טור אורח חיים תנט
<< | טור · אורח חיים · סימן תנט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אין לשין במקום השמש. וביום המעונן, אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור. ואל תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור, מפני חום התנור.
ולא תגביה ידה מן הפת להתעסק בעסק אחר עד שתגמור כל הפת, דלכתחילה צריך שלא יניחוה בלא עסק אפילו רגע אחד, וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ, ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ.
ואם התחילו בשתי עיסות כאחד והחמיצה האחת, בידוע שהחמיצה גם השנייה, אפילו אין רואין בה סימני חימוץ.
ואם החמיצה עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו סדקיה זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה, הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. ואם אין בה סדק אלא הכסיפו פניה, הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור.
וצריכה שני כלים של מים, אחת שמקטפת בו - פירוש שטחה בו פני החררה - ואחת שמצננת בו ידיה כדי שלא תתחמם העיסה. והרמב"ם ז"ל כתב: ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים של מים, ולא ידענא למה כתב לשה ואופה, דאכל אשה שהיא לשה קאי.
ואלו המים עם שאר המים שרוחצין בהן העריבה ושאר הכלים, לא תשפכם אלא במקום מדרון, שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו, לא שנא אם הם רב או מעט:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין לשין במקום השמש בס"פ כ"ש (מ"ב.) אשה לא תלוש בחמה ופרש"י לפי שחום השמש מחממה:
ומ"ש וביום המעונן אפילו תחת כל אויר הרקיע אסור כ"כ שם הרי"ף והרא"ש מדאמרינן בפ' אמר להם הממונה (כח:) דיומא דעיבה כוליה שמשא וכ"כ הרמב"ם בפ"ח וכתב בעל תה"ד דלפי מה שנהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון פתוח אפילו אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום יש לחוש ואפילו ביום שאינו מעונן דזימנין דמתקשרים העבים ולאו אדעתיה עכ"ל: וכתב ר"י נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטף בצל תחת הרקיע ובלבד שלא יהא קרוב לתנור שיתחמם :
ומ"ש ולא תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור מפני חום התנור כ"כ שם הרא"ש וז"ל וכן יראה שאין נכון ללוש קרוב לתנור מפני חום האש:
ולא תגביה ידיה מן הפת להתעסק בעסק אחר וכו' בס"פ כ"ש (שם) ולא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ופירש"י כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה וכתב הר"ן ולא נהירא שא"כ הל"ל לא תגביה ידיה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין התנור בינתיים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהא יותר מכשיעור ולפיכך קאמר שלא תגביה ידיה מן התנור כלומר שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו של תנור עכ"ל והרמב"ם כתב סתם ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר וכתב ה"ה נראה שהוא פי' למ"ש ולא תגביה ידיה מן התנור או אפשר שהוא משנה בפרק אלו עוברין (מח:) ר"ג אומר ג' נשים וכו' ופסק כחכמים עכ"ל:
וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ברייתא סוף פרק אלו עוברין (מח:) כל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ:
ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ואם התחילו בב' עיסות כאחת והחמיצה האחת וכו' בפרק אלו עוברין (מו.) תנן בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ופירש"י בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ובגמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ר"ל כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל וכתב הגהות מיימון בשם רא"מ שיעור זה הוא בבית שאין בוי אש אבל אם יש בו אש או יתרון חמימות משאר דברים לפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עד כאן לשונו וכן כתב המרדכי בפרק אלו עוברין וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד כ"ז שעוסקין בבצק אינו מחמיץ אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ וכ"כ ר"י בח"ג ובת"ה סי' קכ"ג כתב הא דקיימא לן דאם שהה הבצק בלי מתעסק כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמים ומתעסק בו בנתיים וכשיצטרפו השהיות קודם שיאפה הוי כשיעור מיל נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ואחד מהגדולים השיב דאין נ"ל להחמיר וחד מרבוותא השיב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים בבצק וכגון הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כה"ג אין השהיות מצטרפין דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל להתחמץ כ"ז שמתעסקין בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפילו הכי מעכב החימוץ כדאיתא בהדיא פרק אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהתחיל כבר להתחמץ וכ"נ והביא ראיה לדבר ובסוף דבריו כתב לכך נראה שהניקור שמנקרים המצות אע"ג דיש לחשבו לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ מ"מ לא חשיב עסק כ"כ לבטל השהיות עכ"ל . כתב עוד בתה"ד דשיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות כדאיתא פרק מי שהיה טמא (צד.) עכ"ל :
ואם החמיצה עד שיש בה סדקים וכו' משנה (מח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו: ופירש"י קרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן: זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי סידוק הוי: ואיזהו שיאור. שפטור זה שאין בו סדק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת שפניו מכסיפין:
וצריכה ב' כלים של מים וכו' בס"פ כל שעה (מב.) ופירש"י שמצננת בו ידיה דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה ומחמיצין העיסה וכתב הר"ן אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם היא מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם את ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימום בכך ולכך פירש דלא אמרו שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתתממין מחמת חום התנור .
ואלו המים עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה ושאר הכלים לא ישפכם אלא במקום מדרון וכו' בס"פ כ"ש (מ:) תנן מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שמחמיצין ובגמרא (מב.) תנא שופכן במקום מדרון ואינו שופכן במקום אשבורן ואע"ג דבגמרא אמרינן דהיכא דלא נפישי אף שופכן במקום אשבורן לא כתבה הרי"ף וכתב הרא"ש והר"ן דטעמא משום דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי ולכן כתב רבינו ל"ש אם הם רב או מעט והרמב"ם סתם דבריו וכתב בפ"ה ה"ז ישפוך אותם במקום מדרון כדי שלא יתקבצו במקום א' ויחמיץ וכתב ה"ה ההלכות לא רצו לחלק בין נפישי ללא נפישי לפי שאין הכל נזהרין ורבינו ג"כ סתם וכתב כדי שלא יתקבצו המים במקום אחד ויחמיץ וממילא שאם היו מועטין ולא היה בהם כדי קיבוץ ששופכן במקום האשבורן אלא שרצה לכתוב כסדר ההלכות עכ"ל ודבר פשוט הוא דלא נאמרו דברים הללו אלא בלש בזמן איסור חמץ דאילו קודם לכן שופכן אפילו במקום אשבורן ואינו חושש: כתב הרמב"ם בפ"ה אם עברה ולשה תחת השמש או שלא צננה ידיה הפת מותר וכתב הרב המגיד שיש חולקים בדבר והוא נתן טעם לדברי הרמב"ם אבל דעת הרא"ש בס"פ כל שעה לאסור בעברה ולשה תחת השמש: כתוב בהגה"מ פ"ה אמאי דאמרינן דלא תלוש תחת הרקיע ביום המעונן ומזה הטעם כתב בס"ה שנכון ליזהר קצת שלא להוליך המים לתנור מגולות תחת הרקיע וכתב סמ"ק ונראה דאין לחוש רק שלא לשהות זמן מרובה ומ"מ יש ליזהר אפילו לפי שעה. כתב בת"ה דביני כוכבי ושימשי אין להקפיד בכך. וז"ל א"ח טוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן אם לא יכסה ונראה דאין לחוש רק להשהות זמן מרובה והר"פ כתב ומ"מ טוב להזהר אפילו שעה אחת וטוב לכסותם במפה מפני החמה אבל אם אין החמה זורחת א"צ עכ"ל: כתוב בת"ה כשלשין עיסת פסח למצות ולפעמים מוסיפין מים בקמח יותר מן הראוי לאו ש"ד להוסיף קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי לפי שהקמח שמוסיפין אינו נילוש ונגבל יפה ונשאר מעט בעין בתוך העיסה ואפילו לאחר אפייה עודנו בעין שמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ ונראה דדי בסברא זו ליישב המנהג שנהגו העולם ליזהר ואם היה אפשר בלי שהיית העיסה טוב ללוש עוד עיסה אחרת קטנה מגיבול קשה ויבשות מים לפי הערך ויערב אותו עם העיסה המלוחלחת שניתוסף בו מים ויקבלו זו מזו וזו מזו לחלוחית ויבשות עד שיגיעו שניהם למדה בינוני עכ"ל:.....
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין לשין במקום השמש בס"פ כל שעה דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה וכו' ובסימן תנ"ה כתבתי דלהרמב"ם בדיעבד אפילו מזיד הפת מותר אבל להרא"ש והרשב"א וה"ר ירוחם אפילו דיעבד שוגג אסור ורבינו לא כתב כך בפי' אפשר שהיה מסופק בדברי הרא"ש כי אפשר ליישבם שדעתו כהרמב"ם ומלשון בה"ג שהביא הרא"ם בס' יראים סי' ק"ו והסמ"ג סי' ע"ט משמע דאסור אף בלש בחמה וכו' וכיון דרוב פוסקים אוסרין הכי נקטינן ואסור אף דיעבד ושוגג וה"ה ביום המעונן דדינו כלש בחמה כדאיתא ריש פ' א"ל הממונה (סוף דף כ"ח) ואין שיעור לדבר ונראה דכ"ש דאסור אף בדיעבד בלש קרוב לפי תנורים שלנו שפיהן מן הצד והעיסה מתחממת מיד אצל פי התנור יותר מלש בחמין דאף הרמב"ם אוסר בלש בחמין אבל בהוליך מים מגולות תחת הרקיע שהזהיר הסמ"ג שלא להוליך וכן הקמח והמצות כשמוליכין אותם לתנור שכתב במהרי"ל שלא להוליכן מגולין בדיעבד אין לאסור כלל כיון שאינו מוזכר בתלמוד לאסור דיעבד אא"כ בלש בחמה ובס' א"ח כתב דאף המים אם נשתהו עד כדי שיוחמו בחום השמש אסורים והביאו ב"י בסימן תנ"ה וטעמו דהיינו במי חמה שהוזכר בתלמוד והתם ודאי דאף בדיעבד אסור כדלעיל בסימן תנ"ה:
ומ"ש וביום המעונן וכו' נראה דלאו דוקא תחת כל אויר הרקיע אלא אפי' בתוך הבית במקום שהיתה החמה זורחת אם לא היה מעונן אסור וכ"כ הרוקח בסי' רע"ג:
ומ"ש ואל תתקרב האשה ללוש אצל פי התנור מפני חום התנור משמע דשלא אצל פי התנור אלא באחוריו או בצדיו אפי' קרוב לתנור לית לן בה וכ"כ הרוקח ולא אצל פי התנור ואע"פ שהרא"ש בס"פ כ"ש כתב סתם שאין ללוש קרוב לתנור מפני חום האש נמי קרוב לפי התנור קאמר והיכא דמשימין עצים בוערות וגחלים לוחשות לפני פי התנור אסור ללוש בכל אותו החדר דהכל הוא אצל האש כיון שאין האש בתוך התנור וכל החדר הוא חם וגרע טפי מלש בחמה וכ"כ באגודה בפ' אלו עוברין וז"ל בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפילו בפחות ממהלך מיל הוא מחמיץ עכ"ל:
ולא תגביה ידה מן הפת וכו' בס"פ כ"ש דרש רבא ולא תגביה מן התנור עד שתגמור את כל הפת עכ"ל והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פירשו כלומר שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה ורש"י כתב כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה עכ"ל והבין הר"ן מלשונו שאפילו בענין התנור אסרו עליה וכתב עליו ולא נהירא שא"כ ה"ל לומר לא תגביה ידה מן העיסה ופי' דבענין התנור לא אסרו עליה מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור ולכך קאמר שלא תגביה ידה מן התנור לעסוק בדברים אחרים ע"כ ולפעד"נ דגם רש"י כך דעתו ומ"ש כלומר שתהא עוסקת בבצק כל שעה היינו לומר צרכיו של בצק ובכלל זה לעסוק בענין התנור בינתיים ואתא לאפוקי דברים אחרים שאינן מצרכי הבצק והיא דעת הפוסקים גם רבינו שכתב ולא תגביה ידה מן הפת כולל ג"כ עסקי התנור שהוא בכלל צרכי הפת. והרשב"א בתשובה סי' קכ"ד כתב וז"ל כלומר שלא תגביה ידה מן הבצק ותתעסק בדברים אחרים ?וכו' התחיל בלשון רש"י וסיים בלשון הרי"ף והרמב"ם משמע שכל הפוסקים וגם רש"י דעת אחת להם ואין כאן מחלוקת. ונראה עוד דהך דרבא בשיטת חכמים היא דפליגי אדר"ג במשנה ס"פ אלו עוברין ואמרו ג' נשים עוסקות בבצק אחת לשה וא' עורכת וא' אופה ותניא בברייתא אליבייהו לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה מקטפת היא אופה וחבירתה מקטפת תחתיה והג' לשה וחבירתה אופה תחתיה וחוזרות חלילה כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ וקי"ל כחכמים וכ"כ הרשב"א דהיינו הך דרבא דדרש ולא תגביה ידה מן התנור וכו' ופי' עוד דבתנור קטן עסקינן דכל אחת מסקת לעצמה ואופת וא"כ אף לרבנן כל אחת צריכה לשהות לאחר עריכה וקיטוף כדי היסק אחד אלמא דאפילו לכתחלה התירו לה לעסוק בצרכי התנור וה"ט דכיון דאינה עוסקת בדברים אחרים כ"א בצרכי הפת תתן דעתה שלא תשהה יותר מכשיעור ומיהו לענין מעשה נראה דצריך ליזהר לכתחלה שלא להפסיק בהיסק התנור בין עריכה לאפייה אלא יסיק התנור מתחלה ולאחר עריכה יאפה מיד ולא יפסיק וכ"כ בשלטי הגבורים ע"ש ר' ישעיה אחרון ונראה דטעמו דמפרש לרבנן דהראשינה שאופה חוזרת ומסקת התנור בעוד שהשנייה עורכת והשלישית לשה ואחר כך כשהראשונה חוזרת ולשה ושנייה אופה ושלישית עורכת השנייה מסקת התנור בעוד שהשלישית עורכת וזהו חוזרות חלילה דתני בברייתא ודו"ק. מיהו להרמב"ם אי אפשר לפרש כך דא"כ ה"ל לבאר דלכתחלה לא שריא טפי מהאי שיעורא דג' נשים אלא ודאי אפילו טובא שרי אף לכתחלה וסידורא דג' נשים אינו אלא לר"ג דלדידיה בדוקא נקט ופליגי רבנן עליה ואמרי דבג' נשים ליכא למישרי אלא בכה"ג שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינה מניחתו כלל ואה"נ דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חימוץ ולכן כתב הרמב"ם בסתם דאפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ומשמע אף לכתחלה גם הר"ן כתב כן בסוף דבריו וכ"כ הרשב"א בתשובה בסימן קכ"ד וחלק על אחד מן החכמים שאסר דלרבנן אסור הבצק ביותר מסידרא דג' נשים וסובר דהאי סידרא דג' נשים הוי כשיעור מיל ע"ש וכתב עוד הר"ן דאף להרמב"ם דוקא בעיסה שאין בה יותר משיעור חלה אבל ביותר מכן לא ומסתברא דנאסרת בשיעור מיל דאעפ"י שעוסקת בה ה"ל כאילו אינה עוסקת לפי שאין הידים מספיקות להתעסק בה מתוך גדלה ואינה יכולה להצילה מידי חימוץ מיהו הרא"ש כתב בפרק אלו עוברין (דף קל"ג ע"ג) ע"ש ה"ר יונה דחכמי צרפת אוסרין בלש יותר משיעור חלה והוא ז"ל חלק וז"ל ונ"ל להתיר דטעמא וכו' עד דכיון שאין שוהין בה יותר משיעור מיל מותר וכו' והביא ראיה מדתנן בפרק שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחד מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ל ואפשר לומר דהרא"ש לא חלק אלא על מה שהיו אוסרין מיד אפילו לא שהה שיעור מיל על זה לבד אמר דתימה הוא אבל מה שאוסר הר"ן אם שהה מתחלת לישה עד תחלת אפייה שיעור מיל בזה אין ראייה להתיר דשמא לחם הפנים נאפה תוך שיעור מיל והכי נקטינן להחמיר באיסור דאורייתא כתב בשלטי הגבורים בשם ר"י אחרון ז"ל דבירושלמי מפרש שיעור השהייה כדי הילוך ד' מילין ולא נאמר השיעור הזה אלא משהתחילה ללוש הבצק ועד שתדביקה בתנור ונראה בעיני שאעפ"י שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביהה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצק זה אסור אעפ"י שאין סימן חימוץ ניכר בו עכ"ל וזה שלא כדעת הרמב"ם ורשב"א ורבינו ושאר גדולים דכל שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ועכ"פ מיירי בלש בשיעור עיסה ולא יותר ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה לחוש לדברי הגדול באחרונים והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ולמ"ש בסימן תנ"ו דאם העיסה גדולה ויחיד או יחידה לשה אותו אינו יכול להצילו מן החימוץ בשעת לישה וא"כ להר"ן אם מתחלת הלישה עד גמר הלישה הוי שיעור מיל הבצק אסור שכבר בא לידי חימוץ קודם שיצילוהו העוזרים משעת עריכה והכי נקטינן עוד נראה דאע"פ דלא הוה כשיעור מיל מתחלת לישה עד סוף לישה אם יניחוהו בלא עסק קצת בשעת עריכתו יצטרף ויאסר עוד כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד וכ"כ ה"ר ירוחם אם נתעסקו בעיסה ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלי עסק מיד יחמיץ והכי מוכח מדתניא וכל זמן שעסוקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אלמא דאם אינן עסוקין בו בא לידי חימוץ וסתמא קאמר אפילו בפחות משיעור מיל והיינו לאחר שנתחמם תחת הידים וכמו שכתוב בהגהת מיימונית בפ"ה בשם הרא"ם דאם יש אש או יתרון חמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין וכיוצא בזה כתב המרדכי בפרק אלו עוברין בשם הרוקח גם הר"ן כתב במסקנתו כשאינה עסוקה בו תדיר אי נמי בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור לישה אפשר דאסור בפחות משיעור מיל דקולא הוא שהקילו בבצק החרש ואין למדין ממנו לבצק אחר ובעו"ה רבים מעמי הארץ פושעים וצריך להזהירם ברבים בב"ה גם לכופם ולשמוע דברי חכמים ולגזור איסור על פתם בפסח אם לא ישמעו ויחדלו מכל מה שאסור הוא ע"פ ההלכה: גרסינן ר"פ כל שעה (דף ל"ז) אם אמרו בפת עמילה וכו' פי' רש"י פת עמילה אינה ממהרת להחמיץ שעמילתו מעכבתה וכתב מהרא"י בת"ה סימן קכ"ג דעסק גדול בעיטת ידים בבצק והרידוד מבטל השהיות אבל עסק מועט כמו נקור אינו חשוב עסק לבטל י השהיות אבל מהרי"ל כתב דהשהיות מצטרפות בכל ענין שלא חילק:
ואם הניחוהו בלא עסק וכו' משנה בפ' אלו עוברין בצק החרש אם יש בו כיוצא בו שהחמיץ אסור ודברי רבינו בפי' בצק החרש כפי' רש"י לשם ומשמע דאם יש כיוצא בו שהחמיץ אפילו בפחות ממיל ואפילו התעסקו בו תמיד ואין רואין בחרש סימני חימוץ ה"ז אסור שלא כל הזמנים שוין: והרמב"ם פי' בצק החרש שיכו עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב משמע דאם ישמע לו קול בודאי החמיצה אפילו בפחות משיעור מיל ואסורה וכ"כ בפירוש בפ"ה דחמץ והראב"ד בהשגות כתב להקל בזה וה"ה כתב שהר"י גיאות כתב כהרמב"ם ודבריהם נראין ע"כ והכי נקטינן:
וצריכה ב' כלים וכו' ס"פ כ"ש דרש רבא וצריכה שני כלים א' שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה ופירש"י שמצננת בו את ידיה דאותם שמקטפת בהן מתחממו' מחום ידיה והעיסה עכ"ל נראה דס"ל דלעולם צריכה כלי מים שתצנן בו ידיה בין כשהיא מקטפת בין כשאינה מקטפת דבמקטפת חיישינן שמתחממות המים מחום ידיה ובאינה מקטפת נמי יש לחוש שיתחמם העיסה מחום ידיה שמתחממין במשמוש העיסה ולכן צריכה כלי מים לעולם שתצנן בם ידיה והסמ"ג כתב בשם בה"ג וז"ל אחד שמקטפת בו היכא דקאפיא נהמא ואחד שמצננת בו הידים וכו' ונראה ודאי מדלא כתב נמי ואחד שמצננת בו הידים היכא דקאפיא נהמא אלמא דלעולם צריכה לצנן לידיה אע"ג דלא קאפיא נהמא ולא אתא אלא לאורויי דמלאכת הקטיפה הוא מיוחד להאופה וכשהיא אופה צריך שיהא לה מים מיוחדים שתקטף בהן ונראה שזו היא דעת הרמב"ם במ"ש ואם היתה לשה ואופה צריכה ב' כלים וכו' לומר דגם באשה אחת הלשה ואופה צריכה ב' כלים אחד לקטף בהן ואחד לצנן בו ידיה ושלא תקטף באותן שתצנן דבשתי נשים אחת לשה ואחת אופה פשיטא דאותה שאופה יש לה כלי מיוחד לקטף בם דמלאכת הקטיפה מיוחד להאופה ואותה שלשה נמי פשיטא דצריך לה כלי מים שתצנן בם ידיה שמתחממין מכח הלישה ובזה מתיישבת מה שהקשה רבינו על דברי הרמב"ם לפי שהבין דמלאכת הקטיפה מיוחד לאותה הלשה אבל למאי דפרישית ניחא וכדמשמע מבה"ג וס"ל נמי להרמב"ם דאותה שלשה צריכה לעולם לצנן ידיה מפני שמתחממין ממשמוש העיסה ודלא כמו שכתב הרב המגיד דלהרמב"ם צריכה שתצנן ידיה לפי שמתחממין מחמת חום התנור וכן נראה ממ"ש הרי"ף והרא"ש בסתם צריכה לצנן ידיה דלעולם צריך לצנן ידיה אף על פי שאינה עוסקת באפייה ובצרכי התנור ולכן כתב רבינו ג"כ בסתם ואחד שמצננת בו ידיה כדי שלא תתחמם העיסה משמע אעפ"י שאינה מקטפת ולא אופה כלל ואין בפוסקים מי שיחלוק על זה זולתי הר"ן שכתב וז"ל אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם היא מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהן את ידיה מפני שהם מתחממין ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך וכן נהגו עכ"ל ומביאו ב"י ולענין מעשה נקטינן לחומרא כדעת כל הפוסקים וגם הר"ן לא כתב פירוש זה אלא לתת טעם למנהג שנהגו כך בדורו וגם כתב בלשון אפשר וגם מדברי הרמב"ם שאמר ואם עברה ולשה תחת השמש או שלא צננה ידיה או וכו' משמע דלעולם צריכה לצנן דאל"כ הכי הל"ל או עברה ולשה ואפאה ולא צננה ידיה או וכו' ועוד נראה דלא אמר הר"ן אלא דמן הסתם לא צריכה לדקדק אם ידיה חמין או צוננים אבל כל שהיא מרגשת בעצמה שידיה חמין צריכה לצנן דאל"כ היאך אמר שלא תקטף באותן שתצנן אם אינה צריכה לצנן כלל אלא ודאי דבמרגשת שידיה חמין חייבת לצנן ידיה והזהיר שלא תקטף באותן המים שתצנן ידיה ולפע"ד דצריכה לצנן לעולם ומורין לה בי מדרשא דכך הוא דעת כל הפוסקים כדפרישית:
ואלו המים וכו' משנה וברייתא ס"פ כ"ש וכתב ב"י דבר פשוט הוא דלא נאמרו דברים הללו אלא בלש בזמן איסור חמץ דאילו קודם לכן שופכן אפילו במקום אשבורן ואינו חושש עכ"ל אבל למ"ש בסימן תל"ג דבחצר של אדם אחד אין להשליך שם חמץ אפילו קודם זמן איסור אף כאן אסור לשפוך המים במקום אשבורן בחצר של אדם אחד וע"ש: כתב הרוקח בסימן רע"ט אם אין יכול לאפות המצה מוטב שישבור וילוש פעם שנייה או תטילנה במים צוננין וכ"כ באגודה בפרק אלו עוברין:
דרכי משה[עריכה]
(א) ואפשר דאף הת"ה מודה בהא דהכא ליכא למיחש ליום המעונן מאחר שלש בצל אית ליה היכרא דאין כאן שמש אבל בשלש נגד החלון דאין הצל נראה שם ולית היכירא אז גוזרין שמא יהיה יום המעונן:
(ב) והר"ן פרק אלו עוברין דף רמ"ב ע"ב דוקא כשיעור עיסה שנתנו חכמים לפי שאותו שיעור מתוך שאינו גדול עסק של אשה מצילתו מן החימוץ אבל ביתר מכן לא ואין המנהג כדבריו:
(ג) וצ"ע דמשמע דהרא"ש ורי"ו לית להו האי סברא שהרי כתבו שלאחר שנתחמם בידים לא משערינן בשיעור מיל ובדברי ת"ה משמע בתשובת הרשב"א סימן קכ"ד שכתב הרמב"ם היה שולח מצות לתנור שהיה רחוק מביתו יותר מעשר בתים ולבסוף היה נמנע שהיה חושש שמא התנור יהיה מלא וישהו המצות יותר משיעור מיל עכ"ל וכתב מהרי"ו להעביר ידיו על המצות לא מיקרי עסק כלל ואדרבה מחמם העיסה:
(ד) כתב מהרי"ל עריבה שלשין בה לא יהיה בה שום טלאי או גומא שלא יוכל לנקר אפילו אם הוא רק בשפתה וכתב עוד דאותו סדין שמניחין על השולחן ועושין עליו מצות לא יקח אותו סדין פעם ב' כי הבצק נדבק בו ונחמץ בין לישה ללישה וכ"כ המרדכי ריש אלו עוברין דצריך ליזהר לנער מצה מן קמח שנשאר בו ואסור הוא להניח המצה האפויה במקום קמח ואם הניחה צריך לקנח המצה היטב שלא ידבק קמח במצה ואח"כ ישרה המצה עם קמח שעליו ויבא לידי חימוץ ואיסור גדול הוא אלא תמיד יקנחה מן הקמח שעליה עכ"ל:
(ה) כתב הרשב"א בתשובה סימן קכ"ה במקומותינו נוהגים שמקטפים ומטפחים מעט פני העוגה במים כדי להדביקה בתנור כי הלחלוחית מתייבש מיד בתנור וכן נוהגין ואין אדם חושש בזה עכ"ל ואין המנהג במקומינו ללחלח המצות במים ומ"מ למדנו מזה שאם אירע כך שאינו נאסר:
(ו) וכ"כ מהרי"ו דאסור לשאת מצה או קמח או מים תחת השמש וביומא דעיבא תחת כל הרקיע וכתב מהרי"ל דיכסן בסדין: