טור חושן משפט קפ
<< | טור · חושן משפט · סימן קפ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
שותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להן חצר בשותפות אם יש בו דין חלוקה אסורין ליכנס בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין ליכנס בו אבל אסורין להעמיד בו רחיים ותנור וכירים ולגדל בו תרנגולין: הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו:
היה אחד מהם מודר מחבירו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה ולהעמיד בו רחיים תנור וכירים ולגדל בו תרנגולים אם אין בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל וכופין את המדיר למכור חלקו לחבירו בין שהדיר עצמו מחלק חבירו ובין שהדיר את חבירו מחלקו ואפילו אם שניהם הדירו זה את זה אם אחד מהם רגיל יותר להדיר כופין את הרגיל למכור:
והרמב"ם ז"ל כתב שאין כופין למכור אלא כשאוסר חלקו על חבירו אבל אם אוסר את חלק חבירו עליו אין כופין והרמב"ן ז"ל כתב בהפך שאין כופין אלא כשאוסר חלק חבירו עליו אבל אם אוסר חלקו על חבירו אין כופין וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל שאם אין בו דין חלוקה מותרים בו ואם יש בו דין חלוקה אסורין בו:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שותפין שנדרו הנאה וכו' ריש פ"ה דנדרים (מה.) תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים. ופרש"י אסורים ליכנס לחצר. בחצר של שניהם דכל חד אסור בדריסת רגל של חבירו דקסבר אין ברירה דאימור האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל: ראב"י אומר זה נכנס וכו'. דקסבר יש ברירה. ובגמרא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר רבי אלעזר הלכה כראב"י וכתב הר"ן ואיכא דמקשי כיון דפלוגתייהו דראב"י ורבנן ביש ברירה הוא דהכי אוקמה רבינא בשור שנגח את הפרה (נא:) היכי פסקינן כראב"י דס"ל יש ברירה והא בפרק משילין (לח:) אסיקנא דבדאורייתא אין ברירה תירץ ר"ת דהלכה כראב"י ולא מטעמיה אלא משום דס"ל דויתור מותר במודר הנאה הילכך אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי שרי ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש אפילו מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר ור"י דחה דבריו וכתב דהלכתא דיש ברירה אפילו בדאורייתא ודחה הר"ן דברי ר"י והעלה דאע"ג דקיימא לן דבדאורייתא אין ברירה הכא יש ברירה משום דהאי ברירה עדיפא משאר ברירה דעלמא וכמו שמפורש בחידושיו ורבינו אשר כתב פלוגתא דר"ת ור"י וכתב אח"כ שמצא בשם הרשב"א הצרפתי שחילק בין ברירה זו לברירה דעלמא וכתב הר"ן ושניהם אסורין מלהעמיד רחיים ותנור וכו' דאע"ג דאמרינן בפרק חזקת (נז:) השותפין אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לוותר ויתור גמור אסור במודר הנאה. ורבינו אשר כתב ומיהו ודאי אסור לשטוח פירות בחוך החצר אבל להלך בכולו מותר דכל דוכתא דקא מהלך היינו חלקו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור וכו' דכל הני יכולים למחות זה על זה בלא נדר כדאמרינן בפרק חזקת הילכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהנה ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד רחיים באים רוב העם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. וכתב הר"ן מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דרבנן סברי דאפילו בכי הא אין ברירה ורבי אליעזר סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחילה על מנת כן קנאוה שתהא גופיה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישן וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו וס"ל לרבי אליעזר דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור משום דכיון דחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף את חבירו הילכך אפילו לראב"י אסורין וכתב הרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי דליכא למימר כיון שחלקו הוברר הדבר למפרע שיהא חלקו המגיעו משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו דאי הכי הויא לה הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אבל הרמב"ם כתב בפרק ז' מהלכות נדרים היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו אלמא ס"ל דלאחר חלוקה שרו ונ"ל דטעמו ז"ל דאף על גב דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאסרם על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל:
הדיר אחד מהם אתד מן השוק וכו' גם זה שם משנה (טו:) היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. וכתב הר"ן מיהו כתב הרשב"א דוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או השותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל א' מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו את החצר זה את זה לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם אבל הרא"ה כתב דבכל ענין שרי ולא נראה לי דבריו עכ"ל ולכאורה משמע שמ"ש רבינו אסור לו ליכנס בו לצרכו היינו שלא לצורך השותף כלל אבל אם נכנס לפי שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו מותר כדעת הרשב"א והרא"ש כתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק אחד מבני החצר ויש לפרש דבריו כדברי הרשב"א:
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו וכו' גם זה שם במשנה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר למכור את חלקו: ומ"ש רבינו הוא אסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וכו' הוא על פי מה שנתבאר בראש סימן זה: וכופין את המדיר למכור חלקו וכו' על משנה שכתבתי בסמוך כתב הר"ן הך בבא לא אצטריכא לא לרבנן ולא לראב"י דבין למר ובין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור חלקו דדוקא כשנדר א' מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר באיסורא וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר א' מהם כופין ואפי' לראב"י דאיכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחיים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבוא לעשות כן. וכן כתב הרא"ש דאפילו לראב"י כופין את הנודר למכור את חלקו. ובגמ' איבעיא לן על מאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס וכו' אי פליגי ראב"י ות"ק בנדרו אבל בהדירו זה את זה לכ"ע שרי או אי אפילו בההיא אמר ת"ק דאסור ואמרינן ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לחצר תני נדור מחבירו הנאה ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אא"ב דנדור הוא היינו דקתני כופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס ופירש הר"ן תני נדור מחבירו כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים. אא"ב דנדור היינו שכופין לפי שהוא גרם לעצמו. אא"א דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י"ל דלא ס"ל שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ז מה' נדרים דלמדיר הוא שכופין אע"פ שזהו דרך הירושלמי אין זו דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספ' היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בפסקיו הא דאוקמי תלמודא לעיל בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קיי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר פרק שור שנגח את הפרה דבברירה פליגי הילכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכים להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור את חלקו משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא עצמו לידי מכשול דגרסינן בירושלמי בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך איתמר כופין לא על הדא את אמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא בעצמו בפשיעתו אלא דבהא פליגי אגמרא דילן דגמרא דידן חיישי לתרוייהו והרמב"ם כתב בחבורו על דרך הירושלמי והרמב"ן כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כן נ"ל דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא שנינו היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פירוש שניהם הדירו זה את זה ואחד מהם רגיל כופין את הרגיל והאי כפייה כשאמר חצרי אבל אמר חצר זה לעולם אסור עכ"ל: נתבאר מכל זה שאם אמר חצרי זה לא שייך כפייה. ואם אמר חצרי לדעת הרמב"ם כופין את המדיר ולא את הנודר. ולהרמב"ן והר"ן כופין לנודר ולא למדיר אלא אם כן הוא רגיל לנדור דאז כופין למדיר. ולהרא"ש אם נדר אחד מהם בין שהוא נודר בין שהוא מדיר כופין אותו ואם נדרו שניהם כופין לרגיל לנדור יותר ותמיהני על רבינו שלא הזכיר דהאי כפייה ליתא באומר חצרי זה: וכן הדין נמי בשותפין בדבר המיטלטל וכו':
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שותפין וכולי משנה פ"ה דנדרים פלוגתא דת"ק וראב"י ואמר רב הונא הלכתא כראב"י דבאין בו דין חלוקה מותר ליכנס אבל ביש בו דין חלוקה דברי הכל אסור ליכנס והטעם כתב הר"ן דבאין בו דין חלוקה ודאי מתחלה קנאוה שתהא קנויה לכל אחד לתשמישו וכשמשתמש ביה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו. אבל ביש בו דין חלוקה ליכא למימר הכי דמתחלה קנאוה וכו' שהרי יש ביד כל אחד לכוף את חבירו לחלוק: ומ"ש אם יש בו דין חלוקה אסורים ליכנס בו. כאן כתב בסתם אבל בי"ד סימן רכ"ו כתב אסורין ליכנס עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו והוא מדברי הרמב"ם פרק ד' מנדרים דלא כהרשב"א דאפילו לאחר חלוקה נמי אסור כדכתב הר"ן משמו ומביאו ב"י: ומ"ש אבל אסורים להעמיד בו רחיים וכו'. נראה דדוקא גבי דריסת הרגל דאי אפשר שלא ילך בתוכו אמרינן מתחלה קנאוה וכו' אבל רחיים וכו' דסגי בלאו הכי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וכו' ואסור והרא"ש כתב טעמים אחרים ומביאו ב"י ע"ש:
הדיר אחד מהם אחד מן השוק אסור לו ליכנס בו לצרכו. ג"ז שם במשנה ומשמע דוקא לצרכו בלבד אבל (בין) לצורך מן השותפין בין לצורך השותף שהדירו בין לצורך השותף שלא הדירו שרי ליכנס וכ"כ להדיא בי"ד אסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ומיהו משמע ודאי דוקא שהשותף צריך לו אבל אם הוא צריך לשותף אסור דהיינו לצרכו וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב והא דשרי ראב"י צ"ל דמיירי לצורך עסק מבני החצר עכ"ל והיינו שהשותף צריך לו ודלא כמו שכתב הר"ן ע"ש הרשב"א דאפילו כשהוא צריך לשותף שרי וכתב ב"י דכך יש לפרש דברי הרא"ש ורבינו כדברי הרשב"א ולפעד"נ דלא משמע הכי מלשונם כלל:
היה האחד מהם מודר וכו'. ג"ז משנה שם והך בבא לא אינטריכא דמה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דבנדר אחד מהם כופין את המדיר למכור אבל כשנדרו שניהם זה מזה אין כופין למכור אא"כ שהאחד רגיל וכו':
ומ"ש והרמב"ם כתב וכו'. טעמו דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל חבירו בפשיעתו והכי משמע בירושלמי והרמב"ן כתב בהיפך דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו והרא"ש ס"ל דחיישינן למכשול חבירו כמו למכשול עצמו ועיין בב"י. והא דכופין למכור אינו אלא באומר חצרי שמותר בו לאחר שימכור אבל אם אמר חצר זה לא מהניא כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ולא כתבו רבינו פה מפני שנסמך על מ"ש בי"ד בסימן רכ"ו ובזה נסתלקה התמיה מב"י על רבינו: