טור חושן משפט רפז
<< | טור · חושן משפט · סימן רפז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו בד"א ששבחו מחמת הנכסים כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע כיון שאין בו אלא ריבוי טורח וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורת השבח לאמצע אבל אם השביחו משלחם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעין אותו לקטנים גם הם היו יכולין לעשותו כגון לשמר וכיוצא בו השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן היון שלא הודיעום תחילה:
והראב"ד כתב הא דפלגינן בין שבחו הנכסים מחמת נכסם בין שהשביחום משלהם דוקא כשנזונים יחד מתפישת הבית אבל אם אין נזונים יחד אין לו רשות לירד ולהשביח ואפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה:
ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן ואפילו שהשביחו מחמת הנכסים אע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס אפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושקתו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלי ולמה לא יטול כל השבח ור"ח פירש שצריך שיאמר בפני ב"ד לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם הם כול גדולים אין צריך שיאמר בפני ב"ד רק בפני עדים אבל אם יש בהם קטנים צריך שיאמר אותו בפני ב"ד ואם זה שהשביח תלמיד חכם ואין דרכו ליבטל מלימודו ולטרוח בעבור אחרים הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה והרמב"ם ז"ל כתב אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אא"כ השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו אבל אם שבחו מחמת נכסים השבח לאמצע וא"א כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד:
וי"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת גדולים הנכסים לא השביחו לאמצע אלא נוטלין כדין אריס בחלק האחרים וכן אם אמר לעצמי אני עושה אין מועיל בכולם גדולים אבל א"א כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים ל"ש לענין שכל השבח לאמצע כשהשביחו סתם ול"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשפירשו:
וכן הדין אם אשת המת ראויה ליורשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו עם ששאר אחיותיה ואם השביח הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה לעצמי אני עושה השבח לעצמה:
מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח"כ באלו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע אפי' אם הוציא משלו והשביח ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע שהרי לא ידע בו אלא יקח חלק בחצי של אחיו כשאר אריסי העיר:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולי' את הנכסים כל השבח לאמצע משנה בפרק מי שמת (קמג:) וכתוב בנ"י בפרק המפקיד גבי מרי בר איסק דמשמע מדברי הרי"ף דה"ה לגדולים וגדולים אבל הראב"ד סובר דדוקא גדולים וקטנים:ומ"ש ואפי' שכר עמלם לא יטלו כ"כ הרא"ש השביחו לאמצע ואף שכר עמלם לא יטלו ולא דמי לשאר שותף דאמרי' דכיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפין לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי וכ"כ ה"ה בפ"ט מה"נ בשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] והרשב"א ז"ל וכתב שבזה מודה הרמב"ם ז"ל: ומ"ש בד"א ששבחו מחמת הנכסים וכו' ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטני' גם הם היו יכולים לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע וכו' שם על המשנה הנזכרת (שם) אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא"ר חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לעצמן והא אודייני מחמת עצמו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצו מנטרי לה: ופר"ש ל"ש. דהשביחו לאמצע: אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו נכסים: מחמת עצמן. שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השביחו לעצמן: אודייני. בור וכיסוי ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו: מחמת עצמן. הוא שמשמרין אותו הגדולים וצריכים לעמוד ע"ג פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. וז"ל ה"ה בפ"ט מה' נחלות נכסים מחמת נכסים פירוש כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית והגדולים לא עשו אלא שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות (ב"ה) על מ"ש דלישב בחנות הוי נכסים מחמת נכסים יש לדון דכיון שצריך לישב שם כל היום הוי מחמת עצמן דכיון שהוא דבר שאין הקטנים יכולים לעשותו דסתם קטנים אינם בקיאים למכור בחנות ואפשר דמיירי בדברים שהקטנים ראויים למכרם: וכיוצא בזה אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פירוש בשהוציאו הוצאות הגדולים משלהם וכן אם טרחו בגופם לחפור ולבנות וכיוצא באלו המלאכות שאין אדם טורח ומוחל לאחרים השביחו לעצמן ויש פירוש אחר וזה נכון והוא דעת ן' מיגא"ש ז"ל עכ"ל וכך הם דברי הר"ן ז"ל ועיין בנ"י בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק:
ומה שאמר בשם הראב"ד דהא דמפלגינן בין שבחו נכסים מחמת נכסים בין שהשביחם משלהם דוקא בשנזונים יחד מתפיסת הבית וכו' בפרק המפקיד (לט:) גבי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א"ל ליפלוג לי מפרדסיו ובוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע כתב הרא"ש ואע"ג דאמרי' בפ' מי שמת (קמג:) ל"ש אלא ששבחו מחמת נכסים אבל אם שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ה"נ מרי בר איסק ירד לכל נכסי אביו והשביח ממקרקעי ומטלטלי הירושה והראב"ד כתב מדלא דקדק רב חסדא אם השביח מרי נכסים מחמת נכסים או מחמת עצמו משמע שאין חילוק והא דמפלגינן התם בשבנים גדולים וקטנים מתפרנסין יחד מתפיסת הבית אז רשאים האחים לירד ולהשביח מיהו לאמצע השביחם אי לא חסרו מדידהו ומסתמא מחלי גבייהו כיון דקטנים נינהו ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ואם אמרו לבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן ואפילו השביחו נכסים מחמת נכסים שב"ד נותנין להם רשות כל זמן שהם שותפים ונזונים מן האמצע אבל הכא שלא היה האח נזון עמו אין לו רשות לירד ולהשביח ואפי' השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות עכ"ל. כתב נ"י אהא דאמרינן גבי אודייני דאפי' קטנים מצי מנטרי לה יש שפירשו שכל מלאכה שיכולים הפעוטות לעשותה בגופן נמחלת אפי' קטנים אלו מוטלים בעריסה והכי קאמר אפילו מי שהם קטנים מצו מנטרי לה (הרמב"ם) [הרשב"א] עכ"ל. וכתב עוד בשם הריטב"א וכן בכל עסק כיוצא בזה הנעשה בכלי הבית שהפעוטות יכולים לעשותו כמו גדולים אבל משקל ואוזופי ברבית לא הוי דבר שהקטנים יכולים לעשותו דהא צריך דעת גדול לאוזפי במקום בטוח . וכתב עוד ואע"ג דאמרן בעיסקא אין הפעוטות יכולים לעשותו מ"מ גם אינו חשוב כעושה מלאכה בגופו הרא"ה ז"ל ונ"ל דנ"מ להא דאודייני ואפילו הגדול גברא רבא:
ומ"ש ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים וכו' שם במשנה ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן:ומ"ש כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן וכו' כ"כ שם הרא"ש ז"ל וכתב דל"ש בין גדולים לקטנים לענין זה וה"ה בפ"ט מה' נחלות כתב השביחו לעצמו יש מי שפירש שאפי' מה שהשביחו בחלק הקטנים הוא שלהם הכל כיון שאין הקטנים יכולים להשביח ויש מי שפירש שמה שהשביחו בחלקן הוא לעצמן ובחלק הקטנים שמין להם כאריסי העיר אם למחצה אם לשליש אם לרביע וזה דעת הרמב"ן והראשון נראה מל' רבינו עכ"ל. והר"ן הסכים לדעת הרמב"ן וזה הדעת נוטה: ומ"ש ור"ח פירש שצריך שיאמר בפני בית דין לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש כתב שאם הם כולם גדולים א"צ שיאמר בפני ב"ד כו' ז"ל הרא"ש שם בפירוש ר"ח גרסינן אם אמר בב"ד ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמר בב"ד ולא חששו ב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמר בפני עדים לא יטול אפילו כאריס דהוי כשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה דאם היה אומר לפני ב"ד גם הם היו מעמידים פועלים להשביח ובגדולים אין חילוק בין בית דין לעדים עכ"ל. וה"ה כתב בפ"ט מה' נחלות ואם אמרו גדולים ראו פירוש אפי' שלא בב"ד ובפני עדים ואע"פ שיש שמי שפירש בפני ב"ד וכן הוא העיקר דלא צריך בית דין ואף כן נראה מדעת רבינו עכ"ל. וכ"כ הר"ן אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא לא בעינן שיתנה כן בפני ב"ד אלא בעדים בלחוד סגי ובגלויי דעתא בעלמא:ומ"ש ואם זה שהשביח ת"ח ואין דרכו ליבטל מלימודו וכו' הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה שם בגמרא בעובדא דרב ספרא וכתב נ"י שנ"ל דעכשיו בזמנינו אין אנו ראויים וחשובים כרב ספרא ודין צורבא מרבנן שוה לדין אחרים שאין עוסקים כ"כ בת"ת ואין דבריו נראין לי כלל: ומ"ש בשם הרמב"ם אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אלא אם כן השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' נחלות שעדיין לא חלקו ירושת אביהם אלא כולם משתמשים ביחד במה שהניח להם הרי הם כשותפים לכל דבר וכן בשאר היורשים הרי הם שותפים נכסי מורישן וכל שנשא ונתן כל אחד מהם בממון זה השכר לאמצע היו היורשים גדולים או קטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע וכתב ה"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמרא מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פירוש מחמת עצמן של אותן נכסים זה מורה לשון רבינו וע"כ כתוב בהשגות א"א אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב וזה שיבוש הוא ואילו היו קצת הספרים מסכימים לגירסת רבינו יכול הייתי להעמידה עכ"ל. (ב"ה) ול"נ שהיה גורם הרמב"ם וכו' וכתבתי בכ"מ פ"ט מהלכות נחלות:
ומ"ש וי"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים הנכסים לא השביחו לאמצע וכו':ומ"ש אבל א"א ז"ל כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים וכו' שם בפסקיו וכן כתבו התוס' בשם ריב"ם והאריך שם הרא"ש בטעם הדבר וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך:
וכן הדין אם אשת המת ראויה לירשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו וכו' שם במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ובגמרא אשה בנכסי יתמי מאיעבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת ופר"ש מאי עבידתה. או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהוה נזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים: באשה יורשת. הגון שנשא ראובן את בת שמעון וכו'. ועיין בטוא"ה סימן צ"ה:
מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח"כ בא לו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע וכו' ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע וכו' בפ' המפקיד (לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א"ל ליפלוג לי נמי מפרדיסי ומבוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע א"ל אביימי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעו ומחלו הכא מי ידע דניחול איגלגל מילתא מטא לקמיה דרבי אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידי' לא יהבינן ליה אהדרוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אהדרוה קמיה דרבי אמי א"ל לא סיימוה קמאי דקטן הוא וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב חסדא וקושיא דאביי ליתא משום דקטן הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן הילכך אע"ג דלא ידע דניחול השביח לאמצע אבל גדול ולא ידע דניחול גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות וכתב ה"ה וממה שכתב ואם היו גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחין שמין לו כאריס נראה שאם ידע אין שמין לו כאריס אלא השביח לאמצע והטעם שכל שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי דין גדולים וגדולים כל שלא חלקו כדין גדולים וקטנים אבל כל שלא ידע שמין לו כאריס דשמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו בלבד ובשאר היה יורד כארים דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי גדול וזה האח כשבוי הוא שאחר שהיה במדינה אחרת מת אביו ולא הניח זה נכסיו לדעת וכן הוא דעת ההלכות וע"ז כתוב בהשגות א"א ואם ידע מה בכך הלא מורידין קרוב לנכסי שבוי אא"כ יצא לדעת ולא צוה דהיינו רטושין עכ"ל אין זו קושיא שכל שלא חלקו וזה משביח בנכסים מן הסתם הוא משביח לאמצע ואין זה דומה למה שאמרו שותף כיורד ברשות דמי דהתם הוא בשנשתתפו מדעת אבל כאן שאין האח כאן וזה יודע שיש לו אח ומשביח בסתם השביח לאמצע כן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: מי שמת והניח בן גדול ובן קטן והגדול משתדל וקנה בית מנכסי אביו ואמר כי כן צוה לו אביו לקנות בית להקדש וכשגדל הקטן ערער ואמר שאינו מאמין לאחיו ושואל חצי הבית עיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ו סי' י' מדינים בענין האחים שהם שותפים בסימן קע"ו ובסי' קע"ז:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמת (סוף דף קמ"ג) וכתבו התוס' והרא"ש לשם ע"ש ריב"ם דה"ה גדולים וגדולים אלא דאורחיה דמילתא נקט והרא"ש הוסיף דברישא אשמועינן רבותא דאפילו לקטנים מחיל כ"ש לגדולים דמימר אמר איטרחנא השתא וגם הם יטרחו היום או מחר ועוד וכו ובסיפא כיון דגבי קטנים אמרינן כיון דאודעיה הוי מחילה כ"ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו וכדכתב רבינו בשמו סעיף ד' מיהו נראה מדברי התוספות לשם דמאי דאמרינן בשבחו נכסים מחמת עצמן דהשביחו לעצמן אין זה אלא בגדולים וקטנים שהרי כתבו דבשבחו מחמת נכסים כגון דשכרו פועלים משל אביהם דהוי לאמצע היינו טעמא דאי הוי אמרי ראוי וכו' היו אוהבי הקטנים או קרוביהם שוכרים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחלי גבייהו כו' אבל בשבחו מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפילו היו מודיעים לקטנים לא היו יכולין לעשותו גם אוהביהם וקרוביהם לא היו מוציאים משלהם או טורחים בגופן בשביל הקטנים הילכך השבח לעצמן אפילו לא אמרו ראו וכו' לפי זה ודאי דבגדולים וגדולים כיון שהגדולים היו יכולין לעשותו להוציא משלהם ולטרוח בגופן כל מה שהשביחו מן הסתם ולא אודיעינהו לגדולים השביחו לאמצע והכי מוכח להדיא ממאי דקאמר תלמודא שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצי מנטרי ליה וכמו שכתב רבינו בסמוך ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטנים וכו' דלפ"ז בגדולים וגדולים כיון שגדולים יכולים גם כן לעשותו כמו אלו גדולים השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן וכן מבואר מדברי רבינו שכתב ואם יאמרו ראו וכו' עד ול"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשיפרשו עכ"ל דמדבר בשבחו הנכסים מחמת הנכסים בלבד שע"ז כתב דעת הי"א דמחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים ושהרא"ש כתב שאין חילוק אבל בשבחו הנכסים מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפי' היו מודיעים לא היו יכולים לעשותו וכיון שהם קטנים בזה לא דיבר רבי' מאומה ונסמך על מ"ש גבי קטנים שאם היו יכולין לעשותו השבח לאמצע אף ע"פ שטרחו הגדולים בגופן כיון שלא אודיעינהו דמזה נשמע לחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים היכא שטרחו בגופן דהקטנים לא היו יכולין לעשותו והגדולים יכולין לעשותו ודוק: ומ"ש כגון שלקחו מן השותפים ושכרו פועלים אע"פ שטרחו בשכירות וכו' וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע. נראה שכתב רבינו כך להוציא מפירוש ריב"ם שהביא בהגהות אשיר"י דמחמת נכסים לא הוי אלא כמו שדה בורה שהעלה שירטון ע"י עידור וזיבול אפי' טרחו בגופן רק שלא הוציאו משלהן אלא מתפיסת הבית ומחמת עצמן כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו כגון שהיו בתים ולא היו שוכרים והם טרחו אחר הצריכים והקטנים לא היו יכולים לעשות זה ור"ת מפרש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל ומחמת עצמן היינו שהניח להן מתכות ועשה מהן כלים ועורות ועבדום עכ"ל דכיון דהתוס' כתבו ועוד יש פי' ר"ת ופי' ריב"ם ולא ישרו בעיני ר"י לפיכך דחה רבי' פירושים אלו וכתב כפר"י. וסחורה דהוי לאמצע מפורש בדברי התוס' לשם דאוהבי הקטנים הוי נמי מוצאין להשתכר דאין טורח למכור ולקנות ומבואר כך מעובדא דרב ספרא דאיתא התם (דף קמ"ד):
ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו וכו'. שם במשנה: ומ"ש והרמב"ם כתב וכו' ושהראב"ד השיג עליו. בריש פ"ט דנחלות ה"ט וכתב שם שהיה גורס בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסי' מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי' מחמת עצמן של אותם נכסים עכ"ל פי' ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו וכו' השביחו לעצמן וקאמר דה"מ בשבחו הנכסים מחמת נכסים וכו' ומה שלא פי' הרב המגיד דהיה גורס כך מקמי קושיית אודייני דאם כן לא היה קשה כלום מאודייני דקאמרינן דהשכר לאמצע דהשבח דאודייני לא היה מחמת הוצאה שאין שם אלא שכר שמירה שהשומר יושב שם ומשמר וא"כ בדין הוא דהשכר לאמצע זו הוא דעת ה"ה אבל מלשון רבינו שכתב ע"ש הרמב"ם נראה שהיה גורס איפכא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ומחמת עצמן פירוש מחמת הוצאה שהוציא משלהן ומחמת הנכסים פירוש מחמת עצמן של נכסים ואסיפא דמתני' קאי והיה גורס כך בתירוץ קושיית אודייני כמו שכתב ה"ה ודוק:
וכן הדין אם אשת המת וכו'. משנה שם וכן האשה שהשביחה את הנכסים וכו' ובגמ' אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת ורברי רבינו בפי' אשה יורשת כדברי הרי"ף דהשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני ראו מה שהניח לי בעלי וניחא נמי לישנא דתלמודא דטרחה קמי יתמי אבל לפרשב"ם וכן לפי' התוס' לא יתיישב ע"ש:
מי שמת אביו וכו' דברי רבינו בזה כדברי הרי"ף והרא"ש בעובדא דמרי בר איסק בפרק המפקיד דבקטן אפילו לא היה יודע בו דליכא למימר דאחולי קא מחיל ליה לקטן אפ"ה כיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אין דינו כיורד ברשות דשיימינן ליה כאריס אלא השבח לאמצע אבל אם הוא גדול אי לא ידע ביה דלא מחיל ליה שיימינן ליה כאריס ונראה ודאי דדין זה אע"פ דאין ניזונין יחד והא דכתב רבינו ע"ש הראב"ד דבאין ניזונין יחד אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה ונלמד ג"כ מהך עובדא דמרי בר איסק כדכתב הרא"ש בפרק המפקיד התם מיירי בדידע בהו באחוה דהשתא הו"ל כיורד שלא ברשות אבל היכא דלא ידע באחוה הו"ל כיורד ברשות:
דרכי משה[עריכה]
(א) וזהו שלא כדברי נ"י פרק המפקיד דף פ' ע"ב שכתב שנוטל שכר טרחו וע"ש:
(ב) בתשובת מיימון ס"ס משפטים סימן ר"ח אח גדול שנאנס איזה דבר מידו אפילו נגנב או נאבד פטור אע"פ שאחיו הקטן אין לו כלום בידו מ"מ מיקרי שמירה בבעלים וע"ש: