיד הוא אימור פיוסי פייסיה אבל התם אימא לא צריכא כלומר דאף התם פיוסי פייס בני העיר ונתפייסו לו בפירוש אלמא אם מחלו בפירוש מחילתם מחילה וההיא דרב אמי במחילת שתיקה בלבד הוא אלא שאפשר לפרש אבל התם כיון דא"א לומר דפייס ואיפייסו ליה דבני רשות הרבים א"א להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם אימא דכי לקח חצר ובו זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה קמ"ל דאפ"ה אני אומר להקל עליו דכונס לתוך שלו היה ומיהו עכשיו נהגו בכל המקומות ובכל העיר לעשות לעולם כל ביבין שבעיר חלולות תחת קרקע רה"ר לקלח שם מימי גשמים וכל מימי תשמישי בעלי בתים ומכסים אותם ואין אדם נמנע בכך וכן עושים רוב המקומות בורות למגורות התבואות בר"ה וכבר הורגלו הכל בכך ואין נמנעים והכל צריכים לכך ובאלו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך ועשו בזה את שאינו זוכה ואת שאינו רשאי כזוכה וכרשאי וכדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה בפרק כל הגט (ל.) גבי המלוה את הלוי ואת העני בפ"ק דמציעא (יב:) עניים גופייהו ניחא להו דלילקטן בנייהו בתרייהו כי היכי דכי אגרי להו לדידהו לילקטו בנייהו בתרייהו וה"נ ניחא להו לכולהו דלכי מצטרכי אינהו ליעבדו נמי הכי וזיזין וגזוזטראות הא מפקי כולהו לכתחלה על דרך הרבים ואינם נמנעים ועוד שעל דעת כן מסר להם המלך את הרשות ואפילו מן הסתם כל שכן כשנתן המלך או אדוני הארץ רשות בפירוש לזה לעשות שהדבר ידוע שהדרכים עם היותם מסורים לרבים של אדוני הארץ הם והם רשאים לסתום דרכים ולפתוח במקום אחר ולהעמיד דלתות על ראש כל דרך לפי שהדרכים שלהם הם והרי הם ככונס בתוך רשותו ע"ד שיוציא זיזין וגזוזטראות או יעשה מחילות לכשירצה עכ"ל:
ומה שאמר אבל במבוי יכול להוציאו מדעת בני המבוי וכו' מבואר שם בגמרא בעובדא דרב אמי: וכתב ר"י דהיינו דוקא במבוי שאינו מפולש:
ומה שאמר ואם רצה כונס בתוך שלו ומוציא שם במשנה ופר"ח כונס לתוך קרקע שלו את כתלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצחות זיזין ומוציא:
(ז) ומ"ש כנס ולא הוציא יוציא כל זמן שירצה אבל אינו רשאי להחזיר הכותל למקומו וכו' שם איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיוציא רבי יוחנן אמר כנס מוציא ור"ל אמר כנס אינו מוציא אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלים למקומן רבי יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ור"ל אמר מחזיר וידוע דהלכה כר' יוחנן: וכתב רבינו ירוחם דהיינו דוקא שדורסין בה בני ר"ה ואם אין בני רשות הרמב"ם דורסין כגון שבנה איצטבא במקום שהכניס בתוך שלו והוא גבוה אפילו החזיקו לעבור שם משואותיהם ברוחב אמה אינה חזקה ואם רצה מחזיר כתלים למקומם:
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטין לר"ה הרי הן בחזקתן שם במשנה ופר"ש הרי זה בחזקתן דטענינן ללוקח ואומרים אימור כונס לתוך שלו היה: וכתב רבינו ירוחם ואם יש עדים שכך היתה מתחלה רשות הרבים לא אמרינן טוענין ללוקח:ומ"ש ואפילו אם נפלו חוזר ובונה מימרא דרב הונא שם:
אילן הנוטה לר"ה קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר משנה ס"פ לא יחפור (כז) וכת"ק:
מניחין בשפתי הנהרות פנוי כרוחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינות וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו בפ' המקבל (קו:) מכריז ר' אמי מלא כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו. ומ"ש וא"צ להתרות בבעליו כן משמע מהמימרא הנזכרת וגם מעובדא דרבה בר ר"נ דמייתי התם (קח.) וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' נזקי ממון:
(יב) (יג) אין שורין טיט בר"ה וכו' עד סוף הסי' משנה בסוף מציעא (קיח:):
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
לא יזרוק אדם וכו'. בפ' הפרה (דף נ') ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לר"ה ופרש"י לא יסלק לפנות אבנים:
אין עושין חלל וכו'. משנה סוף פרק חזקת פלוגתא דר"א וחכמים והלכה כחכמים דחיישינן לשמא תפחת הכיפה ולאו אדעתיה דעובר בר"ה ויעבור ויפול:
ומ"ש ואין מוציאין זיזין וכו' משנה שם ופירשו הרי"ף והרא"ש דוקא למטה מגמל ורוכבו אין מוציאין וכו':
ומ"ש אבל במבוי וכו'. נראה דלא קאמר רבינו אלא במבוי שאינו מפולש דכיון שאין רבים בוקעים בו יכול להוציאן מדעת מבוי אבל מבוי מפולש דינו כר"ה ומ"ש משא"כ בר"ה שאין לו בעלים לאו דוקא דה"ה מבוי מפולש אין לו בעלים וכ"כ בנ"י ס"פ חזקת ותדע דכך היא דעת רבינו דאל"כ קשיא דלמעלה בסימן קנ"ה סעיף ל"ט הביא רבינו דברי הרמ"ה בסתם דגבי זיז נמי אם הוציא למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו כאילו הרמ"ה ז"ל חידש הדין ההוא וכאן כתב רבינו בסתם ואין מוציאין זיזין בר"ה אלא א"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו דמשמע דהלכה זו פסוקה מוסכמת מכל הגאונים אלא בע"כ צריך לפרש דבהוצאה לר"ה הלכה זו פסוקה ומוסכמת מכל הגאונים אבל במוציא למבוי דאפשר לומר דאי מחלי ליה בני מבוי יוכל להוציא אפי' למטה מגמל ורוכבו ואין שאר העוברים ובוקעים בו יכולין לעכב לפיכך הביא דברי הרמ"ה שכתב ל"ש במבוי ל"ש בר"ה דדין מבוי כדין ר"ה והשתא בע"כ דבמבוי מפולש קאמר הרמ"ה דאי אינו מפולש כבר מבואר ס"פ חזקת בעובדא דר' אמי דאין שאר העוברים יכולין לעכב עליו אי מחלי ליה בני מבוי וההיא דסוף מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים וחד מינייהו אין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אוהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים צ"ל דמיירי במבוי שאינו מפולש ומוציא בה מדעת בני המבוי ואפ"ה אין להוציא בה זיזין למטה מגמל ורוכבו משום דלא ליתזקו בה עולי רגלים אפי' אי ליכא משום אוהל הטומאה כגון בזיז פחות מטפח מ"מ אית ביה משום דלא ליתזקו וכו' וכן היכא דליכא למיחש דליתזקו בה עולי רגלים כגון למעלה מגמל ורוכבו נמי אין להוציא ברחב טפח מפני אוהל הטומאה: