ט"ז על יורה דעה שמ

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שמ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ד

או אם בנו. פירוש אם גירשה:

סעיף ה

של איש או אשה. בטור בשם הרמב"ן הכריע כן דלא כפירש"י הטעם דדומה לס"ת שנשרף היינו שעדיין היה יכול ללמוד וא"כ לא היה צריך לקרוע על אשה דקשה על זה היאך יקרע על העתיד אלא הטעם דדמיון בעלמא הוא לס"ת שנשרף שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן קורעין גם על אשה וכתב רש"ל שלפי פרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפרק האורג פירש"י ומהרא"ם והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות ואם כן מ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן וכנ"ל עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכ"ע עכ"ל:

שנהרג בידי עובד כוכבים כו'. דעל ידי כן הוה ליה כפרה. רבינו גרשון ישב על בנו שהמיר ומת י"ד יום דק"ו לשכינה י"ד יום כ"כ בהגהות אשר"י סוף פ' אלו מגלחין:

סעיף ח

על רבו כו'. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום אחד או שעה אחת אבילות):

סעיף י

דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה כו'. הטעם בזה בב"י בשם סמ"ג שאינו אלא לצניעות וכן פסק בסמ"ק שאין קורעין הגלימא העליונה שקורין גרינ"ק וזהו הטעם שכתב רמ"א שאין נוהגין לקרוע הסרבל העליון ורצונו לומר מה שקורין בל"א רא"ק ובספר משאת בנימין כתוב שהרא"ק צריך קריעה מן הדין שהוא מלבוש גמור ולא בא רמ"א כאן לפטור אלא המלבוש שקורין שו"ל מנטי"ל שהוא בגד שראשו מקיף האדם סביב צוארו ומשתלשל למטה שהולכין בו קצת זקנים בקראקא לצניעות בבית הכנסת ולא הביא שום ראיה לדבריו והם תמוהים מאד בעיני דבשו"ל מאנטי"ל אין הולכין לבית הקברות ואיך ירמוז עליו רמ"א במה שאינו בנמצא כי אותו מנטי"ל הוא לכבוד והידור ואין האבל הולך בבגד כזה בעת צרתו ובאגודה פרק אלו מגלחין כתב בהדיא וז"ל י"מ כמו קאפ"ה בצרפת או סרבל הואיל ולצניעות נעשית ובשבתו בביתו אינו לובשו עכ"ל והרי גם הרא"ק אין אדם לובשו בביתו ובספר הנ"ל מביא דברי אגודה אלו לראייה לו ואמר שהאגודה לא נתכוין לזה כי אין אותו הרא"ק בנמצא אלא במדינה זאת ואתפלא מאד על זה דמה בכך דודאי דין אחד להם דכך לנו מלבוש הרא"ק כמו הקאפ"ה במדינות אחרות דאידי ואידי מלבוש עליון קרי להו דהא אין האדם הולך בו בביתו ואם לפעמים לובשו בביתו דעתו בטילה נגד הרוב בני אדם. ועוד אני אומר דאין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתא לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע הבגד העליון לחוד וזה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שהוא חייב ודאי קריעה וכמו שכתב בית יוסף בשם הגה' מיימוני שתמה על הר"מ בקריעת המקטורי"ן בדרך זה והיינו ממש ברא"ק שבמדינה זו על כן נראה לע"ד ברור דדברי רמ"א בסרבל העליון דהיינו רא"ק שלנו דאין צריכין קריעה דאף שהוא מלבוש חשוב מכל מקום לאו בחשיבות תליא מילתא אלא במה שהוא לובש תמיד כן נ"ל:

סעיף יב

ועל אביו ואמו כו'. כתב רש"ל דנוהגין דעל אביו ואמו מקרעין מצד שמאל ועל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל אבל במהרי"ל כתוב דקרע לבנו על אמו בצד ימין. ומו"ח ז"ל כתב מיהו מסתברא כיון דעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה לבו והלב משמאלו על כן צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהילות ע"פ רש"ל:

סעיף יד

אם בא להחליף כו'. כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"ר מנחם מ"ץ בגדים ישנים שהיו יודעי' שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר בלא קריעה עכ"ל:

סעיף טו

שולל. פי' תפירה בלתי שוה מאחה היינו תפירה שוה:

סעיף טז

לחלוץ כתף. בסוף פ"ק דבבא קמא פירש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם ובפרישה פירש מ"ש הטור פי' חולץ זרוע ומוציא כתפו חוץ לקרע היינו במקום שהוא פתוח כבר ולא שיעשה אז קריעה ולא עיין בגמרא שזכרתי:

סעיף יט

כך אסור להפוך כו'. נראה דאם בא לחתוך סביבות הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ואמו דאין זה בכלל איחוי הקריעה כלל וכן הסכים מו"ח ז"ל בזה:

סעיף כ

מתוך המלל. כתב ב"י בסוף סי' זה וכפירש"י דאלפסי וז"ל מולל שני ראשי הקרע בין אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכות ספרים ותוחב שם שנים וג' תפירות. שולל תפירה רחבה. לוקט אוגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב במחט שתים ושלש פעמים. סולמות כמעלות הסולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מעט ע"כ לשונו. ועל כן הקורע מתוך אלו לא יצא כיון שבלאו הכי היה כמין קריעה:

סעיף כא

קרע אחר. או מוסיף על הקרע זה טפח כמ"ש למטה:

סעיף כד

והוא שנודע לו תוך כדי דיבור. עיין מה שכתבתי מזה בסי' רל"ד סעיף ל"ג:

סעיף כו

בפעם הראשון כו'. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא:

סעיף כז

מקרעין לו בטור כתוב מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד. כתב הרי"ץ גיאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות. ופירש ב"י דהיינו אפילו היכא שמת לו מת דלית ביה משום עגמת נפש. וכתוב בדרישה מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות) ע"כ. ונראה לי דאף ביום שמועה קרובה דהוה כמו יום הקבורה כמו שכתוב לקמן סימן ת"ב הוה דינא הכי דגם שם איכא עגמת נפש וכבוד למת לעיני הרואים קריעה של קטן ויש מי שחולק על זה ואין בדבריו ממש:

סעיף כט

בחלוק גזול. לפי שהגוף של חלוק בעבירה מה שאין כן בקורע בשבת אין עבירה בגוף החלוק:

סעיף ל

אין קורעין עליו. לפי שהקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא:

סעיף לא

רק על אביו כו'. לפי שבמרדכי מביא דעות שאין לקרוע כלל בח"ה על כן מכריעין לחלק בין אב לשאר קרובים אבל במקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם בח"ה דהעיקר כההיא דעה שקורעין בח"ה דמשמעות המשנה כך היא. וכתב מו"ח ז"ל אע"פ דנהיגין שלא לקרוע על שאר מתים בח"ה היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה עכ"ל. וכתב עוד בשם רש"ל ונראה בעיני היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפילו על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו אבילות לא חמיר הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:

סעיף לב

תהיה רחוקה. פי' דאמרינן בגמ' אין קריעה בלא שבעה והוה אמינא דבכאן אינו קורע כיון שלא ינהוג שבעה אחר המועד דהא יהיה רחוקה קמ"ל דלא כן הוא דלא אמרו אין קרועה בלא שבעה אלא אם שמע בי"ט עצמו דאינו יכול לקרוע ולאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אז אבילות אלא יום א' בזה לא יקרע אפילו אחר הרגל אבל בשמע שמועה קרובה בחול המועד דיכול לקרוע קורע בח"ה אע"פ שאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אלא יום אחד מ"מ עכשיו זמן קריעה היא לו דאין הרגל מפסיק אלא האבילות ולא קריעה:

סעיף לד

קורעו ומאחהו. אע"פ ששאר קרעים של אב אינם מתאחים הכא שאני שלא נתן המשאיל רשות רק לקרוע שלא יתבייש שם אבל לא הקנהו לו וזהו דלא כדעת הטור:

סעיף לז

ברכת השם. שאמר יכה יוסי את יוסי:

והוא שישמענה מישראל. דאם היינו קורעים על עובדי כוכבים יתמלאו כל הבגדים קרעים:

קורע שתי קריעות. אחת על הגוילין ואחת על הכתב:

ודוקא ששורפין אותו בזרוע. משמע דוקא בשריפה אבל בשאר כליון לא וכ"פ ב"י דהכי משמע בירושלמי ולא משמע הכי בגמרא שלנו שהרי אמרי' דבת נעמית' הוי בעית למיבלע תפילין של רבי אבהו אמר חייבינא שתי קריעות אמרו ליה הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ביהויקים ולא אמרו שלא אמרו אלא בשריפה דוקא ובירושלמי אמרו בלשון זה לא אמרו אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע והנה ע"כ מלך ישראל לאו דוקא כמו שכתב ב"י גופיה והוא משמעות כל הפוסקים ממילא נמי מה שזכר שריפה הוא נמי לאו דוקא כיון דבגמרא שלנו ליתיה ע"כ ודאי שריפה לאו דוקא וכ"פ מו"ח ז"ל:

סעיף לט

לשללן כו'. נתבאר בסעיף כ':